Chasidut к Тегилим 33:5

פסח הוא דרועא ימינא דהיינו שבפסח נתגלו חסדים בעולם ופסח הוא חיות של כל השנה דהיינו באותן חסדים שממשיכים בפסח באמצעות הסדר ושאר דברים שעושין בפסח ולכן שנו חכמים במשנתם בפסח על התבואה דהיינו מזונות וכל העולם ניזון בחסדו הגדול וזהו בפסח נולד יצחק דהנה האמת שבפסח נמשכו חסדים על כל השנה אך הלא עינינו רואות שיש מעשים נעשו שלפי הנראה אינו מצד החסד מכל מקום החסד גנוז בתוכם כמו שאמרו רז״ל שהחולה אישתא זנתיה והלא מזונות הוא במדת החסד כמאמר הזן את העולם וכו׳ בחן ובחסד נמצא החסד גנוז בתוכו וזהו נמי שאמרו רז״ל שהשכינה סועד את החולה דהיינו בחי׳ השוכנות בכל העולם שמלא כל הארץ כבודו והיינו מדת החסד כמו שכתוב (תהלים ל״ג, ה׳) חסד ה׳ מלאה הארץ וזהו בפסח נולד יצחק דהיינו הדינים שנולדו בכל השנה הם עם פסח דהיינו עם חסד הגנוז בתוכו כנ״ל שאפילו בהחולה גנוז החסד ובאותו חסד נתרפא וזהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל דהיינו על הים היה קטרוג אלו ואלו היו עובדי עבודה זרה ואם כן קשה באמת איך נגאלו אך במצרים עשו ישראל כל הסדר בלילה כהויה כצורתה כמו שאנו עושים והיו מספרים ביציאת מצרים שהיו מאמינים שבודאי יהיו יוצאים ובאותן החסדים שהמשיכו נגאלו ובניסן עתידין ליגאל דיש גלות כללי ויש גלות פרטי דהיינו היסורים שיש לכל אחד מישראל ובאותן החסדים שממשיכין בניסן עתידין ליגאל:

ונקדים עוד דברי העקרים (מאמר ד' פרק ח') בענין תמידית השגחה בקווית המים למקום אחד והראות היבשה (בראשית א ט), כי לפי טבע היסודות היה ראוי שתהיה הארץ מכוסה כולו במים, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לג ה-ז) חסד ה' מלאה ארץ, ר"ל שמנהג עולמו בחסדו ורצונו, והראיה (תהלים לג ז) כונס כנד מי הים וגו', עיין שם בארוכה. (ומקרא מלא דבר הכתוב (תהלים כד א-ב) לה' הארץ ומלואה וגו', ר"ל השגחתו ית' בארץ ומלואה, והראיה (תהלים כד ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, ר"ל למעלה מן הימים והנהרות וזה היפך הטבע, ועיין שם ברד"ק ומצודות). והנה החרטומים הם היו איצטגנונים גדולים כנודע וגם פרעה, והנה מאז קודם ביאת אומה הישראלית לזה העולם, היה הכל מתנהג כפי הטבע בלי השתנות כאמור, ולא נודע להם מההנהגה השגחית. והנה זה עתה מחדש נתחדש הנהגה השגחית בשביל ישראל להמליך את יוסף, וכדי שיוגמר העצה העמוקה. והנה חכמי המדינה האיצטגנונים הם בקיאים בהנהגה הטבעית, ומחשבים תמיד בעניני הכלל להודיע ולהראות חכמתן קודם הויתו מה יהיה אחר כמה שנים, הגשומה אם שחונה, אם לזול ואם ליוקר וכהאי גוונא, מה שאין כן במזלו של כל איש וכל אשר יקרה לו אינם בקיאין, כי צריכין לידע זמן מולדו ברגע ובעת כמלא נימא, אך האיצטגנון ידע בדנפשיה. והנה הרעב הזה לא היה כלל בעולם, אך שנים כסדרן היה בעולם שנה אחר שנה עד כמה שנים, אף לא שובע גדול כל כך, וזה ההשתנות אינו אלא מצד ההשגחה, ולזה לא היה שום סימן רק היאור שהוא מצד הנהגת השגחיי, וזה שנראה לו שהוא עומד על היאור והנה מן היאור עולות, להודיע שזה מצד הנהגת השגחה, כי שם