Komentarz do Powtórzonego Prawa כה:2

והפילו השפט. מְלַמֵּד שֶׁאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה (מכות כ"ב):

בן הכות. בחיר״‎ק כמו בן נון (ס״‎א בן) יקה והטעם כמו בן בליעל. וכן שבן לילה היה. והוא חייב. להכותו לפי דעתי שהכה חברו:

במספר, ארבעים יכנו. מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו (מכות כג) כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה' כמ"ש (משלי כא כט) העז איש רשע בפניו. וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו משא"כ בגזלן (ב"ק עט:), כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק א' מלפניו כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה' ואז חטאו כפול.

והפילו השופט. ימתחנו על העמוד:

והיה אם בן הכות הרשע בן הוא ל' בינה לומר לך שצריך שיכה בענין האמוד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש. וכן דברי אגור בן יקה שאגר הבינה והקיאה וכן יהושע בן נון שהיה מלא חכמה ובינה:

אם בן הכות וגו'. אמר בן בחירק רמז שצריך להתבונן בו לדעת אם יכול לסבול המ', אבל אם אמדוהו לפחות מכן אינו לוקה אלא לפי מה שאמדוהו (מכות כ''ב:):

והיה אם בן הכות הרשע. אם יבינו שראוי הרשע להכותו על הריב כגון שהרים יד על חברו והכהו בפחות מש״פ או שראו ב״ד לצורך השעה שראוי ללקות בשביל הריב וכדתניא בספרי מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה היינו שגורם להביא דברים שלוקין עליהם כמו שתקנו חז״ל ללקות להקורא חבירו ממזר וכדומה ע״ז הזהיר הכתוב והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. לא יהא הפקר לשוטרים להכות כמו שחפצים אלא יהא כדי רשעתו. לפי ערך הרשעות ובמספר מצומצם:

והיה אם בן הכות הרשע: לפי הפשט אין מלקות בלאוין שאין בהם ריב, כלומר שאין בהם תובע ונתבע, גם המכות אפשר שתהיינה עשר או עשרים או שלשים, כפי רשעתו, אבל תמיד במספר, לא מאומד, ולא כאדם המכה בכעס, ולא יותר מארבעים. וכן כתב גם דון יצחק וז"ל: ועל דרך הפשט היה המלקות על המדיניות, אם לתובע, כשיתבע מה שאינו ראוי ואינו אמתי, ואם לנתבע המכחיש האמת, או שנשבע לשקר כמו שהיום הוא מנהג פשוט בכל ארצות ישמעאל והתוגר, שאשר ירשיעון אלהים, ר"ל השופטים, גם בדיני ממונות, ילקה כפי דעת השופט כענין רשעתו, וילקה בפני השופט לא במקום אחר עכ"ל. והפילו והכהו, השופט יעשה זה על ידי שלוחו, הלא הוא שליח ב"ד.

בן. במירכא לא תביר:

לפניו כדי רשעתו ולאחריו כדי שתי' מכאן אמרו מלקין אותו שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו. כדתנן בפ' אלו הן הלוקין ותניא נמי בספרי ומייתי לה בפרק אלו הן הלוקין לפניו כדי רשעתו כדי רשע' אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחריו פי' מדכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו דמשמע כדי רשעה אחת מכלל הא לאחוריו יותר מכדי רשעה אחת ותפשת מועט תפשת והוא כדי שתי רשעיות הרי שלש רשעיות אחת מלפניו ושתים מאחריו למדנו שהשליש מלפניו והשתי ידות מאחוריו:

כדי רשעתו במספר. אות הבי"ת נקודה בשבא וסמך לו ארבעים כלומר במספר ארבעים, ולא ארבעים ממש אלא מספר הסמוך לארבעים והן ל"ט, וא"כ כשאמר במספר ארבעים כאלו אמר ל"ט. וטעם המספר הזה של ל"ט למלקות לפי שהמת צריך תחיה, וזה שחטא ועבר על מצות אדוניו נתחייב מיתה וחל על נפשו עונש כרת, כי בזה יחיה וישוב לו טל של תחיה כאותם החיים שהנפש מעותדת להן, וזהו שאמרו במסכת מגילה כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן. בארו לנו בזה כי ל"ט של מלקות הוא כפרת כרת, וישוב לו טל של תחיה כי תזכה נפשו ותשוב לשרשה. ועוד טעם אחר, כי חיוב המלקות בב"ד של מטה אינו אלא מבן י"ג שנה ולמעלה, והמכות הן משולשות, ושלשה פעמים י"ג הם ט"ל, וכן המלקות בב"ד של מעלה אינו אלא מבן עשרים ולמעלה, על כן הוא ששים, שלשה פעמים עשרים הרי ששים, וזהו אתיוהו לאליהו ומחיוהו שתין פולסי דנורא. ומה שמזכירין רז"ל בכל מקום מלקות ארבעים ואינן אלא ט"ל, ולא אמרו לוקה ארבעים חסר אחת כמו שאמרו בענין שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הלכו אחר לשון הכתוב שאמר ארבעים יכנו, אף על פי שמלת במספר הסמוכה לארבעים תורה שאין כונת הכתוב ארבעים ממש. וטעם כדי רשעתו, שנותנין לו המכות גדולות או קטנות כפי רשעו וכלן במספר ארבעים.

והפילו השופט. לא עומד ולא יושב אלא מוטה (רש"י מרבותינו) כלומר כפיפת קומה לבד (געבייגט) והפילו כמו ויפול מעל המרכבה לקראתו (מלכים ב ה׳:כ״א) ותפל מעל הגמל (חיי שרה כ"ד ס"ד) דתרגומם ואתרכין לשון הטי' והשפלת קומה לבד כמ"ש רש"י ורמב"ן שם, ומן התימה שאונקלס תרגם כאן וירמיני', ויותר מכוון תיב"ע וירבעיני':

והיה אם וגו'. יכול כל מרשיעים לוקים ^חכל העובר על מצוה שבתורה על עשה ועל ל"ת. , ת"ל והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע איזו הם הלוקים, ת"ל (פ' ד') לא תחסום שור בדישו, מה חסימה מיוחדת שהיא מצות ל"ת ואין בה קום ועשה, כך כל מצות ל"ת שאין בה קום ועשה לוקה ^טר"ל כל לאו שהוא ניתק לעשה לתקן את הלאו כגון הלאו דלא תקח האם על הבנים ולא תכלה פאת שדך אינו לוקה אלא א"כ לא קיים העשה שבהן. ואמנם עוד הרבה לאוין יש שאין לוקין עליהם כמו לאו שאין בו מעשה, כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא וכדומה, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וכן כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לאו דלא תנאף ולא תעשה מלאכה בשבת, וכן לאו הניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב, וכן לאו שבכללות שהוא לאו אחד הכולל ענינים הרבה, כגון לא תאכלו על הדם (פ' קדושים) דילפינן מיניה כמה דינים [עיין לפנינו במקומו שם], וכן בלאו שנאמר בו מניעה מעשיית דברים שונים אין לוקין על כל אחד ואחד, כגון זה שנאמר בפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאינו לוקה על נא ועל מבושל שתים אלא אחת, ורק היכי שנאמר מפורש ע"פ הקבלה שלוקין על כל אחד ואחד כמו שקבלנו חיובי ג' מלקות באיסור אכילת חדש באוכל לחם וקלי וכרמל, אע"פ שכלולים בלאו אחד [ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, פ' אמור], וכן בלאו דמעביר בנו ובתו באש וקוסם קסמים באה הקבלה עליהם ללקות על כל אחד ואחד. [ספרי].

ולאחריו כדי שתים כו'. הרי ג' רשעיות, אחת מלפניו, כלומר שליש לפניו, וב' ידות מאחוריו. ויש מפרשים כדי רשעתו היינו י"ג מכות, משום דבן י"ג בר עונשין הוא. לפניו, רצונו לומר כנגד לבו, לאחריו על גבו, דאותן ב' חלקים קנס הוא:

והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. מגיד שאינו מוכה אלא כשהוא נופל ולפי שאמר והכהו למדנו שההכאה צריך שיהיה בו בעצמו לא בבגדיו ולזה צריך שיגלה המקום שהכהו בו ולפי שאין ראוי שיתבייש לפני בית דין לגלות עדותו הנה ראוי שיגלו לבו וסביבו יכו עם שההכאה ההיא היא בכלו כי הלב הוא השורש וההתחלה לכללות הגוף וצריך שיכו אותו לפני השופט שיהיו עיניו בהכאות ההם כדי שלא יעבור המלקה אותו החק שהגביל עם שהוא יראה אם לא יוכל לסבול המוכה כל ההכאות ההם ויצוה למנוע מלהכותו כל המספר שהגביל וראוי שתדע שראוי שיהיה אומר מספר מהמכות שיוסר בו ולא יתכן שימות בו כי התורה לא חייבה באלה העבירות ואן ראוי לדיין להוסיף עונש על מה שחייבה התורה כל שכן בכמו זה האופן ואמר כדי רשעתו לבאר שאינו מכה אותו יחד על רשעיות אבל על רשע אחד ולמדנו מזה שמרבים מספר המכות או ממעטין כדי שיהיה במספר ההוא מהמכות כדי ליסרו לפי חולשתו או לפי חוזקו אך שלא יוסיף המספר המוגבל אחר זה וכבר ביארנו כדי רשעתו בזה האופן לפי שאין ראוי שיובן כי לפי גודל החטא ירבה מספר המכות כי כמו שכל חייבי מיתה מה יהיה עונשן שוה אף על פי שבקצתם החטא יותר עצום מקצת כן ראוי שנבין הענין בזה המקום עם שזה האומר לא יתכן שישלם לאחד מהשופטים כי זה דבר בתכלית מההעלם ר"ל היחס שבין קצת החטאים לקצת והיא ראוי אם כן שתבאר התורה מספר המכות באזהרה ואזהרה כמו שביארה מיני המיתות ואמר במספר לבאר שהוא מחוייב שיהיה שם מי שימנה מספר המכות כדי שלא יוסיפו עליהם וזה ג"כ דבר ראוי שימנ' על ידי שופט כמו שדקדקה התורה שיהיה רואה צורת ההכאות וזה לא ישלם בשלמות כי אם על ידי ב' שופטים אחד מעיין בהכאות ואח' מונה ולפי שאין ב"ד שקול הנה יהיו שם ג' שופטים:

והיה אם בן הכות הרשע, שעיינו בהל"ת שעשה ויש בו מלקות:

לאחריו שתים וכו'. מפני שחשיבות האדם מלפניו, ופחיתותו מאחריו, והפחיתות צריך להיות מתיסר יותר מן הפנים, שהוא החשוב, לכך מלקין אותו שתים מלאחריו ואחד מלפניו. ועוד, כי הפנים מפני שהוא יותר חשוב – הוא יותר מעט באדם, שכן תמצא לעולם שהחשוב הוא מעט מן שאינו חשוב, שהוא הרוב, לכך גם כן יהיה נלקה אותו שהוא מעט – המיעוט, והפחות – שהוא הרוב יהיה נלקה הרוב, ודבר זה ברור. ואין לומר דלפניו אחת ואחריו שלש, דתפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת (ר"ה ד ע"ב):

פס'. והיה אם בן הכות הרשע. בין והכהו מיכן שהיו אומדין אותו אם יכול לקבל ארבעים מלקין אותו מכות הראויות להשתלש מאי נינהי תמני סרי. והפילו השופט, מיכן אמרו שאין מלקין מעומד, והכהו לפניו. שיהא לוקה. כדי רשעתו. ולא יהא מת. כדי רשעתו. משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום רשעיות הרבה. מיכן שאינו לוקה ומשלם. כמספר. מלמד שהגדול שבדיינין קורא אם לא תשמור לעשות. וחזר לראש הפסוק. דבר אחר במספר ארבעים. מספר שהוא סמוך לארבעים הרי ל״ט. ארבעים יכנו לא יוסיף. מיכן שאין מעמידין חזנין להלקות אלא חסירי כה ויתירי מדע. לא יוסיף פן יוסיף. אם מת תחת ידו. הרי זה אינו גולה. ארבעים יכנו. על גבו ולא על הקדקד. יכנו. ולא על כסותו. רצועה של עגל היתה כפולה אחת לשתים ושתים לארבעה ידה טפח ורחבה פי שנים ושתי רצועות עולות ויורדות בה. ושל חמור היו הרצועות. יבוא מי שמכיר אבוס בעליו וכו'. והלכתא דא במסכת מכות בפרק אלו הן חלוקין. ונקלה אחיך לעיניך. מיכן אמרו נתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו. דבר אחר ונקלה אחיך לעיניך. מיכן אמרו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן. שנאמר ונקלה אחיך לעיניך. עד עתה היה קורא אותו רשע משלקה קראהו אחיך:

במספר ואינו נקוד וכו׳. ההרגש הוא דלפי שנשמע מפשוטו תיבה זו של במספר יתירה לכך מכריח ומפ׳ דר״ל במספר הסוכם לארבעים: אולם אני אדרוש טעמא מאי כתבה תורה הכי ומסרה לחכמים לדרוש ולפרש ומה היה חסר הכתוב אם היה כותב תשע ושלשים בפירוש ובהורמנותיה דקב״ה אימא ביה מלתא עפ״י הקדמת האור המופלא האר״י ז״ל והביאה הרב הגדול מוהר״א מקראקא ז״ל בספרו מעשה רוקח במסכת שבת אמתני׳ דאבות מלאכות מ׳ חסר א׳ וז״ל שם שכבר כתבתי למעלה דשם הוי״ה הוי רה״י רחבו ארבעה אותיות וגבוה עשרה היינו במילוי י׳ אותיות והיינו במילוי ע״ב ס״ג מ״ה שבכל אחד מהם יש י׳ אותיות אבל במילוי ב״ן יש רק ט׳ אותיות וידוע דשם ע״ב באצי׳ ומילוי ס״ג בבריאה ומילוי מ״ה ביצירה ומילוי ב״ן בעשיה ושם שולטין הקליפות ביותר וז״ס הגמרא עמוד תשעה ורבים מכתפין עליו הוא רה״ר היינו במילוי ב״ן שהוא ט׳ אותיות ששם שולטין הקליפות בעשיה בסוד שכינה עמנו בגלות [ונלע״ד דדייק ל׳ מכתפין לומר דאפי׳ בעשיה אין להם אחיזה בג׳ ראשונות שהיא בחי׳ הראש רק עד הכתפים] וזהו בימי החול אבל בשבת בסוד עליית העולמות נעשה רה״י וגבהו עשרה שנכנס א׳ בתוך ר״ו כזה יו״ד ה״ה וא״ו ה״ה ונעשה בסוד ג״ן וכו׳ נמצא ביום השבת המילואים בסוד ארבעים שלימות והקלי׳ אינם שולטים עכ״ל. ממנו נקח למאי דקמן כי הנה נודע שהחוטא פוגם למעלה והפגם דאות שהוא בעשי׳ ה״ט ה׳ אחרונה של השם ב״ה שה״ה מילוי ב״ן כדאמרן והוא העמוד ט׳ שרבים הקלי׳ מכתפין עליו ע״י פגם החוטא. וז״ס המלקות לתקן פגמו אשר פגם במילואים שנמצאו שהם ט״ל ע״י החטא והשתא ע״י כח התשובה והמלקות יתוסף סוד האל״ף בשם ב״ן ויהיה ארבעים שלימים כדאמרן. נמצא שבכתוב עצמו שם רמז והן מספר בענין ותיקון המלקות וסודו הנשגב. ועם דברינו נוכל להבין עומק פלוגתייהו דר״י ורבנן בענין זה דרבנן סברי שאינו לוקה אלא ט״ל ור״י סבר מ׳ שלימות והיכן לוקה את היתרה בין כתיפיו. והיינו דרבנן סברי שאינו לוקה אלא ט״ל דהיינו כפי מה שהוא בעת הפגם וממילא ע״י כוללות המלקות תמלא ותכונן סיהרא קדישא ויעשו במספר מ׳ ומ״מ אין להכות מכה אחת יתירה כנגד מילוי אל״ף של הוא״ו הואיל ואין בידנו לתקן זה באשלמותא עד לע״ל. ור״י סבר דאדרבה צריך ללקות מ׳ שלימות הואיל ותקון קצת עבדי׳ ע״י תשובה וז״ש היכן לוקה את היתירה בין כתיפיו היינו במקום שהרבים מכתפין כדלעיל. ועוד יש לפ׳ דידוע סוד החסדים שבדעת שה״ס הכתפים ודעת ה״ס ר״ו כנודע מכוונת הלולב וזה שאמר בין כתיפיו כלומר בין הו״ו שם לוקה את היתירה למלאותה כזה וא״ו. ובזה יובן טעם היות ג״כ המכות משולשות שתי ידות מלאחריו כלומר על גבו מלמעלה י״ג מצד זה וי״ג מצד זה ושליש דהיינו י״ג מלפניו דהיינו למטה על לבו כי הלא במילוי ס״ג איכא וא״ו מלאה באלף וה״נ במילוי מ״ה וא״ו אחרת וכנגדם הן שתי ידות על גבו ובשליש שמלמטה על לבו תמלא וא״ו השלישית בשם ב״ן ויעשה ג״ן וכנגד ג״פ וא״ו הם ט״ל מכות וזה נוכל לומר שהוא טעם אחר אליבא דרבנן דא״צ טפי מט״ל. ועם הכתוב לחיים נבין כוונת הכתוב והיה אם ב״ן הכות הרשע כלומר אם פגם בשם ב״ן שהגביר החצי׳ עליו והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו שס״ת והכה׳ו לפני׳ו ה״ס ו״ו דשם ב״ן וה״ט דלא קפיד קרא לכתוב בהדיא אלא השליש שלפניו ואידך שמעי׳ מדיוקא לפי שעיקר הפגם הוא דוקא בשם ב״ן וזה כדי רשעתו (וגם כדי גי׳ ר״ל שה״ס שם ב״ן ה׳ אחרונה כידוע דבעת הפגם ה״ס דל) ובו צריך ביותר לתקנו ולמלאותו באל״ף ובזה יהיה במספר ארבעים. ותמצא עוד דר״ת במספר ארבעים יכנו לא יוסיף גי׳ ג״ן להורות על האמור. ואם ח״ו שגיתי באיזה דבר הוא רחום יכפר:

בן הכות בן מלקות כמו בן מות ובן זה כמו יהושע בן נון אגור בן יקה.

"...והפילו השֹׁפט" וגו'. ראה דברי ר' אהרן מירסקי שי' ב"דעת מקרא" שכתב: כמשמעו, כן תרגם אונקלוס: והרמנה דַּיָנָא. כיוצא בזה תרגם יונתן: וירבענה דַּיָנָא. דבר אחר: שיצווה השופט להפילו ולהכותו. וראיה לפירוש זה מלשון "לפניו", שהכוונה לפני השופט, מכאן שהמפיל והמכה אינו השופט (ראב"ע). ע"כ. (פ' כי־תצא תשס"ד)

לפניו כדי רשעתו. וּלְאַחֲרָיו כְּדֵי שְׁתַּיִם, מִכָּאן אָמְרוּ מַלְקִין אוֹתוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו וּשְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו (ספרי; מכות כ"ב):

והפילו השופט. בציווי וכן והכהו והעד לפניו:

וי"א אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון והם לאחוריו, ונכון הוא.

והפילו השופט והפילו בגימ' כפול שצריך שתהיה הרצועה כפולה:

כדי רשעתו. מלשון זה משמע כי מספר המכות יחשב לפי גודל החטא וקטנו ויש עון קל שאין מלקין אותו כ"א מעט ובעון חמור יותר, רק לא יוסיף על ארבעים, ובאמת זה אינו לפי המקובל. דלעולם מלקין אותו בשוה כפי אומד הבקיאים כחו או חולשתו, ואין הבדל בין חטא קל לחמור, וכבר העיר ע"ז הראב"ע וכן הרלב"ג. ונ"ל כי אין פי' מלת כדי כאן כמו כדי גאולתו (ויקרא כ״ה:כ״ו) שהוא לתאר השיעור בערך האיכות והכמות (גענוג, הינלאֶנגליך), וכמ"ש רז"ל שם כדי גאולתו מכאן שאין גואל לחצאין, אבל פי' מלת כדי כאן כדרך שמשתמשין בו רבותינו הרבה, קראו לדבר שסבובו מעוגל בשם כד (חולין ס"ב) ראשו אחד כד, ועל המסובב שבא דבר זה בסבת אחר דרך גררה יאמרו כדי נסבה (ע' ערוך), ויאמרו בדרך כלל מלת כדי להוראת הסבה, ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה, ויתכן ששם כדור המונח על דבר עגול המתגלגל על סבובו, כדור אל ארץ (ישעיהו כ״ב:י״ח) הוא שם מורכב מן כד, דור, כי דור ענינו גם עגול וסבוב (קרייז) כאשר תמצא באוצל"הק שרש דור. ומזה מלת כדי רשעתו כאן, פי' לסבת רשעתו, שלא יהיה המכוון בהכאה לנקום ממנו וכדומה מכוונות גרועות, אבל תהיה הכוונה האמתית להכותו על רשעתו שהרשיע לעשות נגד רצונו ית' לא זולת. ובאמת לפי המקובל מרז"ל דבעדים זוממין משתעי קרא שלפנינו (ע' רמב"ן), ביאור מלת כדי כמו בשאר מקומות, כי מן המבואר (במתני' דמכות ד"ה) שמשלשין בממון ר"ל שמחשבין בעדים זוממים בתשלומי ממון כפי מנינם, אבל אין משלשין במכות, שאם העידו על אחד שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממים, כל אחד מהעדים לוקה ארבעים, ואין מחלקין המלקות כפי מנין העדים, ולזה אמרה תורה על כל אחד מהעדים זוממים והכהו כדי רשעתו, ולא תהיה ההכאה לחצאין, דומה למ"ש על כדי גאולתו. ועוד נ"ל אמת הוא דלרבותינו עונש המלקות שוה בכל איסורין שחיובן מלקות, ובכל זה אין לשון כדי רשעתו שאמרה תורה מתנגדת להם, כי יש ויש גם לרז"ל מי שרשעתו גדולה שילקה יותר ממי שרשעתו קטנה, כגון בעושה מעשה אחד לבד ויש בה חיובי מלקות הרבה, כגון חורש תלם אחד (במכות כ"א) שחייב עלי' משום שמנה לאוין, ואוכל גיד הנשה בחלב (פסחים) זה ילקה שלש מאות ושנים עשר הכאות, הנה עז"א תורה כדי רשעתו כל אחד ילקה לפי ערך גודל רשעו, וקטנו, וידענו עוד מלשון כדי רשעתו אם עונש המלקות אינו די לפי ערך המעשה, כגון שעבר על לאו שחיובה מלקות ובאותו מעשה עצמו הצטרף גם חיוב מיתה, הנה בזה יהיה עונש המלקות פחות מכדי רשעתו, לכן הקפידה התורה לומר כדי רשעתו, לפי ערך רשעתו אתה מחייבו מלקות ולא פחות מכדי רשעתו, וכן אם במעש' שלו יש בה ממה שבינו למקום ובין שבינו לחבירו, הנה אם ילקה זה לבד לא יושלם לניזק מה שנפסד ע"י, וכיון שעונש המלקות בזה יהיה פחות מכדי רשעתו לא ילקה כלל ומשלם ואינו לוקה. (ואין להשיב ע"ז מסוגיא דאלו נערות (ד' ל"ב) דאמרי' בפי' רבתה תורה ע"ז לתשלומין, ע"ש. כי באמת אין סתירה מדבריהם למבין). וראיתי להרמב"ם רפי"ז מסנהדרין כמה מלקין את המחוייב מלקות ? כפי כחו שנאמר כדי רשעתו, שלא יוכה אלא כפי כחו (וכ"כ בסה"מ, סי' ש'), והדבר צריך ביאור להבין במלות כדי רשעתו כפי כחו. ונ"ל לפי המבואר למקצת בעלי הלשון שעיקר הוראת רשע הוא ההתחזקות וההתאמצות לעשות שלא כדת, כמ"ש אונקלס ויעפילו לעלות ההרה וארשיעו ר"ל התחזקו והתאמצו, כטעם עפל שענינו החוזק, ומזה בכל אשר יפנה ירשיע (ש"א ד') ר"ל יתחזק ויתאמץ שלא כדת, כחק המלכים לקחת ארצות זולתם בחזקה כענין כל דאלים גבר. ומזה לא יועילו אוצרות רשע (משלי יו"ד) חיל הנאסף בכח ועוצם יד. הנה לפי"ז יהיה טעם כדי רשעתו כפי חוזק כחותיו ואומץ גופו. ועיי' לחם משנה שם דממלת במספר הוא דילפי' לפי כחו, ויבואר אחר זה. הנה לכל אחד מהדרכים האלה לשון המקרא מבואר מוסכם לדעת רבותינו. והכתב והקבלה תואמים יחדיו:

בן הכות הרשע. ת"ר, מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליז זכות שמחזירין אותו, ת"ל (פ' משפטים) נקי אל תהרג, ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת"ל (שם) צדיק אל תהרג ^יפירש"י נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין, וצדיק משמע שנצטדק בדין אע"פ שבאמת אינו נקי מן החטא, עכ"ל. ובאור הדברים ע"פ מש"כ בעלי שימוש הלשון בהבדל באור השמות נקי וצדיק, דנקי הוא מהשקפה על עצמו שהוא חף מפשע, וצדיק הוא מהשקפה על אחרים שאחרים מצדיקים אותו אף שהוא רשע בפ"ע, ואף כי בכ"מ באור שם צדיק מורה על צדיק ממש, אך לשון כזה יסבול גם אופן המבואר. ובספרי פ' שופטים יליף ענין זה מפסוק צדק צדק תרדוף. ומסיק בגמרא כאן דהא דאין מחזירין אותו לחובה הוא רק אם טעו ב"ד בדבר שאינו מפורש בתורה אלא בסברא בדברי תנאים ואמוראים, אבל בדבר המפורש בתורה מחזירין אפילו לחובה, ועיין מש"כ עוד בפ' משפטים בפסוק הנזכר. , בעי מיניה ר' זירא מרב ששת, חייבי מלקות מאי, אמר לו, אתיא רשע רשע ^יאבדיני נפשות כתיב אשר הוא רשע למות (פ' מסעי) וכאן בחייבי מלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע, ודרשינן כמו שההורג במזיד נקרא רשע ונוהגין בו אלו הדינין כך המחויב מלקות שנקרא ג"כ רשע נוהגין בו ג"כ אלו הדינין. .
(סנהדרין ל"ג ב')

ואין נקוד במספר כו'. רצונו לומר בפת"ח תחת הב':

והפילו, אין לפרש כפשוטו שיפילו לארץ כדרך הנופלים ויהיה מושכב, א) משום שנלמד להלן שילקהו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו שא"א כשהוא שוכב, ב) כי שרש נפל יורה רק שהתנועע ממקומו וע"פ רוב יאמר על המקום ששם נפל כמו נופל בשדה ועוד הרבה (ובזה יתיישב מה שותפול מעל הגמל (בראשית כד סד) תרגם אונקלוס ואתרכינת מעל גמלא, מפני שלא נזכר להיכן נפלה, וע"י נס לא נפלה לארץ או שהעבדים הקימוה) וכן כאן דכתיב והפילו ולא אמר להיכן פי' שינענעוהו ממצבו הראשון וזה שאמרו לא עומד ולא יושב (וכ"ש לא שוכב גם מפני טעם הא') אלא מוטה:

סוכם ומשלים את הארבעים. ואם תאמר, למה כתב "ארבעים", ולא כתב 'שלשים ותשע יכנו'. ויש מפרשים, דודאי דין הוא שילקה ארבעים, מפני שחטא וחייב עונש לשמים יהיה נלקה ארבעים, כנגד ארבעים יום של יצירת הולד (רש"י בראשית ז, ד), רק מפני שהוא יתברך אינו מעיר כל חמתו, לכך לא ילקה ארבעים שלימות. והיו קורין גם כן "והוא רחום" (תהלים עח, לח) עם המלקות (מכות כב ע"ב), שיש בו י"ג תיבות נגד המלקות, שהוא י"ג לפניו ושני פעמים י"ג לאחריו, ובו כתיב (שם) "ולא יעיר כל חמתו", ולכך לא היה נלקה ארבעים שלמות. ויש מפרשים (הרא"ש), כי המלקות הוא מן הדין בודאי מ', כנגד יצירת הולד⁹. ולא נלקה מ', לפי שדין המלקות להיות משולשים – שתים לאחריו ואחד מלפניו (רש"י סנהדרין סוף י. ), ומכת ארבעים אי אפשר לחלקה, לכך לא ילקה רק ל"ט. ומכל מקום החיוב הוא מ'. ולפיכך רבי יהודה סבירא ליה בפרק אלו הן הלוקין (מכות סוף כב. ) דמכין אותו מ' מכות, היה מייחד מקום מיוחד למכת הארבעים בין כתיפיו (שם), ולרבנן לא סבירא להו הכי:
אמנם נראה, כי בודאי היה ראוי ללקות ארבעים כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, וביום האחרון – הוא יום ארבעים – מקבל הולד הנשמה, ובכל ל"ט הוא בריאת הגוף. ובגוף הוא החטא, שבו היצר הרע, והנשמה חטאה עמו, שכל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו בעודה עם הגוף. ולפיכך אמרה תורה "ארבעים יכנו", שאף הנשמה שעם הגוף חייב המלקות, שכל אשר הנשמה עם הגוף – שהוא החוטא – הרי היא כמוהו, כדלעיל. אכן כשמכין אותו ל"ט מכות, ובזה שב יצירת הגוף נקי מן החטא, שכן אמרו חכמים (מכות כג. ) כל חייבי מלקות נפטרו מידי עונשן על ידי מלקות, והרי בל"ט מכות הוסר החטא מן הגוף, וממילא נמצא הנשמה טהורה. שאין בה פחיתות בעצמה, רק כאשר היא מצורפת לגוף החוטא, וכאשר הגוף נקי מן החטא, אין כאן פחיתות וחטא בנשמה, ואין צריך להלקותו עוד:

והכהו לפניו לשופט קאי וכן אמרו רבותינו.

במספר. וְאֵינוֹ נָקוּד בַּמִּסְפָּר, לִמֵּד שֶׁהִיא דְבוּקָה, לוֹמַר בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים וְלֹא אַרְבָּעִים שְׁלֵמִים, אֶלָּא מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֵם וּמַשְׁלִים לְאַרְבָּעִים וְהֵם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת (שם):

כדי רשעתו במספר. המכות. היה נראה לנו שיש עון שיוכה עליו עשר גם עשרים ופחות ויותר והעד כדי רשעתו רק לא יוסיף על ארבעים לולי דברי הקבלה והוא לבדו האמת וי״‎א כי טעם רשעתו במכות גדולות או קטנות וכלם במספר ארבעים:

וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה וכל חוטא נכנס בו רוח שטות והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ' והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ' בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה כי לא עם בינות הוא.

כדי ב' במס' הכא ואידך והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו שנגאל ונפטר:

במספר. שיהיה שם מי שימנה מספר המכות כדי שלא יוסיפו, כמו שדקדק והכהו לפניו, שתהיה ההכאה לפני השופט שיהיו עיניו בהכאות ההם כדי שלא יעבור המלקה אותו החק שהוגבל עליו, ככה דקדק שיהיה אחד מונה (רלב"ג), ואם נפרש במספר על הסכום, כמו מספר ימיך אמלא (אנצאהל, זוממא) המקרא סתום, כי לא פירש איזה כמות הסכום, וצריכים לפרש סכום המוגבל (בעשטיממטע צאהל), כי סכום ההכאות צריכי' להיות מוגבלי' לפי מה שאומדים כח המוכה, מרבים לבעל כח וממעטים לחלוש בגופו. ואין ענין ההגבלה חסר בלשון מקרא, כי הוא מובן ג"כ בלשון מספר, כמ"ש באמור בעד ממחרת השבת השביעית תספרו. ודע דלרז"ל. במספר ארבעי'. במספר הסמוך לארבעי', או הסוכם את הארבעי', דעקרי' למלת במספר שהוא ס"פ, ואותבי' לתחלת מקרא שאחריו. ובהשקפה ראשונה יראה לזרות גדולה, ובאמת אין זה תימה כ"כ דבכמה מקראות מוכרחים אנו לומר כן (כבדה"א ט' מ"ב) ואחז, חוזר גם לס"פ שלפניו, כמבואר שם (חי"ת ל"ה), וכן שם (ח' ל"ב) ומקלות, חוזר גם לס"פ שלפניו כמבואר שם (ט' ל"ז), וכן (יהושע י"ג ז') וחצי השבט המנשה דס"פ חוזר גם לתחלת פסוק שאחריו, ושם (פסוק ג') והעוים, דס"פ חוזר למקרא שלאחריו, כמבואר (חולין ס') ובתוס' שם ד"ה עוים. וכן (בוישלח ל"ו י"ב) ותמנע, מחובר גם לפסוק שלפניו, כי תמנע הי' בן אליפז, ושם פילגשו הי' ג"כ תמנע (ע"ש רשב"ם ובפי' הגר"א לדה"א א' ל"ו). ונ"ל עוד, הא דלפי המקובל מרבותינו, שלא יוכה המחוייב מלקות עד שישער הדיין באדם המוכה לפי כחו ושניו ומזגו וצורת גופו, אם יוכל לסבול העונש המוגבל ל"ט יוכה, ואם לא יוכה כפי שיעור סבלו (ערמב"ם בסה"מ שלו מצוה ש') דבר זה הוא מאומת בלשון במספר דאמר קראי כי ברוב דברים הנספרים והנמנים משגיחים בהם על שני ענינים, על כמות המספר בכללו, ועל איכות פרטי הנספרים, והוא בעצמו לשון ספירה הנאמר (באיוב י״ד:ט״ז ול"א) צעדי תספור, וכל צעדי יספור, שאין המכוון בזה ספירת כמות צעדיו כ"א איכות צעדיו אם הם בדרך הראוי וכן לשון ספירה הנאמר בזב וזבה (מצורע י"א) וספר לו שבעת ימים, וספרה לה שבעת ימים, שהמכוון בהם ספירה כמות הימים וספירת איכות הימים, אם הם נקיים מזיבה, וזהו ג"כ לשון ספירה בספירת העומר (אמור כ"ג ט"ו כמבואר שם, ככה בלשון מספר דקרא דילן המכוון בו הכמות והאיכות, וטעם והכהו במספר הדיין יצוה להכותו, בשיעור כמות הכאות לפי איכות המוכה (מיט ערוואָגנער מאאסגעבונג):

בן הכות הרשע. משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד, העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממים כל אחד ואחד לוקה ארבעים. מנה"מ, אמר אביי, נאמר רשע בחייבי מיתות (פ' מסעי) ונאמר רשע בחייבי מלקות, מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה ^יבהטעם והסברא בזה פשוט דדוקא בממון מתחלק משום דכשיתקבלו כל החלקים להנדון הרי מצטרף בידו כפי שרצו להפסידו ומתקיים שפיר כאשר זמם, אבל במלקות אם ילקו לכל אחד רק חלק מה מהמלקות לא יתקיים כאשר זמם שהרי הם רצו לחייבו מלקות שלם, ואע"פ דגם בממון אם ניזיל בתר דידהו אין בכל אחד כאשר זמם, אך עכ"פ לגבי דידיה יש כאשר זמם שהרי מקבל כל הסך, משא"כ במלקות אם יתחלק המספר ביניהם לא יתקיים בכל צד כאשר זמם, שהרי לו לא יגיע מאומה ממה שילקו הם, ולכן ילקה כל אחד מספר שלם. .
(מכות ה' א')

אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים כו'. כלומר שצריך למנות ולהזכיר במנין ארבעים חסר אחת, ולא שיאמר ל"ט אלא יאמר ארבעים חסר אחת, והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה א', ויעבור על פן יוסיף וגו', משום הכי הוא מזכיר ארבעים חסר אחת, כדי שיזכור. ובזה ניחא שמזכיר בקרא ארבעים ולא ל"ט:

השופט והכהו לא שהשופט בעצמו יפילו ויכהו שא"כ לא היה לומר לפניו שאם הוא המכה מוכרח שיהיה לפניו, ואף שחז"ל אמרו שלפניו קאי על המוכה שיכהו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו, אבל א"כ הי"ל לכתוב מלפניו ולא לפניו, ע"כ שרק ע"פ צוויו נעשה ולכן יקרא שהוא המפיל והמכה כאשר נתבאר לעיל גבי כי תקצור:

כדי רשעתו לפי רשעתו שהרשע יכנו מכות גדולות או קטנות וכולן במספר הקצוב.

והפילו. מלמד שאינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה ^יגדא"א לפרש כפשוטו שיפילהו לארץ, דהא מבואר בסמוך שילקהו גם על החזה ושתי ידות מלאחריו שא"א כשהוא שוכב, אלא יהיה הנלקה כפוף על העמוד. .
(שם כ"ב ב')

לפניו, קאי על השופט שתהיה ההכאה בפניו שיהיה באותו מעמד ולא כדיני נפשות שא"צ להיות בשעה שימיתוהו, מפני ששם אחת דתו להמיתו ורק אולי ימצא לו זכות מוסרים עמו שני ת"ח אם יראו שיש ממש בדבריו יחזירוהו, אבל המלקות יש בו הרבה פרטים שהדיינים צריכים בעצמן לראות שלא יכהו המכה יותר מכחו וגם לא בפחות מכחו, וגם שאם יתקלקל ברעי יהיה נפטר. גם אם תפסק הרצועה או שיראו בו חשש סכנה יפסקו המכות כי התורה לא צותה רק להכותו ולא להמיתו, אבל היה לכתוב והפילו השופט לפניו והכהו שיהיה סמוך לפניו אל השופט, ומדסמיך לפניו לוהכהו שמדבר גם על המוכה למדו שקאי גם על המוכה שיכהו שליש מלפניו (ויתכן שחז"ל ידעו מבנה האדם שאם יוכה במק"א לא יסבול הל"ט מכות, א) שהמכות יהיו תכופות זו אחר זו ולא יוכל השיב רוחו, ב) שיתהוה שם קבוצת הדם ויבא לדלקת, ואף אם תחלק המכות בג' מקומות מלאחוריו, יעשה תנועה חזקה את הדם לצד פניו, לכן בהכרח שיכהו גם מלפניו להחזיר מרוצת הדם לאחריו, ומפני שמלפניו עצמות הצלעות אינם שלמים כמלאחריו לכן אמר שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו):

והפילו. מלקין אותו ברצועה כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומניין לרצועה שהיא כפולה שנאמר והפילו, והא מבעי ליה לגופיה, א"כ לימא קרא ויטהו, מאי והפילו ש"מ תרתי ^ידיתכן דמדייק דמדכתיב והפילו ולא ויטהו, משמע ליה שתהיה בהכאה זו כדי נפילה, והוא ע"י רצועה כפולה ומכופלת. ועיין מהרש"א שהביא גירסא אל תקרא והפילו אלא והכפילו, ולא מצאתיה. .
(שם כ"ג א')

כדי רשעתו, כדי הוא משרש די, ופירושו שההכאה תהיה די לרשעתו, ובכ"מ שיאמר די ולא אמר והותר פי' ולא יותר כמו דבש מצאת אכול דיך:

והכהו לפניו. מלמד שיהיה מלקה ועיניו בו ולא שיהיה מלקה ועיניו בדבר אחר ^טומדייק מדלא כתיב והפילו השופט לפניו והכהו אלא והכהו לפניו משמע שלא יהיו עיניו של דיין בענין אחר, וכלומר שלא יסיח דעתו ועינו מהמוכה בשעת המלקות. וטעם הדבר משום דבמלקות יש הרבה פרטים שהדיינים צריכין בעצמן לראות ולהשגיח בכמה ענינים, כמו שלא יכהו יותר מכפי כחו, ואם יש חשש סכנה שאינו יכול לסבול יפסקו המכות, כי כונת התורה היא רק להכות ולא להמית, ולכן צריכין הדיינים להשגיח היטב על כל זה, ולא דמי לעונש מיתה דהתם רק מצוה אחת כללית שימיתוהו ותו לא, משא"כ הכא דצריך שישמרוהו שיחיה. ועיין מש"כ בסמוך אות כ"ב. [ספרי].

במספר, יש הבדל בין מנה לספר. מנה יורה על המונה לדעת מה שיש לו או מה שהוא נותן ואז ידקדק אף באחת, ומספר הוראתו סכום ואז לא ידוקדק באחת, וביותר יבא על מי שרוצה לעשות דבר בסכום ידוע ויש שהסכום מתחלק עוד לסכומים קטנים ומכולם יהיה סכום אחד כמו וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים (ויקרא כה ח') וספרתם לכם וגו' שבע שבתות (שם כג טו) (ומה שנאמר (שם טו כח) וספרה לה שבעת ימים שלפ"ז היה לומר ותמנה לה שבעת ימים, אבל גם שם כל שבעת הימים הם סכום אחד שאם תראה בהם תסתור הכל) וכן מונה מספר לכוכבים פי' שיש להכוכבים כמה מספרים שהם סכומים גדולים והשי"ת מונה המספרים, ומספר שמות הנזכר כמה פעמים בסדר במדבר, פירושו שהיו יודעים בכל בית אב כמה יש משם ראובן וכמה משמעון וכדומה, ובכל א' מהשמות ידעו גם שמות אבותם, וכשהיו צריכים לאחד עי"ז היו מוצאים אותו, וזה שאמר לבית אבותם במספר שמות (ובזה יובן מ"ש (הושע ב' א') והיה מספר ב"י ומסיים ולא יספר, וכפי שכתבנו שמספר הוא סכום כך היא המליצה שבאיזה סכום יסכמו ב"י, ומסיים שידובר הסכום שלהם באלה הדברים כחול הים אשר לא ימד ולא יספר) וא"כ במספר הנאמר כאן הוא סכום, ובזה סמכו חז"ל שהמלקות יהיו משולשים שלשה פעמים י"ג שהם ל"ט, ואם אמדוהו שלא יוכלו להכותו רק כ' לא היה לוקה רק י"ח ג' פעמים וי"ו, וגם מקום ההכאות נחלק לג' מקומות שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו, היינו שליש בכל צד מכתפיו וגם כולם הם סכום א' לכמה פרטי דינים, ומדלא אמר מספר רק במספר נלמד שבא גם על המנין הפשוט, א' פן יתן לו א' יתרה, ב' שדרך כל מונה למנות במתינות והמכה לא יכה עד שישמע מהמונה, ועי"ז יהיה להמוכה ריוח מעט להשיב רוחו אליו, ויש שכתבו כי אחרי שהמכה ישים מעינו במספר המכות פן יטעה ויוסיף אחת ויתחייב גם הוא מלקות ועי"ז יחלש מעט כחו וירוח מה להמוכה, ונמצא שבמספר י"ל ב' הוראות, א' שימנה, ב' שיהיה בסכום. ואם במספר הוראתו על המנין ודרך המונה להתחיל מא' ב' כסדר וא"כ עד כמה יהיה מונה. ואמר הכתוב:

כדי רשעתו. כל המשלם ממון אינו לוקה, שנאמר כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ^טזהלשון משום ומשום אינו מבואר כל כך, דהא אף דמפני רשעה אחת אתה מחייבו אבל עכ"פ איפה ההכרח שלא יענשוהו בשתים, במלקות ובממון. ואולי י"ל דבמקום משום ומשום צ"ל משם ומשם, ובאור הענין, דדרשה זו מוסבת על המשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, והבאור הוא דשם חיוב שלהם מסתעף משנים, דשם חיוב מלקות שלהם נפקא מלא תענה, ושם חיוב תשלומין ילפינן מן כאשר זמם, ועל זה פליגי חכמים דאין לנו לחייבו על פי שמות העונשין אלא ע"פ שם הרשעה שעשה כמש"כ כדי רשעתו, וזה כתיב גבי העונש, ולכן רואין אם עשה אך רשעה אחת אז מענישין אותו בעונש אחד ואם עשה שתי רשעיות מענשין אותו בשני עונשין, ולפי"ז מבואר הלשון משם רשעה אחת וכו', ר"ל משם רשעה ולא משם העונש, ודו"ק. –
ודע דהא דאינו חייב משום שתי רשעיות הוא רק אם באו שני החיובים כאחד, אבל אם באו זה אחר זה חייב משום שניהם, וכגון בשוכר פרה לדוש בה ותסמה ודש בה לוקה משום לאו דחסימה ומשלם לבעלים שכר מזונות שנפחתה משום דחיוב מזונות בא תיכף משעת משיכה ואיסור חסימה משעת דישה, ועיין בחו"מ סי' של"ח. –
ועיין בב"מ צ"א א' מסיק רבא דהא דאין לוקה ומשלם הוא רק בידי אדם להוציא ממנו בדיינים, אבל לצאת ידי שמים חייב, ונ"מ בזה כתב רש"י שאם תפס הניזק אין מוציאין ממנו, אבל הריב"ש בתשובה סי' שנ"ב פסק דמוציאין, ויש להביא ראיה לדעת הריב"ש מסנהדרין פ"ז ב' בפלוגתא דרבי ורבנן בפסוק ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש (פ' משפטים) דרבי ס"ל דהאי נפש פירושו ממון, ר"ל דמי האשה והיורשים, ורבנן פטרי מממון משום דקם ליה בדרבה מיניה, ופירש"י שאם תפסו היורשין את הממון וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת, יעו"ש. ואי ס"ד דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים אם תפס לא מפקינן מיניה, א"כ הכא בדקם ליה בדרבה מיניה דלצאת ידי שמים חייב לשלם א"כ אמאי ס"ל לרבנן דאינה מקודשת, והרי זה ראיה מכרחת לדעת הריב"ש. –
והנה בכתובות ל"ו ב' באה עוד דרשה על מניעת החיוב בשני עונשין מפסוק דפ' משפטים ולא יהיה אסון ענש יענש, דמשמע הא אם יהיה אסון [כלומר חיוב מיתה] לא יענש, ומבואר בפ' משפטים שם צורך שתי הדרשות בענין זה, עיי"ש לפנינו. .
(מכות ד' ב')

כדי רשעתו. ר' נתן ב"ר הושעיה אמר, כל המשלם ממון אינו לוקה, שנא' והנהו לפניו כדי רשעתו את שמכותיו יוצאות בו ידי רשעה, יצא זה שאומר לו עמוד ושלם ^טזר"ל את שהמכות פוטרין אותו מכל חיובו ורשעתו שאינו חייב אלא מלקות בלבד, משא"כ אם עוד יתחייב לשלם הרי אין נפטר עם המלקות, ולחייבו בשניהם אי אפשר כמבואר בדרשה הקודמת משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, יעו"ש. [ירוש' תרומות פ"ז ה"א].

כדי רשעתו במספר. מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו ^יזר"ל שליש על החזה ושני שלישים על גבו, שליש על כתף אחד ושליש על כתף השני, ומטעם זה מבואר בסמוך דלעולם מכין אותו רק מספר מכות הראויות להשתלש, כגון אם אמדוהו לקבל עשרים מכין אותו י"ח וכדומה ועיין בסמוך אות ל"ב. , דאמר קרא והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, רשעה אחת מלפניו שתי רשעיות מאחריו ^יחלא נתבאר טעם דרשה זו, ונראה דדריש הלשון כדי רשעתו לשון. יחיד, דמשמע רשעה אחת דהיינו מכה אחת ושוב כתיב במספר ואין מספר פחות משנים, הרי מבואר דלפניו מכה הכאה אחת ולאחריו שתי מכות. –
ודע דמ"ש במשנה מכות כ"ב ב' שצריך הדיין למנות מספר המלקות בשעת ההכאה לא נתבאר מקורו בפרשה זו, רק בכריתות י"א א' מסמיך זה על לשון הכתוב בקרת תהיה (פ' קדושים) תהא בקראי, כלומר שיהיו קוראין, ועיין ברש"י במשנה הנ"ל, ותמיהני טובא שלא סמכו זה על הלשון במספר שהוא בעצמו מורה על המנין, וכמו וספרתם לכם חמשים יום, שבעה שבועות תספר לך, וכדומה. ועיין לפנינו ס"פ מצורע בפסוק וספרה לה שבעת ימים. .
(שם כ"ג א')