הָשֵׁב֩ תָּשִׁ֨יב ל֤וֹ אֶֽת־הַעֲבוֹט֙ כְּבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וְשָׁכַ֥ב בְּשַׂלְמָת֖וֹ וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ וּלְךָ֙ תִּהְיֶ֣ה צְדָקָ֔ה לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (ס)
ספר מצוות גדול
הממשכן (א) חבירו בב״ד או מדעת הלוה ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צורך לו וכדפרש בפרק המקבל [בבא מציעא דף קי״ג וקי״ד כל הסוגיא] שמחזיר לו הכר לישן עליו. ועל כסות לילה אומר הכתוב לא תשכב בעבוטו כלומר אל תשכב ועבוטו אצלך כמו שנתבאר בסמל״ת [ל״ת קפ״ז] ובכלים שעושין מלאכה ביום כגון המחרישה או לבוש יום אומר הכתוב עד בוא השמש תשיבנו לו מלמד שמחזירו כל היום כתב מורי שבספר הישר מפרש [וכן בתוספות שם בד״ה מהו] בד״א שלקחן בשביל בטחון חובו שלא ידחנו זה אבל אם נטלו בתורת גביה אינו מחזיר [שם] תניא רבי מאיר אומר אם כן שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח בעת שהוא צריך לו מה יועיל המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון מיד אחר שמת הלוה בד״א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל כדאיתא בפ׳ המקבל. [שם] שנינו בפ׳ האומנין (בבא מציעא דף פ׳) אבא שאול אומר מי שהיה בידו משכונות של עני אם היה שכרו יותר על פחתו כגון קורדום ומסר גדול וכיוצא בהם הרי מותר להשכירן ומנכה שכרו מחובו תמיד מפני שזה כמשיב אבידה ואינו צריך רשות בעלים ואמר שמואל [בדף פ״ב] שהלכה כמותו:
ספר מצוות גדול
אחר שהתחלנו במצות עשה של הלואה נבאר משפטי הלואה על הסדר ונתחיל בזו דגרסינן בפ׳ שבועת הדיינין (שבועות דף מ״א):