בקווית המים הנהגת השגחה תמיד כאמור. והנה החרטומים לא שפטו שזה הודעה אלקית מצד הנהגת השגחה, וחשבו זה לדבר בטל, והנה השבע הפרות הטובות היו יכולין לפתור על שובע, אך הרעב לא היו יכולין לפתור, כי מנגדת הטבע לפי איצטגנונותם, ולכך לא פתרו כלל על ענין זה, ופתרו בענין אחר בנוגע לפרעה לבד, כי לא היו בקיאין במזלו כי מעולם לא דקדקו אחריו, מה שאין כן פרעה בעצמו הוי ידע במילי דידיה, ולכך ויקרא לחרטומים כי הוא בעצמו לא היה יכול לפתור לא בכללי ולא בדידיה, והם פתרו בדידיה, לכך ואין פותר אותם לפרעה, כי לפי אצטגנינותו וידיעתו בדידיה ויום הולדו, ידע שאין בדבריהם ממש. וזה שמתרץ המדרש מה שלא ידעו לפתרו, היינו לפי שחלומו של מלך הוא של כל העולם, ובזה בקיאין היו בהנהגת הטבעי, ומהנהגת השגחיי לא ידעו דבר, וכונת פרעה באמרו ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי, להודיע ליוסף כדי שישים אל לבו היטב כי גם הוא לאו קטלא קניא באגמא הוא רק אצטגנון גדול. והנה גם פרעה וחרטומיו לא יבצר ששמעו ממשפט דור המבול ומסדום שהיה קרוב לזמניהם, וידעו שמשפט אלקים לפעמים משדד המערכה, אך שובע ורעב הם זיבורא ועקרבא, וקשה ממה נפשך טוב ורע איך יתקיימו שניהם, אם חייב חייב ואם זכאי זכאי, בשלמא בטבעי שהוא כמו מקרי' לא קשה מידי, מה שאין כן בהשגחיי, ובאמת שניהם הוצרכו, וגם השובע הגדול בשביל עצה העמוקה, וזאת לא נודע לפרעה ולא יכול להגיד. לכך התחכם יוסף ואמר חלום פרעה אחד הוא, לא כיון על שני החלומות כי הוא הנרצה בפסוק שאחר כך, רק חלום פרעה כל חלום לבדו אחד הוא, ר"ל בין השובע ובין הרעב הכל לטובה, כי אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, ועל ידי הגדה זו הרעה הזאת לו לטובה. וכיון עוד באמרו את אשר האלהים עושה, להקדים כי הוא הודעה מה שהאלקים עושה ולא הטבע, ואם כן פירוש אחד הוא הכל לטובה, לכך את אשר האלהים עושה בהנהגת השגחיי הגיד וגו'. וגם פירושו אחד הוא, הכל לטובה על ידי שמה שאלהים עושה הגיד וכו', ואם כן הוא הקדמה וגם הפתרון על ראשית החלום והנה מן היאור וגו'. ואחר זה הקדים כי שני החלומות הם חלום אחד, ולא פירוש עדיין בשבע שנים הראשונים, כי ידוע גם כן לפרעה משבע ואינו צריך לפרש, ואף אם יאמר שבע גדול אין זה חדש לגמרי, לכך אמר בסתם שבע שנים, ואחר כך אמר יהיו שבע שני הרעב, דהיינו כמו ראה זה חדש הוא מה שמנגד להטבע, על זה אמר הוא הדבר אשר דברתי וגו', וכאן אמר הראה, לפי שכאן קאי על החלום הנראה לו, ושם קאי על הידוע לו, ודו"ק. ואחר זה מפרש האיך היא כולה מעשה אלהים, על זה אמר הנה שבע גדול, כי סתם שבע הוא טבעי, ואחר זה אמר רעב סתם, כי גם רעב סתם מעשה אלהים. והנה השבע הגדול נשמע ממה שעולם מן היאור, אבל הרעב הגדול לא נשמע כי גם סתם רעב הוצרך לעלות מן היאור, רק זה נשמע מן ונשכח שהוא פתרון הבליעה, וכן אמר ולא יודע הוא דבר אחר שאחר זה, שאף שיראה להחרטומים שובע באיצטגנונית, לא יאמינו כי יראו שאין באיצטגנונותם ממש, ואם כן אחרי כן, קאי על ולא יודע כי כבד וגו', פירוש מנגד להטבע כי כל מנגד להטבע יקרא כבד.

אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם וגו'.
איתא במדרש (תנחומא נצבים) לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכו' הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו וכו' קרא אותן משה לפייסן, הרבה פעמים הכעסתם למקום ולא נתחייבתם כליה וכו'. איתא בש"ס (סוכה מט) א"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מילא כל העולם חסד שנאמר (תהילים ל״ג:ה׳) אוהב צדקה ומשפט חסד ד' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל (תהילים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים, יכול אף לירא שמים כן, ת"ל (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו. הענין בזה דהנה מי שמכיר שהוא מקושר בשורש, זה יכול לקבל עליו כל הסבלנות ואין לו ח"ו שום תרעומות, מאחר שהוא מכיר שהוא נברא מן השי"ת וכל הבריאה היה מצד חסדו מצד שהוא חפץ להיטיב לבריותיו, ומסתמא לא יגיע מזה החסד שום רעה ח"ו, וכל הסבלנות הוא הכל לתכלית הטובה. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה על מה דאיתא בש"ס (עירובין יג) נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ולא נקטו חכמינו ז"ל טוב לו שלא נברא ורק נח לו, וביאר, שבאמת אם היה להבריאה טובה יותר שלא נברא לא היה נברא, כי הבריאה לא היה בהכרח רק מצד חסדו ית', והשי"ת הביט לתכלית הטובה של הבריאה וראה שלא יגיע לה שום היזק ח"ו, ולא עוד אלא שירויח ג"כ, ורק מצד האדם נח לו שלא נברא, כי מצד האדם קודם כל הבירורים יש לו כמה סבלנות וכמה יגיעות, ומצד הבריאה הוא מה יקר חסדך שצריך כמה יגיעות קודם שמגיע להכיר החסד הזה. וזה דאמר הגמ' יכול כל הבא לקפוץ קופץ, היינו שכל אחד ואחד יכיר החסד הזה, ת"ל מה יקר חסדך, שמקודם אין כל אחד מכיר זאת ונדמה לו שהחסד הזה הוא יקר מאד. ומסיים הגמ' יכול אף לירא שמים כן ת"ל וחסד ד' מעולם ועד עולם, היינו שאחר הבירורים אז מכיר אדם החסד, ואז מכיר שבאמת כל הסבלנות מתחלה היה ג"כ לתכלית הטובה, שחסד ד' הוא מעולם ועד עולם. וזה ביאור המדרש, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכו' הוריקו פניהם וכו' קרא אותן משה לפייסן, הרבה פעמים הכעסתם למקום ולא נתחייבתם כליה. כי באמת כל היראות והעונשין הציב השי"ת כדי שיכניע האדם אף הגוף להיות הגוף נמשך אחר רצונו ית', וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי, ואחר כל הבירורים מכיר האדם שכל הסבלנות וכל העונשין לא היה אלא לטובת האדם והכל הוא מחסדו ית'. כי באמת חסד ד' בגימט' צ"ח כנגד צ"ח קללות, ומכיר שזה היה בהכרח כל הסבלנות כדי שיכניע את הגוף להיות נמשך אחר רצונו ית', ואז מכיר שחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו.