וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃
Rzekła doń tedy Izebel, małżonka jego: Alboż ty wywierasz teraz władzę królewską nad Izreelem? Wstań, posil się, a bądź dobrej myśli. Winnicę Nabota, Jezreelczyka, ja ci oddam!
מצודת דוד
עתה תעשה מלוכה. אמרה בתמיה, וכי בדבר שאתה עושה עתה, תנהיג את המלוכה וכאלו אמרה, הן ראוי למלך להתגבר ולהתחכם שימולא רצונו, ולא להיות סר וזעף:
רלב"ג
אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל. ר"ל האם כמנהג כזה תעשה מלוכה על ישראל הנה בלי ספק אין מחק המלך להתפעל בזה האופן: