בראשית ג:כב ספרות בית שני: מדרשי פילון

פירושו הראשון בשו"ת הוא, שאיש הבשר, איש התאווה, הוא המשחית. פירושו השני, שהבשר הוא מושב התאוות הגשמיות²² ראה גם להלן פסוק ז, כא שו"ת בראשית ב, כב.. ובפירושו השלישי (וכן ב"על האלהים שאינו משתֶה"), שכָּל הבשר השחית את דרכו של הקב"ה^22* דרשות מסוג זה, שהפסוק מתכוון להקב"ה, ראה אצל פילון לעניין "כאחד ממנו" (בראשית ג, כב), וכן דרש ר' יהודה (ראה בביאור לשו"ת בראשית א, נד); "וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כז), וכן דרש ר' יוחנן (ראה בביאור לשו"ת בראשית ב, עו). ובחז"ל: "הבה נתחכמה לו (שמות א, י), להם מיבעי ליה, א"ר חמא ברבי חנינא (בכ"י רומי: א"ר חנינא) באו ונתחכם למושיען של ישראל" (סוטה יא, א); דאמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא), כביכול אפילו בעל הבית (=הקב"ה) אין יכול להוציא כליו משם" (ערכין טו, א: סוטה לה, א; מנחות נג, ב. ועי' בירושלמי תענית ד, ה בשם ר' שמעון בן לקיש).. וכדברי פילון, שהכוונה לדרכו של הקב"ה, כן כותב ר' אליעזר אשכנזי: "ואומרו השחית כל בשר דרכו, ר"ל שהשחית דרכו של הקב"ה, שהוא לעשות צדקה ומשפט, כמו שנאמר (שמות יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"²³ מעשי ה', ויניציאה 1583, פרק כד..

לפי פילון, לא נאמר במפורש "דרכו של ה"' אלא "דרכו", היות ומדובר כאן על כליון האנושות, אין הכתוב מזכיר את שם ה'. וזה כשיטתו בכמה מקומות, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה, ואין הקב"ה משתף שמו על עונשין וקללות²⁴ "על בילבול הלשונות", קפא; "על המנוסה והפגישה", סו. ואף שאפילו לפילון יש כמה פעמים שה' בעצמו מעניש, ולא על־ידי שליח. ראה "על חיי משה" א, צז, ולהלן שמות יב, כג שו"ת שמות א, כג. וראה לעיל בראשית ג, כב שו"ת בראשית א, נה והע' 251 שם., ושיטתו זו היא ממש כשיטת ר' יוחנן: "אמר רבי אליעזר בן פדת בשם ר' יוחנן, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה את האור ואת החושך וקרא להן שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א, כה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. וכן אתה מוצא, כשברא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר (שם, כח) ויברך אותם אלהים, וכשקללם לא הזכיר שמו עליהם וכו', לא רצה הקב"ה לעשות את הרעה על־ידי עצמו אלא על־ידי מלאך" (ת"ב תזריע, יב)²⁵ וראה לבראשית יט, יב-יג שו"ת בראשית ד, מא; שמות יב, כג שו"ת שמות א, כג ובביאור.. וברבינו בחיי: "ומן הענין הזה היה, שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר השי"ת בפורענות. והדבר ידוע, כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה, אשר כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, כה משפטה, שתכַנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום וכו"' (בחיי לבראשית ז, יא. וראה בדוגמאות נוספות שמביא שם).

נראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל"מנעוריו", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז"ל: "ויאמר ה' אלהים הן האדם (בראשית ג, כב), זש"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר (קהלת ז, כט). לא בראו הקב"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת" (תנחומא בראשית, ז). וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו "ואז הוא מגדֵל יצר הרע", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל"מנעוריו": "כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא".