בראשית לז:ב ספרות בית שני: מדרשי פילון

אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃

מדרשי פילון

דברי פילון, שמִשְׂרַת הרועה היא היסוד לשילטון ולמלכות, מכוונים ליוסף ולמשה שהיו רועים. וכך הוא כותב על משה: "לאחר נשואיו לקח (משה) את הצאן והיה לרועה266 שמות ג, א., ובכך לָמַד מראש את תפקידו של מנהיג... החיות הבלתי־שִׂכליות משַמשוֹת כעין חומר תירגול לקראת שילטון... והדאגה לבהמות הביתיות היא תירגול להנהגה מלכותית בַּנתינים. ולפיכך נקראו המלכים "רועֵי העם", ולא דרך גנאי, אלא מתוך כבוד גדול. ונדמה לי -וכל החָפֵץ יצחק לי- כי בניגוד לדעת הרוב, אך מתוך בדיקה על פי האמת של הדברים, רק מי שמצטיין באומנות הרועים עשוי להיות מלך מושלם, לאחר שהתאַמֵן בבריות השפלות (הוא ראוי ומוכן למשול) בבריות המעולות. אכן, לא ייתכן להשתלם בגדולות קודם לקטנות" (על חיי משה א, ס-סב). ועל יוסף הוא כותב: "כבן שבע עשרה החל מתאַמֵן בהליכות הרועים267 בראשית לז, ב., עניין מקביל ל(הליכות) המדינה... כי המצליח במרעֶה עתיד להצטיין גם כמלך" (על חיי יוסף, ב).
שאל רבBookmarkShareCopy