דברים ד:יד מקורות בתלמוד: תלמוד ירושלמי עבודה זרה, מסכת סופרים, סנהדרין ונדרים

רִבִּי חוֹנִיָיה אָמַר. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא מַקְשֵׁי. אִם לְהַפְלִיגוֹ בִדְבָרִים הָיָה מְבַקֵּשׁ הָיָה לוֹ לְהַשִּׂיאוֹ בֶּחָמֵשׁ הַשִּׂאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאֵילּוּ הֵן. שְׁאֵת. אָרוּר. מָחָר. מְשׁוּקָּדִים. וְקָם. הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת אוֹ שְׂאֵת אִם לֹא תֵיטִיב. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר אָרוּר אוֹ אָרוּר אַפָּם כִּי עָז. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אוֹ מָחר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וּבַמְּנוֹרָה אַרְבָּעָה גְבִיעִים מְשׁוּקָּדִים או מְשׁוּקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶ‍יהָ. וַיֹּאמֶר יְי אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם אוֹ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה. רִבִּי תַּנְחוּמָא מוֹסִיף הָדָא. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם אוֹ כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים. אָמַר רִבִּי לָא. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמַּשִּׁיקִין עֲלֵיהֶן אֶת הַפֶּה. הֵיכְמַה דְאַתְּ אָמַר יִשָּׁקֵינִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. כָּתוּב וְאוֹתִי צִוָּה יְי. אוֹתִי וְאוֹתִי. נֶאֶמְרוּ לִי דְבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ לָכֶם. וְנֶאֶמְרוּ לִי דְבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בֵינִי לְבֵין עַצְמִי.

מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (או) (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש והמפטיר נותנו לחזן הכנסת והוא חוזר התורה לכסות ראשי הקרואים שאין כבוד להיות התורה יחידה וכיוצא בו אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד אבות (ויש אומרים פורס את שמע שיאמר יוצר אור וקדוש וטעם לדבר על הברכה שמברך על התורה ועל העבודה) כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין כשהיו מוציאין את התורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה:

במשה הוא אומר (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא הוא אומר (עזרא ז, י) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' (אלהיו) ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב שנאמר