בראשית ה:ו ספרות בית שני: קדמוניות היהודים

אחרי אשר הודיעה תורתנו את דבר יום השביעי (יום השבת) אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו, תשוב להודיענו את סוד יצירת האדם בפרט אחרי אשר הודיעה את זאת בכלל^*)הכלל הגדול הזה בתורה, הורה אותנו גם ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי בל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן, והוא מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זה הוא כלל, סתם ברייתו וסתם מעשיו, וחזר ופירש ויצר ה׳ אלהים את האדם וגו׳ ויצמח לו גן בעדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון כו׳ ע״ש במדה י״ג והכלל הזה ידע גם יוסף בן מתתיהו אשר היה למוד ה׳ בתורה הכתובה והמסורה. וְתוֹדיענו כי ה׳ אלהים יָצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו רוח ונשמה^*)בתורה לא נזכר רוח רק נשמת חיים ונפש חיה (בראשית ה׳ ו׳). ויהי האדם לנפש חַיָה, וזה שְׁמוֹ אשר פי ה׳ יִקֳבנו: אדם על שם האדמה האדֻמה אשר ממנה יְצָרוֹ יוֹצְרוֹ, כי מראה הָאֹדֶם הוא מראה האדמה בהיותה עוד בבתוליה וראש עפרות תבל. אחרי כן הביא ה׳ את כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא להם האדם, והאדם קרא להם שמות לפי תכונותיהם, ובשמות ההם הם נקראים עד היום הזה. כראות אלהים כי לא טוב היות האדם לבדו בלא עזר כנגדו, וגם האדם התעצב אל לבו בראותו כי כל בעלי החיים יִלָווּ איש איש אל אשתו ורק הוא נופל מהם בדבר הזה, אז הפיל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח צלע אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ויקרא לה בשם אשה כי מאיש לֻקחה, אך אחרי כן קרא לה בשם חוה כי היא היתה אם כל חי.