רָעָ֞ב כִּֽי־יִהְיֶ֣ה בָאָ֗רֶץ דֶּ֣בֶר כִּֽי־יִ֠הְיֶה שִׁדָּפ֨וֹן יֵרָק֜וֹן אַרְבֶּ֤ה חָסִיל֙ כִּ֣י יִהְיֶ֔ה כִּ֧י יָֽצַר־ל֛וֹ אֹיְב֖וֹ בְּאֶ֣רֶץ שְׁעָרָ֑יו כָּל־נֶ֖גַע כָּֽל־מַחֲלָֽה׃
תלמוד ירושלמי תענית
משנה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶם רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה וגו׳. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶם:
מסכת שמחות
שמתחלה לא בנאו שלמה אלא על תנאי שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה (מלכים א ח׳:ל״ז) רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה (בארץ) שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר (לאויביו) [לו אויבו] בארץ שעריו כל נגע (ומחלה כלתה) [כל מחלה] כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם אין לי אלא ליחיד לצבור מנין תלמוד לומר וגם אל הנכרי אשר (יבא) וגו׳ אשר תהיה לכל האדם יכול אפילו מבקש בנים אפילו מבקש נכסים ולא טוב לו ת"ל אשר תדע את לבבו (וגו׳ מה שטוב לו תן לו) כי אתה ידעת לבדך את לבב [כל] בני האדם ומנין שלא יחזיקו במרדן שנא' (שם) אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה :
תענית
ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן (מלכים א ח, לז) רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה (ירמיהו יד, א) אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות