אֲרָזִ֣ים לֹֽא־עֲמָמֻהוּ֮ בְּגַן־אֱלֹהִים֒ בְּרוֹשִׁ֗ים לֹ֤א דָמוּ֙ אֶל־סְעַפֹּתָ֔יו וְעַרְמֹנִ֥ים לֹֽא־הָי֖וּ כְּפֹֽארֹתָ֑יו כָּל־עֵץ֙ בְּגַן־אֱלֹהִ֔ים לֹא־דָמָ֥ה אֵלָ֖יו בְּיָפְיֽוֹ׃
מסכת כלה רבתי
הלומד מחבירו פרק אחד וכי מאחר דעל אות אחת צריך דבר אחד למה לי ומאחר דדבר אחד הלכה אחת או פרק אחד למה לי אלא אות אחת בתלמוד דבר אחד בפרק פסוק אחד במשנה או הלכה אחת אפילו לא פסיקא פרק אחד אפי׳ בדרך ארץ. היכי דמי אות אחת כגון מאמצין [או] מעמצין אי נמי [גראינין או] גרעינין (לגלעינין) אי נמי אוממות או עוממות והוא דאמר ליה סברא. גרעינין דכתיב ונגרע מערכך. עוממות דכתיב ארזים לא עממוהו. מעצמין דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע. אבל סבריה בין אלפין לעיינין לא. והא הני אלפין עיינין נינהו כי קאמרי׳ דמפרש ללבא כגון מסיקין מציקין והא לא דמי אלא כגון הא דתנן משילין פירות דרך ארובה ואית דתני משחילין ולא משתבש דתנן השחול והכסול (כל) [שחול] שנשמטה ירך אחת ואיכא דתאני משירין ולא משתבש דתנן מי שנשר כליו ואיכא דתני משחירין ולא משתבש דתנן השחור והזוג של סופרים והא אות אחת היא האי דבר אחת היא לא צריכא אלא אסבריה. אמר רבא אפילו וא״ו פשיטא דקא אות אתת היא מהו דתימא כיון דלתוספת לא אתיא אימא לא קמ״ל דזימנין דמתוקם בה טעמא ולא אמרן אלא בדאוקים בה טעמא אמר רבא ובמקרא אע״ג דלא איתוקם בו טעמא דלא קריא. הא אמרת פסוק אחד במקרא לא צריכא דפריש ליה אגב הילכתא:
פסחים
איבעיא להו אוממות או עוממות אמר רבי יצחק (יחזקאל לא, ח) ארזים לא עממוהו בגן אלהים: