Chasidut sobre Isaías סו:23

עוד י"ל (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', (שמות א ה) ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר ד' ו') שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו, והנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואינו בטל ברוב, מה שאין כן לאחר דניידי, כמו דקיימא לן נכבשינהו דניידי (בזבחים ע"ג ע"ב). והנה אם ישראל יושבין במקומן, אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל לאחר שגלו הוי ניידו, (ועיין בספר ברית שלום). והא דבעלי חיים לא בטלי, היינו מדרבנן, אבל באמת גם זה אינו חשש, דהלא פירשו המפרשים הסתירה דכתיב (הושע ב' א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר. ותירצו דמצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), וכן (ביהושע ז' ה) ויכו מהם כשלשים וששה איש, ואמרו רז"ל (ב"ב דף קכ"א:) זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), שכל אחד מהן היה שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן (תנחומא בשלח סי' י'). ואם כן לפי זה אין בריה יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות ב"ה וב"ש, עד כאן דברי המפרשים. ואם כן אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים ומזלות, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן, ואפשר לאו רובא הם כנ"ל, וראיה לדבר זה על פי מ"ש לעיל בשם פרקי דר"א (פל"ט) שהשי"ת כביכול נכנס עמהם במנין להשלים מספר שבעים, ומזה יובן כמה ספון אחד מישראל, אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לאחד מהן. והנה ידוע דמצרים היה ערות הארץ מקום טומאה הגדולה, היינו בני ישראל הבאים מצרימה, דפירשו מקביעתן ובאו לשם מקום הטומאה, ואיך לא חשו דישתקעו בטומאה ח"ו ויבוטלו ברוב, לזה אמר ויהיו וגו' שבעים נפש, והלא בפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע, אלא שכביכול השלים המנין, ומזה יובן כמה חשיב אחד מישראל כנ"ל, ואם כן אין כאן רוב נגדם, ואמר עוד ויוסף היה במצרים, הוא לבדו ולא נטמע ביניהם ולא נבטל בהם, ואדרבה הכריח כולם על ידי מעשה צדקתו והבן, ועל פי זה נתיישב המדרש תמוה (שמו"ר א' ח') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א ו), אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, אלא (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו. והוא תמוה מאד מה אשמועינן בזה. והנ"ל דמפרש הסמיכות וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו, פירש רש"י (ד"ה וישרצו) שהיה יולדות ששה בכרס אחד. והנה זו הסמיכות דמשמע שכל זמן שהיו הצדיקים הללו קיימין לא היו מתרבין כל כך, והוא תמוה כלפי לייא. ועוד הלא כבר אמרו (ב"ר ע"ט א') לא מת יעקב עד שראה (שלשים) [שישים] ריבוא מישראל, ומפרשין על פי זה המדרש וא"ו דוגחון (ויקרא יא מב), תמן מת יעקב. דר"ל דהנה ידוע דיש ס' רבוא אותיות לתורה, ותמן חצי הספר באותיותיו והבן. אך דפירושו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נצמח מזה שהוא יתעלה נכנס עמהם להשלים המנין, והיה אז השראת שכינה שם, ולכך היה יולדות ששה בכרס אחד, כמו שהיה בבית עובד אדום הגיתי שנתברך בשעה שהיה הארון אצלו (שמואל ב' ו יא), ששם משכן השכינה, הכי נמי במצרים. והנה הוי אמינא כיון דאמר וכל הדור ההוא, ר"ל אותן השבעים נפש שבאו למצרים, והנה בהדור ההוא נכלל השי"ת, והוי אמינא דכל זמן שהיו הצדיקים קיימין היה שורה בתוכם, אבל אחר שמתו נסתלק שכינתו ח"ו, לזה אמר אף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דמורה על השראת שכינה גם אחר שמתו הצדיקים הללו, ואתי שפיר הסמיכות. וידוע דמיתה בצדיקים אינו מיתה ממש, דהרי הנפש חי וקיים והגוף גם כן חי, רק שהוא במנוחה עד עת שיחזור לחיות, וכמו שנאמר (דניאל (יב יג) י"ב י"ג) ואתה תנוח ותעמוד לגורלך, (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', וכמו דמצינו בר' אחא בר' יאשיהו (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב), ובשאר צדיקים. דרבי הוי אתי לביתיה כל בי' שמשי (כתובות ק"ג ע"א), ורבי יהודה דציפורי כמבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), רק דהוא הסתלקות מעולם התחתון לעולם העליון עד עת קץ. וזה דברי המדרש אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, ר"ל על דרך המליצה לא נסתלק מביניהם, והיינו ממש דברי הסמיכות, והבן.

ובזה יובן מה שהראה הקב"ה לאדם דור דור ודורשיו (סנהדרין ל"ח:) וכן למשה רבינו ע"ה, דלכאורה איך יצויר ראות בדבר אשר עדיין לא בא, אלא לפי שלמעלה כל הדבר הטוב הכל בא ואין שם עתיד כלל וכאמור. והנה הקב"ה נתן לנו תורתו, והמדריגה הקטנה שבצדיקים הוא שבכל יום ויום מתקן קדושת שורש היום ההוא, ע"י שמקיים חובת היום ההוא וכאשר יגיעו ימי חלדו להפטר מן העולם הנה כל אותן הימים שלו הם, ומתלבש בהם כל יום בקדושת יום ההוא, וכאשר כלו אותן הימים חוזר לתחלתו להתלבש מדי יום ביומו כי הנשמה להיותה דבוקה בגוף כל ימי חייה יארע לה מאורעות הגוף ונופלת תחת הזמן אף אחר פטירתה, והראיה ממש"ה (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו', דזה קאי על הנשמות, הרי שנופלת תחת הזמן, ולכן בכל יום מתלבשת בקדושת יום ההוא דבר יום ביומו, אלא דאף על פי כן לא יחסר לבושה לעולם, דבשלמא בזה העולם היום היוצא לא יחזור עוד, משא"כ שם שכל הימים עומדים קיימים גם יחד וק"ל.

באופן חמישי נראה לבאר המדרש הנ"ל בדרך מוסר (דב"ר פ"י א'), דאיתא במסכת שבת (דף ק"נ ע"א) חשבונות של מה לך ומה בכך, מותר לחשבן בשבת, עד כאן. ועיין מ"ש הגאון בעל תבואת שור על זה במסכת שבת שם, ושפתים ישק. והנה החולי הגדול שבכל חולי הנפש, מי שאינו מטה אוזן לדברי תוכחה, כי אם מטה אוזן ושומע ועושה, ודאי אשרי לו ואשרי לנשמתו. ואף מי שאינו עושה אחר כך, רק בשעת מעשה מהרהר בהתשובה, אף שאינו מועיל לגמרי, דבר גדול הוא, דהא איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ק"נ ע"ב) כתוב אחד אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, וכתוב אחד אומר (איוב ז ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. לא קשיא על אילון דמהרהרי בתיובתא, נאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ועל דלא מהרהרי בתיובתא, נאמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועיין בזוהר חדש פרשת לך לך מ"ש על הפסוקים (בראשית יד כא) ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש כו', עיין שם. והנה בספר הקדוש ראשית חכמה פירש על הפסוק (משלי יא-יד) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, (משלי ה יב) ואמרת איך שנאתי מוסר, (משלי ה יג) לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אוזן, (משלי ה יד) כמעט הייתי בכל רע. ואני הוספתי נופך מעט, כי כל זמן שלא נתבלה הבשר, אין ניכר ההפרש בין בינוני לרשע, דכל זמן שלא נתבלה הבשר לית ליה נייחא, וכמו שנדרש בזוהר הק' (ח"ג ק"ע ע"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), וק"ל. אבל אחר כך אית ליה נייחא, מה שאין כן הרשע גמור. והיינו ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, דאז ניכר ההפרש בין רשע לאשר אינו רשע, ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי, שמיעה היינו מי ששומע לדבריו ועושה כדבריו, ועוד נוסף על זה ולמלמדי לא הטיתי אוזן, היינו שלא הטה אוזן לגמרי אף לשמיעה דעלמא כמעט, ר"ל על דבר מועט וקטן כזה, כי מה היה מזיק לי אם הייתי מטה אוזן הייתי בכל רע, וכאשר שמיעת אוזן לטוב מכריעו לכף זכות, הכי נמי ההיפך שמיעת אוזן לרע, היא רע ומר מאד דידיעת הפכים בשוה, דעל ידי ששומע לדברים בטלים ולשקר ולשון הרע וליצנות ורכילות וניבול פה, מתפעל בנפש ומרים לשונו לדבר בהן, ומאן דפוגם בברית הלשון כו'. והנה איתא בזוהר פרשת לך ([ח"א] דף ע"ט ע"א) וז"ל: והאי חייבא אף על גב דאישתדל בפני הני צדיקיא (אנשי קודש) [אקשי קדל] ולא בעי למילף, ובגין כך אית ליה לצדיק' לאיתקף ביה, ואף על גב דחייבא אקשי קדל הוא, לא שביק ליה ואית ליה לאתקפיה בידיה ולא ישבוק ליה, עכ"ל. ושם (זוהר ח"א) בדף פ' ע"ב בסתרי תורה כתב וז"ל: ואברהם בעובדין טבין, בתשובה, באורייתא, בכולי אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייבו לאתבאה לון מחוביהון, מה כתיב (בראשית יד יד) וירדוף עד דן, רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דהאי עלמא ועונשי דגיהנם, ולא יהיב דמיכי לעינא ביממא ובלילה עד דאוכח לון לאינון חייבין, ואתיב לון בתיובתא שלימתא כדקא יאות, עכ"ל. הרי דצריך למרדף אבתרייהו. והנה בימות החול אי אפשר להשיגו, דמענה בפיהם דטרודים על המחיה ועל הכלכלה, כולי האי ואולי ביום השבת ישיגנו כשבא לבית ה', על כן אף דוקראת לשבת עונג כתיב (ישעיה נח יג), ויום מנוחה ושמחה הוא, והיה מהראוי כי הס שלא להזכיר מעונשין דחייבין ומדברים קשין כגידין שמכניעין לב האדם ומצערין לב השומע. רק קל וחומר הדברים, אם חיות הגוף הגשמי דוחה שבת, על אחת כמה וכמה חיות הנפש רוח ונשמה הרוחני שדוחה שבת, כי הוא עיקר האדם, כי הגוף נקרא בשר האדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך, כמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה. ובשפע טל כתוב כיון שהכתוב צווח ואומר עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני (איוב י יא), הרי דעור ובשר הוא הלבוש, ועצמות וגידים הוא הסכך, אם כן מה הוא האדם מי הוא המלובש ומי הוא המסוכך, והלא זה כל האדם הגשמי עור ובשר וגידין ועצמות, ומה יש לו עוד. אלא ודאי דעיקר האדם הוא נשמה, עד כאן דבריו (אף שאין זה לשונו). והנה אם ביום השבת יניחנו ובימות החול לא ישיגנו, הרי יסתכן בנפשו, ועל כל פנים ספק נפשות הוא, כי אולי לא ישים אל לבו מאליו, ועד בור ינוס וישכלו שניהם ביום אחד מיתת הגוף והנפש לחדא יהון, ולא תעמוד על דם רעך כתיב (ויקרא יט טז), על כן צריך להוכיחו בכל עוז ביום השבת אולי ישוב וניחם. והשתא מבואר המדרש הנ"ל, דהנה מבואר במדרש (דב"ר פ"י א') דלכך פתח האזינו (דברים לב א), לפי שהאוזן הוא עיקר, דאוזן לגוף כקנקל לכלים, כשם שעל ידי הקנקל מתגמרין ומתגפרין כל הכלים, כך אוזן אחד מרמ"ח אברים ועל ידו חיין כל האברים, הדה"ד (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם, עד כאן דברי המדרש. והיינו כאשר ביארתי, דהשמיעה הוא יסוד והתחלה לכל הן לטב והן לביש. וזה הוא דברי המדרש שהתחלנו האזינו השמם, מזה דפתח בהאזינו מבואר דאוזן הוא עיקר, על זה אמר אדם מישראל שחושש באזנו, דהיינו שחלה חולי הנפש באוזן, שמטה אזנו לדברים בטלים כו' ואינו מטה אוזן לשמוע דברי מוסר, כי אינו רגיל לבא לחצרות ה' והיה מידי שבת בשבתו יבא כל בשר (ישעיה סו כג), מהו שירפא אותו בשבת בדברים קשים כגידין ובדברי מוסר, או נימא וקראת לשבת עונג כתיב, או דילמא דוחה את השבת. והשיב כך שנו חכמים כל שהוא סכנת נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנת נפשות הוא שאין יכול לקבצן בחול כל כך, ונפשות דייקא נפש רוח ונשמה אם תריבם ידוחו ולא יכלו קום ח"ו, דוחה את השבת דאולי ישוב וניחם ושב ורפא לו, במהרה בימינו אמן.

הוא אהרן ומשה אשר אמר כו' הם המדברים כו' הוא משה ואהרן, צריך ביאור אריכות הלשונות במקראות הללו עפ"י מ"ש חכז"ל מלמד שהיו שקולין קשה האיך אפשר ששני צדיקים שיהיו שקולים, ועוד ידוע דגבי משה כתוב בכל ביתי נאמן הוא ועלה למרום, ולבאר נקדים מ"ש (ישעיה סו כג) מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו' ויצאו וראו בפגרי כו' דידוע מאמרם ז"ל חולין קה ע"א המסייר נכסיה בכל יומא משכח פריטי ושמואל אמר התם אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, אבא הוי סייר נכסיה תרי זמנא ביומא ואנא חדא זמנא, ושמעתי לפרש כי עסקי עוה"ז ועבודת הבורא הם שני הפכיים כמ"ש לא מעבר לים ולא בסחרנים ולא בתגרנים ומי שמטריד שכלו ומחשבתו בעניני עוה"ז אינו יכול להיות בדביקות, ובזה שבח את אביו שהיה יכול להכין מחשבתו שני פעמים ביום לסייר נכסיו ואעפ"כ היה יכול לחזור לדביקות ולא נעתק מן הדביקות, והוא לא היה בכחו רק פעם אחת ביום.

ועכשיו נתיישבו הפסוקים שהתחלנו שוש אשיש בה', דהנה יש פלוגתא בין המחקרים אם גוף ונפש מתעדנין בעולם הבא, או אם הנפש בלבד. והנה יש בידי להכריע שגם הגוף מתעדן, שלא יהיה עול בחקו ית' שהרע לצדיק בעולם הזה, ועיקר הרע שבעולם הזה הוא להגוף, והוא למען טובת ושלימות הנפש כאמרנו פה, ואם כן הוא ח"ו עול גדול לענות הגוף בחנם על לא דבר בשביל טובת הנפש, ולא יהיה לו חלק כלל וכלל בטובה. אלא ודאי שגם להגוף יש נועם מתמיד על ידי שלימות הנפש, ואם כן שלימות הנפש וטובתו, הוא גם כן טובת הגוף כו'. והנה אף שהגוף שוכן בקבר עד התחיה, מכל מקום מגיע לו תענוג נפלא על ידי צינורות והשתלשלות מתענוגי הנפש אשר תהיה בו, ובשבתות ובמועדים וראשי חדשים יתלבשו בהגופים בהבלי דגרמי, ויתענגו באור העליון להשתחוות למלך ה' צבאות, כאמור (ישעיה סו כג) והיו מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו וכו'. אך בשנים עשר חודש הראשונים אחר הפטירה של הצדיק, שעדיין לא הגיע למכונו רק אחר י"ב חודש כמאמר חז"ל שבת קנ"ב (ע"ב), כי שנים עשר חודש הנשמה עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חודש נשמה עולה ואינה יורדת, וזה הטעם דאחר שנים עשר חודש שהגיעה הנשמה לנועם האמתי, שוב אינה מתפרדת אף כרגע לירד למטה, ועיין בעקרים מאמר רביעי פרק ארבעה ושלשים, עיין שם וזה ברור. והאריכות משך הזמן ההוא, כל שהוא להכנה שמלבישין אותו בלבושי יקר וחלוקא דרבנן ממה שנעשה לו מהמצות שעשה בחייו, כי כל מצוה נעשה לבוש להנשמה, ואל הנשמה יש תענוג אף שעדיין אין לה נועם המתמיד ואהבה בתענוגים, כי עדיין לא הגיעה למכונה, מכל מקום יש לה תענוג ממה שרואה ההכנה לנועם מתמיד ומהלבישה שמלבישין אותה, ואז אין להגוף כלום, כי עדיין אין לה נועם מתמיד בעצם שיהנה הגוף על ידי הצטיירות, רק שנהנין בראיה בעלמא, והגוף אינו רואה ואינו יודע. אבל אחר שנים עשר חדש שכבר הגיע הנשמה למכונה, ותתענג בדשן ונועם מתיקות התענוג הנפלא בעצם, גם הגוף מתענג על ידי הצינורות, וזה דבר מסתבר כי אין שייך השתלשלות רק מהתענוג שהוא בעצם הדבר. והנה לזה שההכנה נשתהא זמן י"ב חדש, יש רמז במגילת אסתר (ב יב-יג) ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, (אסתר ב יג) ובזה הנערה באה אל המלך.

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא וגו' (במדבר ו ט). בעת יצא קול רעש ופחד בעיר ר"ל, אמרתי בזה מוסר השכל לעורר הלבבות, כי הנה ידוע דאין מאורע בעולם שלא יהיה נלמד ממנו גדולת השי"ת או דרכי יראת השי"ת, ואם הוא מסוג דרכי הגדולה, גם כן נלמד היראה כי לפי גדולתו יראתו, נמצא מהכל נלמד דרכי יראתו ית"ש. וזה שאמר הכתוב לע"ד והאלקים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג' י"ד). ר"ל כל מה שאלקים עושה, הוא רק שיראו מלפניו וכל פועל ד' למענהו, והשי"ת חונן לאדם דעת להיות עיניו פקוחות לזה השער לה' שער הבחינה בכל ההווים, בא וראה מקרא מלא (בישעיה סי' כ"ח) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו', (ישעיה כח כט) גם זאת יצאה מעם ה' צבאות הפליא עצם הגדיל תושיה. ופירשו המפורשים גם זאת, מה שדרך חובטי התבואה הוא כך, יצאה מעם ה' כדי ללמד עצה לבני אדם שלא יקשו ערפם ויהיה רך כקנה, וכן נראה מפירוש רש"י (ד"ה הפליא), והבן זה. ולכך גם אנו נאמר שהמאורע הזה והפחד שנפל שיש רוצים להבעיר, וממש כולם נעורים כל הלילות ורצים ושבים בזריזות בכל מיני תחבולות ובכל כוחם אולי ימצאו אנשי הבליעל, וכדי להשמר מהם שוקדים יומם ולילה ואין קול ואין עונה, יצאה מעם ה' ללמד לבני יהודים רוח דעת ויראת ה', אם זה שיש בו כמה ספיקות, ואם אמת היא אינו רק פחד ממון, וגם מי יודע אם יועיל השתדלות להנצל, עם כל זה לא יחרושו ולא ישקוטו ולא יתנו שינה לעיניהם ולעפעפם תנומה, על אחת כמה וכמה איך ישתדל כל איש ואיש כמאמר החסיד נורא ביה עמרם (קדושין דף פ"א.), וזה הוא ודאי ולא ספק כי לפתח חטאת רובץ, ר"ל שאורב בכל עת איך ימצא פתח וסדק להכניס בו ולהבעיר הבעירה, ולא ממון לבד רק גוף ונפש רוח ונשמה, ולא בעולם הזה לבד, רק גם בעולם הבא אש היא עד אבדון תאכל ימטר על רשעים פחים אש וגפרית, והיא האש בעצמו שמבעיר היצר הרע בעולם הזה, איך ראוי להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, וכפירוש הפסוק (פרשת בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ. כי דרשו (שבת דף ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר שהיא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע, עד כאן. והנה יש להבין אם היא מצד התולדה, אם כן איך נאמר לאו על זה. אלא ודאי מצד התולדה היא בחוץ, ואצל כל פינה יארוב ואצל כל פתח רובץ, שאם ימצא מקום יכנוס לתוך הגוף, ואלו הן הפתחים עין רואה, ואוזן שומע, ולשון מדבר, ואוי לו למי שמכניסו לתוך הגוף, ועל כן צריך לשקוד על דלתותיו לעצור עיניו בעפעפים, ובאוזן באליה, השפתים והשינים כמו שדרשו (ערכין ט"ו ע"ב) מה יתן לך ומה יוסיף לך וגו' (תהלים קכ ג), על כן צריך להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, ולהכין לו מים תורה ומצות לכבות אש התבעירה כמו שמכבין עתה, ואם ישתדל ודאי יועיל, כי כבר הבטיח ית"ש ואתה תמשול בו אם תרצה, בא וראה האיך ראוי להשמר מהחטא, הלא מהרמ"ע פירש בפסוק (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, דר"ל טוב יום המות עצמו, מיום הולדו של המות דהיינו יום החטא, כי אין מיתה בלא חטא שהוא גרוע ורע יותר מהמות, והבן זה כי זה מנקיהו וזה מלכלכו וש"י. אך לכאורה הוא כר' אמי (שבת דף נ"ה.), והא מסקי הש"ס שם עליו בתיובתא מארבעה שמתו בעטיו של נחש. והנ"ל כי נראה לפרש דברי ר' אמי, דבאמת נבין על דרך משל, אם יש כאן התחברות אחים נעימים ויפים ומחוכמים בכל מדע, ויתאיו המלך יפים ויקח כל אחד ואחד לאיזה גדולה נפלאה כל אחד למדינה מיוחדת כל חד וחד לפום מעלתו, הכי זה יגון ואנחה שהם מתנשאים ומתרוממים, ובעת שירצו להשתעשע ביחד, יתאספו כדרך השרים והמלכים שיש להם יכולת להתאסף בעת רצונם לזה גם אם אחד בסוף העולם והאחר בסוף העולם. ככה היא אם הגוף ונפש רוח ונשמה כולם עובדים ביחד לאל אחד בכל כוחם, והגיע הזמן אשר המלך מלכי המלכים חפץ ביקרם, ולתת להם חלף עבודתם שכר רוחני רב טוב הצפון ליקח כל אחד למקומו הראוי לו כפי מעשיו כנודע, וכולם מתעדנים בנועם ה' ומדי חדש בחדשו מתאספים ביחד, כמו שנאמר (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', כי בתחלה הגוף מתעדן בקבר בכל בוסמין דגן עדן ובהשגות רזי התורה על ידי צנורות ונפש בצרור החיים, וכמ"ש (שמואל א' כה כט) והייתה נפש אדוני צרורה וגו', והרוח בגן דלעילא, והנשמה בעדן העליון עין לא ראתה (ישעיה סד ג), והם ש"י עולמות שהם חכמה ובינה (עוקצין פ"ג מי"ב), כי עולמות מלשון עלמות אהבוך (שיר השירים א ג), וכמו שדרשו (פסחים נ' ע"א) זה שמי לעולם (שמות ג טו), לעלם. וש"י, היינו על דרך רמז ומליצה קנ"ה חכמה קנ"ה בינה (משלי ד ה), כך קבלתי והבן. וההיפך בהרשע הגוף הולך לחיבוט הקבר חשך וצלמות רימה תורישנו וכו', והנפש לתוך כף הקלע כמ"ש ואת נפש אויבך וגו', והרוח בגלגל אש כמו שמבואר בשער הגמול להרמב"ן, והנשמה ימטר על רשעים וגו' (תהלים יא ו), והיא נהר דינור המתהוה מזיעת החיות (חגיגה י"ג ע"ב), והבן. ובצדיק כשעולה למעלה מכריזין פנו מקום, ומלאכי שלום יוצאים לעומתו ומקבלין פניו בחדוה ושמחה ויקר, הכי לזה קרא מיתה, הלא אין זה רק נסיעה מעולם החשך ואופל לעולם שכולו אור. אבל ברשע המלאך המות שכולו מלא עינים בא בג' טיפין וכו' (ע"ז כ' ע"ב), זה הוא מיתה ממש, ראו מה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. והיינו דברי ר' אמי אין מיתה בלא חטא, ר"ל בלא חטא לא הוי מיתה כלל באמת, רק על דרך השאלה יקראו כן, והד' שמתו בעטיו של נחש, באמת לא הוי מיתה רק על דרך השאלה, והבן. ונמצא עיקר יום המיתה היא יום החטא, וממנו יש לברוח כברוח מפני אש. והנה זה שנפרד בזמנו, אין לו מיתה פתאומיית כי רעים אהובים נוטלים רשות זה מזה, והפתאומיית היא ודאי על ידי חטא, ואם כן עצם המיתה היא מכבר מעת החטא ולא פתאומיית, רק אצלינו היא פתאומיית. וידוע (כתובות ק"ג ע"ב) דצדיקים אינם מטמאין במיתתם, והיינו וכי ימות, ר"ל שהיא כבר מת, שהיא עליו בפתע פתאום, ולכך מטמא, והבן.

קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג). ידוע מ"ש בזוהר הק' (ח"א ס"ב ע"ב) שהכוונה על מאן דמקריב קיצין דברייתא ומבקש לכלותם השם ישמרנו. בא לפני, ידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פל"א א') החמס ק"ם (יחזקאל ז יא) אתמהה, ופירשו בו שהכוונה שהגיע הפגם עד בחינת פנ"י, בגימטריא ק"ם שהוא בגימטריא חכמ"ה בינ"ה, הגם דתמן לא יגורך רע, באפשר הכוונה להסתלקות המוחין למעלה למעלה, והבן. וזה כי מלאה האר"ץ הידועה חמ"ס הם קיטרוגי הדינים והקליפות ועל ידי זה יתמנע הזיווג, וזהו הטעם כי מלאה הארץ וכו', וידוע ד' בחכמ"ה יסד אר"ץ (משלי ג יט), הש"י יראנו נפלאות מתורתו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו. עוד ירמוז לדעתנו וארמז בקיצור והמשכילים יבינו, ק"ץ כל בש"ר (בראשית ו יג), ר"ל הקצה שנקרא כ"ל בש"ר, בא לפני דייקא כנ"ל בהעדר היחוד, כי מלאה האר"ץ כנ"ל, וככה מאמרנו על פסוק (ישעיה סו כג) והיה מדי חודש בחדשו כו' יבוא כ"ל בש"ר להשתחוות לפנ"י דייקא בין והתבונן, ויברך כ"ל בש"ר ש"ם קדש"ו לעולם ועד (תהלים קמה כא). והננ"י משחית"ם, ר"ל החמ"ס אשחית היינו הדינין והקליפות, א"ת האר"ץ עם הארץ התחתונה הגשמיות, כי כאשר יתהווה הדין ברשעים יתבטלו הדינים אחר כך כנודע, הש"י יציל אותנו ואת כל ישראל מכל רע:

ומבואר בזוה"ק וישב (דף קפא.) רבי שמעון פתח (ויקרא כא) אך אל הפרכת לא יבא וגו'. תא חזי בההוא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק, אפיק כל אינון נשמתין ואתעברת נוקבא כלהו קיימין לגו בקורטא דלגו בסיטו קורטא. וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא כדין כל אינון נשמתין דנפקין אף על גב דכלהו דכיין וכלהו קדישין, הואיל ונפקו בפגימו בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין, כלהו אתבררו ואתפגימו בכמה צערין בכמה כאבין ואלין אינון נשמתין דאתרעי בהו קוב"ה לבתר דאתברו ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון. רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא גופא אתפגים ונשמתא לגו כגוונא דלעילא ודא כגוונא דדא, ובגין כך אלין אינון דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ועל אלין כתיב (ישעיה סו) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה':

ועל פי זה נבאר משנה פרק ג' דאבות (מט"ו), הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה. והספיקות רבו, ופירוש הרמב"ם בזה יעו"ש. וכדי לבאר זה נבאר משנה פרק ב' דעדיות (מ"י), אף הוא הי' אומר ה' דברים של י"ב חדש, משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, שנאמר (ישעיה סו, כג) מידי חודש בחדשו. רבי יוחנן בן (גוריון) [נורי] אומר מן פסח ועד עצרת, שנאמר מדי שבת בשבתו. ופירוש רש"י יעו"ש. ויש להבין טעם הדבר, למה יהי' בגיהנם מפסח ועד עצרת דייקא, הגם דדרשו ממשמעות הפסוק, מכל מקום צריך טעמא.