כִּֽי־כְ֭סָלַי מָלְא֣וּ נִקְלֶ֑ה וְאֵ֥ין מְ֝תֹ֗ם בִּבְשָׂרִֽי׃
Потому что мои чресла наполнены горением; и нет плоти в моей плоти.
ישמח משה
זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ז ב') הדה"ד (תהלים לד יג-יד) מי האיש החפץ חיים וגו', ומעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות הסמוכות לציפורי, והוי מכריז מאן בעי למזבן סמא דחיה, מאן בעי למזבן סמא דחיה, אודיק עליה כולא עלמא, ור' ינאי הוי פשט בטרקלינא, וא"ל תא סליק לגבאי ואנא אזבין מנך, א"ל לאו את צריך ליה ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה והראה לו ספר תלים מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, מאי כתיב בתריה (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', אמר ר' ינאי אף שלמה היה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא הייתי יודע היכן הפשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים, לפיכך משה רבינו מזהיר את ישראל ואומר זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, עכ"ל המדרש, ועיין בעקדה ובכלי יקר. ואף אני אענה חלקי, דקשה חדא, למה שינה מלשון הפסוק מי האיש החפץ חיים, והוה ליה להכריז מאן בעי סמא דחיה, ולמה הכריז מאן בעי למזבן. ועוד לכתחילה מאי קסבר שלא רצה להראות לו, ולבסוף מאי קסבר שהראה לו. ומאי השיב ר' ינאי אף שלמה היה מכריז וכו'. ומאי אמר ר' ינאי אחר כך כל ימי הייתי קורא מקרא זה וכו', מאי חידש לו הרוכל הזה, ומאי סיים לפיכך היה משה רבינו מזהיר את ישראל וכו'. והנה נראה לפרש הפסוקים קודם שנבא לענינינו, דהלא קשה נצור לשונך מרע, הוא סתם דלא איתפרש מאי הוא הרע, ואחר כך הוא הפירוש ושפתיך מדבר מרמה, וקשה דהלא במפורש לבד די, אלא ודאי דיש בנצור לשונך מרע גם כן ענין אחר מה שאין במפורש. והנ"ל על פי מה שפירשתי בתהלים (בתפלה למשה קאפיטיל ל"ח, תהלים לח ח) כי כסלי מלאו נקלה וגו'. כי הרד"ק כתב דנקלה הוא לשון בזיון, ועיין מה שפירש ופירושו דוחק. אבל זה אמת כי הוא לשון בזיון, קלון משורש קל כמו ונקלותי עוד מזאת (שמואל ב' ו כב), וכמו פלוני הקלני, והבן. וידוע מה שפירש במסכת אבות (פ"א מי"ז) ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, על פי מה שאמרו (יומא כ"ג.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכתב מהרמ"ק בספר תומר דבורה שיאמר האדם מה לי לסבול יסורים הממרקין, או להתענות ולהסתגף ולהחליש כחו, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ובזה יכופר עוני, וכמ"ש במדרש כונן על הפסוק (איכה ג' ל') יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כלומר כי השותק למחרפיו וסובל, אין צריך להתענות, וזה שאמר לא מצאתי לגוף, (ר"ל עבור הגוף) טוב (שלא יחלש) יותר משתיקה, ועל פי מ"ש המהר"ם שי"ף על הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין (שבת פ"ח ע"ב), ר"ל ששומעין חרפתם של המחרפים שפוסלין במומן, ועם כל זה אינם משיבין, והבן. ונמצא לפי זה אם אין במחשבתו שום דבר בזיון על חבירו אינו כלום, אלא אם מחשבתו מלא על חבירו בדברי בזיון כהנה וכהנה ושותק, אזי לגוף טוב כמ"ש. וזה אמרו כי (ר"ל אם) אם כסלי מלאו נקלה בזיונות איך ומה לבזות את חברי, ואין, ר"ל שאף על פי כן אין כאן בזיון שאין אני מבזה אותו, אז הוא מתום בבשרי, והבן. ועל פי זה נראה לפרש (תהלים ל"ד) מי האיש החפץ חיים וגו', על פי מאמר רז"ל (חגיגה דף ה' ע"א) דהנך שני מאי עבדת ליה וכו', אוהב ימים לראות טוב כאמור שאינך צריך לסגף, לזה אמר נצור לשונך מרע, היינו ממי שהוא רע ויש מה לדבר בו, אף על פי כן ינצור לשונו, ואחר כך מפרש ממה ינצור, והבן. ונחזור לענינינו דהנה בספר חסידים (סי' ש"ע) הביא מעשה באחד שלא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, ומענה בפיו שהרי אמרו רז"ל (ברכות ח' ע"א) כל המשלים פרשיותיו וכו' מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכיון שאקוץ בחיי למה אשלים הפרשיות, ועיין שם מה שהשיב לו החכם כי דברי התורה לא ניתנו על תנאי, רק שעל כל פנים מחוייבים אנחנו לעשותם, והברכה וההבטחה אינו תנאי, רק שממילא בא, עיין שם. והנה על פי מ"ש בפרשת תזריע (בביאור התנחומא היה איוב רואה בני אדם), שאף שלא יבקש שכר העתיד, מכל מקום הוא מחויב לפרוע החוב שעליו כבר זה מבואר. והנה לפי זה קשה בקרא הנ"ל מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע, הרי משמע להדיא דבאם אינו חפץ בחיים, אין עליו תוכחה זו היפך מאמרינו והוא תמוה. ועוד קשה דמקודם אמר לכו בנים שמעו לי דרך כלל, ואחר כך אמר מי האיש, הכי ראוי לומר מי האיש וגו' ישמע לי, והוא דקדוק עצום. וכאן קשה יותר דאף מי שאינו קץ בחיים, מכל מקום הרגיל למשוך אחר ישיבת לצים ובתי כנסיות של עמי הארץ, הוא לו תענוג נפלא כמו שהוא להרגיל בדברים אלו, והמניעה ממנו הוא לו צער גדול, ולא ימנע חיי תענוג בשביל אריכת ימי הצער, כמו שהוא להשותים במזרקי יין ומבזבזים הונם, אף שיודעים בעצמם שסופם מר כי יענו, מכל מקום לא יניחו מה שנדמה להם לתענוג. אך הענין הוא יובן על פי משל ממי שמכריז מי רוצה יין טוב מאד ישן נושן שאין בנמצא דוגמתו, ומשמעו מי שרוצה לשתות, אז בודאי לא יאספו אליו רק מי שרוצה לשתות, אבל אם מכריז מי רוצה לקנות יין ישן נושן דבר שאין בנמצא דוגמתו, בודאי יאספו אליו אף אלו שאין רוצים לשתות, והשתיה לא נחשב בעיניהם לתכלית ותענוג כיון שהוא יקר הערך, יצמיח תכלית אחר דדבר יקר כזה יתכן להיות ריוח גדול, עד כאן המשל. ועוד משל אחר יותר דומה לנמשל, כי אבנים טובות יש להם סגולות מיוחדות כמבואר ברבינו בחיי על התורה, והנה זה שיש לו סגולה יותר נכבדת, הוא יותר יקר הערך, והנה אחד רוצה לקנות איזה אבן טוב ואינו יודע חשיבתו בעיני המון, והנה המוכר מראה לו שיש להאבן הטוב הזה סגולה נפלאה אף שאין לו צורך בסגולה ההוא, מכל מקום זה האות על חשיבתו של האבן הטוב. והנמשל כי המצות כולן ממקום קדוש יהלכו גבוה מעל גבוה, וכל העולם ומלואו לא יספיקו לשכר מצוה אחת, כי המצוה בעצמותה מאיר עד אין חקר וערך, והנה לכל מצוה יש סגולות מיוחדות נטפלות לעצמותה והם מדברים המשתמשים בזה, אבל בעצמותה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), והנה הסגולות הם לצדקה ומעשר העושר, ולכמה מצות החיים וכדומה כמו שמצינו בתורה נביאים כתובים ובדברי רז"ל, והנה יקרת המצות מצד עצמן לא שזפתו עין ונתיב לא ידעו עיט, ואלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה אף סגולתן נודע, ומהסגולה יודע כמה יקר ערך העצמות, והמצוה שיש בה סגולה היותר נכבדת, הוא אות על גודל יקר ערך העצמות, והנה כל אשר לאדם יתן בעד נפשו והוא הסגולה היותר נכבדת, ואף מי שקץ בחיים ואינו רוצה בסגולה ההוא, מכל מקום הוא אות על גודל המצוה, וכן מהעונש כי ידיעת הפכים בשוהו גם כן יש להעונש סגולה, ובזה העולם ליכא עונש רק סגולה, והנה על לשון הרע נגעים באים. והנה התוספות בשבת (דף נ"ה, ע"א, ד"ה אין) גבי הא דאמר ר' אסי אין מיתה בלא חטא, הוכיחו דנגעים חמור ממיתה.
ליקוטי הלכות
'הֲשִׁיבֵנוּ' כְּנֶגֶד שִׁמְעוֹן שֶׁנִּקְרָא עַל שֵׁם (שָׁם כט), כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, זֶה בְּחִינַת הַבַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁנִּלְכַּד תְּחִלָּה בַּחֲטָאִים, וְעַל-כֵּן הוּא שָׂנוּא בְּעֵינֵי ה' וּבְעֵינֵי עַצְמוֹ וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזְרוֹ מִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו עַל בִּזְיוֹנוֹ שֶׁהוּא שָׂנוּא כָּל כָּךְ בִּבְחִינַת כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, בְּחִינַת (תְּהִלִּים לח) כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה וְכוּ', שֶׁהוּא מְבֻזֶּה וְנִקְלֶה בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, בְּחִינַת (מִשְׁלֵי יד) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשְׂנָא רָשׁ, שֶׁהוּא הָרָשׁ מִתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְעַל זֶה מְבַקְּשִׁים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם וְיִשְׁמַע כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי עַל-יְדֵי מַעֲשַׂי הָרָעִים וְיַחֲזִירֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנָיו וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים לג) שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהִתְוַדָּה וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה ז), מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה יְהוּדָה וְכוּ' וּרְאוּבֵן הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פֶּרֶק פד) אַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה וְכוּ' נִמְצָא שֶׁפָּסוּק שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה מְדַבֵּר בִּתְשׁוּבָה שֶׁיִּשְׁמַע קוֹל יִשְׂרָאֵל הַמְכַוְּנִים עַל שֵׁם יְהוּדָה וְיַחֲזִירֵם בִּתְשׁוּבָה וּבְאֵלּוּ הַתֵּבוֹת 'שְׁמַע ה'' רָמַז בְּרָכָה לְשִׁמְעוֹן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם נִמְצָא שֶׁ'שְּׁמַע ה'' בְּחִינַת שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה וְכַנַּ"ל וְעַל-כֵּן 'בִּרְכַּת הֲשִׁיבֵנוּ' כְּנֶגֶד שִׁמְעוֹן: