שָׁ֤וְא לָכֶ֨ם ׀ מַשְׁכִּ֪ימֵי ק֡וּם מְאַֽחֲרֵי־שֶׁ֗בֶת אֹ֭כְלֵי לֶ֣חֶם הָעֲצָבִ֑ים כֵּ֤ן יִתֵּ֖ן לִֽידִיד֣וֹ שֵׁנָֽא׃
Тебе жаль, что вы встаете рано и поздно садитесь, вы едите хлеб тяжелый; Итак, Он дает Своему возлюбленному во сне.
מי השלוח
אחד עשר יום מחרב. כי בקבלת התורה עוד לא נזדכך לב ישראל להמשך אחר רצון הש"י בשלימות, ורק בשכלם הבינו כי טוב לפניהם לקיים רצון הש"י ולבם לא היה מזוכך, אך בביאת ארץ אז נזדכך לבם, וזה שאמר להם מרע"ה אחד עשר יום מחורב, היינו כשהייתם בחורב וקבלתם התורה היה בדעתיכם כי כבר נזדכך לבכם, כי הלכתם בג' ימים. ובאמת אינו כן כי יש מרחק אחד עשר יום, ולא קניתם ד"ת שיקבעו בלבכם, רק אחר הארבעים שנה ע"י המכשולות והנסיונות עי"ז נזדכך לבכם, שאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם (גיטין מ"ג.), וע"ז אמר דהע"ה (תהלים קכ"ז,ב') שוא לכם משכימי קום וכו' אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה, כי קודם שלב האדם נזדכך צריך ליגיעה ועצב קודם שיקיים רצון הש"י, אך אחר שנקבע ד"ת בלבו אז משפיע לו הקב"ה ד"ת אף בלי יגיעה ואף בעת שינה ואין צריך ליגע את עצמו כ"כ.