בראשית ד:י ספרות בית שני: מדרשי פילון

"המשך הדברים: "קין קם על אחיו הבל והרגו" (בראשית ד, ח), מניח במבט־שטחי, שהבל חוּסַל, אך בבדיקה מדוקדקת (מתברר), שהיה זה קין (שהרג) עצמו בעצמו, וכך יש לקרוא: "קין קם והרג את עצמו", ולא מישהוא אחר. ואכן העניין הולם, שכֵּן הנפש אשר ניתקה עצמה מעקרונות, כמו אהבת־הטוב ואהבת־האֵל, מתה היא לחיי מעלָה. וכך הבל, משוּנֶה ככל שיהיה, מֵחַד, נוּתַּק מן החיים, ומאידך נוּתַּק מהגותו של השוטה, וחי באושר את חייו באלהים. ודבר הנבואה מעיד על כך, שכֵּן נמצא שָם במפורש השימוש ב(מילים) "קול" ו"צועק" את אשר סָבַל (הבל) מקרובו הרע (בראשית ד, י). וזה אשר שוב איננו קיים כלל, הכיצד ידַבֵּר"? (על הרע האורב לטוב, מז-מח).