תלמוד ירושלמי שביעית
תַּנֵּי שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא אַיְתֵיי. מַהוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא אַיְתֵיי שְׁמוּאֵל אָמַר בְּמַלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. עָאַל רַב יְהוּדָה וְאָמַר טַעֲמָא קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה לֹא הִיא שְׁנַת הַשֶּׁבַע וְלֹא הִיא שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה. שֶׁלֹּא תֹאמַר כָּל־שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּהַשְׁמֵט כְּסָפִים וְהוּא לֹא יִגְבֵּינוֹ לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מֵימַר קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל רַב עַמְרָם רַב מַתָּנָה בְשֵׁם רַב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְתוֹבְעוֹ שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטָתוֹ. אַשְׁכַּח תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה. לֹא הִיא שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה. וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה שֶׁלֹּא תֹאמַר כָּל־שֵׁשׁ שָׁנִים שָׂדֵהוּ לְפָנַי כַּרְמוֹ לְפָנַי וּלְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנַים בְּהַשְׁמֵט כְּסָפִים וְהוּא לֹא יִגְבֵּינוֹ לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מֵימַר קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה.
תלמוד ירושלמי שביעית
משנה: פְּרוֹזְבּוֹל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר בִּלְבָֽבְךָ בְּלִיַּעַל לֵאמוֹר וגו׳. הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹזְבּוֹל. זֶהוּ גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹל מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּייָנִים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁכָּל־חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאַגְבֶּנּוּ כָּל־זְמַן שֶׁאֶרְצֶה וְהַדַּייָנִים חוֹתְמִין לְמַטָּן אוֹ הָעֵדִים.
מכות
א"ל דכתיב (דברים טו, ט) קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמטה אלא מה תלמוד לומר שנת השמטה לומר לך [יש] שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום דאמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה