רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃
תלמוד ירושלמי ברכות
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּרִית כְּרוּתָה הִיא הַיָּגֵעַ תַּלְמוּדוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. אָמַר רִבִּי [חֲנִינָא עֵנְתֵּנָיָיה] בְּרִית כְּרוּתָה הִיא הַיָּגֵעַ תַּלְמוּדוֹ בְצִנְעָה לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. מַה טַעַם וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּרִית כְּרוּתָה הִיא הַלָּמֵד אֲגָדָה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם הַסּוֹבֵר תַּלְמוּדוֹ לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. מַה טַעַם פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
תלמוד ירושלמי קידושין
הלכה: כָּל מִצְוַת הָאָב עַל הַבֵּן כול׳. מִצְוֹת שֶׁהָאָב חַיָיב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ. לְמוֹהֲלוֹ לִפְדוֹתוֹ לְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְלַמְּדוֹ אוֹמָנוּת לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אַף לְלַמְּדוֹ לָשׁוֹט עַל פְּנֵי הַמַּיִם. לְמוֹהֲלוֹ. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. לִפְדוֹתוֹ דִּכְתִיב וְכָל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. לְלַמְּדוֹ תוֹרָה. וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם. לְלַמְּדוֹ אוֹמָנוּת. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. וּבָחַרְתָּ בַחַיִים. זוֹ אוֹמָנוּת. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. אֵימָתַי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ מַשִּׂיא אֶת בָּנֶיךָ קְטַנִּים. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אַף לָשׁוֹט עַל פְּנֵי הַמַּיִם. דִּכְתִיב לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. מַה. לְמִצְוָה אוֹ לְעִיכּוּב. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. בַּר תָּרִימָה אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי אִימִּי. אָמַר לֵיהּ. פַּיֵיס לְאַבָּא דְּיַסְבֵּינִי אִתָא. פַּיְיסֵיהּ וְלָא קְבִיל עֲלוֹי. הָדָא אָמְרָה לְמִצְוָה. אִין תֵּימַר לְעִיכּוּב. הֲוָה לֵיהּ לְכוֹפְנֵיהּ. מְנַיִין שֶׁאִם לֹא עָשָׂה לוֹ אָבִיו שֶׁהוּא חַיָיב לַעֲשׂוֹת לְעַצְמוֹ. תַּלמוּד לוֹמַר אָדָם תִּפְדֶּה. וּנְמַלְתֶּם אוֹתָם. וְלִמַּדִתֶם אוֹתֶם. וְהוֹדַעְתָּ אַתָּה. לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה.
אבות דרבי נתן
הוא היה אומר כל העושה מצוה בחבירו מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשאו אלא בגופו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שצד צפור ונתנו לאחד מעבדיו ואומר לו הוי זהיר בצפור זה שאם אתה נזהר בו טוב ואם לאו אני נוטל נשמתך תחתיו. כך אמר הקב״ה לישראל דברי תורה שנתתי לכם אם אתם משמרים אותן טוב ואם לאו אני נוטל נפשכם תחתיה שנא׳ (דברים ד) (רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך) (שם לב) כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם: