תלמוד ירושלמי יומא
וְהַשּׂוֹרֵף. לֹא הַמַּצִית אֶת הָאוֹר וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. אֵי זֶהוּ [הַשּׂוֹרֵף. זָהוּ] הַמְסַייֵעַ בִּשְׁעַת הַשְּׂרֵיפָה. [אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. מְסַייֵעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה] מְטַמֵּא בְגָדִים. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. הַמְהַפֵּךְ בִּכְזַיִת מְטַמֵּא בְגָדִים. לֹא צוֹרְכָה אֶלָּא הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּבְיָדוֹ קוֹרָה וּמְהַפֵּךְ בִּכְזַיִת [מָהוּ]. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וְהוֹצִיא וְשָׂרַף. מַה הַמּוֹצִיא עַד שֶׁיּוֹצִיא לַחוּץ. אַף הַשּׂוֹרֵף עַד שֶׁיִּשְׂרוֹף בַּחוּץ. תַּמָּן אָמַר לִזְקִיָּה. וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ לְרַבּוֹת אֶת הַשּׂוֹרֵף. אוֹף הָכָא כֵן.
חולין
מתיב רבי זירא כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה אחרת