שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים סוּגָ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃
אבות דרבי נתן
מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת״ח הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו וחוזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והיתה צועקת ובוכה ואמרה להם רבותי כתיב בתורתכם (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת״ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו לא היה אדם שהשיב דבר. פעם אחת נזדמן לה אליהו ז״ל אמר לה בתי מפני מה את בוכה וצועקת. אמרה לו רבי בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת״ח הרבה ומת בחצי ימיו. אמר לה כשבאת בנדתך כל אותן (ג׳) ימים הראשונים מהו אצלך. אמרה לו רבי ח״ו שלא נגע בי אפילו באצבע קטנה שלו אלא כך אמר לי אל תגעי בכלים שמא תביאו (לי) לידי ספק. כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך. אמרה לו רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו נגע בבשרי אבל לא נתכוון לדבר אחר. א״ל ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. הרי הוא אומר (שם) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם (כל) הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק ואפי׳ עם אשתו ואין צ׳׳ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו עם אשתו ואין צ״ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור (לפיכך) אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור. הוי רץ למצוה קלה שיביאך למצוה רבה. הרי הוא אומר (שיר השירים ז׳:ג׳) בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים בטנך ערימת חטים זו כנסת ישראל סוגה בשושנים אלו שבעים זקנים. דבר אחר בטנך ערימת חיטים אלו מצות קלות הרכות סוגה בשושנים בזמן שישראל עושין אותן היו מביאים אותן לחיי העולם הבא. הא כיצד אשתו נדה עמו בביתו רצה משמש רצה אינו משמש וכי אדם רואהו או אדם יודע בו שיאמר לו כלום הא אינו מתיירא אלא ממי שפוקד על הטבילה וכן אתה אומר בחלה וכן אתה אומר בראשית הגז (אמר ליה) [נ״א אלו] מצות קלות הרכות כשושנים שבזמן שישראל עושין אותן מביאות אותן לחיי העולם הבא:
אבות דרבי נתן נוסח ב
מנין (שעשה) [שעשתה] התורה סייג לדבריה שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (ויקרא י"ח ו') [מה ת"ל לא תקרבו] אלא שלא יתיחד אדם לא עם חמותו ולא עם כלתו אבל מתיחד עמהם לשעה ואין בכם כלום. וכה"א ואל אשה בנדת טומאתה [לא תקרב] (שם יט) כיצד הוא מזהיר ע"י עצמו ת"ל לא תקרב. יכול שישחק עמה והיא נדה ת"ל לא תקרב לגלות ערותה (שם). כיצד היא מזהרת על ידי עצמה ת"ל לא תקרב. יכול שתקשיט מעילה ותישן אצלו והיא נדה ת"ל לא תקרב. מנין שהיא מבשלת ומשמשתו ת"ל לא תקרב [לגלות ערותה]. מכאן אמרו חכמים כל אשה שהיא מקשטת עצמה והיא נדה אין רוח חכמים נוחה הימנה שנאמר בטנך ערמת חטים וגו' (שה"ש ז' ג'). בטנך ערמת חטים אלו ישראל. סוגה בשושנים אלו הצדיקים:
סנהדרין
דנפוק כמה אילימא מקצתן דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה אלא פשיטא דנפוק כולהו למאי אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי והכתיב (שיר השירים ז, ג) שררך אגן הסהר אל יחסר המזג אלא פשיטא לדבר מצוה