ויקרא א:טז מקורות בתלמוד: תלמוד ירושלמי יומא, מעילה, תמיד וזבחים

הלכה: מְנַיִין לְדִישּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. רִבִּי פְדָת בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְהִשְׁלִיךְ אוֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן אֵינוֹ צָרִיךְ. אִם [לִקְבֹעַ] לוֹ מָקוֹם. כְּבָר כָּתוּב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אִם לְלַמְּדָךְ שֶׁיִינָתֵן בְּמִזְרַחוֹ שֶׁלְכֶּבֶשׁ. כְּבָר כָּתוּב קֵדְמָה. אַף הוּא דָרַשׁ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. מַה כָאן מִזְרַחוֹ שֶׁלְכֶּבֶשׁ אַף כָּאן מִזְרַחוֹ שֶׁלְכֶּבֶשׁ. מְנַיִין שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָיה. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. אֶל מָקוֹם טָהוֹר. שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ טָהוֹר. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא. מְנַיִין לְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָיה. תַּלְמוּד לוֹמַר אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ לְעוֹלָם. מְנַיִין לְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. וְהִזָּה עָלָיו וְהִקְטִיר. מַה הֲזָיָיה בְגוּפוֹ אַף הַקְטָרָה בְגוּפוֹ. מְנַיִין לְמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָיה. קוֹל וָחוֹמֶר. אִם מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אָסוּר בַּהֲנָיָיה הַפְּנִימִי לֹא כָל שֶׁכֵּן.

אמר ר"א דאמר קרא (ויקרא א, טז) והסיר את מוראתו בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי

אימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום