וַ֠יְהִי כִּֽי־הֵצִ֨יקָה לּ֧וֹ בִדְבָרֶ֛יהָ כָּל־הַיָּמִ֖ים וַתְּאַֽלֲצֵ֑הוּ וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ לָמֽוּת׃
תלמוד ירושלמי כתובות
הלכה: עַד אֵימָתַי הוּא פוֹחֵת עַד כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ כול׳. הָכָא אַתָּ מַר שִׁבְעָה. וְהָכָא אַתָּ מַר שְׁלֹשָׁה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא. הִיא עַל יְדֵי שֶׁהִיא חַיֶיבֶת לוֹ שֶׁבַע הוּא פוֹחֵת מִמֶּנָּה שִׁבְעָה. וְהוּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא חַיָיב לָהּ שְׁלֹשָׁה הוּא מוֹסִיף לָהּ שְׁלֹשָׁה. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים הֲרֵי אֵינָהּ חַיֶיבֶת לוֹ כְּלוּם. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ לֹא שְׁאֵר וְלֹא כְסוּת וְלֹא עוֹנָה הֲרֵי אֵינוֹ חַיָיב לָהּ כְּלוּם. מַאי כְדוֹן. כֵּיי דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. צַעֲרוֹ שֶׁלָּאִישׁ מְרוּבֶּה יוֹתֵר מִן הָאִשָּׁה. הָדָא הוּא דִכְתִיב וִיהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ. מָהוּ וַתְּאַלְצֵהוּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר לָעְזָר. שֶׁהָיְתָה שׁוֹמֶטֶת עַצְמָהּ מִתַּחְתָּיו. וְתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת. הוּא קָצְרָה נַפְשׁוֹ לָמוּת וְהִיא לֹא קָצְרָה נַפְשׁוֹ לָמוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. שֶׁהָיְתָה עוֹשָׂה צוֹרְכָהּ בָּאֲחֵרִים. כָּל שֶׁכֵּן דְּתָבַע. דְּאָמַר רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי נַחְמָן. הָאֶבֶר הַזֶּה שֶׁבָּאָדָם הַרְעִיבָתוֹ הִשְׂבֵּיעָתוֹ. הִשְׂבֵּיעָתוֹ הַרְעִיבָתוֹ.
סוטה
(שופטים טז, טז) ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו מאי ותאלצהו אמר רבי יצחק דבי רבי אמי בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו