Chasidut к Тегилим 17:13

וביאור הענין כי מדת אברהם אבינו הי' לברר לעיני כל ולהראות מפורש בתפיסת זה העולם איך שחסד אל כל היום היינו שחסדו ית' אינו נפסק כל היום לא שכבר גמר השי"ת הנתינה מחסדו ומסרה לרשות הבריאה אלא שבכל רגע ורגע מוכרח הבריאה לחזור ולקבל מחדש את חסדו ית' ועל זה נאמר חסד אל כל היום. ויצחק אבינו חידש בעולם שיש דין ויש דיין ולזה אחר שראה יצחק אבינו שנולד ממנו שני בנים עלה בדעתו הקדושה ששניהם נסתעפו אצלו מאלו שתי המדות מהחסד של אברהם ומהגבורה של יצחק. ובאמת בעת שעשו הי' משמש ליצחק אבינו ונשא חן בעיניו אז הי' עשו במדת הגבורה וזהו שאיתא שם כל זינא רחים לי' לזיני' וכו' היינו כי עשו הי' סוסיפתא דדהבא כדאיתא בזוה"ק שם שמורה על מדת הדין שהוא הלבוש האחרון ממדת הגבורה וכמו שאנו מתפללים עד היום פלטה נפשי מרשע חרבך וגו' (תהילים י״ז:י״ג) וכדמסיק שם ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיני' וכו' היינו שסבר יצחק אם יתברר הכלי של עשו אזי יצמח ממנו יקרות היותר גדול וזהו שאיתא שם שאמר לו יצחק לעשו זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחין בו היינו כי טל רומז על חסד אל כל היום שיורד תמיד בלי אתערותא דלתתא כדכתיב כטל מאת ה' וכו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם (מיכה ה׳:ו׳) וזה שאמר לו ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך היינו כי כאשר ירד החסד אל כל היום דרך מדת הדין של עשו יהי' בזה יקרות הגדול ביותר כי עיקר הכרה בחסדו ית' אין יתכן כי אם ע"י הצמצומים וכלי הגבורה מפאת מדת הדין כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') גדול ה' וגו' אימתי הוא גדול הדר ואמר בעיר אלהינו הר קדשו ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו' היינו אף שמלת גדול רומז על חסד והי' צריכין לומר תושבחתא דא בראשון שמורה נמי על חסד ולא ביום שני שרומז על גבורה אכן יען שכל ההכרה בחסדו ית' הוא רק ע"י הצמצומים ממדת הגבורה שמגביל את החסד לבל יתפשט יותר מדאי אז יש הכרה בהחסד הנקרא גדולה לזה אומרים תושבחתא דא בשני אולם רבקה אמרה ליעקב הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו העליונים אומרים שירה הלילה הזה עתידין בניך להגאל וכו' היינו שחילוק גדול יש בין יעקב לעשו שישראל גם אחר שמקבלים את החסד המה מכירים היטב שכל החסד הוא עדיין בידו ית' משא"כ בני עשו לאחר שמקבלים את החסד אזי אומרים כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה וכדאיתא בזוה"ק (שם קמ"ג:) ביעקב כתיב מטל השמים ומשמני ארץ. בעשו כתיב ומשמני ארץ וטל השמים דהא לאו דא כדא ודרגין אתפרשין כמה וכמה וכו' היינו שאצל עשו נאמר מקודם משמני ארץ להורות שנדמה לו בקבלת השפע כוחי ועוצם ידי וגו' ואח"כ נאמר אצלו מטל השמים היינו שעתיד השי"ת להראות לו טל השמים היינו שיראה לו איך שכל קבלת השפעת החסד שלו הוא רק כחו ית' וממילא יגיע לעשו מפאת זאת ההכרה כל ההתבטלות. אמנם יעקב אבינו הי' באמת כליל בעצמו מאלו שתי המדות חסד וגבורה כמבואר בזוה"ק (שם קמ"ו.) על יעקב אבינו דאחיד לתרין סטרין לאברהם וליצחק וכו' היינו כי בעת שיצא עשו השדה ולא הי' אצל יצחק אז הי' ליעקב אבינו הזווג האמתי משני המדות וזהו שאמרה רבקה ליעקב הלילה הזה עתידין בניך להגאל משעובד הלילה הזה עתידין לומר שירה וכו' היינו שרואין את אור חסדו ית' באור ישר כלומר שמכירין גם אחר קבלתם את השפעת החסד שהוא עדיין ביד השי"ת וזהו שאמרה ליעקב כדאיתא שם עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך וכו' הלך והביא שני גדיי עזים וכו' וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק והלא די לו באחד שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו אלא אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים לאכול דתנינון הפסח אינו בא אלא על השובע וכו' והוא כמאמרם ז"ל אחד לפסח ואחד לחגיגה וזה הכל מרמז שיעקב אבינו כולל בעצמו שתי המדות חסד וגבורה ביחד לזה בכוחו לקבל גם מתוך החושך את האור וזהו דכתיב ולא הכירו כי הי' ידיו כידי עשו אחיו שעירות ושעירות רומז על מדת הדין של עשו כדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ד.) עשו איש שעיר הוא מההוא דאקרי שעיר דהוא מההוא סטרא אתי וכו' אלא שהחילוק מידיו שעירות הנאמר גבי יעקב אבינו הוא כדאיתא בזוה"ק (שם ס"ג.) דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו שהאומות זובחים את זבחיהם לשעירים וכמבואר (שם דף ע'.) בשעתא דהוו מקרבין להון על גבי חקלא והוו מזמנא ההוא דמא ומקרבי קרבנייהו הוו מתכנפי כל אינון זיינין בישין וחמאן לון כגוונא דשעירים כלהו מליין שערא וכו' משא"כ ישראל זובחים שעירים לה' היינו שממנו נקח לעבוד את ה' כלומר שמקבלים את האור גם מתוך החושך שמבינים היטב דחשוכא אלביש לנהורא למען להשיג את האור ביותר בהירות היינו כדי שיקבלו את האור גם מה שהוא למעלה מהבנת התפיסה כענין שאיתא בזוה"ק ויאמר אלהים יהי אור דא פסח היינו שישראל ע"י עבודתם מקבלים את האור ממקור המחשבה גם טרם בואו בהתלבשות הפעולה וחג הפסח רומז על הארה עליונה כזה שהוא למעלה הרבה מהתפיסה:

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו'. הענין שעשה לעצמו את זה הסימן, כי מדת יצחק אבינו הוא מדת הגבורה, ומדת הגבורה כשהיא בבהירות היא כלולה במדת החסד. ומה שנראה לעין שמדת הגבורה הוא רתחא וכעס, הוא כענין דאיתא בתנא דבי אליהו רבא (פ"א) שהשי"ת מתנהג עם ישראל כמו אב שאומר לבנו ארי אני עליכם דוב אני עליכם, שעומק כוונת האב בזה הכעס הוא לטובת הבן שעי"ז ייטיב דרכו, כן הוא כוונת השי"ת לטובת ישראל להזריח יראה בלבם שימשכו אחר רצון השי"ת, ובאמת השי"ת הוא אז מלא רחמים על ישראל. אכן בהסתעפות מדת גבורה בלבושים מסתירים, נסתעף ממנה מדת כעס באכזריות חמה, שהוא רק רע, וכמו שנולד ממנו עשו, שנאמר עליו (תהילים י״ז:י״ג) פלטה נפשי מרשע חרבך, שהוא עצמו אינו מכיר השורש ממדת הגבורה, שבשרשה היא כלולה בחסד, והוא אינו מכיר זאת ואין לו חלק כלל בה, מפני שהוא ההיפך לגמרי משורש המדה^קנזכמבואר בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. עיין עוד שם פ' תצא ד"ה זכור.. לזה כשהלך אליעזר להביא אשה ליצחק שמדתו מדת גבורה עשה לעצמו זה הסימן, והיה הנערה וגו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק, אות ג' מורה על ירידת השפע עד סוף כל המדרגות, כי ג' איתא בזוה"ק (בלק רג:) ששרשה אות ו' ואושיט פסיעה לבר, ומורה שממשיך השפע עד סוף כל המדרגות, שיש באות ג' וא"ו ופסיעה לבר, ו' מורה על קו השפעה, והפסיעה לבר מורה על ירידת השפע, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמד:) גימל יהיב. ובזה שאמרה לו וגם גמליך אשקה רמזה לו, שאף בהפסיעה לבר תשקה ותכניס קדושה, ומזה ידע שראויה היא רבקה להזדווג ליצחק, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קלז.) שיצחק ורבקה הם דינא קשיא ודינא רפיא. דינא רפיא מורה שהיה בה קדושה, שהזרע שיתעבר בבטנה יהיה דבוק בהשי"ת אף בסופא דדרגין דיליה, ולזה נולד ממנה יעקב אבינו ע"ה מהשפעת החסד שבשרשה השפיעה ביעקב, עד שאף בסופא דדרגין דיליה היה קשור ודבוק בהשי"ת ואף שלא מדעת, וכדכתיב (ויצא כח) והנה ה' נצב עליו שזה היה בשעת שינה^קנחכמו שיתבאר לקמן פרשת ויצא אות כד, כה עיי"ש.: