Chasidut к Тегилим 51:6

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, מורה על כללי הלמוד מד"ת, שמלמדין את האדם שיהיה תמיד בבחינת אמירה שהיא בלחישה, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:), והוא שלעולם יהיה אדם רך כקנה, שיהיה בנקל להטותו ממדה למדה ולא יתעקש בשום דבר בעולם, אך יעמוד מרחוק בכל הענינים, שאם אך ראה יראה שאין בזה רצון השי"ת, אזי יהיה נקל לו להנתק ממנה. והענין בזה הוא, שקודם כל פעולה, בזמן שהוא במחשבה שחושב אם לעשותה אם לאו, אזי אם יתיישב בדעתו שלא טוב הדבר בעיני השי"ת, אזי נקל לו מאד לעזוב הדבר ההוא, כי המחשבה אינה אדוקה בשום דבר בעולם. אכן כשנשפל ממחשבה לרצון, אזי נדבק בה האדם ביותר ולא יוכל לעזוב הדבר עד שיכריחהו שיעשה הדבר בפועל. אמנם כשעושה הדבר בפועל, אזי הוא נסבך בה בסבך עד שאינו יכול להנתק ממנה בשום אופן. אכן המעשה מצד עצמו אינו עוד בתכלית הרע, כי ביכולת ה' לבררו עוד לטוב, ולהראות לבני אדם, שאף כי נדמה לעין אדם שהוא בתכלית הרע, אבל באמת נמצא בהפעולה ההיא עומק עמוק מתפיסת האדם, שכן גזר ואמר השי"ת שכן יקום, וע"ז אמר המלך דוד (תהילים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אכן כ"ז הוא רק כשלא נודע עוד לבני אדם תכלית הכוונה מזו הפעולה, אזי תוכל עוד להתברר לטוב, אבל אם תכלית כוונת הפעולה גלויה לעין אדם, שהוא בבחינת דבור שמורה על התגלות מפורש, כדאיתא שדיבור לשון קשה, והוא שיש לבני אדם תפיסה בתכלית כוונת זו הפעולה, כדוגמת הדיבור שאדם מדבר ומפרש לחבירו עד שיהיה לחבירו תפיסה בדבריו, זה הוא בתכלית הרע מאד^אוענין חלוקת המדרגות הזו מובאת לעיל פרשת נח אות ז וזה לשונו: כי הנה נמצא חמש מדרגות בהוצאת כל דבר מכח אל הפועל. וסדרם כך זה למעלה מזה, הרהור מחשבה רצון מעשה דיבור. אף כי לפי הנראה המעשה הוא היותר אחרון, אכן באמת הדיבור הוא הגמר השלם, וכמ"ש בש"ס (שבת לג:) אעפ"י שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. ובזוה"ק פ' מקץ (דף ר.) מחשבה שרותא דכלא ומלה דאיהי סיומא דכלא. שכל זמן שהוא בהרהור רצון ומחשבה עדיין אין הכרה לשום אדם זולתו במהות מחשבתו, ואף אם מוציא מחשבתו לפועל במעשה, בכל זאת אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בבירור גמור, שעוד יוכל לפרש טעמו וכוונתו במעשה הלז על פנים אחר ממה שסובר בו זולתו. אמנם הדיבור הוא המפרש את הכוונה של הפועל בעליו באופן שאין עוד שום שינוי וחזרה להפוך את דבריו, שאזי תפול עליו השאלה מזולתו על שסותר את דבריו הראשונים. ועיין תפארת יוסף חג הפסח ד"ה רבן גמליאל [איתא].. וע"ז הם כלל הלמודים מד"ת, שלעולם יהיה אדם בבחינת אמירה בלחישו, שכל ההתישבות שלו יהיה עוד במחשבה, שאז הוא בכח אדם לעזוב את מחשבתו אשר חשב ויעשה רק הטוב בעיני ה' כפעם בפעם:

וְזֶה בְּחִינַת שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כִּי כְּלַל כָּל הַתּוֹרָה הוּא בִּשְׁבִיל לִכְלֹל בְּאֶחָד, לִכְלֹל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב, כִּי זֶה עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הָאָדָם כְּדֵי לִכְלֹל כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּאֶחָד עַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵם אַחְדוּתוֹ כַּיָּדוּעַ. וּבִשְׁבִיל זֶה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא בְּחִינַת עֵינַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם". כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה מַמְשִׁיכִין עֵינֵי הַשְׁגָּחָתוֹ עָלֵינוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה, בִּבְחִינַת כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". כִּי עִקַּר פְּגַם כָּל הָעֲבֵרוֹת הוּא שֶׁפּוֹגֵם בְּעֵינֵי ה', כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִֹיתִי" (תְּהִלִּים נ"א). וּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב), "רַע בְּעֵינֵי ה'", הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הָעֲבֵרָה שֶׁהוּא רַע בְּעֵינֵי ה', עַל יְדֵי זֶה כִּבְיָכוֹל, מְסַלֵּק עֵינֵי הַשְׁגָּחָתוֹ מִמֶּנּוּ וְעַל יְדֵי זֶה נִפְרָד אַחַר הַבְּרִיאָה מִקֹּדֶם הַבְּרִיאָה וְנִתְרַחֵק מִבְּחִינַת כֻּלּוֹ אֶחָד, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַפְּגָם וְהַפֵּרוּד שֶׁעוֹשֶֹה עַל יְדֵי הָעֲבֵרָה בְּחִינַת וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף, כִּי מַפְרִיד אַחַר הַבְּרִיאָה מִקֹּדֶם הַבְּרִיאָה עַל יְדֵי פְּגַם הָעֲבֵרָה, שֶׁהוּא פְּגַם הָעֵינַיִם, כִּי עִקַּר כְּלָלִיּוּת בְּאֶחָד, אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעֵינַיִם, הַיְנוּ עֵינֵי הַהַשְׁגָּחָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:

ויש לדקדק במאמר זה הרבה. חדא, בלשון מהפך ודריש, היה לו לומר בקצרה דריש בזכותא דדוד, וכבר עמדו המפרשים בזה. ב' תמוה טובא מאי שביקש לעשות ולא עשה הרי כל מה שרצה לעשות עשה, רק שאומר רבי שאין חטא במעשה זו משום דכל היוצא כו' אבל איך מצינו מה שרצה לעשות ולא עשה. ויותר קשה אי אפשר לומר שלא עשה, הרי דוד המלך ע"ה עשה בעצמו אמר (תהילים נא, ו) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, הרי דאמר עשיתי ואיך נוכיח מלשון לעשות שלא עשה. ג' בפסוק גופיה יש לדקדק דהזכיר הריגת אוריה שני פעמים. ד' יש לדקדק מאד באומרו ליקוחין יש לך כו' מה חרב בני עמון כו' הרי נתן הנביא בא להוכיחו בתוכחת מגולה שביזה דבר ה', ואיך אמר לו ההיפוך שלא חטא לא באוריה ולא בבת שבע, וגם מה השיב לו חטאתי. ה' יש לדקדק הרבה ממשארז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ופירשו התוס' שהקב"ה שלח עון לידו בכדי שישוב ויקובל בתשובה וידעו הבריות כח התשובה, וגם פירשו ז"ל (סנהדרין ק"ז.) על פסוק (תהילים נא, ו) למען תצדק בדברך לפי שאמר דוד המלך ע"ה (שם כו, ב) בחנני ה' א"ל הקב"ה אני יודע שלא תעמוד בנסיון לזאת טען דוד המלך ע"ה הלא מוכרח הייתי לעשות העבירה דאם לא כן יאמרו העבד נצח לרבו.