יחזקאל מד:ט מקורות בתלמוד: מבוא התלמוד, תלמוד ירושלמי פסחים, מועד קטן ותענית

דברים הנלמדים מדברי קבלה. היינו משאר ספרי קודש נביאים וכתובים. דינם על פי הרוב כדבר הנלמד מן התורה ממש. כמו שכתבתי בספרי מאמר תורת נביאים בארוכה. וחז״ל קראו את ענינים אלו ג״כ בל׳ דבר תורה. או דאורייתא. ע׳ (יבמות ד׳ ע״ב) סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם. הביא מקרא בכתובים ומכנה אותו בשם תורה, וע׳ (סנהדרין ל״ז ע״א) אמריתו נדה שרי ליהודי. אפשר אש לנעורת ואינה שורפה. א״ל התורה העידה סוגה בשושנים. וע׳ (מכות כ״ד ע״א) ומה דברים שאין דרכם לעשותו בצנעא. אמרה תורה והצנע לכת. וע׳ ירושלמי פ״ק דעבודה זרה התורה אמרה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן. וע״ז אמרה ויעש לו כהנים מקצות העם. וביותר ראינו (ברכות מ״ה ע״א) ר׳ נתן אומר אין צריך, הרי הוא אומר כי הוא יברך את הזבח. ראינו דחביב לתנא למוד מדברי נביאים יותר מלמוד קרא מפורש מקודם מתן תורה ע״ש. וע׳ (חולין י״ז ע״ב) מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה. וע׳ ג״כ (גיטין ל״ז ע״א) מפני תקון העולם. קרית לי׳ דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום. וע׳ (סנהדרין. נ״ב ע״א) כיון דכתיב שרפה באורייתא ובמשרפות המלכים ישרפו לך וכו׳. הרי דקראו חז״ל דברי נביאים בלשון דבר תורה או דאורייתא. ומלקות גם כן איתא בלאוי שנלמדו מדברי קבלה. ע׳ רמב״ם פ״ו מה׳ ביאת מקדש ערל שעבר לוקה כזר ע״ש. אע״ג דפסול ערל לעבודה אינו נלמד רק מקרא דיחזקאל (סנהדרין כ״ב תענית י״ז). וע׳ רדב״ז בלשונות הרמב״ם ח״ב סי׳ פ״ו, וע׳ רבינו יונה פ״ק דברכות, לענין בעיית הש״ס אם מותר להפסיק בין פסוקא לפסוקא, ונשאר הש״ס בזה בתיקו (ברכות ה׳ ע״א) וכ׳ תלמידי רבינו יונה ״ויש להחמיר״ אחר שהיא תיקו באיסור דאורייתא. אע״ג דעקר איסור זה לא נלמד רק מן מה דכתיב ועוזבי ד׳ יכלו שאינו רק דברי קבלה:

תַּמָּן תַּנִּינָן. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּיבֵּל דָּמָן זָר. אוֹנֵן. וּטְבוּל יוֹם. מְחוּסַּר בְּגָדִים. מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים. וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִים. עָרֵל. טָמֵא. יוֹשֵׁב. עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים. עַל גַּבֵּי [בְהֵמָה. עַל גַּבֵּי] חֲבֵירוֹ. פָּסַל. דְּרוֹמַאיֵי אָמְרֵי. בְּטָמֵא טוּמְאַת זִיבָה וְטוּמְאַת צָרַעַת אֲנָן קַיָימִין. אֲבָל בְּטָמֵא מֵת אֵינוֹ מְחַלֵּל. מֵאַחַר שֶׁהוּתָּר מִכְּלַל טוּמְאָה לְרַבִּים בַּפֶּסַח. מְתִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לִדְרוֹמָאיֵי. מָה אִם הַבְּעָלִים שֶׁיִּיפִּיתָה כוֹחָן בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּשָּׁנָה. הוֹרְעֵתָה כוֹחָן בְּטָמֵא מֵת בַּפֶּסַח. עוֹבֵד. שֶׁהוֹרְעֵתָה כוֹחוֹ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁלְכָּל הַשָּׁנָה. אֵינוֹ דִּין שֶׁתּוֹרֶע כּוֹחוֹ בְּטָמֵא מֵת בַּפֶּסַח. וְעוֹד שֶׁשָּׁנָה רִבִּי. הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טּוּמְאַת הַדָּם. אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טּוּמְאַת הַגּוּף. אִין תֵּימַר בְּטָמֵא טוּמְאַת זִיבָה וְטוּמְאַת צָרַעַת אֲנָן קַיָימִין. לֵית יְכִיל. דְּתַנִּינָן. מִטַּמֵּא טוּמְאַת תְּהוֹם הַצִּיץ מְרַצֶּה. מָה עָבְדִין לָהּ דְּרוֹמַאיֵי. פָּתְרִין לָהּ בַּבְּעָלִים. וְהָא תַנִּינָן. נָזִיר. פָּתְרִין לָהּ בָּעוֹבְדִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. לֹא שַׁנְיָיא. הִיא בְעָלִים הִיא עוֹבְדִין. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה. דְּאִינּוּן יָכְלִין מֵימַר לֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְעָלִים. שֶׁהוֹרְעֵתָה כוֹחָן בְּזָקֵן וּבְחוֹלֶה. תֹּאמַר בְּעוֹבֵד. שֶׁיִּיפִּיתָה כוֹחוֹ בְּזָקֵן וּבְחוֹלֶה. וְכָל קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה בָּטֵל קַל וָחוֹמֶר. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה. דְּאִינּוּן יָכְלִין מֵימַר לֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְעָלִים. שֶׁמִּילַת זְכָרָיו וָעֲבָדָיו מְעַכְּבִין אוֹתוֹ. תֹּאמַר בְּעוֹבֵד. שֶׁאֵין מִילַת זְכָרָיו וָעֲבָדָיו מְעַכְּבִין אוֹתוֹ. וְכָל קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה בָּטֵל קַל וָחוֹמֶר.

א"ל רבינא לרב אשי הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו (יחזקאל מד, ט) כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני)