א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃
תלמוד ירושלמי שבועות
משנה: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה:
תלמוד ירושלמי שבועות
משנה: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא חַיָיב דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי עֲקִיבָה אֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָיב שֶׁזֶּה חַיָיב. אָמַר לָהֶן אֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן.
תלמוד ירושלמי נזיר
בִּשְׂפָתַיִם. לֹא בַּלֵּב. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. תַּלְמוּד לוֹמַר לְבַטֵּא. שְׁמוּאֵל אָמַר. הַגּוֹמֵר בְּלֵב אֵינוֹ חַיָיב עַד שֶׁיּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו. וְהָתַנֵּי. כֹּל נְדִיב לֵב. זֶה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. אַתָּה אוֹמֵר. זֶה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ הֲרֵי הַמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו אָמוּר. הָא מַה אֲנִי מְקַיֵים כֹּל נְדִיב לֵב. זֶה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. מָאן דָּמַר שְׁמוּאֵל לְקָרְבַּן.