שמות כ:ה ספרות בית שני: מדרשי פילון

נראה, שמלבד זה שמע פילון על מסורת מדרשית, שאחר חמשה דורות (חנוך, עירד, מחויאל, משותאל, למך) ינקום ה' את רציחת קין, וחז"ל הם בשיטה של שבע דורות (מאדם הראשון)³³³ ברד"ק: "שאמרו במדרש, שיתלה לו העון עד שבעה דורות, והרגו למך שהיה דור ששה לו ושבעה לאדם" (רד"ק לפסוק טו). ובשיטה אחרת לראב"ע, לפסוק יט, על נשי למך ש"לא רצו להזקק לו, בעבור שאמרו למה נזקק לבעל ונוליד בנים, שהוא הדור השביעי וההורג אותם אין לו דמים, כי תחלת החשבון מקין. ולמך אמר להן, כי התחילה מאדם, והנה למך השביעי, והגזרה כבר בטלה". ואולי יש לדייק בדברי פילון, שכוונתו שאפילו בנים בריחוק דורות שכזה הם נושאים חטא אבותם. ויסוד לכך אפשר לראות בדבריו ב"על הפכחון", מט (מובא להלן לבראשית ט, כז לשו"ת ב, עז), שם תולה את קללת כנען בחטאו של אביו חם, על סמך הפסוק "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות כ, ה). ואולי התכוון גם כאן לאותו הרעיון, שלמך חשב שרק "על רבעים" פוקד ה' עון אבות על בנים ולא למעלה מזה, ולמה יפקוד עליו עונו של קין לאחר חמשה דורות? ופילון מבליע בהטעמתו, שמקרה למך הוא יוצא מן הכלל, הואיל והוא כחוטא שֵני כבר ידע על המוות שלא הכירו קין. ומשום שלא שָׂם לבו לזה, ייפקד עליו עון אביו הקדמון אפילו לאחר רבעים..

דרושו של פילון הוא, שלמך חיקה את מעשיו של קין, לכן נענש לא רק בחטאו הוא, אלא גם בעוונו של קין. וכן דרשו בברייתא: "והא כתיב פוקד עון אבות על בנים (שמות כ, ה), וכתיב ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טז), ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן, לא קשיא, הא בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" (ברכות ז, א). וכעי"ז בסנהדרין כז, ב, וברש"י שם: "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ונפרעין מהם עונותיהן ועון אבותם".

"יש לבדוק, מי אם כן נתקלל? זה אחד הנושאים הראויים לחקירה, כי הרי לא הבן (של נֹח), שנחשב לחוטא, נפגע, אלא בנו של זה (חם) ונכדו של הלה (נֹח), אף על פי שעד אותה שעה לא נראה שעשה (כנען) כל עוולה לא קטנה ולא גדולה. האיש אשר חָשַק לראות את אביו בעירומו מתוך חטטנות, ולָעג על אשר ראה, והכריז על אשר היה צריך לשתוק, היה בנו של נֹח - חָם. ואילו הנאשם בחטא לא־לו וקולֵט הקללות - אינו אלא כנען, שנאמר: "ארור כנען עבד ומשרת יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה). ובמה חטא? כפי שאמרתי, יתכן שכבר בחנו זאת אי־אֵלה מן המדקדקים במילים על־פי דרכם, ומגבבים³⁴⁰ לא ברור אם נתכוון בזה לכינוי של שלילה. פירושים על התורה. אך אנו הבה ונציית בהגיון ישר לנרמז, ונפתור את הפירוש הטמון (בדברים). אך קודם לכך, עלינו להבהיר נקודות נוספות. יציבות ותנועה הן שונות זו מזו: מחד, האחת נינוחה, ומאידך (השנייה היא) תנועה שיש לה שתי פנים, האחד נע ונד והשני סובב סביב לאותה הנקודה. אם כך, היציבה היא אחות לנוהג קבוע (ועומד), ואילו התנועה (אחות) לפעילות... אמנם לא אמרתי זאת³⁴¹ מה שפירש באריכות ב"על הפכחון", לה-מג. אלא כדי להורות, שבנו של נֹח, חָם, הוא שֵם לרישעה כשהיא נינוחה, בעוד שהנכד (כנען, הוא שֵם לרישעה) המתנועעת. כי "חָם" פירושו "חוֹם", ו"כנען" (פירושו) "טילטול"³⁴² "נוע".. והחום מַראה על קדחת בגוף, ועל רישעה שבנפש. ונדמה לי, כשם שהתקפת קדחה היא מחלה בגוף כולו ולא רק בחֶלקו, כך הרישעה היא חולי בנשמה כולה. ולפעמים היא נחה ולפעמים היא נעה. את תנועתה מכנֶה (הכתוב) "טילטול"³⁴² "נוע"., שבלשון העברים נקרא "כנען". ואין מחוקק שיטיל קנס על הרשעים כשהם נינוחים (מרישעתם), אלא רק כשהם נָעים ועוסקים במעשי עוולה³⁴³ ראה השאלה הב' של האברבנאל על דברי הר"ן הנ"ל, שהרי הקללה נמשכת אחר פועל החטא (חָם), ולא אחר ההדמות (כנען)? ותירוצו (על יסוד פירושו הנ"ל): "ולכן לא קלל את חם, לפי שהיה חטאו בלבד בשב ואל תעשה". וראה הסברו של פילון להלן בהמשך הדברים.. וכמו כן אין אדם שקול שירצה להרוג חיה נושכת, אלא אם כן היא עתידה לנשכו. אכן, עלינו להשמיט מדיוננו את ענין אכזריות הנפש, שמטִבעה שואפת לרֶצח בעלמא. וטִבעי הוא אפוא, שהאיש הצדיק נראה כמטיל קללותיו על נכדו כנען. ואני אומר "נראה", כי בכוח הוא מקלל את בנו חָם דַרְכּוֹ (=דרך כנען). כי חָם, כשנטה לבו לחטוא, הפך את עצמו לכנען³⁴⁴ כוונתו, שמחשבת הרשעה היא כמעשה. ראה "על הרע האורב לטוב", צז (מובא לעיל בביאור לבראשית ד, יא שו"ת בראשית א, עא).. הרי הדיון שלפנינו הוא בנושא אחד - הרָעָה. וזו מתגלית פעם ביציבות (=נחה), ופעם בתנועה (=נעה). אך היציבות קודמת לתנועה, כביכול עניין התנועה מתייחס ל(עניין) השוקט כיוצא חלציו. אי לזאת, מתואר כנען בטִבעיות כבנו של חָם, הטילטול כבנו של המנוחה, כדי שיתְאַמֵּת מה שנאמר במקום אחר: "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות כ, ה). כי העונשים באים על תכלית וסוף, שיש לכנות אותן ילדי המחשבה³⁴⁵ תכלית וסוף של המחשבה., בעוד שהן, (המחשבות) כשלעצמן, משתמטות מאָשָם אם לא מצטרף אליהן מעשה מחַייב" (על הפכחון, לא-לד; מד-מט).