Chasidut do Izajasza סו:25

כִּי אִיתָא בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא (בְּסִימָן פה), הַמַּתְחִיל, אֱגוֹזִים הַנִּקְרָאִים לוּזִים וְכוּ', עַיֵּן שָׁם כָּל הָעִנְיָן זֶה. מְבֹאָר שָׁם; שֶׁבֵּיצִים הֵם בִּבְחִינַת לוּזִים שֶׁנִּגְמָרִים בְּעֶשְֹרִים וְאֶחָד יוֹם שֶׁהֵם כְּנֶגֶד עֶשְֹרִים וְאֶחָד יוֹם שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים שֶׁמִּתְאַבְּלִין בָּהֶם עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לְנֶחָמָה, לִבְחִינַת נַחֲמוּ נַחֲמוּ בְּחִינַת שַׁבַּת נַחֲמוּ וְכוּ', כִּי עִקַּר הַנֶּחָמָה עַל-יְדֵי עֶצֶם לוּז שֶׁמִּמֶּנּוּ עִקַּר הַתְּחִיָּה וְכוּ'. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת בֵּיצָה שֶׁהִיא נִגְמֶרֶת בְּעֶשְֹרִים וְאֶחָד יוֹם כְּמוֹ אִילַן לוּז וְכוּ', עַיֵּן שָׁם, וּבִשְׁבִיל זֶה אוֹכְלִין בֵּיצָה בַּסְּעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, מֵאַחַר שֶׁהַבֵּיצָה בְּחִינַת לוּז מְרַמְּזִין עַל הַנֶּחָמָה מַדּוּעַ הֵם דַּיְקָא נִגְמָרִין בְּעֶשְֹרִים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁמְּרַמֵּז עַל הָאֲבֵלוּת שֶׁמִּתְאַבְּלִין עֶשְֹרִים וְאֶחָד יוֹם שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים וְגַם אוֹכְלִין הַבֵּיצָה בְּעֵת הָאֲבֵלוּת בַּסְּעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, הֲלֹא אַדְּרַבָּא, הַבֵּיצָה הוּא בִּבְחִינַת לוּז שֶׁהֵם עִקַּר הַנֶּחָמָה בְּחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים וְכוּ'?! (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם), אַךְ כָּל זֶה מוֹרֶה וּמְרַמֵּז לָאָדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם אָדָם בִּכְלָל וּבִפְרָט לָבוֹא אֶל הַתִּקְוָה טוֹבָה כִּי אִם עַל-יְדֵי צַעַר וְיִסּוּרִים וּמְרִירוּת גָּדוֹל שֶׁהִיא בְּחִינַת אֲבֵלוּת שֶׁמִּתְאַבְּלִין וּמִצְטַעֲרִין וּמְמָרְרִין עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל גַּם כְּשֶׁמִּתְאַבְּלִין וּמְמָרְרִין עַל הַצַּעַר וְהַחֻרְבָּן וְהָעִקָּר עַל שֶׁאָנוּ רְחוֹקִים כָּל כָּךְ בְּגָלוּתֵנוּ מֵאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. גַּם אָז אָסוּר לִשָּׁאֵר בָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם, רַק לְנַחֵם אֶת עַצְמֵנוּ בְּכָל פַּעַם בְּגֹדֶל הַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מְקַוִּים לְאַחֲרִית טוֹב לָצֵאת מֵהַגָּלוּת מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, כִּי חַסְדֵי ה' לֹא תָמְנוּ וְכוּ'. כַּמְבֹאָר בְּאֵיכָה בִּמְרִירוּת הַקִּנָּה שֶׁצּוֹעֵק בְּקוֹל מַר, "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי וְכוּ'", שֶׁצּוֹעֵק שָׁם בִּמְרִירוּת גָּדוֹל "וֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְכוּ' הַשְׁבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים וְכוּ' וְכוּ'". בְּתוֹךְ כָּךְ, בְּתוֹךְ מְרִירוּת צַעֲקָתוֹ מְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם, "וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְכוּ' זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל-כֵּן אוֹחִיל, חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ וְכוּ' חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים וְכוּ'". וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, שֶׁהַחֲסָדִים מִתְחַדְּשִׁים בְּכָל בֹּקֶר וְכוּ'. טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה' וְכוּ' וְכוּ'. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְפַקֵּחַ עַל חַיָּיו הָאֲמִתִּיִּים, צָרִיךְ לְקַבֵּל לְעַצְמוֹ עֵצוֹת מִזֶּה שֶׁבְּכָל הַמְּרִירוּת וְהַצַּעַר וְהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִין עָלָיו בִּפְרָט, בְּעִקַּר הַיִּסּוּרִים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁהֵם יִסּוּרֵי הַנֶּפֶשׁ וְגָלוּתָהּ הַגָּדוֹל שֶׁהִיא רְחוֹקָה כָּל כָּךְ מֵאָבִיהָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁמְּצַפִּים לָצֵאת מֵרַע לְטוֹב, מִתְגַּבֵּר הָרַע בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד אֲשֶׁר הַבַּעַל דָּבָר מְסִיתוֹ לוֹמַר אָבַד נִצְחוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הוּא צָרִיךְ לְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם וְלִהְיוֹת בִּכְלַל אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם, "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה". לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם לוֹמַר עֲדַיִן יֵשׁ לִי תִּקְוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל. וּלְקַיֵּם, "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל-כֵּן אוֹחִיל חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו לְעוֹלָם וְכוּ'", כִּי הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּתָן יִסּוּרִין וְסוֹפָן שַׁלְוָה, וְכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת צַדִּיק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְכוּ'". וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל בֶּאֱמֶת בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מְרִירוּת הַרְבֵּה מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר. וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְשׁוּם קְדֻשָּׁה אֲמִתִּית כִּי אִם עַל-יְדֵי מְרִירוּת גָּדוֹל. וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לִסְבֹּל הַמְּרִירוּת וְהַיִּסּוּרִין, רַק ה' יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ לְסָבְלָם עַל-יְדֵי הַתִּקְוָה שֶׁמְּקַוִּים לְאַחֲרִית טוֹב בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁכְּבָר זָכוּ לָנֶצַח לְאַחֲרִית טוֹב כָּזֶה וְכוּ'. וְכָל זֶה מְרֻמָּז בְּעִנְיַן לוּז וּבֵיצָה הַנַּ"ל, כִּי בְּכָל דְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ בָּהֶם רְמָזִים גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא נִבְרְאוּ כִּי אִם בִּשְׁבִיל זֶה וְאֵין לָהֶם שׁוּם חַיּוּת וְקִיּוּם כִּי אִם עַל-יְדֵי-זֶה, עַל-יְדֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיּוּת מֵעֲצוֹת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁמִּשָּׁם חַיּוּת וְקִיּוּם כָּל הַדְּבָרִים כַּיָּדוּעַ. וְעַל-כֵּן הַלּוּז וְהַבֵּיצָה שֶׁמְּרַמְּזִין עַל עִקַּר הַנֶּחָמָה, עַל-כֵּן הֵם דַּיְקָא נִגְמָרִים בְּעֶשְֹרִים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁמְּרַמֵּז עַל הָאֲבֵלוּת שֶׁל בֵּין הַמְּצָרִים, לְהוֹרוֹת כָּל הַנַּ"ל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הַנֶּחָמָה כִּי אִם עַל-יְדֵי אֲבֵלוּת וְצַעַר בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה סו, י) שִֹישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַים, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִֹמְחָתָהּ. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה סא, ג), "לָשׂוֹם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר וְכוּ'". וְכֵן הוּא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן בְּעִנְיַן גָּלוּתוֹ וְצַעֲרוֹ וְיִסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִין עָלָיו וְכַּנַּ"ל:

לי דבר צור ישראל. זה הכתוב אמר דוד המלך על שבטו שבט יהודה, שאף במקום שנדמה שאומרים לי דבר, וחושבים לעצמם כח ואון, וכמו שאנו רואים באביהם של כל השבט, שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ונראה היפך ממאמר השי"ת, ראו עתה כי אני אני הוא, אמנם השי"ת היודע ועד יברר אותם שהם מצדם לא אמרו על עצמם אני, אך אמרם אני הוא ממאמר השכינה שמדברת מתוך גרונם, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שכל אמרם אני הוא מהאני של השי"ת, אבל מצדם אין להם שום כח בפני עצמם כלל. עד שמשה רבינו ע"ה התפלל על שבט יהודה (ברכה לג) ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. והוא מפני שמצדו לית ליה מגרמיה כלום לעזור לעצמו, לכן הוצרכה לו ברכה זו יותר מכל השבטים, שיוכל גם הוא לעשות לעצמו מעט חיל^דכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת וזאת הברכה ד"ה וזאת ליהודה: ידיו רב לו, יען שאין לו שום כח מצדו יתן לו השי"ת כח בידו, ועזר מצריו תהיה, אף במקום שלא יהיה בכחו לעשות כלום יושיע לו השי"ת להנקם מצריו.. ואף שמו מורה עליו, שכל השם יקו"ק נכלל בשמו, והד' שבשמו מורה על, עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳)^ההיינו שמבין שאין לו מצד עצמו כלום, כדאיתא בזוה"ק (בראשית רמד:) ד' לקיט. כמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא. עיין לעיל פרשת ויצא אות סה כל העניין שם., לכן אף אם יאונה לו שאומר אני על עצמו, יברר אותו השי"ת שהוא המדבר בו זאת, וכדאיתא אני השכינה היא המדברת מתוך גרונו. וזהו, ראו עתה כי אני אני הוא, אני הראשון, הוא שהשי"ת סותר את דעת האדם האומר אני, ומראה לו שרק השי"ת הוא אשר יוכל לומר אני ומבלעדו אין אלהים, וזה נקרא מים עליונים. ואני השני הוא, שהשי"ת מברר את האני שאמר האדם, והשי"ת חותם עצמו ע"ז שמאתו ית' יצאו הדברים כבושים, וזה נקרא מים תחתונים. והנה בזו הפרשה נמצא טענה נצחת לכל אחד שכביכול ינצח בזה את השי"ת, והקב"ה שמח בזה, וכדאיתא (פסחים קיט.) זמרו למי שנוצחים אותו ושמח. וכדכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת. והוא שהשי"ת נתן להם עצה לישראל לטעון לפניו טענות נוצחותו. ובהטענות שבזו הפרשה נמצא כל סדר ההנהגה והעסק שיש להשי"ת עם ישראל בהמשך כל הששת אלפים שנה. ואלו הארבעה הם המנהיגים את העולם בכל הששת אלפים שנה, יעקב ויהודה יוסף ובנימין. והשבטים הנשארים נכללים באלו וכדאיתא במדרש רבה (ויגש צג) שהשבטים אמרו על יהודה ויוסף מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו. יעקב הוא מלך במשפט יעמיד ארץ והוא הדעת והמוח של ישראל ונוטה למדת הרחמים:

וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשְּׁחִיטָה, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא זָכָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחַיִּים, עַד שֶׁהֻכְרַח לְהִתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה מַמָּשׁ עַל-יְדֵי שֶׁהִמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ הַבְּהֵמָה עַל-יְדֵי חַטָּאוֹתָיו כַּנַּ"ל. וַאֲזַי אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה (ע' ב"ב דַּף עה) כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם הִיא מְגֻלְגֶּלֶת בִּבְהֵמָה, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וַאֲזַי תִּקּוּנוֹ הוּא עַל-יְדֵי הַשְּׁחִיטָה, כִּי שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל הַשְּׁחִיטָה זֶה בְּחִינַת שְׁפִיכוּת דָּמִים הַנַּ"ל. וַאֲזַי בְּוַדַּאי הַנֶּפֶשׁ הִיא בִּבְחִינַת דְּמִימָה וּשְׁתִיקָה כַּשֶּה לַטֶּבַח יוּבָל וְגוֹ' (יְשַׁעְיָה נג) וְעַל-יְדֵי הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ לִבְחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חִירִיק, בְּחִינַת וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. (יְשַׁעְיָה סו, א) שֶׁזֶּה נַעֲשֶֹה עַל-יְדֵי בְּחִינַת דֹּם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, (תְּהִלִּים שָׁם) כִּי הַחַלִּיף הוּא בְּחִינַת חֶרֶב לַה' (יְשַׁעְיָה לד, ו), בְּחִינַת חֶרֶב נוֹקֶמֶת וְכוּ', בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, בְּחִינַת יְהוֹשֻעַ, בְּחִינַת וְתַּחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵֹה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שְׁמוֹת כד, י), בְּחִינַת לְבָנָה, כִּי כָּל זֶה הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה כַּיָּדוּעַ, וַאֲזַי כְּשֶׁחוֹזֵר וְעוֹלָה הַנֶּפֶשׁ זֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה נַעֲשֶֹה נְקֻדָּה עֶלְיוֹנָה וְכוּ'. (כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם). וַאֲזַי נַעֲשֶֹה אָדָם וְחוֹזֵר הַנֶּפֶשׁ וְעוֹלָה מִבְּחִינַת בְּהֵמָה לִבְחִינַת אָדָם וְזֶהוּ תִּקּוּנָהּ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת בִּרְכַּת הַשְּׁחִיטָה, כִּי עַתָּה חוֹזֶרֶת הַנֶּפֶשׁ לִבְחִינַת אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּבּוּר כַּנַּ"ל:

עוד י"ל (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', (שמות א ה) ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר ד' ו') שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו, והנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואינו בטל ברוב, מה שאין כן לאחר דניידי, כמו דקיימא לן נכבשינהו דניידי (בזבחים ע"ג ע"ב). והנה אם ישראל יושבין במקומן, אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל לאחר שגלו הוי ניידו, (ועיין בספר ברית שלום). והא דבעלי חיים לא בטלי, היינו מדרבנן, אבל באמת גם זה אינו חשש, דהלא פירשו המפרשים הסתירה דכתיב (הושע ב' א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר. ותירצו דמצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), וכן (ביהושע ז' ה) ויכו מהם כשלשים וששה איש, ואמרו רז"ל (ב"ב דף קכ"א:) זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), שכל אחד מהן היה שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן (תנחומא בשלח סי' י'). ואם כן לפי זה אין בריה יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות ב"ה וב"ש, עד כאן דברי המפרשים. ואם כן אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים ומזלות, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן, ואפשר לאו רובא הם כנ"ל, וראיה לדבר זה על פי מ"ש לעיל בשם פרקי דר"א (פל"ט) שהשי"ת כביכול נכנס עמהם במנין להשלים מספר שבעים, ומזה יובן כמה ספון אחד מישראל, אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לאחד מהן. והנה ידוע דמצרים היה ערות הארץ מקום טומאה הגדולה, היינו בני ישראל הבאים מצרימה, דפירשו מקביעתן ובאו לשם מקום הטומאה, ואיך לא חשו דישתקעו בטומאה ח"ו ויבוטלו ברוב, לזה אמר ויהיו וגו' שבעים נפש, והלא בפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע, אלא שכביכול השלים המנין, ומזה יובן כמה חשיב אחד מישראל כנ"ל, ואם כן אין כאן רוב נגדם, ואמר עוד ויוסף היה במצרים, הוא לבדו ולא נטמע ביניהם ולא נבטל בהם, ואדרבה הכריח כולם על ידי מעשה צדקתו והבן, ועל פי זה נתיישב המדרש תמוה (שמו"ר א' ח') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א ו), אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, אלא (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו. והוא תמוה מאד מה אשמועינן בזה. והנ"ל דמפרש הסמיכות וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו, פירש רש"י (ד"ה וישרצו) שהיה יולדות ששה בכרס אחד. והנה זו הסמיכות דמשמע שכל זמן שהיו הצדיקים הללו קיימין לא היו מתרבין כל כך, והוא תמוה כלפי לייא. ועוד הלא כבר אמרו (ב"ר ע"ט א') לא מת יעקב עד שראה (שלשים) [שישים] ריבוא מישראל, ומפרשין על פי זה המדרש וא"ו דוגחון (ויקרא יא מב), תמן מת יעקב. דר"ל דהנה ידוע דיש ס' רבוא אותיות לתורה, ותמן חצי הספר באותיותיו והבן. אך דפירושו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נצמח מזה שהוא יתעלה נכנס עמהם להשלים המנין, והיה אז השראת שכינה שם, ולכך היה יולדות ששה בכרס אחד, כמו שהיה בבית עובד אדום הגיתי שנתברך בשעה שהיה הארון אצלו (שמואל ב' ו יא), ששם משכן השכינה, הכי נמי במצרים. והנה הוי אמינא כיון דאמר וכל הדור ההוא, ר"ל אותן השבעים נפש שבאו למצרים, והנה בהדור ההוא נכלל השי"ת, והוי אמינא דכל זמן שהיו הצדיקים קיימין היה שורה בתוכם, אבל אחר שמתו נסתלק שכינתו ח"ו, לזה אמר אף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דמורה על השראת שכינה גם אחר שמתו הצדיקים הללו, ואתי שפיר הסמיכות. וידוע דמיתה בצדיקים אינו מיתה ממש, דהרי הנפש חי וקיים והגוף גם כן חי, רק שהוא במנוחה עד עת שיחזור לחיות, וכמו שנאמר (דניאל (יב יג) י"ב י"ג) ואתה תנוח ותעמוד לגורלך, (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', וכמו דמצינו בר' אחא בר' יאשיהו (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב), ובשאר צדיקים. דרבי הוי אתי לביתיה כל בי' שמשי (כתובות ק"ג ע"א), ורבי יהודה דציפורי כמבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), רק דהוא הסתלקות מעולם התחתון לעולם העליון עד עת קץ. וזה דברי המדרש אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, ר"ל על דרך המליצה לא נסתלק מביניהם, והיינו ממש דברי הסמיכות, והבן.

ובזה יובן מה שהראה הקב"ה לאדם דור דור ודורשיו (סנהדרין ל"ח:) וכן למשה רבינו ע"ה, דלכאורה איך יצויר ראות בדבר אשר עדיין לא בא, אלא לפי שלמעלה כל הדבר הטוב הכל בא ואין שם עתיד כלל וכאמור. והנה הקב"ה נתן לנו תורתו, והמדריגה הקטנה שבצדיקים הוא שבכל יום ויום מתקן קדושת שורש היום ההוא, ע"י שמקיים חובת היום ההוא וכאשר יגיעו ימי חלדו להפטר מן העולם הנה כל אותן הימים שלו הם, ומתלבש בהם כל יום בקדושת יום ההוא, וכאשר כלו אותן הימים חוזר לתחלתו להתלבש מדי יום ביומו כי הנשמה להיותה דבוקה בגוף כל ימי חייה יארע לה מאורעות הגוף ונופלת תחת הזמן אף אחר פטירתה, והראיה ממש"ה (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו', דזה קאי על הנשמות, הרי שנופלת תחת הזמן, ולכן בכל יום מתלבשת בקדושת יום ההוא דבר יום ביומו, אלא דאף על פי כן לא יחסר לבושה לעולם, דבשלמא בזה העולם היום היוצא לא יחזור עוד, משא"כ שם שכל הימים עומדים קיימים גם יחד וק"ל.

ונחזור לענינינו, בהקדים מה שמבואר בעקרים (מאמר שלישי פרק אחד עשר) שכתב כי מצד הארון והלוחות, וכן המשכן שהיה שכינה שורה עליו, היה מתהפך כדמות ניצוצי השמש שנתהפך, והיא היתה הסיבה להגעת הנבואה, והנה הכרח מציאת הנבואה בישראל מבואר שם במאמר הנ"ל (פרשת שמיני) באורך, עיין שם. ולפי זה יובן פעולת המשכן, כי איזה בית אשר תבנו לי אמר ה' (ישעיה סו ב), והנה על זה קשה כיון שהמשכן הוכרח להגעת הנבואה ורוח הקודש, האיך יעשה על ידי בן אדם, כיון שלא יצוייר עשייתו רק על ידי נביאים ורוח הקודש ודבקות האלקי. אמנם התירוץ לזה כי משה יוכיח אשר לא קם כמוהו, והוא באמצע, וממנו התהפך הניצוץ ביתר שאת אף על הבלתי שלמים, כמו שביאר שם בעקרים (פרק י"א) שם באורך, מה שאין כן מהמשכן שלא יתכן רק על השלמים בהדרגות האלו, ועשיה זו הוצרך לדורות, וגם בעת משה טובים השנים מן האחד. והנה כשם שלא כל שלם יכול לקבל מאת ה' רק על ידי משה, ככה לא כל שלם יכול לקבל ממש רק על ידי המקבל ממנו. והמשל בזה מחלוש הראות, כי לפי חולשתו ככה יתרבו המסכים בינו ובין אור השמש. והנה לפי שהחזיקו ישראל בהמשכן והמקדש, אז החזיקו אותו לקדש בשמירתו ובמוראו, ואם חללו חללו קדושתו כאמור (ישעיה כח כ) כי קצר המצע מהשתרע, ועשר מסעות נסעה שכינה (ר"ה ל"א ע"א), והנה אם זה אחר שכבר היה, מה גם קודם שנעשה, כמ"ש הבית יוסף בחו"מ סי' א' ליישב הסתירא דעולם קיים ועולם עומד, עיין שם.

באופן חמישי נראה לבאר המדרש הנ"ל בדרך מוסר (דב"ר פ"י א'), דאיתא במסכת שבת (דף ק"נ ע"א) חשבונות של מה לך ומה בכך, מותר לחשבן בשבת, עד כאן. ועיין מ"ש הגאון בעל תבואת שור על זה במסכת שבת שם, ושפתים ישק. והנה החולי הגדול שבכל חולי הנפש, מי שאינו מטה אוזן לדברי תוכחה, כי אם מטה אוזן ושומע ועושה, ודאי אשרי לו ואשרי לנשמתו. ואף מי שאינו עושה אחר כך, רק בשעת מעשה מהרהר בהתשובה, אף שאינו מועיל לגמרי, דבר גדול הוא, דהא איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ק"נ ע"ב) כתוב אחד אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, וכתוב אחד אומר (איוב ז ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. לא קשיא על אילון דמהרהרי בתיובתא, נאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ועל דלא מהרהרי בתיובתא, נאמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועיין בזוהר חדש פרשת לך לך מ"ש על הפסוקים (בראשית יד כא) ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש כו', עיין שם. והנה בספר הקדוש ראשית חכמה פירש על הפסוק (משלי יא-יד) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, (משלי ה יב) ואמרת איך שנאתי מוסר, (משלי ה יג) לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אוזן, (משלי ה יד) כמעט הייתי בכל רע. ואני הוספתי נופך מעט, כי כל זמן שלא נתבלה הבשר, אין ניכר ההפרש בין בינוני לרשע, דכל זמן שלא נתבלה הבשר לית ליה נייחא, וכמו שנדרש בזוהר הק' (ח"ג ק"ע ע"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), וק"ל. אבל אחר כך אית ליה נייחא, מה שאין כן הרשע גמור. והיינו ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, דאז ניכר ההפרש בין רשע לאשר אינו רשע, ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי, שמיעה היינו מי ששומע לדבריו ועושה כדבריו, ועוד נוסף על זה ולמלמדי לא הטיתי אוזן, היינו שלא הטה אוזן לגמרי אף לשמיעה דעלמא כמעט, ר"ל על דבר מועט וקטן כזה, כי מה היה מזיק לי אם הייתי מטה אוזן הייתי בכל רע, וכאשר שמיעת אוזן לטוב מכריעו לכף זכות, הכי נמי ההיפך שמיעת אוזן לרע, היא רע ומר מאד דידיעת הפכים בשוה, דעל ידי ששומע לדברים בטלים ולשקר ולשון הרע וליצנות ורכילות וניבול פה, מתפעל בנפש ומרים לשונו לדבר בהן, ומאן דפוגם בברית הלשון כו'. והנה איתא בזוהר פרשת לך ([ח"א] דף ע"ט ע"א) וז"ל: והאי חייבא אף על גב דאישתדל בפני הני צדיקיא (אנשי קודש) [אקשי קדל] ולא בעי למילף, ובגין כך אית ליה לצדיק' לאיתקף ביה, ואף על גב דחייבא אקשי קדל הוא, לא שביק ליה ואית ליה לאתקפיה בידיה ולא ישבוק ליה, עכ"ל. ושם (זוהר ח"א) בדף פ' ע"ב בסתרי תורה כתב וז"ל: ואברהם בעובדין טבין, בתשובה, באורייתא, בכולי אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייבו לאתבאה לון מחוביהון, מה כתיב (בראשית יד יד) וירדוף עד דן, רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דהאי עלמא ועונשי דגיהנם, ולא יהיב דמיכי לעינא ביממא ובלילה עד דאוכח לון לאינון חייבין, ואתיב לון בתיובתא שלימתא כדקא יאות, עכ"ל. הרי דצריך למרדף אבתרייהו. והנה בימות החול אי אפשר להשיגו, דמענה בפיהם דטרודים על המחיה ועל הכלכלה, כולי האי ואולי ביום השבת ישיגנו כשבא לבית ה', על כן אף דוקראת לשבת עונג כתיב (ישעיה נח יג), ויום מנוחה ושמחה הוא, והיה מהראוי כי הס שלא להזכיר מעונשין דחייבין ומדברים קשין כגידין שמכניעין לב האדם ומצערין לב השומע. רק קל וחומר הדברים, אם חיות הגוף הגשמי דוחה שבת, על אחת כמה וכמה חיות הנפש רוח ונשמה הרוחני שדוחה שבת, כי הוא עיקר האדם, כי הגוף נקרא בשר האדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך, כמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה. ובשפע טל כתוב כיון שהכתוב צווח ואומר עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני (איוב י יא), הרי דעור ובשר הוא הלבוש, ועצמות וגידים הוא הסכך, אם כן מה הוא האדם מי הוא המלובש ומי הוא המסוכך, והלא זה כל האדם הגשמי עור ובשר וגידין ועצמות, ומה יש לו עוד. אלא ודאי דעיקר האדם הוא נשמה, עד כאן דבריו (אף שאין זה לשונו). והנה אם ביום השבת יניחנו ובימות החול לא ישיגנו, הרי יסתכן בנפשו, ועל כל פנים ספק נפשות הוא, כי אולי לא ישים אל לבו מאליו, ועד בור ינוס וישכלו שניהם ביום אחד מיתת הגוף והנפש לחדא יהון, ולא תעמוד על דם רעך כתיב (ויקרא יט טז), על כן צריך להוכיחו בכל עוז ביום השבת אולי ישוב וניחם. והשתא מבואר המדרש הנ"ל, דהנה מבואר במדרש (דב"ר פ"י א') דלכך פתח האזינו (דברים לב א), לפי שהאוזן הוא עיקר, דאוזן לגוף כקנקל לכלים, כשם שעל ידי הקנקל מתגמרין ומתגפרין כל הכלים, כך אוזן אחד מרמ"ח אברים ועל ידו חיין כל האברים, הדה"ד (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם, עד כאן דברי המדרש. והיינו כאשר ביארתי, דהשמיעה הוא יסוד והתחלה לכל הן לטב והן לביש. וזה הוא דברי המדרש שהתחלנו האזינו השמם, מזה דפתח בהאזינו מבואר דאוזן הוא עיקר, על זה אמר אדם מישראל שחושש באזנו, דהיינו שחלה חולי הנפש באוזן, שמטה אזנו לדברים בטלים כו' ואינו מטה אוזן לשמוע דברי מוסר, כי אינו רגיל לבא לחצרות ה' והיה מידי שבת בשבתו יבא כל בשר (ישעיה סו כג), מהו שירפא אותו בשבת בדברים קשים כגידין ובדברי מוסר, או נימא וקראת לשבת עונג כתיב, או דילמא דוחה את השבת. והשיב כך שנו חכמים כל שהוא סכנת נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנת נפשות הוא שאין יכול לקבצן בחול כל כך, ונפשות דייקא נפש רוח ונשמה אם תריבם ידוחו ולא יכלו קום ח"ו, דוחה את השבת דאולי ישוב וניחם ושב ורפא לו, במהרה בימינו אמן.

אמנם יש ב' מיני אש. כי גם היצה"ר משול לאש כמו שאיתא (קידושין פ"א א') וכן הגיהנם כתיב באש ד' נשפט ובפסחים (נ"ד א') עי' שם מענין אש של גיהנם ונאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ואשם לא תכבה. ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל וכן התורה (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ור"ל שיש ב' מיני כליונות לגוף חומריי. האחת כאשר יהי' לחרפות ולדראון עולם. והב' כאשר ישוב כולו צורה. וזה הם ב' מיני הקנאות קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר כמו שאיתא (שבת קנ"ב ב') ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה. וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואלי' שהבעירו האש בגופם לשם ד' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה. ולפי שבהגיע הנבואה לאדם היא משולה ג"כ לאש כמו שנאמר (בירמי') כאש עצור בעצמותי. והיינו שהנבואה הוא דבקות נפשו אל בוראה ובהתגבר כח הנפש יכלה כח הגוף שהוא הפכו ולכך אז הי' להיות פרי יגיעתו שכר שיתבטל ויכלה הכרת הכחות הגופניים מכל וכל עד שהי' פניו בוערות כלפידים:

א"ת השמי"ם (בראשית א א), בגימטריא "הם "שמים "חדשים (ישעיה סו כב). וא"ת האר"ץ, בגימטריא "הארץ "החדשה "הוא "יסד. (והנה אעתיק כאן בענין האתי"ן וגמי"ן ריבויים, כתב בספר הנ"ל שהם בבחינת לאה הלוקחת ד' אלפים שבמוחין, גימטריא מד"ת כמנין "את "גם, עכ"ל. ואגב אודיעך מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"א י"ד) א"ך ור"ק מיעוטין, כי א"ך ור"ק מיעוטין הם בחינת דינים שברחל, א"ך ר"ק גימטריא ש"ך דינים, עכ"ל. עוד שם א"ת נקראת המלכות בקבלתה כל החסדים מאלף עד ת', עכ"ל). ולהיות הפעם הראשון בתורה אתי"ן, העתקתי לך פירוש הדבר אתי"ן גמי"ן ריבויים אכי"ן רקי"ן מיעוטין, מה רמיזתם ואתה תבין, ואם רק הוא מכם (דברים לב מז) למה שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאין אתם יגעים בו כי היא חייכם, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו, על כן בין והתבונן החי מתנועע ממקום למקום ומתרבה במקומותיו, מה שאין כן המת אינו מתרבה כי אינו מתנועע ממקום למקום, וזה יאמר כשאינם יגעים בכח ובחיות ללמוד תורה בכח בכל איבריו, אזי אין התורה מתנועעת ואינו ממציא תולדות בתורה ואינו יודע לחדש חידושים בתורה, מה שאין כן הלומד בחיות ובכח ובהתלהבות, ממציא תולדות חדשים בכל פעם ודרושים נחמדים בתורה וניתוסף חיות על חיות בתורה ובנפש, והבן כי הוא בדמיון הבנים שישנם בכח האב להוליד אותם, ובאם אינו מתייגע להוציא אותם מכח אל הפועל, אזי ילך ערירי ח"ו. מה שאין כן המוציא מכח אל הפועל, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו:

ועתה נבין ונשכיל שאפילו אם יהיה העונש יותר גדול אין בזה די נגד בזיון המלך, ואדרבא העונש הוא יותר עבירה מעבירה עצמה, מאחר שהנשמה הוא חלקו ממש ומכונה בשם בת להקב"ה וכמבואר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג רע"ז.), והיא נדונת בגיהנם, וכאשר פירש האלשיך בפסוק (ישעיה סו, טז) כי הנה באש ה' נשפט, דהוה ליה למימר ה' שופט, ופירש האלשיך עם האמור, דהוה ליה כביכול כאלו הוא בעצמו נשפט כיון שהנשמה חלק אלוה ובתו, וכדומה לזה אמר בזוהר הקדוש שהשיב על קושית המין למה ישראל תלושים מכל האומות ולמה על פי הרוב בא פורעניות עליהם קודם לכל האומות, והשיב כי אנו רואין כך מגוף האדם שהלב הוא המלך ומחלק חיים לכל האברים והוא חלוש בטבעו מכל האברים ואם יכאב איזה אבר יכאב תחלה בלב ובראש כי הם המחלקים חיות לכל האיברים ובלעדם אין חיות לשום אבר ולכן עיקר הרגש כאב כל אבר בלב וראש כאמרם ראשה ואבריה כבדין יעוי"ש.

טרם שנבאר כל זה נבאר אותן שתי פרשיות הדיבור שנאמר לאברהם בפ' לך לך והדיבור שנאמר לשרה בפ' זו. וזהו תואר הפסוקים: ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא כו' וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק. פירש"י דמ"ש בכאן ויצחק פי' התרגום וחדי וגבי שרה פי' התרגום וחייכת, ולכן הקפיד ה' על שרה ולא על אברהם. ויש לתמוה, דהא אדרבה דיבורי אברהם יותר מבוארים בלשון תימה וריחוק הדבר, דהא אמר בה"א התימה הלבן מאה שנה כו', ואלו דברי שרה אחרי בלותי כו' כבר יכולים להתפרש בניחותא שהוא שבח על גודל הנס, ובדברי אברהם הוצרך רש"י לדחוק שהוא תמיה המתקיימת, ויותר מזה לדברי רש"י איך יפורש אומרו עוד לו ישמעאל יחיה כו' הרי משמע שח"ו נתיאש מבשורה זו. תו יש לדקדק אומרו הלבן בה"א התימה ואח"כ ואם שרה כו' ולמה לא אמר ג"כ בה"א התימה, הגם שמצינו לשון זה בתנ"ך כמו היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת (ישעיה סו, ח) מ"מ באמת גם בכל מקום שכתוב לשון זה צריך ליתן טעם בהם. תו קשה קושית המזרחי מהו תימה הלא דורות הראשונים הולידו בני ת"ק שנה ע"ש מה שהקשה על רש"י ז"ל, משמעות המפרשים דעיקר התימה של אברהם אבינו ע"ה לא היה רק על שרה הבת צ' תלד כי חדל לה אורח נשים, וא"כ יש תימה בלשון הפסוק דהא ה' התימה אמר על עצמו ועליה נאמר בלשון אם משמע דעיקר תמיהתו על עצמו. ותו תימה דמאמר השני ויאמר אלהים אבל שרה כו' מבואר דח"ו מתחלה לא האמין דאילו לפירש"י דמתחלה לא צחק אין ביאור כלל למאמר זה אבל בקושטא כו', ותו דאם נאמר דח"ו מתחלה לא האמין מה הועיל הכפל מאמרו עוד הפעם.

ב וְאֵשׁ הַמַּלְאָךְ הַזֶּה נַעֲשֶׂה מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט, שֶׁמְּכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, שֶׁאָדָם שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינַת (ישעיהו ס״ו:ט״ז): כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט. וְהַמִּשְׁפָּט הוּא בַּלֵּב, בִּבְחִינַת (שמות כ״ח:ל׳): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ תָּמִיד;

כִּי כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא הִתְלַבְּשׁוּת מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, הַיְנוּ בְּחִינַת רַגְלִין שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת (ישעיהו ס״ו:א׳): וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. אַף שֶׁגַּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַךְ שֶׁאֵין הַהִתְגַּלּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם, כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר בִּבְחִינַת רַגְלִין. אֲבָל בְּחִינַת רַגְלִין מִתְגַּלִּין בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם.

וְזֶה טוֹב תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָווֹן. כִּי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נִקְרֵאת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת וְכוּ'" (תְּהִלִּים יט). וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּפְסוּקִים הַרְבֵּה, הַיְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסֹק בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁהוּא מַשָּא וּמַתָּן כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת מִשְׁפָּט, שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֹוֹרְפִין אֶת הָרַע הַנֶּאֱחָז בְּהַנִּיצוֹצוֹת שֶׁמְּבָרְרִין עַל יְדֵי הַמַּשָּא וּמַתָּן כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָווֹן. וְעָווֹן הוּא הָרַע שֶׁנִּשְׁכָּח וְנִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי יְגִיעַת שְׁנֵיהֶם, הַיְנוּ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט, שֶׁשּוֹרֵף אֶת הָרַע מִלְּהִתְאַחֵז בְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט (יְשַׁעְיָה סו). וְכֵן נִשְֹרָף הָרַע וּמִתְבַּטֵּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהֵאָחֵז גַּם בְּהַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל הַמַּשָּא וּמַתָּן בְּעַצְמוֹ. שֶׁהֵם בִּבְחִינַת כִּסֵּא כָבוֹד, בְּחִינַת הֵיכַל הַקָּדוֹשׁ, בִּבְחִינַת וּכְבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת, כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁמִּשְׁפָּט וְכִסֵּא הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת תּוֹרָה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, שְׁנֵיהֶם, מַשְׁכִּיחִין וּמְבַטְּלִין אֶת הֶעָווֹן, שֶׁהוּא הָרַע, כִּי הֵם שֹוֹרְפִין אֶת הָרַע וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי אֵשׁ שֶׁל הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב שֶׁמִּתְעוֹרֵר עַל יְדֵי הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל:

והנה בלא תבערו כתב הבעל הטורים, אמר הקב"ה אני כביתי אש שלי, פירוש אור של גיהנם שובת בשבילכם, אור שלכם יהיה שובת, עד כאן. והנה לכוון זה בפסוק כיוונתי בעז"ה לדברי האלשיך רק בשינוי קצת, על פי שפירשתי (בפרשת בלק ד"ה באופן אחר נ"ל) (במדבר כד ה-ו) מה טובו אהלך יעקב וגו', (במדבר כד ו) כנחלים נטיו וגו'. ועל פי שפירשתי בפסוק (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', (היינו המחלל שבת נקראים פושעים בו כביכול כנודע (עיין), ולזה מדה כנגד מדה אין להם מנוחה אף בשבת, והיינו כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה אף בשבת, והבן) והוא נכון בס"ד. ועל פי שפירשו הקדמונים בפסוק (ויקרא כה כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי. ולהבין זה כי אם ערך שנה לנגד ימי חייו של אדם יחשב אורח, ימי חייו נגד מסוף העולם ועד סופו על אחת כמה וכמה. והיינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, (היינו במקום שאתם נקראים תושבים והוא עולם העליון) ביום השבת. ונקדים עוד דברי התייר הגדול ביערות דבש (חלק ב' סוף דרוש ראשון) שם באבוד רשעים רנה (משלי יא י), עיין עליו. והיוצא מדבריו דבישראל כיון דאיקטל, הוה ליה כפרה לכך הקב"ה חדי, ואם כן לפי זה כאן בכלל אשר צוה ה', שהוא השם המורה על הרחמים, הוא כל העושה בו מלאכה יומת מטעם האמור. ולפי זה יומתק מאד דמזהיר לבני ישראל שישמרו שבת, ואם אחד יעבוד יומת וכיון דאיקטל הוה ליה כפרה, ועל ידי כך לא תבערו כאמור, דאם לא יענש בבית דין הרי הוא נידן בשבת, והבן.

במדרש וברש"י הסולם הזה רגליו עומד בבאר שבע וכו' וכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה עמד בזה שלא מצינו מעלה לבאר שבע על כל ארץ ישראל עכ"ד, ועוד יותר יקשה להרמב"ן שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה עי"ש, ונראה דהנה הפרשה רמז לגלות וכבר כתבנו שמעת פנה שכמו מבאר שבע נחשב כאלו הוא בחו"ל, והנה מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, היינו אף שהתפלה הולכת לרקיע דרך מקום המקדש כבהש"ס ברכות יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים אף שהוא בחורבנו, מ"מ כמה מקטריגים מלאים את כל האויר דאינם מניחים לתפלה לעלות, ורק ע"י ד' אמות של הלכה שהוא כתרים בפני המקטריגים, ובמדרש משפטים משל למטרונה שהיא מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', כן הוא המשפטים, ובכלל הוא כל הלכה של תורה בירור כשר ומותר וטהור מפסול ואסור וטמא, והנה דעת רש"י וכן בכמה מדרשים זולת המדרש שהביא הרמב"ן שיצחק אבינו הי' דר בבאר שבע והנה אמרו ז"ל יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי', א"כ אצלו הוא הד' אמות של הלכה וכתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי וע"כ הוא שער השמים וטוב לתפלה וזה רמז לדורות, שכל מקום שמרביצין בו תורה לשם שמים אף בגלות היא שער השמים א"כ מקום צדיקי הדורות שלומדין שם תורה לשם שמים, זה היא שער השמים בגלות ובאמצעותם התפלה מגעת לרקיע דרך מקום קדשי הקדשים, וכן שמעתי בשם המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאמר לשני תלמידי חכמים תלמידי הגר"א שהי' נוסעים לארץ ישראל ועברו דרך עירו, ושאל להם אם כבר תקנו חו"ל שנוסעים לארץ ישראל, ויעץ להם שישארו אצלו שאצלו הוא א"י וכן הי' שנתעלו לקדושי עליון, והפירוש כנ"ל:

ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. יש להקשות אומרו ובטרם יקרב אליהם למאי נפקא מינה מודיענו הכתוב אימתי היה כל דיבור מהם שדבריהם אלו היה בטרם יקרב. גם אומרו אח"כ ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף כו'. יש לדקדק, ויהי כאשר בא מיותר, דאם יאמר בקצרה ויפשיטו את יוסף כו' נדע ונבין שמעשה זה היה כאשר בא אליהם ולא מרחוק עשו לו זאת. ובמדרש (בראשית רבה פד, יח) למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך (ישעיה סג, יז) כשרצית נתת בלבן של שבטים לשנוא אותו וכשרצית נתת בלבן לאהוב ע"כ. והיינו מדסיים קרא (ישעיה סו, יז) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך דמפורש הכי דמהשבטים אנו רואין שלב האדם לרע או למוטב מסור ביד הש"י ולכן אומר למה תקשיח ואף שהבחירה חפשית מ"מ ענין שנאת השבטים ליוסף ומכירתו היה מאת ה' ושמתחלה שנאוהו ויתנכלו להמיתו ואח"כ אהבוהו, ר"ל שרחמו עליו ונתפייסו במכירתו הכל היה מאת ה' כן כ' המפרשים.

אשה כי תזריע וילדה זכר. האני אשביר ולא אוליד יאמר ה' אם אני המוליד ועצרתי אמר אלקיך (ישעי' ס"ו,ט'). מתחילה כתיב לשון עתיד האני אשביר ולא אוליד ואח"כ נאמר לשון עבר המוליד ועצרתי, כי בתחילה כשאדם מתחיל להתקרב עצמו להש"י, אז מסתיר הש"י אורו ממנו כדי לברר תשוקתו, עד שנשבר לבו שמכיר את חסרונו, עד שזוכה עי"ז שהש"י מגלה לו ד"ת יותר ויותר מכפי תשוקתו, שהקב"ה נותן לו מלא עומסו. וזה פי' הפסוק האני אשביר היינו אם בתחילת התקרבותו אני שברתי את לבו בהסתרת פנים כדי להגביר צעקתו ולבררו כדי שיזכה לישועה, ולא אוליד לשון עתיד שאז אין לב האדם מאמין אפילו שיוליד ויזכה לישועה וזהו מכח הסתרת פנים, ואח"כ שזכה לישועה בשפע רב אז מכיר שהיה עמו הש"י מתחילה ועד סוף וזהו אם אני המוליד, לשון עבר ועצרתי, אז מכיר שלא היה ממש הסתרת פנים, כי גם בתחילה כשהיה בצעקה אז היה ג"כ מכח הש"י שבנה לו את הישועה ע"י הסתרה הזו, וכתיב (דברי הימים א' כ"ח,ט') אם תדרשנו ימצא לך, הנה מה שהאדם זוכה שהש"י נמצא לו בודאי אין זה במקרה, רק שהיה מוכן כך מתחלות בריאתו לבוא למדרגת ישועה זו, ואעפ"כ מצד האדם יש לו בחירה כמ"ש אם תדרשנו וכו' וזהו פלא גדול. וזה ג"כ פליאת הפרשה הזו אשה כי תזריע וילדה זכר היינו שאין לברר עומק הלז, כי אי אפשר שע"י זריזות תשוקתך יולד הישועה הנראת שהיתה במקרה, ותלוי בבחירתך ובאמת אינו רק שהישועה אמיתית מסודרת כן מתחילת הבריאה מאת הש"י, וזהו וילדה זכר היינו ישועה מסודרת מתחילת הבריאה.

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳). הענין בזה, דהנה כל הכחות אף הגדולים ביותר הם כלם כאין נגדו ית', כי אף השמים שמרמזים על בהירות וגודל יראה, וכדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.)^טכמבואר העניין בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [א], [ג], [ה]., וזה מורה באדם בעת שהוא בבהירות השכל, שכמו שמהשמים הם כל האורות ויראות, כן משכל האדם יזרחו בו כל היראות וכל האורות, ואף זה הכח נקרא כסאי כדכתיב השמים כסאי, היינו שלא יתכן להקרות עליהם שם ה' ופעולתו, כי כסא מורה על שעה שהמלך יושב במסבו על כסאו במנוחה ושובת מכל פעולותיו. ואף שאומר אח"ז והארץ הדום רגלי, שזה מורה שהשי"ת חפץ להתחבר עם הבריאה להקרא בשם מלך אף בתחתונים. אמנם כל זאת הוא רק כשאדם ממליך עליו את השי"ת, אבל אם הוא דבוק באיזה חמדה מעניני עוה"ז, אזי רחוק הוא מהש"י ויסתיר פנים ממנו, ואין אז באדם שום דעת כלל, וכדכתיב אי זה בית אשר תבנו לי, היינו שתקיפו אותי בדעת ותפיסת השכל שלכם, כי בית מורה על בחינת מקבל כדאיתא בזוה"ק (שמות ד.) איש וביתו באו וכו' מאן דמקבל וכו' איהו ביתא מההוא דיהיב וכו'. ואך אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. עני ונכה רוח, היינו מי שיש בו חכמה ודעת להכיר רוממותו ית', ולצמצם את עצמו, להכניע ראשו, לכפוף קומתו, להכיר שפלות ערכו, שאין לו מצדו שום כח כלל, ואז ישכון בו השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (אמור צ:) דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים^יכמו שביאר במי השלוח ח"ב תהילים (יט) ד"ה תורת: שמי שמכיר חסרונו משלים לו השי"ת כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ:) קוב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו) שמי שמכיר חסרונו מאיר לו השי"ת להשלים חסרונו, כמו שכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע.. וחרד על דברי, היינו שאינו עושה שום דבר עד שיאיר לו השי"ת בפרט, אליו יביט השי"ת. וכן מצינו באאע"ה שהיה מצמצם את עצמו למשרי עליה גאותא דקוב"ה, אכן אחר כל צמצומיו, עוד לא נתיישר גופו שיעמוד במצב חזק מוצק, עד שלא יעלה על לבו לרצות ולכסוף לשום דבר רק למה שחפץ בה ה', ואזי הבין מזה שעוד לא הגיעו כח עבודתו לשורש חסרונו, עד שהאיר לו השי"ת בצוותו להמול ערלת בשרו, אז ראה שכל מה שפעל ועשה עד עתה הוא ברצונו ית', וע"ז אומר הכתוב (איוב י״ט:כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה, וכדאיתא במדרש (וירא רבה מח) אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. אמנם אחר שמל את עצמו לא היה צריך עוד לשום הכנה, והקב"ה נגלה אליו מיד, והאיר לו השי"ת שכל העולם כלו עומד עליו, כדכתיב, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ומלאך אחד הוא שליש עולם, כדאיתא בש"ס (חולין צא:) וגויתו כתרשיש וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו^יאכמבואר ענינו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה וירא [א]: וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, היינו שהראה לו הש"י כי כל העולם כלו עומד עליו כי מלאך הוא שליש עולם כדאיתא במסכת חולין (צא:, ועיין בראשית רבה פרשה סח, יב) והראה לו כי כל העולם עומד בזכותו של אברהם אבינו. וכן מבואר בפרי צדיק פרשת וירא אות ד: המדרש מרמז לנו בענין קדושת אברהם, שזכה ע"י מצות המילה שנכלל בו קדושת ג' האבות שהיו עיקר המכוון בבריאת העולם וכו'. ואיתא בגמ' (חולין צא:) דמלאך תרי אלפי פרסי, ושיתא אלפי פרסא הוי עלמא, כמ"ש (פסחים צד.) והוה מלאך שליש עולם וכו'. וזה שרמזו הג' מלאכים לאברהם שכל העולם בשבילו ובשביל יצחק ויעקב שיצאו ממנו. עיין לקמן פרשה זו אות יז.:

יש ג' מדרגות חלוקין המבזין זה את זה, והם ג' מיני גלות, כי יש גלות אחד ישראל בין האומות, וכמו שהאריך בזוהר פ' כי תשא דקפ"ח ע"א וע"ב ששאל ההגמון (משלי י״ב:י״ט) שפת אמת תכון לעד, כי הם שפת אמת לכן תכון לעד, שהם בשלוה ובעותרא, ועד ארגיעה לשון שקר, הם ישראל ח"ו, שהיה להם שלוה רק כרגע כו', וכן בפסוק אחיכם שונאיכם (ישעיהו ס״ו:ה׳) אלו בני עשו דמבזין ישראל, כי בו יכובד שם ה' ולא בישראל, אן הוא אלהכון אן הוא שלותכון וכו', ובאמת לבסוף יבושו כל הנחרים בך וגו' (ישעיהו מ״א:י״א):

וְכֵן תִּקּוּנֵי הַמַּלְכוּת הַנַּ"ל מְרֻמָּז בַּמִּקְוֶה עַצְמָהּ, כִּי מֵימֵי הַמִּקְוֶה הֵם בְּחִינַת מֵימֵי הַחֲסָדִים, שֶׁעַל יָדָם נִקְצֶרֶת מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא כַּנַּ"ל. וְהַמַּיִם צְרִיכִין לִהְיוֹת עַל הָאָרֶץ דַּיְקָא, כִּי הָאָרֶץ הוּא בְּחִינַת רַגְלַיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה סו), "וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלַי", שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹכָחָה כַּנַּ"ל, שֶׁשָּׁם מִתְגַּלֶּה הַחֶסֶד, שֶׁהֵם מֵימֵי הַמִּקְוֶה כַּנַּ"ל. וּצְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה מִתְכַּסָּה וּמִתְעַלֶּמֶת בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה בִּבְחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁשָּׁם מִתְכַּסִים וְנִתְעַלְּמִים כָּל הַדְּבָרִים בִּבְחִינַת עַיִן לֹא רָאֲתָה וְכוּ'. וְכַמּוּבָא לְעֵיל בַּהֲלָכוֹת הַנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי-זֶה מְקַבְּלִין אוֹר הַפָּנִים, עַל-יְדֵי בְּחִינַת בִּינָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמִּקְוֶה כַּנַּ"ל, כִּי הַמִּקְוֶה הוּא בְּחִינַת חֶסֶד עֶלְיוֹן וְדַעַת גָּדוֹל, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּסִימָן נו וְהַדַּעַת הוּא אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו":

לכן אהבת ישראל כ״כ גדולה, אשר בדרכו של הבעש״ט זצ״ל, ג״כ תוצאת דרך עבודתו הקדוש הוא, הכל הארת אלקות, ואיש הישראלי הארה גם מן עצמותו ית׳, וכל העלומות בו משתלמים, ואיך זה אפשר לאהוב אותו ית׳ אם אינו אוהב אהבה גמורה גם את ישראל אשר בו הארת גם העצם, ואת כל האיש הישראלי צריכים לאהוב ולהשתדל גם לטובת וצרכו גופו, כיון שכולו מראשו ועד רגליו, מפנימיותו לעד חיצוניותו חתיכה של קודש הקדשים הוא, ובספרי כ״ק אא״מ הרהצוה״ק זצוקלל״ה איתא שגם למסור נפש צריכים בשביל ישראל, ואז יותר נתגלה אהבתו והתקשרותו לד׳, משל למלך שכאשר מי מעבדיו מוסר נפשו גם בשביל בנו, אז רואה שכ״כ מקושר הוא לו, עד שלא בשבילו רק גם בשביל בן המלך מוסר נפשו, עכ״ל הק׳. [הג״ה ועיין בליקוטי תורה מהרב זצ״ל בסוף שיר השירים עה״פ ״כי כאשר השמים חדשים״ וכו׳ וז״ל הק׳ אך הנשמות שירדו למטה בעולם הזה וכו׳ ממשיכים תוספת אור בגן עדן מעצמותו יתברך וכו׳ שישראל ממשיכים מבחי׳ אתה קדוש לבחי׳ ומשך קדוש ע״ש, כי שמך היא בחי׳ הכלים המשתלשלים בכל העולמות מעלה ומטה, וממשיכים מן בחי׳ אתה היא המשכה מבחי׳ עצם אלקות.

הוא אהרן ומשה אשר אמר כו' הם המדברים כו' הוא משה ואהרן, צריך ביאור אריכות הלשונות במקראות הללו עפ"י מ"ש חכז"ל מלמד שהיו שקולין קשה האיך אפשר ששני צדיקים שיהיו שקולים, ועוד ידוע דגבי משה כתוב בכל ביתי נאמן הוא ועלה למרום, ולבאר נקדים מ"ש (ישעיה סו כג) מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו' ויצאו וראו בפגרי כו' דידוע מאמרם ז"ל חולין קה ע"א המסייר נכסיה בכל יומא משכח פריטי ושמואל אמר התם אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, אבא הוי סייר נכסיה תרי זמנא ביומא ואנא חדא זמנא, ושמעתי לפרש כי עסקי עוה"ז ועבודת הבורא הם שני הפכיים כמ"ש לא מעבר לים ולא בסחרנים ולא בתגרנים ומי שמטריד שכלו ומחשבתו בעניני עוה"ז אינו יכול להיות בדביקות, ובזה שבח את אביו שהיה יכול להכין מחשבתו שני פעמים ביום לסייר נכסיו ואעפ"כ היה יכול לחזור לדביקות ולא נעתק מן הדביקות, והוא לא היה בכחו רק פעם אחת ביום.

אשה כי תזריע וילדה כו' (ויקרא יב ב). הקושיא מפורסמת למה לן הסיפור מהזריעה, דהמצוה הוא רק אלידה, והיה לו לומר אשה כי תלד זכר, ודברי רז"ל (נדה כ"ז ע"ב) ידועים לרבות מחוי שנעשה כעין זרע. ודבריהם דברי אלקים חיים, אבל לפי הפשט לא ידענו, דגם לפי הדרש הוה ליה למימר אשה כי תלד זרע זכר. ונ"ל דהנה צער הריון והלידה וטומאתה נמשך מחטא חוה וזוהמת הנחש כנודע, כי קודם החטא עלו למטה שנים וירדו שבעה כנודע (ב"ר פכ"ב ב'), וכן לעתיד במהרה בימינו יהיה הרה ויולדת יחדיו, כי תופסק זוהמת הנחש וחלאתה, ממילא לא יהיה שום טומאה בלידה. וזה שרמזה התורה אשה כי תזריע ואחר כך וילדה זכר, דהיינו שיהיה המשך זמן בין הזריעה והלידה אז וטמאה וכו', מה שאין כן כשיבוא הזמן שתהיה הזריעה והלידה יחדיו אז לא תטמא, כנ"ל מסברתי והשם הטוב יכפר, ובודאי המצוה לא תתבטל רק תהיה באופן אחר ידוע לאלקינו ית"ש. ואפשר זה רמיזת המדרש (ויק"ר פי"ד ט') וז"ל, לפי שבעולם הזה אשה ילדת בצער, לעתיד לבא מה כתיב (ישעיה סו ז) בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר, עכ"ל. רמז למה שכתבנו והבן:

כי מִילָה וּטְבִילָה הֵם בְּחִינַת מֵ"ם וְסָמֶ"ךְ, בְּחִינַת עִגּוּלָא וְרִבּוּעָא הַמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת מִשְׁפָּט וְכִסֵּא הַמְבֹאָר שָׁם, כִּי מִצְוַת מִילָה שֶׁהִוא בִּטּוּל הָרַע שֶׁהוּא הָעָרְלָה זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר בְּשִׁשִּׁים שֶׁהוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַסָּמֶ"ךְ, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּמַלְכוּת הִיא בְּחִינַת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּחִינַת חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַחֶרֶב וְהַסַּכִּין שֶׁל הַמִּילָה הַחוֹתֵךְ אֶת הָעָרְלָה וּמְבַטֵּל אֶת הָרַע שֶׁכֹּחַ הַחֶרֶב הַזֶּה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת כִּי בָּאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר (יְשַׁעְיָה סו) וְזֶה בְּחִינַת הַפְּסוּקִים שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר בַּיּוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִילָה שֶׁהֵם רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת הַנַּ"ל, שֶׁהִיא בְּחִינַת רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְכוּ', בְּחִינַת מַלְכוּת פֶּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת שֶׁהוּא מַכְנִיעַ וְחוֹתֵךְ וּמְבַטֵּל אֶת הָעָרְלָה פְּגַם הַבְּרִית בְּחִינַת רַע הַנַּ"ל בִּבְחִינַת חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. וְזֶהוּ שֶׁסִּיֵּם, לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם וְכוּ' לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב. 'מִשְׁפָּט' דַּיְקָא, כִּי הַחֶרֶב הַנַּ"ל עוֹשָׂה בְּהַגּוֹיִים הַמִּשְׁפָּט כָּתוּב, כִּי הַחֶרֶב הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הָאֵשׁ שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַמִּשְׁפָּט הַנַּ"ל שֶׁהִיא חוֹתֶכֶת וְשׂוֹרֶפֶת אֶת הָרַע שֶׁהִיא הָעָרְלָה. בִּבְחִינַת כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁהַמִּילָה הִיא בְּחִינַת בִּטּוּל הָרַע עַל-יְדֵי אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט שֶׁהִוא הַחֶרֶב וְהַסַּכִּין שֶׁל הַמִּילָה שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת בְּחִינַת כִּסֵּא מִשְׁפָּט וְאָז יוֹצֵא לָאוֹר מִשְׁפָּט וְיוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְאָז זוֹכִין לִקְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהִיא בְּחִינַת עִגּוּלָא וְרִבּוּעָא דִּלְגוֹ, בְּחִינַת מֵ"ם וְסָמֶךְ וְכוּ', כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת הַטְּבִילָה שֶׁלְּאַחַר הַמִּילָה, זֶה בְּחִינַת הַמֵּ"ם, בְּחִינַת רִבּוּעָא הַנַּ"ל, כִּי הַטְּבִילָה הִיא בְּמִקְוֶה שֶׁל מֵ"ם סְאָה, הַיְנוּ בְּחִינַת מֵ"ם הַנַּ"ל וְאָז נִתְעַלֵּם הַבָּא לִטָּהֵר בְּתוֹךְ הַמֵּ"ם סְאָה שֶׁל הַמִּקְוֶה וְנַעֲשֶׂה כִּסֵּא וּמֶרְכָּבָה לְהַמֵּ"ם הַנַּ"ל שֶׁזֶּה בְּחִינַת כִּסֵּא מִשְׁפָּט הַנַּ"ל:

הנה כי כן צריכין לשית לב אופן עבודתינו בימים הללו, ולדעתי הם על ג' אופני המרומזים בפסוק (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, דצריך להבין ממה נפשך אם העני הוא צדיק מה רבותא דהוא עני אפילו אם הוא עשיר היה להקב"ה להביט בו, ואם אינו צדיק א"כ מהו אל זה אביט, וכמו כן קשה בנכה רוח ממה נפשך כנ"ל, אבל הנ"ל דהנה למראה עינינו בימים הללו נעשים ג' דברים הא' הוא מה שנוגע לשמו הגדול וקבלת עול מלכות שמים כי היום הרת עולם וכמ"ש אדון עולם אשר מלך וע"כ צריכין לחדש המלוכה וכמ"ש במ"א באורך, והב' הוא מה שנוגע אלינו והוא נחלק לב' חלקים הא' מה שנוגע להנשמה ורפואת הנפש דהיינו מחילת עונות שנעשו בימים הללו ע"י התשובה, והב' מה שנוגע להגוף דהיינו מחמת שהוא יום הדין ונקצב חיי בני ומזוני לכל בריה וכמ"ש למשפטיך עמדו היום כו'.

ועכשיו נתיישבו הפסוקים שהתחלנו שוש אשיש בה', דהנה יש פלוגתא בין המחקרים אם גוף ונפש מתעדנין בעולם הבא, או אם הנפש בלבד. והנה יש בידי להכריע שגם הגוף מתעדן, שלא יהיה עול בחקו ית' שהרע לצדיק בעולם הזה, ועיקר הרע שבעולם הזה הוא להגוף, והוא למען טובת ושלימות הנפש כאמרנו פה, ואם כן הוא ח"ו עול גדול לענות הגוף בחנם על לא דבר בשביל טובת הנפש, ולא יהיה לו חלק כלל וכלל בטובה. אלא ודאי שגם להגוף יש נועם מתמיד על ידי שלימות הנפש, ואם כן שלימות הנפש וטובתו, הוא גם כן טובת הגוף כו'. והנה אף שהגוף שוכן בקבר עד התחיה, מכל מקום מגיע לו תענוג נפלא על ידי צינורות והשתלשלות מתענוגי הנפש אשר תהיה בו, ובשבתות ובמועדים וראשי חדשים יתלבשו בהגופים בהבלי דגרמי, ויתענגו באור העליון להשתחוות למלך ה' צבאות, כאמור (ישעיה סו כג) והיו מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו וכו'. אך בשנים עשר חודש הראשונים אחר הפטירה של הצדיק, שעדיין לא הגיע למכונו רק אחר י"ב חודש כמאמר חז"ל שבת קנ"ב (ע"ב), כי שנים עשר חודש הנשמה עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חודש נשמה עולה ואינה יורדת, וזה הטעם דאחר שנים עשר חודש שהגיעה הנשמה לנועם האמתי, שוב אינה מתפרדת אף כרגע לירד למטה, ועיין בעקרים מאמר רביעי פרק ארבעה ושלשים, עיין שם וזה ברור. והאריכות משך הזמן ההוא, כל שהוא להכנה שמלבישין אותו בלבושי יקר וחלוקא דרבנן ממה שנעשה לו מהמצות שעשה בחייו, כי כל מצוה נעשה לבוש להנשמה, ואל הנשמה יש תענוג אף שעדיין אין לה נועם המתמיד ואהבה בתענוגים, כי עדיין לא הגיעה למכונה, מכל מקום יש לה תענוג ממה שרואה ההכנה לנועם מתמיד ומהלבישה שמלבישין אותה, ואז אין להגוף כלום, כי עדיין אין לה נועם מתמיד בעצם שיהנה הגוף על ידי הצטיירות, רק שנהנין בראיה בעלמא, והגוף אינו רואה ואינו יודע. אבל אחר שנים עשר חדש שכבר הגיע הנשמה למכונה, ותתענג בדשן ונועם מתיקות התענוג הנפלא בעצם, גם הגוף מתענג על ידי הצינורות, וזה דבר מסתבר כי אין שייך השתלשלות רק מהתענוג שהוא בעצם הדבר. והנה לזה שההכנה נשתהא זמן י"ב חדש, יש רמז במגילת אסתר (ב יב-יג) ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, (אסתר ב יג) ובזה הנערה באה אל המלך.

ויקרא יעקב אל בניו. במדרש (תנחומא ויחי ח') אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי. הענין בזה כי כאשר רצה יעקב אבינו לברך את בניו, היה מסופק אם צריך לברך אותם מחמת שצערוהו במכירת יוסף וכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וכו' (יומא כ"ב:) לכן נאמר ויקרא לשון צעקה וקוי בלב שהיה תולה עיניו ולבו למרום ואת אשר ישים ה' בפיו אותו יאמר, וזה כוונת המדרש שהזכיר זה הפסוק שבקש מה' שיגמור בעדו. ולא נאמר תחילה לשון ברכה כי עוד לא היה מבורר אצלו מה יאמר להם, אבל משה רבינו ע"ה התחיל תיכף וזאת הברכה כי מילת וזאת מורה ע"ז שהיו כל הדברים מבוררים אצלו מיד כשהתחיל לדבר, וביעקב לא נאמר וזאת רק אחר כל הברכות שרק אז אחר כל הדברים היו אצלו מבוררים שכל ברכותיו המה מהש"י ולא מקודם. והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור וכשהגיע לשבט יהודא אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודא נמצא שם הוי' ית', והד' שבשמו מרמז ע"פ (ישעיה ס"ו,ב') ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא (בגמ') (זוהר בראשית רמ"ד:) ד' לקיט, ע"כ לא היה בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודא מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה.

ויאמר אל נא תעזב אתנו וגו' והיית לנו לעינים. להבין הלא לא היה צריך משה רבינו שחובב יהיה מורה דרך שלו ולמה אמר והיית לנו לעינים. אכן הענין בזה כדאיתא בגמ' (ב"ב ע"ה.) אמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיה ד',ה') וברא ה' על כל מכון וגו' כי על כל כבוד חופה מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו, עשן בחופה למה א"ר חנינא שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעוה"ז מתמלאות עיניו עשן לעוה"ב, ואש בחופה למה א"ר חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, ועיקר החופה הוא כמו שכתיב (שם) כי על כל כבוד חופה שכל אחד יתכבד ממה שקנה בעוה"ז ויתכבד נגד חבירו הקטן ממנו ואפילו הקטן שבישראל יתכבד נגד הגדול שבגרים, ולכן מוכרח שיהיה גר להשלים ההתנשאות וכבוד של כלל ישראל להראות לו לעינים שלכבוד הזה של אזרח ושורש ישראל אין ביכולת שום בריאה שאינו מזרע ישראל להשיג אף אחר גודל עבודות, ואף שבאמת הגר עשה דבר גדול לכנוס תחת כנפי השכינה מכל מקום איתא בזה"ק (יתרו פ"ז.) גר צדק אקרי ולא יתיר וזהו והיית לנו לעינים, וכמו שכתיב (ישעיה ס"ו,כ"א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים, היינו לבחינת עבודה יכולים גם הגרים להגיע אבל לשורש ישראל אין יכולים להגיע בלבוש הגרים כדאיתא בזה"ק (סבא משפטים צה:).

כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הָאָדָם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לְהֵטִיב מַעֲשָֹיו שֶׁיַּשִֹּיג אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלַל בִּבְחִינַת אָדָם הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, כַּמּוּבָן בְּהַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי הָעוֹלָם בִּכְלַל הוּא בִּבְחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה בִּבְחִינַת וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלָי (יְשַׁעְיָה סו), שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה כַּנַּ"ל. וִידִיעַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ זֶה בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת כִּסֵּא דְּמִתְכַּסְיָא וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְעִקַּר הַתַּכְלִית לְקַשֵּׁר כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁחִיּוּתוֹ מִבְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה לְקַשְׁרוֹ לְמַעְלָה לִבְחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, וְזֶה עַל-יְדֵי בְּחִינַת וָא"ו שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הַכֹּל עַד שֶׁנִּבְרָא הָאָדָם, שֶׁהוּא הָעִקָּר, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְקַשֵּׁר הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה בְּהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, עַל-יְדֵי שֶׁיְּבַרֵר כָּל הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּו' יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה שֶׁהֵם בְּחִינַת כָּשֵׁר וּפָסוּל, אָסוּר וּמֻתָּר, טָמֵא וְטָהוֹר. כִּי יֵשׁ בָּהֶם אֲחִיזַת טוֹב וְרַע, שֶׁצְּרִיכִין לְבַרֵר בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה עַל-יְדֵי שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, עַל-יְדֵי שֶׁמְּבַרְרִין הַהֲלָכָה הַכָּשֵׁר מִן הַפָּסוּל וְכוּ', כַּמּוּבָן בַּכְּתָבִים. וְכָל הַבֵּרוּר עַל-יְדֵי הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, וְהָעִקָּר עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר הַיֵּצֶר-הָרָע שֶׁעִקְּרוֹ הוּא עֲכִירַת הַדָּמִים שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְתִיחַת הַדָּמִים שֶׁל כָּבֵד מָרָה וּטְחוֹל, וּלְהַגְבִּיר יְמִין עַל שְֹמֹאל לְהַעֲלוֹת הַטּוֹב לִבְחִינַת הַמֹּחַ, עַל-יְדֵי כַּנְפֵי רֵאָה דְּנַשְׁבֵי עַל לִבָּא וְכוּ', כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כא דַּף סג), שֶׁכָּבֵד מָרָה טְחוֹל הֵם קִטְרוּגִין דְּלֵב רֵאָה מֹחַ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. שֶׁכָּל זֶה בְּחִינַת בֵּרוּרִים הַנַּ"ל. וּמִי שֶׁחָטָא וְנִכְשַׁל בָּזֶה צָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה שֶׁיִּסְבֹּל בּוּשׁוֹת וּבִזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְיִדֹּם וְיִשְׁתֹּק כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְאָז זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה עַד שֶׁמְתַקֵּן בְּחִינַת אָדָם הַמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. וְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁהוּא שַׁבָּת דְּכֻלְּהֵי יוֹמֵי, וְעַל-יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת בְּעַצְמוֹ וְכַנַּ"ל. כִּי שַׁבָּת קְבִיעָא וְקַיְּמָא, כִּי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא קְבִיעָא לְעוֹלָם וְהִיא כְּלוּלָה מִכָּל הַג' נְקוּדוֹת הַנַּ"ל בִּבְחִינַת שִׁין בַּת, שִׁין בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַג' נְקוּדוֹת הַנַּ"ל שֶׁכְּלוּלִין בַּנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה. כִּי הַתַּחְתּוֹן נִכְלַל בָּעֶלְיוֹן, וְעַל-כֵּן נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, הוּא בְּחִינַת סֶגוֹל, שֶׁהוּא ג' נְקוּדוֹת, כִּי נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה כְּלוּלָה מִכָּל הַג' נְקוּדוֹת, כִּי הַתַּחְתּוֹן נִכְלַל בָּעֶלְיוֹן כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת שִׁין שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהוּא תְּלַת רֵישִׁין בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁכְּלוּלָה מִכָּל הַשְּׁלשָׁה כַּנַּ"ל. וּבַת זֶה בְּחִינַת בַּת עַיִן, בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁעוֹלָה וּמִתְקַשֶּׁרֶת בַּנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וְעַל-יְדֵי הַצַּדִּיק בְּחִינַת מֹשֶׁה שֶׁזָּכָה לִקְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת בִּבְחִינַת יִשְֹמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ וְכוּ':

ה וְעַל־יְדֵי הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חִירִיק, כַּמּוּבָא בְּתִּקּוּנִים (בהקדמה דף ז.). וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ״ד:י׳) – דָּא חִירִיק, וְזֶה בְּחִינַת (ישעיהו ס״ו:א׳): וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי – הֲדֹם זֶה בְּחִינַת דְּמִימָה. וְזֶה בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל תְּמוּנַת א.

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא וגו' (במדבר ו ט). בעת יצא קול רעש ופחד בעיר ר"ל, אמרתי בזה מוסר השכל לעורר הלבבות, כי הנה ידוע דאין מאורע בעולם שלא יהיה נלמד ממנו גדולת השי"ת או דרכי יראת השי"ת, ואם הוא מסוג דרכי הגדולה, גם כן נלמד היראה כי לפי גדולתו יראתו, נמצא מהכל נלמד דרכי יראתו ית"ש. וזה שאמר הכתוב לע"ד והאלקים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג' י"ד). ר"ל כל מה שאלקים עושה, הוא רק שיראו מלפניו וכל פועל ד' למענהו, והשי"ת חונן לאדם דעת להיות עיניו פקוחות לזה השער לה' שער הבחינה בכל ההווים, בא וראה מקרא מלא (בישעיה סי' כ"ח) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו', (ישעיה כח כט) גם זאת יצאה מעם ה' צבאות הפליא עצם הגדיל תושיה. ופירשו המפורשים גם זאת, מה שדרך חובטי התבואה הוא כך, יצאה מעם ה' כדי ללמד עצה לבני אדם שלא יקשו ערפם ויהיה רך כקנה, וכן נראה מפירוש רש"י (ד"ה הפליא), והבן זה. ולכך גם אנו נאמר שהמאורע הזה והפחד שנפל שיש רוצים להבעיר, וממש כולם נעורים כל הלילות ורצים ושבים בזריזות בכל מיני תחבולות ובכל כוחם אולי ימצאו אנשי הבליעל, וכדי להשמר מהם שוקדים יומם ולילה ואין קול ואין עונה, יצאה מעם ה' ללמד לבני יהודים רוח דעת ויראת ה', אם זה שיש בו כמה ספיקות, ואם אמת היא אינו רק פחד ממון, וגם מי יודע אם יועיל השתדלות להנצל, עם כל זה לא יחרושו ולא ישקוטו ולא יתנו שינה לעיניהם ולעפעפם תנומה, על אחת כמה וכמה איך ישתדל כל איש ואיש כמאמר החסיד נורא ביה עמרם (קדושין דף פ"א.), וזה הוא ודאי ולא ספק כי לפתח חטאת רובץ, ר"ל שאורב בכל עת איך ימצא פתח וסדק להכניס בו ולהבעיר הבעירה, ולא ממון לבד רק גוף ונפש רוח ונשמה, ולא בעולם הזה לבד, רק גם בעולם הבא אש היא עד אבדון תאכל ימטר על רשעים פחים אש וגפרית, והיא האש בעצמו שמבעיר היצר הרע בעולם הזה, איך ראוי להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, וכפירוש הפסוק (פרשת בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ. כי דרשו (שבת דף ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר שהיא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע, עד כאן. והנה יש להבין אם היא מצד התולדה, אם כן איך נאמר לאו על זה. אלא ודאי מצד התולדה היא בחוץ, ואצל כל פינה יארוב ואצל כל פתח רובץ, שאם ימצא מקום יכנוס לתוך הגוף, ואלו הן הפתחים עין רואה, ואוזן שומע, ולשון מדבר, ואוי לו למי שמכניסו לתוך הגוף, ועל כן צריך לשקוד על דלתותיו לעצור עיניו בעפעפים, ובאוזן באליה, השפתים והשינים כמו שדרשו (ערכין ט"ו ע"ב) מה יתן לך ומה יוסיף לך וגו' (תהלים קכ ג), על כן צריך להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, ולהכין לו מים תורה ומצות לכבות אש התבעירה כמו שמכבין עתה, ואם ישתדל ודאי יועיל, כי כבר הבטיח ית"ש ואתה תמשול בו אם תרצה, בא וראה האיך ראוי להשמר מהחטא, הלא מהרמ"ע פירש בפסוק (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, דר"ל טוב יום המות עצמו, מיום הולדו של המות דהיינו יום החטא, כי אין מיתה בלא חטא שהוא גרוע ורע יותר מהמות, והבן זה כי זה מנקיהו וזה מלכלכו וש"י. אך לכאורה הוא כר' אמי (שבת דף נ"ה.), והא מסקי הש"ס שם עליו בתיובתא מארבעה שמתו בעטיו של נחש. והנ"ל כי נראה לפרש דברי ר' אמי, דבאמת נבין על דרך משל, אם יש כאן התחברות אחים נעימים ויפים ומחוכמים בכל מדע, ויתאיו המלך יפים ויקח כל אחד ואחד לאיזה גדולה נפלאה כל אחד למדינה מיוחדת כל חד וחד לפום מעלתו, הכי זה יגון ואנחה שהם מתנשאים ומתרוממים, ובעת שירצו להשתעשע ביחד, יתאספו כדרך השרים והמלכים שיש להם יכולת להתאסף בעת רצונם לזה גם אם אחד בסוף העולם והאחר בסוף העולם. ככה היא אם הגוף ונפש רוח ונשמה כולם עובדים ביחד לאל אחד בכל כוחם, והגיע הזמן אשר המלך מלכי המלכים חפץ ביקרם, ולתת להם חלף עבודתם שכר רוחני רב טוב הצפון ליקח כל אחד למקומו הראוי לו כפי מעשיו כנודע, וכולם מתעדנים בנועם ה' ומדי חדש בחדשו מתאספים ביחד, כמו שנאמר (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', כי בתחלה הגוף מתעדן בקבר בכל בוסמין דגן עדן ובהשגות רזי התורה על ידי צנורות ונפש בצרור החיים, וכמ"ש (שמואל א' כה כט) והייתה נפש אדוני צרורה וגו', והרוח בגן דלעילא, והנשמה בעדן העליון עין לא ראתה (ישעיה סד ג), והם ש"י עולמות שהם חכמה ובינה (עוקצין פ"ג מי"ב), כי עולמות מלשון עלמות אהבוך (שיר השירים א ג), וכמו שדרשו (פסחים נ' ע"א) זה שמי לעולם (שמות ג טו), לעלם. וש"י, היינו על דרך רמז ומליצה קנ"ה חכמה קנ"ה בינה (משלי ד ה), כך קבלתי והבן. וההיפך בהרשע הגוף הולך לחיבוט הקבר חשך וצלמות רימה תורישנו וכו', והנפש לתוך כף הקלע כמ"ש ואת נפש אויבך וגו', והרוח בגלגל אש כמו שמבואר בשער הגמול להרמב"ן, והנשמה ימטר על רשעים וגו' (תהלים יא ו), והיא נהר דינור המתהוה מזיעת החיות (חגיגה י"ג ע"ב), והבן. ובצדיק כשעולה למעלה מכריזין פנו מקום, ומלאכי שלום יוצאים לעומתו ומקבלין פניו בחדוה ושמחה ויקר, הכי לזה קרא מיתה, הלא אין זה רק נסיעה מעולם החשך ואופל לעולם שכולו אור. אבל ברשע המלאך המות שכולו מלא עינים בא בג' טיפין וכו' (ע"ז כ' ע"ב), זה הוא מיתה ממש, ראו מה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. והיינו דברי ר' אמי אין מיתה בלא חטא, ר"ל בלא חטא לא הוי מיתה כלל באמת, רק על דרך השאלה יקראו כן, והד' שמתו בעטיו של נחש, באמת לא הוי מיתה רק על דרך השאלה, והבן. ונמצא עיקר יום המיתה היא יום החטא, וממנו יש לברוח כברוח מפני אש. והנה זה שנפרד בזמנו, אין לו מיתה פתאומיית כי רעים אהובים נוטלים רשות זה מזה, והפתאומיית היא ודאי על ידי חטא, ואם כן עצם המיתה היא מכבר מעת החטא ולא פתאומיית, רק אצלינו היא פתאומיית. וידוע (כתובות ק"ג ע"ב) דצדיקים אינם מטמאין במיתתם, והיינו וכי ימות, ר"ל שהיא כבר מת, שהיא עליו בפתע פתאום, ולכך מטמא, והבן.

וזהו הענין דאיתא בש"ס (פסחים קמט:) שלעתיד יתן הקב"ה כוס של ברכה לאברהם ויצחק לברך ולא ירצו לקבלו מפני שיצאו מהם עשו וישמעאל. ויעקב לא יקבלו מפני שנשא שתי אחיות. ודוד המלך יקבלו ויאמר לי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא וגו'. ואף שגם עליו נמצא קושיות רבות, אכן בזה השבט יהודה נמצא ד"ת יקרים ביותר העומדים ברומו של עולם עד שאין להם שייכות לעוה"ז, לזה לעין אדם אין נראה עומק המכוון מזה השבט, כי ראמות להם אלו הד"ת, ונראה להם שהוא עושה ההיפך מרצון השי"ת, אבל באמת עומק לבו דבוק בהשי"ת בלי שום נטיה מצדו. וכענין דאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוא משתדל דיתקשר האי תרומה במשפט וכו'. והוא, כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלח^לוכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א]: ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר, וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פ"ה, ט) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו. וכן נתבאר שם בסוף הפרשה ד"ה ויהי ער בסופו: כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה, אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י, וכמו שמבואר (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים, היינו בסוד כבוש, שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד. ועיין לעיל פ' וישב אות טז ד"ה אכן.. וכענין דאיתא בזוה"ק (וארא כד:, נשא קכא:) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, אימתי לא יחשוב לו עון כשאין ברוחו רמיה^לזהרחבת הדברים בתפארת יוסף פ' נשא ד"ה וידבר ד': וזה כוונת רבי אבא (בזוה"ק נשא קכא.) לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת וכו' אבל מי שבירר עצמו באמת בלי שום רמיה עד מקום שידו מגעת, ואם לאדם הזה יזדמן פעולה שאינה מבוררת, לא יחשוב ד' לו עון, כי הוא ודאי כיון לעומק הרצון של השי"ת. עיי"ש בביאור כל העניין.. ועומק לב יהודה מנוקה מעון ורמיה, שכן בשמו נמצא כל השם יקו"ק ואות ד' שבאמצע מורה על עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳) שאין לו שום כח מצדו^לחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא. עיין לעיל פרשת ויצא אות סה כל העניין שם.:

ובזה נבוא לביאור הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים פירוש אף ששבעה רקיעים הם, והם השמים ושמי השמים שהקב"ה יושב עליהן כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, כ"ו) רוכב שמים בעזרך ונאמר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי וכולהו קיימי בקדושה עילאה ושמא קדישא בהו אשתכלל כנ"ל. אבל רקיע זה יהיה בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, פירוש שהוא יהיה הממוצע ביניהם לשאוב מלעילא ולהוריד לתתא להשוות המחלוקת ולעשות שלום ביניהם כאמור. וכמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא י'.) אלמלא האי רקיע דאפריש בין מיין עילאין לתתאין הוי פליגי עלמא מנייהו אבל האי רקיע עביד שלמא עד כאן. ועל כן אמר בין מים למים פירוש שההפרשה וההבדלה אשר נעשה על ידו הוא רק הבדלה אחת בין שני המימות בין מים התחתונים לעליונים שלא יסתכלו למעלה לקטנות מעלתן ממים העליונים, אבל העליונים אינם מובדלים מתחתונים מלהשפיע להם תמיד כל טוב וברכה, ואילו היה אומר ויהי מבדיל בין המים היה משמע ששניהם מובדלים זה מזה ולא כן הוא. וכן עשה. ויעש את הרקיע ויבדל בין מים אשר מתחת לרקיע כאמור. ועבור זה סיים ויהי כן. ולכאורה הוא למותר כי אחר שאמר ועשה, ודאי שהיה כן. אכן זה יגיד שבחן של מים העליונים שלא שינו מדעת בוראם ולא נעשתה הבדלה רק בין תחתונים לעליונים ולא מן העליונים לתחתונים ועד עתה מוכנים להשפיע כל טוב וברכה כרצון בוראם. ועל כן,

מַצָּה, זֶה בְּחִינַת אֲכִילַת עֹנֶג שַׁבָּת, בְּחִינַת (ישעיהו ס״ו:י״א): לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם וְכוּ'.

ה עוד יאמר אשר לא ידע את יוסף. כי נודע מדברי הזוה"ק (בראשית ט"ו:) אשר השכינה הקדושה נקראת א"ת והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל הגלויות שגלו ישראל והיא המושיעה לעמה ישראל מכל צרותיהם ונפרעת לעמה מכל צריהם על ידי הצדיק דלתתא צדיק יסוד עולם והוא העמוד שהעולם עומד עליו כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו כי הוא הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל ידו יורד מן השמים כל בחינות הישועות והנסים והנפלאות לישראל גוי אחד בארץ. והנה פרעה הרשע אמר הבה נתחכמה לו ואמרו (סוטה י"א.) להם מבעיא אמר ר' חמא וכו' בואו ונתחכם למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש, כתיב (ישעיה ס"ו, ט"ו) כי הנה ה' באש יבוא וכו', אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' עד כאן. ולזה אמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף שלא ידע שהשכינה הקדושה הנקראת "את" היא המושיעה את ישראל על ידי הצדיק בחינת יוסף בכל צרותיהם, וסבור שהקב"ה לא ימצא לו מכה להביא עליו. ולפי שלא האמין בצדק וצדיק ושניהם מכונים על שם היו"ד כנודע לפיכך הביא עליו עשר מכות.

וְזֶה בְּחִינַת: תְּקִיעָה, שְׁבָרִים, תְּרוּעָה. תְּקִיעָה הוּא בְּחִינַת הֶעְדֵּר הַדִּבּוּר, בְּחִינַת (משלי ו׳:א׳-ב׳): תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ נוֹקַשְׁתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. תְּרוּעָה הוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בְּחִינַת (משלי י׳:כ״א): שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים. שְׁבָרִים זֶה בְּחִינַת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת (תהלים קמו): שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹקָיו; בְּחִינַת כְּלֵי הוֹלָדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״ו:ט׳): הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד.

והנה נתן לנו ה׳ את התורה לא זו הכוונה שעל ידי התורה נבוא ח״ו לידי גדלות כי אין זה דרך ישכון אור תורתו יתברך כי בהיות לאדם גבהות כתיב (תהלים ק״א, ה׳) גבה עינים וגו׳ אותו לא אוכל אין אני והוא וגו׳ כי תורת הגבה לבב אינו נחשב לכלום כי למה נמשלה תורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך אך התורה כן כי מי שהוא שפל ברך הוא יכול לבוא לידי תורה כי נבלת בהתנשא כל המנבל עצמו כו׳ היינו שעל ידי התורה הוא מבין את שפלותו ופחיתותו אז בהתנשא סלסלה ותרוממך (משלי ד׳, ח׳) כי התורה מרימה את האדם לשמי מרומים ובאמת ממדבר מתנה כי מתנה גדולה נתן לנו השם היינו כי השם ברא את העולמות עליונים ותחתונים על ידי דבורו כי בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים ל״ג, ו׳) וזה הדבור הקדוש מסר לנו השם היינו ממדבר מתנה שנתן לנו במתנה הדבור הקדוש ע״ד קבע בפניו המובא בספר יצירה כי דרך משל המלך אם יש לו בנים משכילים שיוכלו להנהיג מלכותו יש לו תענוג יותר משאילו מנהיג בעצמו את המדינה ואנו נקראים בנים למקום ומסר לנו דבורו הקדוש שעל ידו יתנהגו כל העולמות. וזהו אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל היינו שאנו במעשינו הטובים מעוררים שפע מעולם העליון ומורידים אותו למטה ואנו עושים את השביל להוריד השפע למטה וזהו בשביל ישראל מה שישראל עושין שביל להוריד השפע למטה על ידי דבורו הקדוש אשר קבע בפינו והם בה׳ מוצאות הפה. וזהו שאמרו חז״ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיעשה השם מלחמה בעמלק ובודאי אינו כפשוטו וכי מפני כלב מת זה עמלק שעשה מלחמה בישראל לכן לא יהיה השם והכסא שלם אך כי מלחמת עמלק הוא מלחמת היצר הרע שהס״ם בעצמו נתלבש בעמלק ועשה מלחמה בישראל והיא המלחמה עדיין הוא וזהו מלחמה בעמלק מדור דור (שמות י״ז, ט״ז) שבכל דור ודור יש מלחמות עמלק הוא מלחמות היצר הרע והוא כי הדבור הקדוש שקבע השם בפינו בה׳ מוצאות הפה הוא הה׳ אחרונה שבשם הוי״ה ברוך הוא ואחר שיבער האדם היצר הרע ממנו נמצא יוכל לדבק את עצמו אל השם ברוך הוא וכל ישראל אם יעשו כזאת הרי הה׳ אחרונה בשבשם הוי״ה ברוך הוא מתייחדת עם הוי״ה ברוך הוא ואז השם שלם והכסא שלם כי השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס״ו, א׳) ואנחנו בני ישראל הם הדום רגלי הכסא של השם לכן אמר משה רבינו ע״ה שש מאות אלף רגלי כי אנו מכונים בשם רגלי הכסא של ה׳ ברוך הוא ואם ננצח את מלחמות היצר הרע היא מלחמת עמלק אז הכסא שלם כי אם כל ישראל יכשרו את מעשיהם ואחד יחסר מהם אזי אין הכסא שלם:

ונקדים ליישב מ"ש (ישעיה סו א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ כו' איזה בית כו' ואת כל אלה כו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וקשה דהא מ"מ הקב"ה צוה ועשו לי מקדש כו', גם מה שבחו של עני ונכה רוח אם אינו חרד על דברו, ואם הוא חרד על דבר ה' מ"מ משובח ממנו מי שלא חסר לנפשו מכל טובה ומ"מ הוא חרד על דבר ה', וכמו כן קשה אצל איוב שאמר השטן לה' החנם ירא איוב כו' הלא אתה סכת בעדו (איוב א ט), וקשה הלא זה עיקר הרבותא כמ"ש ורם לבבך ושכחת, ומרגלא בפומא דאינשי שהעשירות הוא נסיון יותר גדול מן העניות.

וְזֶה: אַיְתוּ אַשְׁלֵי, הַיְנוּ עַל יְדֵיכֶם וְעַל כָּרְחֲכֶם יִתְבַּטְּלוּ הַקְּלִפּוֹת, כִּי אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם תָּבִיאוּ אֶת בֵּית־יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת, הַנִּקְרָאִים אַשְׁלֵי, הַיְנוּ חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה סו): וְהֵבִיאוּ אֶת אֲחֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל,

וזהו גם כן פירוש הפסוק (הושע י״ד, ב׳) ג׳ שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים גו׳ אמרו אליו כל תשא עון גו׳ שהפירוש הוא שובה ישראל עד ה׳ ואיכות התשובה הוא על ידי אלקיך שהוא צמצום אלהותו יתברך ומדותיו בכל הדברים השפלים והחומרים תבא דווקא לידי תשובה כאמור לעיל כי לית אתר פנוי מיניה ששם הוא גם כן אלהותו יתברך שמתצמצם אצלך בכדי שתוכל לאחוז עצמך בו יתברך ובמדותיו וזהו גם כן פירוש (דברים י׳, כ׳) את ה׳ אלהיך תירא (שם ו׳, ה׳) ואהבת את ה׳ אלקיך שהוא הצמצום ששם והבן. ואמר כי כשלת ופירש ואם כשלת על ידי האהבה שנתעוררה בך לא מחמת רוע המדה ח״ו רק בעוניך שהעון נקרא על שמך שנפרדת ונפסקת משרשך על ידי שאין לך שכל ואמונה הנ״ל רק עצה היעוצה קחו עמכם דברים כי הדברים עצמם שהן הלבושים שנתלבשה שם המדה האלקות קחו עמכם ושובו אל ה׳ אמרו אליו כל וגו׳ ר״ל אמרו הוא מלשון דביקות. מלשון אמרי חלוקו שתדבקו ותעלו אליו כל פירוש כל הלבושין שנתלבשו מדות עליונות ואז תשא עון יהיה עלייה לאותו עון שנעשה כסא להטוב העליון שעל ידו באת להטוב ונמתק הרע. ואז ונשלמה פרים שהן סוד פ״ר דינים שמהם באים הדינים ועל כן נעשה שלימות והמתקה שפתינו ונעשה בחי׳ ה׳ מוצאות הפה שהוא הדבור ה׳ אחרונה נעשה שלימות ויחוד גמור שיהיה ה׳ למלך על כל הארץ כי זהו בחינת מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר הרע כאמור בכתוב (שמות י״ז, ט״ז) מלחמה לה׳ בעמלק מדור לדור שהוא בכל דור ודור כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים נתלבש הס״ס בעצמו בעמלק ויצא להלחם בישראל כן בכל דור ודור רוצה לעקור ח״ו את העולם מהבורא יתברך על ידי שממשיך בני אדם אחר שבאה להן שום מדה בלבבן מהמדות העליונים כאמור שעל ידם היו יכולים לאחוז בהטוב ואדרבה על ידי זה מתלחקין עוד יותר בעונותינו הרבים הרבים שהוא סוד גלות השכינה ששוכן בתחתונים להטיבן ורשעים אדרבה חוטאין על ידי זה. וע״כ אין השם שלם ואין הכסא שלם כמ״ש שם כי יד על כס י״ה שחסר הא׳ מן כסא כי הה׳ אחרונה היא בחי׳ שכינה ששוכן בתחתונים שהן ניצוצות הקדושים ונשמות ישראל ואם היו ישראל עובדין בדעת האמור היו מעלין כל הדברים למעלה והיו נעשין כסא שלם לבורא ב״ה כמ״ש (ישעיה ס״ו, א׳) השמי׳ כסאי והארץ הדום רגלי כי הוא כסא קטן נגד כסא שלמעלה בעולמות העליונים והיו יחוד גמור כל הדברים לאלופו של עולם וגם השם שלם כמ״ש אצלנו במקום אחר מזה שהוא בחי׳ (משלי ג׳, ו׳) בכל דרכיך דעהו לייחד הה׳ אל שלש אותיות השם כל חלקי אותיות מא׳ עד ת׳ שנפלו בשבירה לייחד אל השם מה שאין כן מחמת מלחמת עמלק שנקרא מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם משכינתיה אז אין הכסא שלם והוא חסר א׳ שאינו דבוק הכסא בחי׳ הדום להאלוף אלופו של עולם על כן כתיב כס חסר א׳ כמ״ש כי יד על כס י״ה והבן. וזהו (הושע י״ד, ג׳) ונשלמה פרים שפתינו שהוא סוד הדבור. ובזה תבין מ״ש צדיק מושל ביראת אלהים מי מושל בי צדיק כי על ידי הרשעים מתמוטט העולם ונשאר בצמצום ודינין ח״ו ועל ידי הצדיקים נתיישב כביכול חמת המלך בהכנסו לאביו אפילו בשעת חמתו מחמת שרצון המלך נתקרב מאוד לבנו הנחמד לו נתעוררה בו מדת האהבה על בנו ואז מתפשט גם כן המדה על אותן שבשער המלך כמו כן הוא על ידי הצדיקים שמקרבין את עצמם עם כל הדברים לאביהן שבשמים ועושין לו נחת רוח נתיישב דעתו כביכול ונמתקין הדינין שנתעוררו על ידי הרשעים וזהו להפרע מן הרשעים שמאבדין וכו׳ בעשרה מאמרות כי אף שהבריאה היה בעשרה מאמרות לטובתן בכדי שגם שם במקומן השפל יוכלו לאחוז במדותיו וכמו כן נתצמצמו מדותיו ואלהותו אצלם בכדי שיכירו אותן כאמור לעיל ואפ״ה אדרבה עבור זה מתרחקין עוד וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו׳ כנ״ל על ידי שנברא בעשרה מאמרות על ידי צמצומים כי מבעלדי זאת לא היה אפשר והבן. ונודע שכהן הוא מדת החסד כי אף שמצינו מדת קפדנות בכהנים הוא גם כן כנ״ל במדות עליונים כמו כן הוא גם במקום הזה לפי מדריגתו כי הקפדנות הוא מצמצם למדת החסד שיהא ביושר לא בחסד רב שלולא הקפדנות שלהם היה חסדם רב יותר ויותר ממה שצריך להתנהג בזה העולם:

במדרש קדושים תהיו יכול כמוני ת״ל כו׳ כי קדוש אני ה׳ קדושתי למעלה מקדושתכם כל המקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה בעוה״ז מקדשין אותו בעה״ב הנה בראשית ברא אלהים גו׳ בשביל התורה ובשביל ישראל והנה ישראל הם נשמה לעולם ועל ידי מתקיים עולמות עליונים וכשישראל עובדים את השם בשלימות הם מורידים חיות הבורא ב״ה בכל דבר ומתרומם על ידי כל הנבראים והקב״ה הוא נשמה לנשמה ומחיה כל הדברים מחמת התעוררות התחתון והם מעלים כל דבר לשרשו מחמת שהבורא ב״ה שוכן בהם כשאין להם גדלות מעבודתן ואז אשכון את דכא כביכול הקב״ה מצמצם שכינתו ושוכן בתוך האדם ואז הוא צדיק יסוד עולם כי כמו שבונין בנין אם יפול היסוד נתרועע כל הבנין כן האדם הוא יסוד הכל אם פוגם ח״ו מעשיו הוא פוגם בעולמות עליונים ונפסק מבורה ב״ה שאינו דבוק בו יתברך וכשמטיב מעשיו אזי בורא עולמות כמו שנאמר (ישעיה ס״ו, כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כי מזה שמחדש התורה בורא אותן שמים וארץ ואמר אשר אני עושה אף שהוא מן הצדיק מכל מקום מה הוא האדם שיברא עולמות אך כשמתדבק עם הבורא יתברך ואז נעשה אחדות כביכול עמו יתברך כי לית אתר פנוי מיניה כי השכל שבתוכו הוא אלהות ואז הקב״ה בורא אותן עולמות בהתעוררות הצדיק כי מה שהוא עושה הוא הכל מעשה הבורא ב״ה אך הבורא ב״ה נתן לנו הבחירה ואם ירצה נפסק ח״ו מהבורא ב״ה. וזהו קדושים תהיו יכול כמוני בניחותא פי׳ תהא יכול לברוא עולמות כמוני כאמור על ידי התעוררות שלך ת״ל כי קדוש אני ה׳ קדושתי למעלה מקדושתכם פי׳ כי קדושתי למעלה מה שנשפע מקודשתי למעלה בעולמות עליונים הוא מקודשתכם כשאתם מתקדשים א״ע בראשונה כאמור ואז נשפע יות וקדושה לשורש נשמתו למעלה. וזהו אדם מקדש מלמטה מקדשין אותו מלמעלה פי׳ שורש נשמתו וכן העולמות מתברכין על ידו בעוה״ז מקדשין אותו בעוה״ב הוא כמבואר אצלנו בפ׳ יתרו שיש עולם התענוג הנקרא עוה״ב עולם הבינה וכשאדם מתפלל יכול לדבק עצמו אחר הבנתו שירגש בעצמו תענוג עליוני הוא תענוג ממין עוה״ב בתוך תפלתו או לימודו רק שלא יהיה כוונתו על התענוג כי מתחלה צריך לעבוד בטירחא עד שיבוא לו התענוג וזהו בעוה״ז פי׳ אם מקדש את עצמו בעוה״ז כשעובד את ה׳ מקודם ומתפלל בטירחא ולוקח א״ע עם הדבורים לקשר בהם בבורא יתברך ואז הוא עדיין בבחי׳ עהו״ז אז אחר כך מקדשין אותו בעוה״ב שיבוא לו התענוג כאמור:

(ב"ר פי"ב ב') אמר רבי יהודה ב"ר סימון לא בעמל ולא ביגיעה וכו', שנאמר (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה. והכוונה לסיום הפסוק ויהיו כל אלה, ר"ל הגם שנאמר ידי עשתה דמשמע עשיה בכח כביכול, נכתב אחר כך ויהיו ר"ל בלי עמל, על כן נכתב בכאן (בראשית ב ד) אלה תולדות לגזירה שוה, להורות בלא עמל ברא כל:

וכן מורים שני השמות הוי"ה אלהים ביחד, שאלו השני שמות נקראים בזוה"ק (פקודי רס.) ובמדרש רבה (בראשית פרשה יג) שם שלם, ששם האלהים מורה על התפשטות כל הכחות בלבושים, ושם הוי"ה מורה שהיה הוה ויהיה. כי קודם שברא העולם היה ג"כ הכל במציאותו, וכאשר עלה במחשבה להתפשט רצונו ברא העולם. ולעתיד גם כן ישיב הכל למקורו. אמנם אצלו ית' בעת הצטמצמו לא ניכר שום רשימה, כי אף שמלא כל הארץ כבודו, אף על פי כן נכתב לפעמים איה מקום כבודו. וזהו שנאמר ישראל לסגולתו, כי סגולה הוא כאבן טוב אשר הוא מעט הכמות ורב האיכות, כי אם רוצים יכולים להסתיר אותו ולקחת אותו בידו אחת, וכאשר נחפוץ להתפשטו יכולים לקחת במחירו רכוש רב. ועל זאת היקרות מרמז תמונת סגול, שב' נקודות העליונות יכולין להתמשך ולהתכלל בהתחתונה האמצעית, וכן כל הנקודות יכולין להכלל באחד, ותרין דרועין יכולין להתמשך בגוף, וכשרוצין יכולין להתפשט, שלכל נקוד יתוסף עוד שתים עד אין סוף. ובזה היה יעקב גדול מהמלאך, כי יעקב היה חיותו ושרשו מקו האמצעי והכולל מהמקור של שם הוי"ה, ושרש המלאך הוא לבוש ממדה פרטיית. ויעקב אבינו ע"ה היה פועל בי"ז שנים הללו להרים כל השבטים למדת מדרגת ישראל, וזהו שאמר להם ושמעו אל ישראל אביכם, היינו שהעלה אותם לתיבת שמע ישראל, עד שהם השיבו שמע ישראל וגו' והוא פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו וגו' כדאיתא בגמ' (פסחים נו.)^סדנתבאר לעיל פרשה זו אות יא ד"ה וזהו ויחי ובהערה נח שם., וכאשר היה ביראה נקרא יעקב, כדכתיב ויירא יעקב וגו' (מקץ מב), וכאשר היה בבטוחות גדול בה' נקרא ישראל. ובעת שולחו את בנימין למצרים היה בבטוחות אשר ח"ו לא יאבד אף אחד מזרעו, לכן נקרא אז ישראל, כדכתיב (שם מג) ויאמר אליהם ישראל אם כן אפוא זאת עשו וגו' וכתיב שם בזאת הפרשה ג' פעמים ישראל. ואף אחר פטירתו נקרא גם כן ישראל, כדכתיב (ויחי נ) ויחנטו הרופאים את ישראל, שגם הגוף נתעלה להקרא בשם ישראל, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכב:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו' יומי קריבין וסמיכין למלכא ולא מתרחקין בלא כסופא עאלין וקריבין למלכא הה"ד ויקרבו ימי ישראל למות וכו'. וכל זה שהיה נקרא לפעמים יעקב, זה היה רק בעוד שלא היה לו כהנים ולוים, אמנם כאשר היה מעוטר בכהנים ולוים היה תמיד נקרא ישראל, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) וכד אתעטרו בנוי בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עילאין כדין אתעטר בשמא דא תדיר. ואף שיש גם להאומות שייכות לכהנים ולוים, כדכתיב (ישעיהו ס״ו:כ״א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים וגו', אמנם למדרגת ישראלי לזאת לא ישיגו כמו שיתבאר בעז"ה לקמן:

גַּם הֵבַנְתִּי מִדְּבָרָיו שֶׁמְּרֻמָּז בְּזאת הַמַּעֲשֶׂה מִיתַת הַמְּלָכִים וְתִקּוּנָם וּבֵין בִּבְחִינַת הַחֻרְבָּן וּבֵין בִּבְחִינַת הַתִּקּוּן לא נֶאֶמְרוּ כַּסֵּדֶר הָעֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנַּ"ל מֵחֲמַת הַטְּעָמִים וְעִנְיָנִים הַנַּ"ל וַעֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִים כִּי סוֹד הַמַּעֲשֶׂה לא גִּלָּה כְּלָל רַק הֵאִיר עֵינֵינוּ בִּפְסוּקִים וְעִנְיָנִים הַנַּ"ל כְּדֵי שֶׁנֵּדַע שֶׁיֵּשׁ בְּהַמַּעֲשֶׂה סוֹדוֹת נִסְתָּרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים מְאד. וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְהָבִין קְצָת סוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַלָּלוּ הַמְבאָרִים בְּזֶה הַסֵּפֶר כִּי כֻּלָּם הֵם חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאד מְאד עָמק עָמק מִי יִמְצָאֶנּוּ מַה נּאמַר מַה נְּדַבֵּר מִי שָׁמַע כָּזאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה.

וקם הבית אשר בעיר אשר לוא חומה לצמיתות לקונה אותו (ויקרא כה, ל) אם לוא יגיד ונשא עונו (שם ה, א) אשר לוא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ (שם יא, כא). אלין תלתא כתיבי וקריין. הענין הוא התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית כי כמו אדם שיש לו עושר ונכסים לרוב כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו מושלכים הפקר וכל הרוצה ליטלו ולהפסידו יוכל להפסידו אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה הרי הם מושלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד ולכן נאמר בשמואל (ש"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ר"ל ששב אל רום המדריגות מפני שכל מקום שהוא שם ביתו עמו היא היראה אמנם היראה מגבלת האדם לבל יצא לחוץ. ואז הכל נשמר בגבולו לכן נקרא היראה בית. וזהו טעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) ויובן ולכן התורה מתחלת בב' לפי שהיא נקרא חכמה בסוד ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) וחכמה בלא יראה אינו כלום לכן הקדים הבי"ת שעל ידי זה יתקיימו החכמות כולם שבתורה שבה כלול הכל ונתגלו האלפין בתורה אחר כך מפני שקדמה הבי"ת שהיא היראה שעל ידה יוגבל החכמה כולה אמנם כתיב (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שהחיות של הקב"ה אינו תמידי רק ברצוא ושוב והיראה נקרא יראת ה' לחיים כי יראת ה' היא חכמה כתיב והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) נמצא החיות היא היראה וזהו יראת ה' לחיים (משלי יט, כג) אלא שהיא ברצוא ושוב מפני שבגלות אי אפשר לקבל היראה שיהיה תמידיות כי היראה היא תענוג גדול יראת ה' לחיים ומפני שהדעת אינו שלם אין המוחין שלימים לקבל תענוג תמידי אלא מסתלק וכשהאדם מתחזק ומעורר עצמו בטוב הכנותיו להמשיך עליו היראה ממשיכין עליו ובשביל זה מסתלק בכדי שיובן התענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג למיעוט דעתינו ושכלינו. אמנם לעתיד ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט) שיהיה דעת שלם וגדול יהיה הרחבת הדעת לקבל תענוג הגדול תמיד בלי שום הפסק ולכן יהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד ר"ל שיהיה אחדות בלי הפסק אלא תמיד יהיה ההתקשרות והתענוג אבל עתה אי אפשר מפני קטנות הדעת לקבל תמידי וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכביכול אין הכסא שלם כי הדום של הכסא הנקרא ארץ אינו בשלימות ר"ל הרגלים אין להם על מה לסמוך והם נופלים כלומר שתהלוכות עולם שצריך לילך אל השם המכונה בשם רגלים אינם בשלימות כי נופלים הם במדריגות תחתונות ולכן הכסא חסר אמנם לעתיד כתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא יהיה קיום ועמידה לרגלים לילך אל השם כי סומך ה' לנופלים (תהלים קמה, יד) וזהו וקם הבית אשר בעיר אשר לו"א ר"ל אשר בגלות יש שני בחינות לו בוא"ו ולא באלף שלפעמים נמשך אל האדם ולפעמים מסתלקת אבל לעתיד וקם הבית תשאר בתקומה לעולם לצמיתות לחלוטין ולא תסתלק כי אם יהיה תמידי כי אז ימלא הארץ דעה לקבל התענוג כשיקנה הקב"ה את ישראל הנקרא קנינו וזה לקונה אותו, דהיינו כשיקנה הקב"ה את ישראל לדורותיו יהיה כן אבל עתה הוא ברצוא ושוב וצריך האדם לראות להמשיך עליו היראה אחר הסתלקותה מאתו ואם לאו בו תלוי העון שלא המשיך עליו וזהו אשר אמר אם לוא יגיד ונשא עונו ר"ל שלא ימשיך מלשון המשכה ונגידה כיון שיש שתי בחינות בוא"ו ובאל"ף ר"ל רצוא ושוב והוא לא ימשיך ישא עונו וכל זה מפני נפילת רגלים כאמור וזהו אשר לו"א שהם שתי בחינת האמורים יתוקן לעתיד מפני שיתוקנו מנפילתם ועמדו רגליו ביום ההוא ויהיה כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ שיוגבהו הרגלים מנפילתם במדריגות תחתונות ויהיה על הארץ ויובן. ובשבת היא בלי הפסק שורה היראה על האדם ולכן בשבת הוא שלם מכל סטרוי כמבואר בזוהר (ח"ב פח) שהוא שלימות בלי הפסק משא"כ בחול שהוא בהפסק אלא שההפסק הוא לצורך ההמשכה שיומשך שנית על ידי התעוררות האדם עצמו כאמור לעיל נמצא בחינת ההסתרה היא לצורך שתתגלה וכשהוא בהסתר נקרא הוא וכשמתגלה נקרא אתה לנוכח ולכן אומרים אתה הוא כי הנסתר הוא בשביל התגלות שהוא הנוכח והבן.

והוא עומד עליהם וגו' (בראשית יח ח). שמעתי לפרש כי מרכבו ארגמ"ן (שיר השירים ג י) ר"ת, והיו שלשה מהן כאן, והוא שימש במקומן. וידוע דהמלאכים נקראו עומדים (זכריה ג ז), והיינו והוא עומד עליהם, והבן עד כאן שמעתי. ועל פי זה נראה והוא עומד עליהם דייקא, כדיוק המדרש (ב"ר מ"ח י"ד) דמשמע למעלה מהם, דהא נרמזו בפסוק בר"ת ארגמ"ן. והנה הר"ת של השלשה שבאו אליו רמ"ג "רפאל "מיכאל "גבריאל, גימטריא אבר"ם, נמצא שבהיות שמו אברם היה ראוי לזה, אם כן בהיות שמו אברהם בה"א דרומז על חמשה חומשי תורה, דהנשמה כלולה מהן דכל נשמה הוא אות מהתורה, ויש לה ס' רבוא צינורת לכל אות ואות, וגם רומז על חמשה דברים המתדמים לקונם, הרמז בחמשה ברכו נפשי כאמרם ז"ל (ברכות י' ע"א), על אחת כמה וכמה שהוא עליהם, והבן. ובזה נ"ל לפרש (בפרשת ויחי, בראשית מט יד-טו) יששכר חמור גרם וגו', (בראשית מט טו) ויט שכמו לסבול וגו'. כי הנה הצדיק המזכך הגוף יכול להעלות החומר למדרגת מלאכי המרכבה, על אחת כמה וכמה הנשמה, ומזה יובן השכר הנעלה הרוחני, אם יכול להיות דבקות בעולם הזה מלובש בחמרו כך, על אחת כמה וכמה אחר הפרדה, וכמו שפירש בעקדה על הפסוק (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. והיינו יששכר יש שכר בודאי רב טוב הצפון, והראיה חמור הוא תיבת (חמו"ר) [חומ"ר], גר"ם ר"ת "גבריאל "רפאל "מיכאל, ר"ל שבעודו מלובש בחומר, יוכל לבא למדריגתן על ידי ויט שכמו לסבול, על אחת כמה וכמה אחר הפרדה, מזה יובן דיש שכר. ולעתיד לבוא כל ישראל יזכו בגוף ונפש למדריגה זו, ועל כן כתיב (ישעיהו מ״ג:ב׳) כי תעבור במים אתך אני וגו', כי מיכאל מימין ממונה על מים העליונים מימי חסד הנאמנים, גבריאל משמאל באש ה' נשפט (ישעיה סו טז), ויזעקו אל ה' ממצוקותיהם יושיעם (תהלים קז יג). וזה שאמר הכתוב כי תעבור במים וגו', כי יהיה להם מדריגת מיכאל הממונה על המים לפניו ירגזו תהומות, כי תלך במו אש לא תכוה כי יהיה להם בחינת גבריאל, (ישעיה מג ג) כי אני ה' אלקיך מושיעך היינו בחינת רפאל, והיינו דכתיב בתריה נתתי כפרך מצרים וגו' (ישעיה מג ד) ואתן אדם תחתך, פירש רש"י (ד"ה ואתן) תמיד אני רגיל בכך, עיין שם והבן.

להבין הענין תדע ממה שכתוב אצלנו במקום אחר על פסוק (ישעיה ס״ו, א׳) השמים כסאי כו׳ כי סמוכות הכסא רם ונשא כסא עליון שלו נסמך על הדום רגליו שבארץ שהוא מה שאנו עושים מכל דברים ארציים שבמדריגה תחתונה כסא לו יתברך על ידי שום שכל להבין שבכל הדברים הוא קדושתו יתברך מצומצם שם שנפלו משורש המדות עליונות של העלומות עליונים וצריכין אנו ישראל להמשיך כל הנ״ל ממדריגות תחתונים ולקרבן לשרשן ולהמשיך אלהותו בכל דברים ארציים ונמצא נעשה כל העולם ומלואו מרכבה לו יתברך כי הקב״ה מסר הנהגת כל העולמות לישראל כמ״ש (שמות י״ט, ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שתמליכו את מלכותי בכל דבר ואם ישראל עושין כך אזי יש לכסא עליון סמוכות שהוא בחי׳ הדום רגליו על ידי שעושין מרכבה לו יתברך גם לבחי׳ הנקרא רגלין מדריגות תחתונים ואז הכסא הוא בשלימות ואם לא ח״ו אין הכסא שלם מאחר שחסר ח״ו הסמוכות וכמו שנתעורר למטה כך הוא גם כן למעלה ונמצא פוגמין ח״ו בכסא עליון כביכול וזהו השמים כסאי ואימתי כשהארץ הדום רגלי והבן. ויעקב אבינו ע״ה נאמר בו (בראשית כ״ט, א׳) וישא יעקב רגליו שהגביה בחי׳ הדום רגליו בחי׳ התחתונים למעלה וילך ארצה אפילו בארציות היה הלוכו בני קדם לעסוק בבנין קדמונו של עולם כי זה נקרא בנין מה שמבררים נצוצות הקדושים מן הקליפות ועל ידי זה בונין ומרחיבין גבול הקדושה ושיעור קומה של יוצר בראשית שלכך נקרא ת״ח בונין ולכך מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור (שמות י״ז, ט״ז) שהוא מלחמת היצר הרע שהוא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו שאז יהיה הכסא שלם שיעלו כל חיות אלהות שבמדריגות תחתונים וילקטו אחד לאחד עד שיהיו כולם מרכבה לו יתברך מה שאין כן עתה שמלחמת היצר הרע מעכב לזה שאי אפשר שיהיה הכסא בשלימות מחמת שישראל אין מתקנים ההדום שהוא בחי׳ שרפרף סמוכות לכסא עליון שנמסר בידינו על כן אין הכסא שלם ואין השם שלם כמ״ש שם כי יד על כס יה כנודע שזה החיות אלהות המלובש בתחתונים נקרא שמו ועל ידי היצר הרע אין בנו שלימות לבררן היטב עד שלעתיד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג, ב׳) :

כתיב (בפ' בראשית) ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, עד שיקויים (ישעיהו ס״ו:ח׳) כי חלה גם ילדה ציון את בניה, בעצב תלדי בנים, כמו שכתוב (בפ' וישלח) ויסעו מבית אל, פירוש, מבית אל דייקא, מבית המקדש שנחרב, ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה, פירש"י לשון כביר ריבוי מהלך רב, ותלד רחל, השכינה שנקרא בד"מ רחל רצונה לילד, ותקש בלדתה, שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה, כי בגלות בבל היו שבעים שנה, נגד שבעים קולות, שבמזמור יענך ה' ביום צרה (תהילים כ׳:ב׳), ואחר כך והמליטה זכר, ועתה כתיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כה אמר ה' קול ברמה נשמע, כמה מאה קולות, נהי בכי תמרורים רחל מבכה, לא אמר בוכה אלא מבכה כל העליונים על בניה, וכתיב (ירמיהו כ״ה:ל׳) ה' ממרום ישאג, שאוג ישאג, מתתא לעילא ומעילא לתתא:
(כש"ט ח"ב די"ב ע"ג)

והנ"ל על פי מה שנ"ל לבאר בפשוטו הפסוק (תהילים (תהלים לא יט) ל"א י"ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח:) כי אמרו ית"ש נעשה אדם (בראשית א כו), ללמד ענוה, ומכאן פקרו המינים לומר כי ח"ו שתי רשויות יש, היינו תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק צדיקו של עולם ית"ש עתק, דבר שנעתק ממנו דהיינו אמונת שניות, בגאוה ובוז ר"ל הגאוה ובוז שהם רוצים להתלבש בו, ואינם רוצים לומר שבא ללמד ענוה. או יאמר, דר"ל בגאוה ובוז, אף אם אין אומר ואין דברים וקולם לא נשמע, ועל זה מפורש בגאוה ובוז, ר"ל על ידי הגאוה הם כאלו היו מדברים כנ"ל, והבן. ועל פי זה יובן מה שאמר (תהלים צג א) ה' מלך גאות לבש, וגם כן יתבאר מה שיסד רבינו מאיר בקינות, סיני העל כן בחר בך אלקים ומאס בגדולים, וזרח בגבוליך להיות לאות ולמופת לדת כי תמעט ותרד מכבודה וכו', תחת מעיל שק תתכס וכו', עיין שם. ולכאורה הוא נגד דברי רז"ל הנ"ל במגילה ובמסכת סוטה (דף ה' ע"א) אמר ר' יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הש"י כל הרים וגבעות שבעולם ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ופירש רש"י (ד"ה) ילמד אדם מדעת קונו, לאהוב הנמיכות. אם כן מבואר דהוא ללמד ענוה ולא סימן שתרד הדת מכבודה, ולמה שאבאר דברי רבינו מאיר יהיה לאחדים עם דברי רז"ל ובקנה אחד יעלו. והנה כבר הרגישו המפרשים בהמדרש (שוח"ט מזמור פ"ז) (שהביא היפה תואר סדר ויחי פרשה צ"ט) על הפסוק (ישעיה ב' ב') נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וז"ל: לעתיד לבא יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל, ויבנה עליהם בית המקדש שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ההרים שהיה כבר, עכ"ל. והקשו הלא השי"ת בוחר בנימוכים, כמבואר בפרק ד' דמסכת מגילה ופרק א' דסוטה הנ"ל, עיין בפרשת דרכים דרוש י"ד בדרך ענוים, ותירצו בדוחק. ואני מוסיף בקושיא דהא גם הר הבית ודאי לא ידחה, רק בהר הבית יהיה על אותן ההרים, וכן משמע לשון הפסוק נכון יהיה הר בית ה', דהיינו הר הבית בראש ההרים ר"ל בראש ההרים הנ"ל, ואם כן יהיה גבוה מאד מאד. והנ"ל בזה דהתירוץ על הקושיא מבואר להדיא בהאי קרא, והוא הא דכתיב בהאי קרא בתר ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. ואבאר זה, דבאמת ודאי כבוד שמים הוא להיות מקום כבודו והשראתו ית"ש ברומו של עולם, וגם לו ית"ש נאה להתלבש בעטרת גאות, והוא לבושו הנאה לו מלך גאות לבש, לכן יתגאה אמרו לאלקים, אך קודם שנתגלה מלכותו כי בכל משלה, וקודם שנודע לכל שאין זולתו רצונו יתברך להסתר לבוש הגאות ולא להתלבש בו, כדי שלא יטעו על ידי זה מכח המאמר נעשה אדם, כי יאמרו הלא אינו מתנהג בענוה, והם לא יבינו כי בא ללמד ענוה לאחרים ויפלו באמונות השניות ח"ו, על כן בחר לו יה לשכון במקום נמוך. אבל לעתיד שיתגלה לעין כל כי אפס בלתו ונגלה כבוד ה' לעין כל בשר, ולא יצוייר שיעלה עוד על הדעת מחשבת שניות ח"ו, אז יתלבש בלבושו ההדר לו. ואם כן מיושב הסתירה הנ"ל, והנה הוא מבואר להדיא בקרא דאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, דר"ל כמו שנדרש במדרש, לזה אמר ונשא מגבעות, ר"ל דהפסוק בעצמו מקשה דאם כן דעל אותן ההרים יהיה הר הבית ועליו הבית המקדש, אם כן יהיה נשא מכל הגבעות, ואיך יתכן זה הלא נשמע ממתן תורה שהשי"ת בוחר הנמיכות, לזה מתרץ ונהרו אליו כל הגוים, ר"ל דשאני התם כי כבר יתגלה לכל שאין זולתו ואין שטן ואין פגע רע, על כן יתלבש מלך הכבוד בכבודו, והוא נכון בס"ד. ועל פי זה אתי שפיר דברי ר' מאיר הנ"ל, כי ידוע כי התורה ניתנה על דרך חירות משיעבוד מלכיות וחירות ממלאך המו' (עיין עירובין נ"ד ע"א), דאלו לא חטאו היו נשאר כבוד ה' כמו שיהיה לעתיד, ואם כן למה בחר הנמיכות, אלא הוא כי הכל צפוי אף שהרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו), ואם כן אמר רבינו מאיר שפיר סימן לדת שתרד מכבודה, כי אלולי כן לא היה בוחר הנמוך כמו שלא יבחר לעתיד, ואם כן בקנה אחד עולה עם דברי רז"ל והוא נפלא בס"ד. והנה איתא במסכת ברכות (דף י"ג ע"ב) כיון דאמליכתא למעלה ולמטה, תו לא צריכת, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה דאמליכתיה), מבואר מזה דאחדות הוא עיקר המלוכה, וכן אמרו רז"ל (שם (ברכות י"ג ע"ב)) דקריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים, וכן מפורש במסכת ר"ה (ל"ב ע"ב) לענין מלכיות, שמסיים בשל תורה דאין לך מלכות גדול מזה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ה' מלך, ר"ל שיתגלה מלכותו והוא עיקר האחדות שאין זולתו, אז גאות לבש שיתלבש בו שלא יכלו עוד לטעות בו, וגם זה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש שעתידין שרי אומות העולם לקטרג וכו', דהנה אמרו רז"ל (סוטה דף ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה. ולפי מ"ש יובן, דהא מחזיק באמונות שניות ח"ו, דהא אינו סובר שבא ללמד מדת ענוה במאמר נעשה אדם, וכמ"ש הפסוק תאלמנה שפתי וגו'. (והנה הפירוש הנ"ל על כל המתגאה וכו' מצאתי אחר כך בספרים), והנה עיין בפרשת דרכים (בדרוש י"ד) מ"ש על הפסוק (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה וגו', ומה שהביא דברי היפה תואר שם, והמבואר שם דהנה פשט המאמר נעשה אדם, אין בו קושיא שדרך כבוד הוא לדבר כן כמ"ש הראב"ע בשם גאון, אך עיקר הקושיא היא איך נותן מקום לטעות, ואני מוסיף הלא ציוה השי"ת ולפני עיור וגו' (ויקרא יט יד), והשי"ת שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) (בע"י סי' ט"ו) מלך בשר ודם גוזר גזירה, הוא רוצה מקיים אותה רוצה אין מקיים אותה, אבל הקב"ה אינו כן, מ"ט ושמרו את משמרתי (ויקרא כב ט), אני שמרתי מצותיה של תורה תחלה עד כאן, אם כן איך מכשילן. לכך צריך לומר שהוא ללמד ענוה, והוא תועלת גדול כמ"ש הפרשת דרכים שם ואלף שוטים יאבדו, אם כן מבואר מזה דאינו מוכח דבא ללמד ענוה, רק מוכח הקושיא איך מכשילן. והנה יש פלוגתא אם בן נח מציוה על השיתוף או אינו מציוה, דדוקא ישראל מציוה דהמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (בסנהדרין דף ס"ג.). ועכשיו נחזי אנן, דאם נימא דבן נח אינו מציוה על השיתוף, אם כן אין כאן לפני עיור, דהא אינם מציווין ולא חיישינן לטעותם, וישראל לא יטעו דלהם בביאור נאמר ה' אחד (דברים ו ד), ונתגלה להם במתן תורה, כאמרם ז"ל שקרע השמים ושמי השמים וכו', וכמו דכתיב (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, אם כן לפי זה אינו מוכח דבא ללמד ענוה, רק שדרך כבוד לדבר כן, אם כן ממילא דהמתגאה אינו כעובד עבודה זרה. מה שאין כן אם אמרינן דבן נח מציוה על השיתוף, אם כן יש לפני עור וקשה שפיר אין הכשילן, ועל כרחך צריך לומר דהוא ללמד ענוה, וממילא דהמתגאה כעובד עבודה זרה. והנה אמרו (ביצה דף כ"ה ע"ב) שלשה גאים הם, ישראל באומות, והנה כתיב (מלאכי א יא) כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות, ואמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) דקרו ליה אלהא דאלהא, אלמא דעבודה זרה שלהן הוא בשיתוף. ועל פי זה יתבאר אם הללו עובדי עבודה זרה, ר"ל אם העובדי כוכבים ומזלות בכלל עובדי עבודה זרה להענש, שמע מיניה דמציוה על השיתוף, אם כן לפי זה גם הללו עובדי עבודה זרה מכח גאותן, דלפי זה הוי כל המתגאה כעובד עבודה זרה. וזיל לאידך גיסא, דאם הללו לא הוי כע"א, דמתגאה אינו כעובד עבודה זרה, אם כן על כרחך דבני נח אינם מציוין על השיתוף כמ"ש, אם כן גם הללו לאו עובדי עבודה זרה הם, לכך אמר שפיר בלשון ספק ותולה זה בזה. וכן אם הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות יתבאר, דהנה לגדר עריות יש שני טעמים. א', דכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויק"ר כ"ד ו'), ובקרובים גס לבו ומצויין אצלו וממהרין לשמוע בקולו, ועל ידי שהרחיקן לגמרי לבל יהיה אפשר שתינשא לו כלל והוא בכרת ובמיתה, על ידי זה ניסח דעתו מהן ושוב אין לבו עליהן כלל, כמ"ש הרמב"ם טעם זה במורה (חלק ג' פרק מ"ט), ועל ידי זה נשארין בקדושתן. והנה איתא עוד טעם בחכמי אמת דלכך נאסרו עריות, דבדוגמא עליונה באורות העליונים הרוחניים יש יחודים וזוויגים בקבלת השפע השפעה ודוקא בקרובים, ונאסר דוגמא זו בתחתונים דהוי כמשתמש בשרבוטו של מלך, עד כאן. ונחזי אנן דהא דרשו רז"ל במסכתא סנהדרין (דף נ"ו:) לאמר (בראשית ב טז) זה גילוי עריות, ודרשו עוד (חגיגה י"א ע"ב) איש איש (ויקרא יח ו), מלמד שנכרים מוזהרים על העריות כישראל, והנה לפי הטעם הראשון קשה דקדושים תהיו (ויקרא יט ב), לישראל נאמר, אבל לטעם השני אתי שפיר וכל שכן הוא, מה אנן עם קרובו לא הותר לן להשתמש בשרביטו של מלך, הם על אחת כמה וכמה. והנה עיין בעיר בנימין במסכת סוטה (סי' קס"ה) דמשום זה שלמה גזר על השניות, עיין שם ויוצק חן בשפתיו, ועיין שם עוד דמטעם זה אמרו רז"ל שם (סוטה ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כולן, כתיב הכא (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, משום דמתגאה משתמש גם כן בשרביטו של מלך, כי השם מלך גאות לבש, אם כן הוי ממש כבא על העריות, ודפח"ח. אם כן לפי זה אם נימא כטעם הראשון, אם כן אינו ענין מתגאה לבא על העריות, אבל לטעם הב' הרי דומה שפיר. ועל פי זה יתבאר אם הללו מגלי עריות, שמע מינה דמוזהרין על העריות, דאם מותרין המה, לאו מגלי עריות המה דהיתר הוא להם, אלא ודאי דמוזהרין המה, אם כן על כרחך צריך לומר כטעם ה"ב, אם כן גם הללו מגלי עריות מכח גאותן, דלטעם זה הוי שפיר המתגאה כאלו בא על העריות כולן, והוא נכון. ועל פי זה אתי שפיר בפסוק למה תרצדון הרים וגו' כדרש בר קפרא, וקשה על זה מפסוק נכון יהיה הר בית ה' וגו', לזה אמר ההר, ר"ל הידוע וגבוה שבכל ההרים חמד אלקים לשבתו, אף, ר"ל כשיהיה אף דבר זה שה' ישכון לנצח ולא ירד מכבודו ושוב לא יהיה מקום לטעות כמ"ש, והוא נכון בס"ד, וכן יהיה במהרה בימינו שישכון בהר בית ה' בתוכינו אמן.

ולזה, כאשר ראה המלאך הדברי תורה של יעקב אבינו, שהם בשרשם גבוהים הרבה ממדרגת מלאך, כי השורש של המלאך הוא רק לבוש לאיזה מדה ממדות השי"ת, נמצא ששרשו הוא רק מן הצד ולא מן הקו האמצעי, ויעקב אבינו הוא בשרשו מקו האמצעי, הרי שהוא גדול הרבה ממדרגת מלאך, ולזה היה בכחו לנצח את המלאך, כי הראה לו שהוא הכלל והמלאך נכלל בתוכו, מפני שהמלאך הוא רק פרט, ובזה נאסר המלאך ונקשר מלומר שירה. ובזוה"ק (וישלח קעג:) מבאר בזה, ודאי הא דאמרת דיעקב שלימא דאבהן איהו ואיהו אחיד כל סטרין וקרא שמיה ישראל, וכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וכתיב ויקרא את שמו ישראל, אמאי אהדר קב"ה וקרא ליה יעקב בכמה זמנין וכלא קריין ליה יעקב כמלקדמין, אי הכי מהו ולא יקרא שמך עוד יעקב, א"ל שפיר קא אמרת וכו' כמה דקב"ה לזמנין אתקרי ה' ולזמנין אתקרי אלהים, הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידיען וכו'. היינו בזמן שהיה מנושא עם כל הפרטים שלו בהכלל, ואז היה מנושא על כל כחות הגוף ואינו נכנע תחת שום פרט, ואז הבין שאי אפשר כלל שישלוט שום רע על זרעו, כמו שמצינו כשהסכים בדעתו לשלוח את בנימין, כי מי הוא זה שיהיה בכחו לשלוט על בני, נזכר בשם ישראל. וזאת התקיפות הוא רק מהארת שם הוי"ה, כי שם הוי"ה רומז על הכלל. וזהו נמי שמצינו החילוק במדרש, כשהוא בשמחה נקרא בשם ישראל, והלא באמת מצינו גם לאחר מיתתו לפעמים שם ישראל ולפעמים שם יעקב. אמנם זאת הבחינה הוא תמיד בכל נפש ישראל, כשהוא בשמחה, היינו שמאיר בו הארת שם הוי"ה אז נקרא בשם ישראל, ולפעמים כשהוא בצמצום וביראה ממאורעות הגוף אז נקרא בשם יעקב. ולזה כשהסכים בדעתו לשלוח את בנימין כתיב (מקץ מג) ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא וגו'. ומסיק שם בזוה"ק, וכד אתעטרו בנוי בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עילאין כדין אתעטר בשמא דא תדיר, היינו כי כהני רומז על חסד, ולואי רומז על גבורה, וכד אתעטרו בנוי בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עלאין, היינו כאשר נתבררו ישראל בקו האמצעי לכלול אצלם אלו שתי המדות, וזהו מדת תפארת שכולל שני הקצוות, ועל זה מרמז השם ישראל אותיות ישר אל, כלומר שיש לו קו ישר לאורו ית'. ולזאת המדרגה שנקרא ישראל אי אפשר לאומות להגיע ואין להם בזה שום אחיזה כלל, כי למדרגת כהנים ולוים שמורה על עבודה יכולים הם ג"כ להגיע, כדכתיב (ישעיהו ס״ו:כ״א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה' וגו'^עההיינו הגרים כמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בהעלותך ד"ה ויאמר אל נא: שלכבוד הזה של אזרח ושורש ישראל אין ביכולת שום בריאה שאינו מזרע ישראל להשיג אף אחר גודל עבודות, ואף שבאמת הגר עשה דבר גדול לכנוס תחת כנפי השכינה מכל מקום איתא בזה"ק (יתרו פז.) גר צדק אקרי ולא יתיר וזהו והיית לנו לעינים, וכמו שכתיב (ישעיהו ס״ו:כ״א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים, היינו לבחינת עבודה יכולים גם הגרים להגיע אבל לשורש ישראל אין יכולים להגיע בלבוש הגרים כדאיתא בזה"ק (סבא משפטים צה:).. היינו, כי כהן ולוי מורה על עבודה והם יכולים גם כן לצמצם עצמם בעבודה, כי למדת יעקב יש להם שייכות ואחיזה. ומה שהכהן יש לו חשיבות יותר מישראל, זה הוא משום שהכהן מזרע ישראל יש לו קו ישר גם כן וגם הוא כהן ולוי, אבל למדרגת כהונה לבד בלתי קו ישר יכולין האומות ג"כ להגיע, אבל למדרגת שם ישראל אין בה לשום אומה ולשון שום אחיזה כלל, כי רק ישראל לסגולתו:

קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג). ידוע מ"ש בזוהר הק' (ח"א ס"ב ע"ב) שהכוונה על מאן דמקריב קיצין דברייתא ומבקש לכלותם השם ישמרנו. בא לפני, ידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פל"א א') החמס ק"ם (יחזקאל ז יא) אתמהה, ופירשו בו שהכוונה שהגיע הפגם עד בחינת פנ"י, בגימטריא ק"ם שהוא בגימטריא חכמ"ה בינ"ה, הגם דתמן לא יגורך רע, באפשר הכוונה להסתלקות המוחין למעלה למעלה, והבן. וזה כי מלאה האר"ץ הידועה חמ"ס הם קיטרוגי הדינים והקליפות ועל ידי זה יתמנע הזיווג, וזהו הטעם כי מלאה הארץ וכו', וידוע ד' בחכמ"ה יסד אר"ץ (משלי ג יט), הש"י יראנו נפלאות מתורתו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו. עוד ירמוז לדעתנו וארמז בקיצור והמשכילים יבינו, ק"ץ כל בש"ר (בראשית ו יג), ר"ל הקצה שנקרא כ"ל בש"ר, בא לפני דייקא כנ"ל בהעדר היחוד, כי מלאה האר"ץ כנ"ל, וככה מאמרנו על פסוק (ישעיה סו כג) והיה מדי חודש בחדשו כו' יבוא כ"ל בש"ר להשתחוות לפנ"י דייקא בין והתבונן, ויברך כ"ל בש"ר ש"ם קדש"ו לעולם ועד (תהלים קמה כא). והננ"י משחית"ם, ר"ל החמ"ס אשחית היינו הדינין והקליפות, א"ת האר"ץ עם הארץ התחתונה הגשמיות, כי כאשר יתהווה הדין ברשעים יתבטלו הדינים אחר כך כנודע, הש"י יציל אותנו ואת כל ישראל מכל רע:

אמנם מי שהוא בעיני עצמו אין ואפס, זהו מתקרב אל הש"י ואל תורתו הקדושה, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט כו' ונכה רוח, ועוד נאמר (שם בישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וזה מרומז ג"כ באמרם אין אני והוא יכולים לדור כו' היינו, אין, מי שהוא אין, אזי אני והוא יכולין לדור בדירה אחת, ואז זוכה לבא לנקודת האמת, וכל עבודתו אמת ופעולתו אמת וסלקא לגבוה:

וכמו כן בארתי מ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, דצריך להבין דתבלין שייך שנותנין אותו בתבשיל להמתיקו, וביצה"ר הוא שנמשכהו לבהמ"ד הוא יוצא ממנו, אבל הענין הוא שבאמת גם היצה"ר הוא טוב וכמו שאמרו (ב"ר ט ז) טוב מאוד זה יצה"ר, שהוא צורך לכל הפעולות ועסקים בעוה"ז רק שלא ישתמשו בו לעבירות, וע"י התורה תדריכנו בדרך ישרה והיה גם היצה"ר טוב מאוד, וכמ"ש במדרש למה נמשלה ד"ת לשמן כשם שהשמן צף על כל המשקין כך העוסק בתורה נאמר בו ולתתך עליון כו', שבאמת עירוב טוב ורע הזה נמשך מקטרוג הלבנה וכידוע, וע"כ בקבלת התורה היו חירות ממלאך המות, וע"כ לעתיד כשיבוער הרע מן הארץ יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים (ישעיה ל כו) שתתעלה מאוד כמ"ש (ישעיה סו יב) הנני נוטה אליה כנהר שלום, פי' שמדת השלום יהיה כמדת הנהר, וממילא יהיה כנחל שוטף כבוד גוים כי שם אין מגע כותי וחיצוני כלל.

ומבואר בזוה"ק וישב (דף קפא.) רבי שמעון פתח (ויקרא כא) אך אל הפרכת לא יבא וגו'. תא חזי בההוא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק, אפיק כל אינון נשמתין ואתעברת נוקבא כלהו קיימין לגו בקורטא דלגו בסיטו קורטא. וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא כדין כל אינון נשמתין דנפקין אף על גב דכלהו דכיין וכלהו קדישין, הואיל ונפקו בפגימו בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין, כלהו אתבררו ואתפגימו בכמה צערין בכמה כאבין ואלין אינון נשמתין דאתרעי בהו קוב"ה לבתר דאתברו ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון. רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא גופא אתפגים ונשמתא לגו כגוונא דלעילא ודא כגוונא דדא, ובגין כך אלין אינון דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ועל אלין כתיב (ישעיה סו) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה':

ונראה שעל כן נקרא זה בלשון מרכבה, כי החכמה הוא בסוד בכֹר כמאמר הכתוב קדש לי כל בכור וידוע אשר הקדש הוא בסוד החכמה שעל כן נקרא השבת קדש שהוא קדש מעצמו שמאיר בו בחינת אבא סוד החכמה מה שאין כן ימים טובים שנקראים מקרא קדש לפי שהם באימא, שהקדש שהוא אבא נעלם בתוכה כידוע מכוונות האר"י ז"ל. וגם כי הבכֹר נקרא ראשית בסוד (שמות כ"ג, י"ט) ראשית בכורי אדמתך, וכל בחינת הבכורים כולם הם בבחינה הראשית כמו ראשון לרחם אשה או בהמה או ראשית פרי האדמה הנקרא ביכורים והכל כי הם בסוד החכמה הנקרא ראשית חכמה, וטעם שהחכמה הוא בסוד בכֹר מפני שהם השניה לאותיות אי"ק המורים על בחינת הכתר והשניים אליהם שהם בכר מורים על בחינת החכמה ועל כן נקרא החכמה בכֹר והוא עיקר הראשית והראשון להתגלות כי אור הכתר הוא טמיר וגנוז, ובכֹר הוא אותיות רכב מפני שהוא המרכבה להשראת אור הכתר ועל כן כל מקום השראת קדושתו נקרא מרכבה שהוא שורש רכב אותיות בכר סוד החכמה והיא המרכבה אל אור הכתר והבן. ועל כן אמרו חז"ל (בבראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב' שהוא לשון ברכה, כי העולם בכללו נקרא מרכבה אליו יתברך כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכו' לצד שהוא משרה שכינתו בעולם הזה כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ו') מן היום שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. וזה רכב אותיות ברך ועל כן נברא בב' שהוא מספר השני לאי"ק בחינת בכֹר שהוא אותיות ברך לשון ברכה כאמור, וזה שאמר הכתוב קדש לי כל בכֹר כי קדש פירוש זמן לי בחינת הבכֹר שיהיה קדש ומזומן למעני שאשרה אור קדושתי עליו והוא יֵעָשֶה מרכבה אלי.

ובזה אפשר לומר רמז בפסוק (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. כי העולם בכללו נחלק על שני חלקים, שהם השמים ושמי השמים וכל צבאם, והארץ וכל אשר עליה. כי כל העולמות העליונים נכללין בכלל השמימה, והעולמות התחתונים לכולם יקרא ארץ אף ששבעה ארצות המה כמו שאיתא (בספר יצירה נזיקין משנה ד') מכל מקום בכלל יקרא ארץ ובכל לשון הכתוב לא מצינו כי אם שמים וארץ לא יותר. והנה הכתוב אומר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כי השמים שהם עליונים הם המרכבה הראשונה להשראת גילוי אלהותו יתברך והארץ היא כמו מרכבה למרכבה להשראת אלהותו יתברך וזה הוא במי שזוכה לחבר הארץ לשמים שיהיה נשקי ארעא ורקיע אהדדי על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי הארץ וצבאיה בכללה נקראת על שם השכינה ששוכנת בתחתונים ונאמר (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם כנודע ליודעים ועל כן עשיה גימטריא שכינה וכאשר כתבנו כמה פעמים על פסוק (ויקרא כ"ה, כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות, ומתורגם לפסיקת עלמין. כי מי שנדמה לו שאלהים הוא בשמים והוא על הארץ, ואינו משים לבו לקרב הארץ וכל אשר בה, להשמים שמים לה' בכל הדברים הנעשים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, הוא פוסק העולמות זה מזה עולם התחתון מעולם העליון, והזהיר הכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגומו לפסיקת עלמין ח"ו לפסוק העולמות זה מזה. וכשאדם מחבר ארץ לשמים נעשה הארץ וצבאיה כמו מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך, והוא על דמיון בחינה השלישית מאור קדושתו יתברך וראוי לכנותה על שם גל"ש שהוא השלישי בא"ב של אי"ק בכ"ר גל"ש והוא אותיות שלג, וזה אמר הכתוב (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ כלומר הקב"ה אומר שהארץ יהיה נעשה בבחינת השלג שיהיה מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך כדבר האמור.

הנה על כל אלה ארבעה אשר ילדו להרפה ברפיון ידים הזהיר הנביא (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, שלדעתו העני הוא סבור שיהיה לו היזק אם לא יעשה עולות ורמאות, וגם הוא עני באמת וצריך מאוד לשחוט העגל וקשה עליו לבלות זמנו בענין ניקור הבשר שאין לו מה יאכל, או שיהיה נזהר מחילול שבת או מאכלים הנ"ל שכל זה נוגע לדבר שבממון והוא עני ביותר, ואעפי"כ חרד על דברי וכופה את יצרו להשתעבד לי הלא זהו אשר חפצתי ביקרו, אבל הם באמת אינם עושים כך רק שוחט השור מכה איש הלא השור הזה שהוא שוחט, כבר עשה בו לחבירו רעה בגזל ורמאות והכה איש, כמ"ש הגוזל לחבירו כאלו נוטל נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם כו', זובח השה עורף כלב כי הוא מאכיל טריפות ע"י שאיננו ממתין שמונה ימים ואיננו מנקרו כראוי, וכמ"ש חז"ל [ויק"ר פ"ה ו] על ההוא טבחא שהאכיל טריפות ונפל מן גג ואכלוהו כלבים, ואמרו חכמים דידהו אכלו שגזל אותם שנאמר בטריפה לכלב תשליכון אותו, וע"כ הזובח השה שמאכיל טריפות הוא עורף כלב שגוזל את הכלבים, מעלה מנחה דם חזיר שהעולה על שלחן מלכים אסור משום בשולי עכו"ם וכל האוכל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר [שביעית פ"ח מ"י], מזכיר לבונה, שהזכרת הלבונה היא החשובה שבקטורת החשוב מכל, וכן המענג את השבת יום חמדתו ואם יש בו צד עבירה הוא מברך און ובוצע ברך כו', גם המה בחרו בדרכיהם פי' מורים היתרים לעצמם.

ולפי שחרב פיפיות הם סוד ב' ההין (שנו), נתן לאברהם ה' ולשרה ה', שהם סוד ה' חלוקי אבנים שהרג (בהם) דוד את גלית הפלשתי (שמואל א' יז מ), שנתלבשו (שנז) בו כל הד' גליות שהם ד' קליפות, ולכן נקרא גלית, ונקרא איש הבינים (שמואל א' יז ד) (שנח), שהיה מבונה מכל מום (סוטה מ"ב ע"ב), ר"ל שנתלבשו בו כל הד' גליות שהם ד' קליפות, ואמרו רז"ל במסכת סוטה בהתיצב הפלשתי מ' יום (שמואל א' יז טז), כנגד התורה (שנט) שניתנה במ' יום, השכם והערב כנגד (שס) קריאת שמע, לפי שבשנים אלו מבטלין כח הס"א, כמ"ש (ברכות ה' ע"א) על רגזו ואל תחטאו (תהלים ד ה), שירגיז יצר טוב על יצר הרע בתורה ובקריאת שמע (שסא), ושניהם אלו נרמזין בכאן (שסב), דבר הויה, על התורה (שסג). "במחזה, על קריאת שמע (שסד). ז"ש אנכי רמז על התורה, שנתנו הלוחות שמתחילין "אנכי (שמות כ ב), למ' יום. מגן לך על קריאת שמע, שהם ב' יחודין שאמרנו שמסיימין "אחד וע"ד, לכן יהיו במקדש צ"ג כלים, לכבוד ב' יחודין אלו שמורין על "הויה "אחד "ושמו "אחד (שסה). ז"ש (בראשית טו י) "ויקח לו את כל "אלה ויבתר אותם בתוך, שנרמז בו אלו הב' דברים (שסו) תורה וקריאת שמע, תורה ניתנה בב' לוחות (שסז), כל לוח היה ו' טפחים על ו' טפחים מנין "אלה. וגם תרין יחודין שמע ישראל ו' תיבות, ברוך שם ו' תיבות, תחשוב ו' פעמים ו' (שסח), הרי ל"ו מנין "אלה (שסט), זה סוד "שאו "מרום "עיניכם (ישעיה מ כו), שהוא ר"ת "שמע (שע), וראו מי ברא אלה, לפי שיש (שעא) בקריאת שמע י"ח אזכרות, וכשתחשוב י"ח בשחרית וי"ח בערבית (שעב), הרי בקריאת שמע נרמז מלה אלה. ז"ש ויקח לו את כל "אלה דייקא, ויבתר אותם "בתוך שבקריאת שמע, ובתורה מבתר הס"א (שעג), וישאוהו במוט בשנים (שעד), לכן אחר הריגת ד' מלכים שהם כנגד ד' מלכיות שלעתיד, והם כנגד ד' כוחות הטומאה שלמעלה וד' קליפות שראה יחזקאל, הוצרך הקב"ה לגלות לאברהם דמה שמבטלין אותם ולהרוג אותם בחרב. ולזה אמר ("חרב "ורומח "ומגן "מלחמה סלה ), [צריך עיון כי לא נכתב כן רק מגן וחרב ומלחמה סלה, והייתי רוצה לומר שט"ס היא, לולי שדרש המחבר כל (תורה)[תיבה]בפני עצמו, ואף על פי כן רצוני להגיה בדברי הרב כאשר תראה], שלשתן קאי על קריאת שמע, ("חרב כמשמעו, "ורומח רומז על רמ"ח תיבין דקריאת שמע עם שית תיבין של "שמע "ישראל), [נ"ל דהכי גרסינן "וחרב כמשמעו, והו', על ו' תיבין "דשמע "ישראל וכללות הקריאת שמע הוא רומח, שהיא רמ"ח תיבין דקריאת שמע]. מג"ן גם כן מורה על קריאת שמע כמ"ש (שעה). או אמר ויקח לו את כל אלה (שעו), שרמז קתדרין דדין לקביל קתדרין דדין, שהם תרין סתרין דלעילא מימין רהב (שעז), שיש לו ל"ו שרים (שעח), "אלה ברכב (תהלים כ ח) ומשמאל ס"מ, שיש לו ל"ו שרים, "ואלה בסוסים "אלה מול "אלה (לבתר), ["ויבתר] אותם בתוך, שישראל עומדים באמצע (שעט), והוא כמ"ש הבחיי על פסוק (ישעיה סו יז) המתקדשים והמטהרים על הגנות אחר אחד בתוך, שכן ישמעאל עושין יום מנוחה וחג שלהן בערב שבת (שפ), ואדום באחד בשבת (שפא), וישראל הם באמצע (שפב), ונקדשתי "בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), "בתוך דייקא, ז"ש בתוך (שפג) קאי על ישראל, ושכנתי "בתוכם כתיב (שמות כה ח):

ויאמר אלהים יהי אור. כתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. שמים נקרא כח המחשבה וכסא נקרא הבטוחות. וביאור זה, שבמחשבה יש בטוחות להאדם שלא יהיה נוטה מרצונו יתברך, לפי שכל זמן שהדבר הוא במחשבתו, עדיין יש לו הבחירה לכבוש יצרו לבלי יוציא לפועל מחשבתו. גם כי האדם אינו נענש על המחשבה. והארץ הדום רגלי. היינו הפעולות שהם מאילנא דספיקא, כי כשהאדם יתחיל לפעול פעולותיו כבר הוא נכנס בספק, ואז יש מורא ופחד פן לא יכוון לרצונו יתברך. ובאמת מצד השי"ת אין שום חילוק, וגם בלבוש האחרון נמצא כבודו זהו רצונו, כי לא יעשה שום דבר בלתי רצונו, כי הוא המחיה ומהוה הכל. אבל בדעת האדם קיימא מלתא, ולפי היקף תפיסתו נדמה לו שהוא ערק מקמא מאריה, וזה הוא החטא. אבל כשהאדם מצמצם עצמו בהפעולות, לעשות כל מעשיו בדעת וחשבון, ויברר מדותיו, אז הוא מנשא גם את הלבוש האחרון שיאיר בו כבוד ה'. וזה נקרא הדום רגלי, היינו שגם הלבושים היותר רחוקים המכונים בשם רגלים, גם הם ינשאו, שיכוון בהם האדם לרצונו יתברך^קדכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש. עיין לקמן פ' נח אות א, פ' ויצא אות א, ג, פ' וישב אות א, ב, פ' ויחי אות ו.:

קח משענתי בידך וגו' (מ"ב ד, כט) הענין ידוע כי האמונה הוא יסוד כל התורה כולה ובאין אמונה תפול כל התורה ח"ו אבל כשהאמונה נכונה אז מעמדת כל התורה על תילה לאשר ולקיים וזה בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (מכות כד א) ר"ל שהעמיד כל המצות והתורה על יסוד האמונה כשהצדיק מתקשר באמונה הוא מקושר בתורה ולכן נקרא תמכין דאורייתא כדכתיב (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי היא האמונה כנודע כי יש תורה שבכתב ושבעל פה הנה מה שבעל פה היא האמונה כי היא רק בעל פה ואי אפשר להכתב כי על ידי כתב לא יובן רק מה שמבאר הכתב דהיינו השכל של הדבר שנכתב אבל האמונה גם אם היא כתובה עדיין צריכה להאמין שזה שנכתב אמת ואמונה א"כ האמונה אינה נשלמת על ידי הכתב לבד אם לא בהצטרף האמונה בעל פה ולכן אמרו ישראל נעשה ונשמע ר"ל תחלה נעשה התמכין דאורייתא שבהם בחינת עשיה כאמור בזוהר שכל טוב לכל עושיהם אינון תמכין דאורייתא חסדי דוד הנאמנים עי"ש ואח"כ ונשמע שע"י האמונה שהם תמכין דאורייתא יכנוס השמיעה באזניהם משא"כ בלא אמונה גם השמיעה לא יפעל בהם מאומה ולכן תלוי בחינת שמיעת האזנים בתמכין דאורייתא והבן. והם נקרא ירכין גם כן כנודע מלשון ירכין אודניה שע"י התמכין יטו אוזן לקבל אמנם באופן שיהיה לבר מגופיה ר"ל שלא יקח האדם לטובת עצמו וגופו מאומה ח"ו רק הכל לשמו יתברך ודי בזה וזהו קח משענתי בידך שאלישע שלחו להחיות את המת ואמר לו שאף שידעת וקבלת ולמדת ממני ענין זה מכל מקום העיקר היא המשענת שעליה נשען הכל שהיא האמונה שאם תקח האמונה כאשר היא אצלי בחוזק תוכל להחיות המת וזהו קח משענתי האמונה שהיא המשענת שלי ואמנם גיחזי אף שלקח המשענת לא הועיל כי לא לקח בשלימות כאשר צריכה להיות ולכן לא הועיל וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י ב) מלמד שאחז בהוד יפיה ר"ל שאחז רק בתורה וסודותיה שלמד מאלישע איך להחיות והאמונה לא אחז בידו כפי הצורך ונקרא התורה וסודותיה הוד יפיה של האמונה וזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה מלמד שאחז בדדים שבתורה כתיב (משלי ה, יט) דדיה ירווך בכל עת ודי בזה. והנה האדם יש לו שכל והבנה כי שכל בלא הבנה אינו כלום והוא רק היולי וצריך להתבונן על ידי השכל שלו בכל דבר ודבר ולכן נקרא ההבנה מי דקיימא לשאלה על כל דבר ודבר ולחקור מי זה הוא ואז כשאדם מבין מתפשטת הבנתו להאמין אמונה העקרית כי מביט על כל דבר מי ברא אלה וכדומה וזהו כשאמרו ישראל נעשה ונשמע כדפי' שאמרו תחלה נעשה תמכין דאורייתא היא האמונה אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני (שבת פח א) ר"ל על ידי בחינת מי היא הבינה כשמתפשטת מתגלה ממנה האמונה כאמור. והנה כל נביא ונביא השיג כפי מדריגתו באמונתו כן נתפשט אליו דמיון הנבואה דכתיב וביד הנביאים אדמה לשון דמיון לכל אחד לפי מדריגתו לבד משה שהי' באספקלריא המאירה לא בדמיון אבל כל הנביאים היו על ידי מראה דמיון כדרך משל מראה הזכוכית שמתראה בה כל הצורות והדמיונות מפני שיש בה דבר שמסתיר מעבר השני ואינו מאיר מעבר לעבר אבל אם לא היה מסתיר ומסך בעבר השני לא היה נראה הדמיון של הרואה אלא היה מסתכל בעבר לעבר ומביט מה שהוא האמת ולכן הנביאים שקבלו נבואתם במראה הדמיון כדרך הרואה במראה נתראה אליו צורתו ודמיונו של עצמו כן הנביאים כפי התקשרותו והראותו במראה השכינה כן ראה בחינת דמיון שרשו של עצמו וכל שורש הנביאים הם בבחינת תמכין דאורייתא כנודע ולכן כל הדר בארץ ישראל היא האמונה כמוזכר שהאמונה נקרא ארץ הדום רגליו ואז הוא ישראל המתקשר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה (כתובות קי ב) ר"ל נתראה אליו הדמיון של נביאים כדכתיב ביד הנביאים אדמה כי משם נמשכה הנבואה אבל הדר בחוץ לארץ הוא בהיפך ולכן אין הנבואה שורה בחוץ לארץ.

כי יד על כס יה וגו' (שמות יז טז). פירשו רז"ל (תנחומא תצא סי' י"א) נשבע שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והנה להבין ענין זה שנעלם וה' מן השם לעת עתה, נ"ל שחילוקי אותיות השם הם ג' היה הוה יהיה, ועיין שו"ע או"ח סימן ה' (ס"א). וחילוקי אותיות דהיה הם י"ה, וכן דיהיה, וחילוקי אותיות דהוה, הוא ו"ה. והנה בחינת היה כבר נגלה, וכן בחינת יהיה יתגלה לעתיד, אך בחינת הוה היא מכוסה לעת עתה, שאינו נראה כל כך להמון עם מתוך פעולותיו שאינו מראה גבורותיו, ועל דרך זה אין כסאו שלם, כי הכסא מורה על גדולת היושב עליו, ועל דרך שפירש הרמב"ם הפסוק (ישעיה סו א) השמים כסאי, כי מהם ניכר גדולתו ית'. ועתה שאין מראה גבורותיו ונפלאותיו אך בבחינת הסתרה כביכול אין כסאו שלם, ר"ל שאין גדולתו ניכר כאשר בימי קדם, ועל כן נחסר האל"ף ונשאר כס בחינת אתכסיא, והבן.

להבין הענין נקדים מה שכתוב (ישעיה ס״ו, א׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי נודע כי מקום השראת הבורא יתברך הוא בחינת כסא שהוא בחינת מרכבה אליו יתברך והנשמות בחינת שמים שהם צבא העליונים בודאי אצלם הוא השראתו יתברך כי מלא כל הארץ כבודו והן רוחניים אינם מופסקים ממנו כי השתוקקות שלהם רוחני מאוד אך שכוונת הבורא יתברך היתה בבריאת האדם שגם הוא יהיה כסא להשראת קדושתו יתברך שהוא יותר תענוג אצלו שגם בעולם השפל היהי גילוי אלהותו הבלתי מושג מהותו ולזה ניתנה תורה לישראל שיהיו במדריגות האבות שהן מרכבה אליו יתברך ואנחנו בניהם נלך בעקבותיהם להמשיך אור עצמות אין סוף בקרבינו עד שנזכה להיות בחינת כסא אליו יתברך על ידי שישכון בלבבינו מחמת שלא נפסיק מדביקותינו בו יתברך ואם יארע ח״ו איזה עוון נפסק משרשו חי החיים יתברך כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ (קהלת ז׳, כ׳) יש תקנה לשוב אליו יתברך על ידי תשובה גמורה בלב שלם לשוב לשרשו חי החיים יתברך ועל ידי זה זוכה להיות בחינת כסא אליו יתברך להמשיך אור אין סוף בלבבו ולהיות דבוק בו אך נגד צבא העליונים שאצלם הוא בחינת הכסא בתמידיות נקרא מדרגתינו אף אם אנו זוכים להשראתו בנו רק בחינת הדום שהוא שרפרף כפירוש רש״י שהוא כסא קטן שהוא בקטנות והבן:

שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. (תהלים קמט, א) ובו יבואר הפסוק (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. ובו יבואר ותורה חדשה מאתי תצא. הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא ברא עלמא במדת אהבה ועל זה מרומז המצוה של פריקת משא ובמדת היראה שעל זה מרומז המצוה של מחיית עמלק. ומצות קן צפור מרומז על מדות התפארת שהוא מרומז על מדת רחמים. ונמצא צריך לעבוד את הבורא ברוך הוא עם התורה וחלילה לעבוד את הבורא ברוך הוא באיזה מדה שלא על פי תורה חס ושלום. והנה ידוע שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא, כי בית שמאי היו מדת הדין, ובית הלל היו מדת הרחמים ומחמת זה תמיד הלכה כבית הלל, כי ראו חכמינו ז"ל שהעולם צריך למדת החסד לזאת קבעו הלכה כבית הלל כדי להתנהג העולם במדת החסד. ונמצא לפי זה בביאת הגואל במהרה בימינו יתגלה מדת בית שמאי, כי אז אין צריך העולם למדת החסד והדין יתהפך לרחמים ויהיה פסק הלכה כבית שמאי. וזהו תורה חדשה מאתי תצא, ולכאורה קשה האיך שייך לומר על התורה מלת חדשה, כי אין השתנות בתורה. ולפי דברינו יתכן, כי זה אין דבר חדש ממש, כי דברי בית שמאי כתובים בתורה שבעל פה עתה אך הפסק הלכה יהיה כבית שמאי, כי העיקר כמו שהאדם צריך להתנהג באיזה מדה כן הפסק הלכה גם כן בזה המדה ונמצא שהעיקר תלוי בבני ישראל כמו שאנו פסקינן הכא כן הקדוש ברוך הוא כביכול מתנהג בזה המדה עם בריותיו. וזהו פירוש שירו לה' שיר חדש, והאיך יכול להיות שיר חדש, אך מחמת שתהלתו בקהל חסידים, כשאנחנו מהללים אותו במדת החסד מעוררים מדת החסד וכן במדת הדין חס ושלום:

ונודע ממה שמבואר לעיל (ישעיה ס״ו, א׳) פסוק השמים כסאי וגו׳ כי הקב״ה מסר ההנהגה לשיראל לתקן ההדום רגליו מבחינת רגלין מדריגות הפחותות לברר מהם ניצוצות הקדושים ולקרב את עצמן לבורא מכל הדברים שהם בחינת ארציות ומזה יתרחב תענוג הגדול בכל העולמות על ידי שמתענג השם יתברך כשמדברים פחותי הערך נעשין מרכבה לו יתברך ועל ידי זה נעשה כסא העליון רם ונשא לשם בשלימות הגמור על ידי שמחזירין למעלה הדברים הנפולין ויעקב אבינו ע״ה נאמר בו וישא יעקב רגליו בחינת רגלין כאמור אצלנו לעיל. והנה כתיב (חגי ב׳, ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ה׳ צבאות ולמה אמר דווקא הכסף והזהב מיוחדין לו יתברך הלא כל העולם ומלואו הוא עשהו ולו הוא כמו שכתוב (בראשית י״ד, י״ט) קונה שמיםוארץ אך מפני שכל הנהגות העולם והצטרכותן הוא על ידי הכסף והזהב ועל זה אמר לי הכסף וגו׳ שצריך כל אחד מישראל לקרבן לי לשמי שהוא ניצוץ הקדוש המלובש בתוכן כי אין לך דבר שאין בו ניצוצות הקדושות וגדול התענוג שיש לו יתברך כשמביאין אצלו הניצוצות קדושות הנפולים במקום השפל כזה שהוא יסוד עפר ממש שממנו נתהוה הכסף והזהב וכל זה עלידי גודל האמונה בו יתברך ולהתנהג במשא ומתן באמונה באמת גמור שאמת חותמו של הקב״ה ועל ידי זה מסייעין אותו מן המשים כי הבא לטהר מסייעין אותו להעלות את הקדושה שמלובש בתוכו עלידי שהמשיך את האמת חותמו של הקב״ה על המשא ומתן ההוא ונמצא כי הוא יתברך כאן גם כן וממילא מתקרב גם כן הניצוץ הוהוא אל האלקות שהמשיך למשא ומתן הזה על ידי עסקו בו על פי התורה והאמת כי אורייתא והקב״ה חד והבן. ועל כן נקרא משא ומתן שהוא על שם שמגביה הניצוץ הקדוש ממקום נפילתו שהוא לשון נושא ומתן שנותנו למקומו מקור הקדושה ההיא ובשביל זה נפזרו ישראל בין המעים שעל ידי עוסקן עמהם במשא ומתן ובדברים מוציאם מהם ניצוצות ההם המלובשים בהדברים שעוסק עמהם ועל ידי זה עושה מרכבה לו יתברך בכל דבר שבעולם ומתקנין בחינת ההדום רגליו וכסא עליון יתרומם ויתעלה בתוספת עילו גדול ולכן אמרו בגמרא וכל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליוכ י על ידי הממון יוכל להעמידו ולתקן בחינת הדום רגליו על ידי זה שיעשה באומנתו יתברך במאוד ועל פי דת תורתינו הקדושה ובאמת ובהאמנה שגם שם צמצום אלהותו יתברך ואז נעשה מרכבה לו יתברך מזה:

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני [לאמר], ר"ל שיאמר להם, מי שרוצה לקיים האמור בפרשה זו, צריך שיהי' בחינת משה ובחינת הר סיני שהוא השפלות כאמור. והיינו דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ, ר"ל לביאה יחשב מי שיזכה לדבק מחשבתו אל השכינה, בסוד ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז.), לעטר השכינה בראשיהם על ידי טהרת המחשבה, והשכינה היא הארץ העליונה, בסוד והארץ הדום רגליו (עי' ישעיה סו, א), ואם כן לביאה יחשב מי שבא לשרשה, שהיא השכינה, שהיא שורש כל הנשמות, וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, שעל ידי זה נקרא אדם מקדש ה' להשרות שכינה בתוכו, בסוד (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וז"ש אשר אני נותן לכם, וכמ"ש בזהר ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב) כל נדיב לבו יביאה וגו' (שם לה, ה), ועיין שם. ועל ידי טהרת מחשבתו גורם לטהר השכינה מהקליפות ולייחדה עם דודה, וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' - לידו"ד, ר"ל לייחד השכינה על ידי שביתת הקליפות ולחברה לשם הגדול שם הוי"ה, ונוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח) - והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, בזה ובבא.

ויוסף הורד מצרימה. בתנחומא (וישב) פתח ילמדנו רבינו מה להבדיל על נר של עכו"ם. כך שנו רבותינו אסור להבדיל על נר של עכו"ם במוצאי שבת וכו', שבשעה שבקש הקב"ה לקיים גזירת ידוע תדע בקטן שבשבטים עשה שליחותו ונמכר יוסף במצרים. הענין שקורא את יוסף קטנן של שבטים, הלא היו בין השבטים צעירים ממנו לימים. אכן מדת יוסף הצדיק הוא אור, שמרמז על צמצום בכל הפעולות להביט ולפלס מעגלותיו תמיד איך להתנהג. אכן הטובה שנמצא באור קטנה היא במעלה לעומת הטובות שנמצא בכל השבטים, מפני שאין בהאור טובה מגרמיה, רק שע"י האור יוכל האדם להכיר איך להגיע אל כל הטובות, כי בלא אור לא יראה איך לבא ולהשיג הטובה, ומה לו מכל הטוב מאחר שאין אור לפניו איך להגיע אליה. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז האדם מצמצם עצמו בכל הצמצומים ביום השבת ועי"ז יזכה לעוה"ב, שיהיה פסת בר בארץ, שאז יאמר השי"ת (ישעיהו ס״ו:ט׳) האני אשביר ולא אוליד, למה דבר זה אסור, וכדאיתא במס' נדה (סא:) מצות בטילות לעתיד לבא. שמאחר שכבר נתברר שיש כח קדושה בישראל שיצמצמו את עצמם בזה לכבוד שמים, לכן יתיר להם השי"ת וישפיע להם כל הישועות^רכגומבואר ביתר ביאור לעיל פרשת בראשית אות לו: וכדאיתא (במס' נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבוא, ומה שהם אסורים עתה, מפני שהוא קודם זמנם, ואם היה ממתין אדם הראשון היה מותר לו לאכול. והוא כמו שאמרנו, כי עיקר ענין האיסור הוא במה שהוא מטמטם את לב האדם ומאסר את דעתו ומחשבתו לבלי יוכל לחזור להשי"ת כמו מקודם אכילתו. אבל אם היה ממתין עוד, היה נותן לו השי"ת דעה רחבה שיוכל לקבל את הדבר הזה ולא תגרום לו השכחה מהבורא ב"ה. כי על ידי שאדם מצמצם עצמו מלקבל הדבר האסור, בהכירו כי מצדו אין לו זה הכח, ולכן נותן לו השי"ת הכח הזה בקנין, ונעשה מן הלא תעשה עשה.. וכן באות ברית קדש נמצאים כל הצמצומים שהם ברזא דאור, לזה יש להם לישראל כל הטובות, כי משם הוא עיקר ההתרבות. אבל נר של עכו"ם, היינו מה שהעכו"ם מצמצמים את עצמם לפעמים, אין בזה שום טובה, כי כל הצמצום שלהם הוא בלי שום לחלוחית טובה, מאחר שאין מתכוונים לכבוד שמים, רק שעי"ז יוכלו להתפשט עוד יותר בשטף זדונם. והענין שיוסף נגלה תחלה בגלות מצרים הוא, כי זו האומה מרוחקת ביותר מהשי"ת עד שנראה להם שאין צריכים כלל להשפעת הש"י, וכמו שנאמר בהם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני, לזה חפץ השי"ת להכניס שם ד"ת, ויוסף הצדיק מרמז על דרך ארץ שקדמה לתורה, שמדתו הוא חותם קדושת הברית, לצמצם את עצמו בכל כחו, ובהיות הרעב הלכו מכל העולם למצרים ששם הוא מקום התורפה מהטומאה, שהם מתפשטים בשטף זדון, כדכתיב בהו (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם, לכן הלך שם יוסף הצדיק מתחלה שיצמצם את הארץ בדרך ארץ^רכדלקמן פרשת מקץ אות לז., ואח"ז בא יעקב אבינו ע"ה ואז לא היו צריכים עוד לצמצום, כי מעת בואו שמה היה זרע וחריש וקציר (וכענין שנתבאר במי השלוח ח"א פ' נח ד"ה ויהיו בענין דרך ארץ קדמה לתורה)^רכהבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה ויוסף.:

וְזֶה בְּחִינַת יוֹם כִּפּוּר, שֶׁאָז חַיָּבִים כֻּלָּם לְהִתְעַנּוֹת וּמִקֹּדֶם בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר מִצְוָה לֶאֱכֹל, כִּי הָאֲכִילָה מְחַבֶּרֶת הַגּוּף עִם הַנֶּפֶשׁ, כִּי עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה נִמְשַׁךְ חִיּוּת לְהַגּוּף מֵהַנֶּפֶשׁ וְהוּא קִיּוּם הָאָדָם, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה כָּרָאוּי נַעֲשָֹה בְּחִינַת הַתִּקּוּן הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת אָלֶף וְכוּ' שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶֹה אָדָם בְּחִינַת א' דָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, כִּי הַגּוּף בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה וְהַנְשָׁמָה בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי גּוּף וְנֶפֶשׁ הֵם בְּחִינַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סַנְהֶדְרִין צא:) יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל (תְּהִלִּים נ), זֶה הַנְּשָׁמָה, וְאֶל הָאָרֶץ, זֶה הַגּוּף. וְשָׁמַיִם וְאָרֶץ הֵם בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה וּנְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה בְּחִינַת הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי (יְשַׁעְיָה סו), נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁנִּקְרֵאת כִּסֵּא דְּמִתְכַּסְיָא וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה כַּנַּ"ל. וְחִיּוּת הַנִּמְשַׁךְ עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה, שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָם יַחַד זֶה בְּחִינַת הַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף, שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַחִיּוּת מִנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה לַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְעַל-כֵּן כָּל כַּוָּנוֹת הָאֲכִילָה הוּא בִּבְחִינָה זֹאת, בִּבְחִינַת הָאָלֶף הַנַּ"ל שֶׁהוּא ב' יוּדִין וְוָאו שֶׁבְּתוֹכָם, וְהַוָּא"ו נִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנַיִם, וְאָז י"ו לְמַעְלָה וְי"ו לְמַטָּה. וּשְׁנֵיהֶם גִּימַטְרִיָּא ל"ב, בְּחִינַת ל"ב שִׁנַּיִם שֶׁטּוֹחֲנִין הַמַּאֲכָל וּמְבַרְרִין אוֹתוֹ, שֶׁהֵם בְּחִינַת ל"ב נְתִיבוֹת חָכְמָה וְכוּ', כַּמּוּבָא. וְהָעִקָּר הַחִיּוּת נִמְשַׁךְ אֶל הַלֵּב, שֶׁשָּׁם כָּל רְתִיחַת הַדָּמִים, וְהָעִקָּר שֶׁצְּרִיכִין לֶאֱכֹל בִּקְּדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְשַׁךְ הַחִיּוּת מֵהַנְּשָׁמָה אֶל הַגּוּף בִּקְדֻשָּׁה, בְּאֹפֶן שֶׁיְּחַיֶּה אֶת הַדָּמִים שֶׁבַּלֵּב בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יִתְאַחֲזוּ מֵהֶם הִתְגַּבְּרוּת הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְכוּ', וְאָז כְּשֶׁהַדָּמִים זַכִּים כָּרָאוּי וּמְקַבְּלִין רַק חִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה, אֲזַי נַעֲשָֹה בְּחִינַת אָדָם הַנַּ"ל שֶׁהוּא אָלֶף דָּם, כִּי הָא' הוּא בְּחִינַת ל"ב שִׁנַּיִם ל"ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה שֶׁנַּעֲשָֹה עַל-יְדֵי שֶׁנִּכְלַל הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה וּנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, וְדָ"ם הוּא מַה שֶּׁזָּכָה לְהַחֲיוֹת אֶת הַדָּמִים בִּקְדֻשָּׁה בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי וְכַנַּ"ל. וְאָדָם הָרִאשׁוֹן פָּגַם בָּזֶה בַּאֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע וְעַל-כֵּן פָּגַם בִּבְחִינַת אָדָם, וְכֵן כָּל אָדָם כָּל הַחַטָּאִים שֶׁלּוֹ נִמְשָׁכִין מִפְּגַם הַדָּמִים שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי. וְעַל-כֵּן בְּיוֹם כִּפּוּר שֶׁאָז עִקַּר הַתְּשׁוּבָה, עַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְעַנּוֹת לְתַקֵּן כָּל הַחַטָּאִים שֶׁבָּאִים מֵהַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַחַטָּאִים שֶׁנִּכְנָעִין עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית, וְזֶה בְּחִינַת הַתַּעֲנִיתִים שֶׁל הַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.:

ויקרא יעקב אל בניו וגו'. הנה קריאה הוא לשון צעקה, כי יעקב אבינו היה צועק ומתפלל שלא יהיה אצלו שום תרעומות על השבטים, אך לא נסתלק התרעומות מלבו^קפאכמבואר בדברי המי השלוח הובאו לעיל פרשה זו אות נב הערה קעב עיי"ש., עד שבא אצל יהודה, אז התחיל השי"ת להאיר בו ממדת נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא (מיכה ז׳:י״ח). כי הד' אשר בשם יהודה מורה על דל, וכך הוא מדת זה השבט שמשים עצמו כדל, שאין לו מצדו שום כח רק מה שמקבל מהש"י, כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי על מדת המלכות, סיהרא דלית לה מגרמה כלום. ועל זה מורה השם יהודה, שכלול בו השם הוי"ה, והד' רומז על הכרתו בשם הוי"ה שהוא לבדו מושל ומנהיג בעולם^קפבוסיים שם במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא: והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור וכשהגיע לשבט יהודא אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודה נמצא שם הוי' ית', והד' שבשמו מרמז ע"פ (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא (זוהר בראשית רמד:) ד' לקיט, ע"כ לא היה בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודא מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה.. ועל זאת ההכרה אמרו ז"ל במדרש תנחומא (בראשית) אם אתה עושה ד' ר' אתה מחריב את העולם. היינו אם תאמר שהשי"ת לבדו מנהיג את העולם אם כן מאי נפקא מיניה בהכרתו של האדם, ואין שום חילוק אם יכיר האדם שהש"י הוא המנהיג אם לא יכיר, כיון שבאמת לאמיתו הוא שהשי"ת מנהיג את כל העולם גם בלעדי הכרתו של האדם, על זה אמרו אם אתה עושה ד' ר', היינו אם יעלה זאת על לבך אתה מחריב את העולם, היינו כי הקוץ של ד' מורה על קבלת עול מלכות שמים, כי באות ד' יש בו שני קצוות וקרן המאחד ומחבר לשני הקצוות, וזה הקרן הוא הקוץ של ד' הרומז על קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו'. היינו שהקרן מורה על הכרה שנמצא בורא עולם המושל בכל המאחד כל ההפכים כמבואר בפרשת בראשית (אות ב ד"ה וכן)^קפגאיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וכן, פ' וירא אות נו, פ' חיי אות ג ד"ה רבי יוחנן בסופו, אות יב, פ' ויצא אות סה, בית יעקב שמות פ' בא אות מ, פ' תצוה אות ח.. וזהו אם אתה עושה ד' ר', היינו אם תאמר מאי נפקא מינה בזה הקוץ הנקרא קרן, כלומר שאין חילוק בזאת ההכרה אם אכיר בתפיסת שכלי שהשי"ת הוא המושל בעולם או לא אכיר, מאחר שבאמת מושל השי"ת בעולם גם בלעדי הכרת תפיסתי, ומה תועיל הכרה שלי, בזה תחריב את העולם. כי האדם צריך מצדו להכיר בתפיסתו איך שהשי"ת הוא המושל והמנהיג בעולם ולקבל עליו עול מלכות שמים בהכרת דעתו ורצונו:

השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א). השמים מפני הבהירות הוא מכוסה כן יש בחינת בהירות שהם מכוסים ונפלאים והארץ באתגלייא נקרא הדום רגליו כי נתגלה אלהותו על ידי כל דבר ונקרא הליכות עולם שכל תהלוכות שבעולם הכל לו והאדם מתהלך על ידי הנגלות ומכיר בהם ההליכה אליו יתברך איך להלוך ולהתקרב אליו ולכן נקרא רגליו ר"ל הליכותיו ובזמן המקדש היו נביאים שהיו מקבלים נבואה מלמעלה ועל דרך משל אדם היושב על הכסא אין רגליו מגיעות על הארץ אלא למעלה מן הארץ כן כשהיה המקדש קיים היה השם שלם והכסא שלם ורגליו הם הליכותיו שמלמדים האדם איך להלוך אליו יתברך שהם למודי ה' שמשם הנביאים היו גבוהים מן הארץ כביכול והיו מכוסים מפני הבהירות ועתה בגלות ירדו בחינת הרגלים למטה ועמדו על הארץ כביכול כי אין הכסא שלם לשבת אדם על הכסא ולכן נקרא הארץ הדום רגלי ונתלבש בחינת הרגלים ולמודי ה' איך להתקרב אליו יתברך בכל דבר ודבר בבחינת ארציות גם כן שזהו שאמר שנמסרו נבואה לשוטים ר"ל בדברי שטות וחיצוניות גם כן ועל ידי כל דבר כבודו יתברך והבן.

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה. הנה זה השם מורה כמאמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. כי בשם יהודה יש בו כל השם הוי"ה. והד' שבשמו מורה על שאין לו מצדו כלום רק מה שהשי"ת משפיע לו, וכאשר השי"ת משפיע לו תפלה שיוכל לקבל הטובה, אז נעשה מהד' ה', ואם לאו הוא דל"ת, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים דף קד. ושם קכג:) כי דל"ת מורה שמצדו הוא עני ונכה רוח^קסבמי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא.. ועל זה מורה מה שהדל"ת יש לה שני כתלים דרום ומזרח, והביאור בזה הוא, כדאיתא (ברכות דף יג:) שצריך להאריך בד' של אחד כי זה הוא עיקר היחוד בתיבת אחד, מה שמייחדין ומחברין א"ח עם דל"ת, כדאיתא (בתיקונים תיקון כא דף נד:) ומסטרא דצדיק איהו יחוד דילה דאיהו קוצא דאת ד' מן אחד דקשיר בין א"ח ובין דל"ת. והתחלת היחוד הוא מסטרא דדרום, כדאיתא בזוה"ק במדבר (דף קכ.) ברזין קטירין דבעיתו ליחדא יחודא בטופסרא דקטרא עלאה קבילו עלייכו עול מלכותא קדישא וכו' ובדא תעלון בקיסטרא קדישא דדרום ואסחרו סטרא עלמא וכו' ובדרום תקיעו דוכתא ותמן תשרון וכו' והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' ובגין כך מדרום למזרח דתוקפא דדרום במזרח הוא ובעי לאתקשרא כחדא דרום במזרח וכו'^קסגכדאיתא בתפארת החנוכי על מאמר הזהר פ' במדבר (קכ.) המובא כאן: כי דרום מורה על תקיפות, שהוא מרזא דחכמה והחכמה תעוז לחכם. וקבלת עול מלכות שמים היא ראשית חכמה יראת ה'. ודרום מורה לחכמה המלובשת בחסד.. והענין בזה הוא, כי צפון ומערב המה בהסתרת האור כידוע, וזה מורה על מה שהאדם יוכל לדמות בנפשו שיש לו כח מה ולומר כחי ועוצם ידי. אבל דרום ומזרח המה מורים על זריחת האור בלב האדם, לדעת ולהכיר כי אין לו שום כח מצד עצמו, והוא באמת דל ומסכן מצפה לישועת השי"ת אשר בלתו אין לו ישועה, והקוצא של הדל"ת מורה על עבודת האדם בטוב פעולותיו לעשות רצון יוצרו, כי האמנם יודע האדם כי כל פעולותיו מאין ואם יצדק מה יפעל לו יתברך, בכל זאת הוא חרד על דבר ה' ויעשה בתמימות מצות ה' כמו שנצטוינו בתורתו הקדושה. וזה הוא ההפרש שבין אות דל"ת ובין אות ר', אשר לכאורה ג"כ מורה על דלי"ת ומסכנותא, וכמ"ש (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי. אבל ההפרש הוא בזה שבהר' אין קוצא, וזה מורה מה שהאדם יכופף קומתו לגמרי ויאמר, מאחר שאין פעולת אדם נחשב לכלום למה אעשה מעתה שום דבר, הלא עבודתי אשר אעבוד את ה' במה נחשב הוא. וזה הוא בודאי מחריב את העולם, וכמו שאמרו בתנחומא (בראשית א) אם אתה עושה מד' רי"ש אתה מחריב את העולם, והכונה כמו שאמרנו, כי בזה הוא מחריב את העולם שנברא לכבוד ה' לקיים התורה והמצות ולעבוד את ה', אם אמנם ידוע על נכון כי פעולות אדם המה הבל, אבל מחויב האדם לעשות. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי במדבר פ' פנחס קמג ד"ה כמנחת הבוקר) ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, יען כי כך עלה ברצונו הפשוט שחפץ בעבודת עמו ישראל לזכותם. וזהו הרמוז באות ד' מה שיש לו קוצא, שהוא מורה על עבודה, וגם השני כתלים דרום ומזרח על זריחת האור מהשי"ת, היינו הישועה ממנו לבדו ואין בלתו. והוא כענין דאיתא (במס' סוכה דף מה.) אני והו הושיעה נא, היינו כי הר' מורה על והוא בלבד, והד' מורה על אני והוא, ובעולם הזה אסור להתנהג בבחינת והוא, שהוא הרי"ש, וכמו דאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ב:) שאותיות קו"ף ורי"ש ביחד הם אתוון דשקר וכמו שנבאר במאמרנו בפ' תצוה (אות ח) וכמו שנתבאר באריכות בפ' בראשית (אות ב ד"ה וכן)^קסדאיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וכן, פ' וירא אות נו, פ' חיי אות ג ד"ה רבי יוחנן בסופו, אות יב, לקמן פ' ויחי אות נד, בית יעקב שמות פ' בא אות מ, פ' תצוה אות ח.:

ועל פי זה נבאר משנה פרק ג' דאבות (מט"ו), הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה. והספיקות רבו, ופירוש הרמב"ם בזה יעו"ש. וכדי לבאר זה נבאר משנה פרק ב' דעדיות (מ"י), אף הוא הי' אומר ה' דברים של י"ב חדש, משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, שנאמר (ישעיה סו, כג) מידי חודש בחדשו. רבי יוחנן בן (גוריון) [נורי] אומר מן פסח ועד עצרת, שנאמר מדי שבת בשבתו. ופירוש רש"י יעו"ש. ויש להבין טעם הדבר, למה יהי' בגיהנם מפסח ועד עצרת דייקא, הגם דדרשו ממשמעות הפסוק, מכל מקום צריך טעמא.

וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (תרומה דקל"ה ע"א) רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' דהא אתאחדת כורסייא יקירא בדזא דאחד, פי' כי הברואים נקראים בכללות, כסא להשם יתברך, כמו שכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חיצוניותם, אבל מצד פנימיותם הם אחד, ואימתי הם אחד, כשהם דבוקים, וחשקם למחשבה אחת לדביקות השם יתברך, נמצא כל מגמת חפצם רצון אחד וחשק אחד ולהתדבק כאחד, והדביקות בזה הוא המאחדת ומקשרת השם יתברך עם הברואים, לשיתקיימו על ידי השם יתברך שהוא אחד, וזהו ההתקשרות נקרא ברית, ולזה נקרא השבת (בפ' תשא) ברית עולם, שאז הוא זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ר"ל קוב"ה נקרא אלהות הנעלם מהברואים, ושכינתיה הוא אלהות השוכן בתחתונים, והתקשרות שניהם הוא ביום השבת, וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה בפעם הראשון כך מתעורר באותו זמן תמיד, ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן תמיד, כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל יום ויום נברא יום אחד, ונבראים הברואים בכל יום מדומם צומח חי ומדבר, עד בוא יום השבת, ומתעורר השם יתברך כביכול ליתן להם חיות כמו שהיה בעת הבריאה:
(כתר שם טוב ח"ב ד"כ ע"א וע"ב, וספר ליקוטים יקרים דכ"ט ע"א).

והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב, י). וכשהוא להיפך שהוא מתירא תמיד ממדת ה' ומהעונש אז הוא מתדבק עצמו בדינים וח"ו שלא יבוא לו רעה כמ"ש (ישעיה סו, ד) ומגורתם אביא להם. שבכ"מ שאדם הוא חושב הוא מתדבק. ואם מחשב בדין הוא מתדבק בדין. וכשהוא בוטח בחסד שם ידבק נשמתו והחסד יסובבנהו. ותמיד יטמין א"כ כולו בשם יתעלה:

ס"ת כל הפסוק, בגימטריא נהר בהחזרת האלפין לאלפין. הוא סוד יסו"ד בכל מקום. ובמילואו הוא בגימטריא ברית"י, הוא סוד כנה"ר שלו"ם (ישעיה סו יב) וברית"י שלום (במדבר כה יב), כמבואר כל זה בספר הנ"ל אות נון סימן י"ז. ולפי מ"ש לעיל בפשט הכתוב, מה נחמד ומה נעים הר"ת וס"ת, הרומז ליחוד הקדוש יסוד צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), עם מלכותא קדישא אמרת טהורות (תהלים יב ז), והבן: