Мидраш к Тегилим 137:1

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים עז, ז), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לְפִי שֶׁחָטְאוּ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, מִתְנַחֲמִין מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל נְבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן, יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מט, כא): וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ל, יט): בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה יא, יב): וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מ, ג): קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶךְ ה'. יִרְמְיָה אָמַר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ס, יד): וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה נט, כ): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. יִרְמְיָה אָמַר: זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב. יִרְמְיָה אָמַר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מד, כב): מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ. יִרְמְיָה אָמַר: טֻמְאָתָה בְּשׁוּלֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. יִרְמְיָה אָמַר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה יא, יא): יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ. יִרְמְיָה אָמַר: כָּל עַמָּה נֶאֱנָחִים וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מט, י): לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. יִרְמְיָה אָמַר: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה לב, טו): עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. יִרְמְיָה אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נז, טו): מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ב): הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, יִרְמְיָה אָמַר: סִלָּה כָל אַבִּירַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סב, י): סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְלוּ מֵאֶבֶן. יִרְמְיָה אָמַר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ח): כִּי עַיִּן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: צַדִּיק הוּא ה', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. יִרְמְיָה אָמַר: קָרָאתִי לַמְּאַהֲבַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, יח): וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: רְאֵה ה' כִּי צַר לִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, יד): וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, א): נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. יִרְמְיָה אָמַר: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נו, ז): וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי. דָּבָר אַחֵר, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכֶּרֶת אֲנִי שֶׁבֶר שֶׁהָשְׁבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית יד, כ): וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִזְכֶּרֶת אֲנִי שִׁירִין שֶׁשַּׁרְתִּי לְפָנֶיךָ בַּלֵּילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה לח, כ): וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ. בַּלָּיְלָה, זֶה לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, דִּכְתִיב (שמות יב, כט): וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְלֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן שֶׁהִכָּה אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, דִּכְתִיב (שופטים ז, ט): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה'. עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, מִשְׁתָּעֵי אֲנָא עִם לִבִּי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי, וּמְפַשְׁפֵּשׁ בְּעוֹבָדַי, וְאוֹמֵר (תהלים עז, ח): הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם לָא שְׁבַק וְלָא שָׁבֵיק, דִּכְתִיב (איכה ג, לא): כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'. וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, וְלֹא לֵירָצוֹת, לְשֶׁעָבַר הָיָה מְרַצֶּה לַאֲחֵרִים, משֶׁה כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (שמות לג, יא): וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, קְרִי בֵיהּ וְשׁוּב. אֵלִיָּהוּ כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (מלכים א יט, טו): לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק. וְעַכְשָׁיו לֹא לְרַצּוֹת וְלֹא לֵירָצוֹת. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, מַהוּ הֶאָפֵס, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ו, י): וְאָמַר אָפֶס. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִגְמַר אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר הָא חֲסִילָה וְהָא מְסַכְּמָא, עַל יְדֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר (ירמיה טז, ה): כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי. הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל. הֲשָׁכַח חֲנוֹתוֹ אֵל (במדבר ט, כ): עַל פִּי ה' יַחֲנוּ. הֲשָׁכַח (שמות לד, ו): כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה, אַף עַל גַּב דְּהוּא כָּעֵיס רַחֲמָיו קְרוֹבִין. וְצִיּוֹן אָמְרָה: עֲזָבַנִי ה' וַאֲדֹנָי שְׁכֵחָנִי, דִּכְתִיב (ישעיה מט, יד): וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וגו'. (תהלים עז, יא): וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא וגו'. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה נִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִתְחַלְּלָה אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁכָּרַת עִמָּנוּ בְּחוֹרֵב וְנִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲשָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ גַּלְגַּל חַמָּה חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ, לְשַׁמָּשָׁיו אֵין חֳלָיִין וּלְפָנָיו יֵשׁ חֳלָיִין. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה שָׁם בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה בּוֹטְחִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לֹא יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לְכָאן, בָּאוּ הַגְּיָסוֹת לְעִירוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹצֵא וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים מִיָּד הֵן בּוֹרְחִין. פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַגְּיָסוֹת, אָמַר לָהֶם יְמִינִי חָשְׁשָׁה לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא (ישעיה נט, א): הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וגו'. שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָיִין הֵן אִית סֵבֶר, דְּכָל דְּחָשַׁשׁ סוֹפֵיהּ מַבְרִיא, וְאִם שִׁנּוּי יָמִין לֵית סֵבֶר, וְהִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי [דאמר כי אם מאס מאסתנו, אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה]. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת, סוֹפְכֶם לִהְיוֹת בּוֹכִים בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת (במדבר יא, י): וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו. (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֶחָד בְּרָמָה וְאֶחָד בְּבָבֶל. בְּרָמָה דִּכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו'. בְּבָבֶל דִּכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֶחָד בִּיהוּד מְדִינְתָּא, וְאֶחָד בְּבָבֶל. בִּיהוּד מְדִינְתָּא, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. בְּבָבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו' וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'. בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים. דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם. דָּבָר אַחֵר, בָּכֹה עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יואל ב, י): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ד, כד): רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו'. בָּכֹה בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וגו'. רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָֹּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ.

ירמיה היה אחד משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור (עם צפניה וחולדה), ויהי בעלות חיל הכשרים מפני חיל פרעה יצא ירמיה מירושלם לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים (ירמיהו ל״ז:י״א-י״ב) והוא היה יוצא משער בנימין והיה שם אדם אחד ממונה על הנכנסים ועל היוצאים, הוא היה יראיה בן שלמיה בן חנניה בן עזור נביא השקר, מי שהיה מתעה את יושבי ירושלם הנה כלי בית ה' מושבים מבבל (שם כ״ז ט״ז) אל תיראי. כיון ששמע אותו ירמיה אמר לו אמן כן יתקיימו דבריך ויתבטלו שלי, אני משתכר ואתה מפסיד, אני כהן אוכל מבית המקדש ואתה גבעוני חוטב עצים ושואב מים למזבח, עד שאתה מתנבא על ביתו של הקב״ה התנבא על עצמך שהשנה אתה מת ונקבר, בשנה שניה כשהיה עובר למות קרא לשלמיה בנו אמר לו הוי יודע שעמד ירמיה וקילל אותי ראה היאך תמצא לו עלילה לירמיהו ותפרע הימנו. היה שלמיה חוזר ומבקש ולא מצא, ואף הוא כשהיה עובר למות קרא לבנו יראיה ואמר לו ראה היאך תמצא עלילה לירמיה ותפרע הימנו מה שעשה לאבי. ראה אותו יוצא בשער בנימין הלך ואחז אותו ואמר לו אל הכשדים אתה יוצא להשלים להם (שם ל״ז), אמר לו ירמיה שקר אתה מדבר, ליטול חלקי עם הכהנים אני הולך, ואחזו והביאו אצל השרים, אמר להם הרע לנו הרבה האיש הזה ומצאתיו יוצא אצל הכשדים להשלים עמהם, רגזו עליו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים בבית יונתן הסופר שהיה קרוב לאליהו הנביא, ואמר לו ראה כבוד שנתן לך אוהבך, נאה הבית האסורים שאתה בתוכו, איפוטון טרקלין שאני בתוכו (זה לעומת זה ובדרך התול אמר כן). אותה השעה שלח צדקיהו והביאו אצלו ואמר לו יש דבר מאת ה׳? אמר לו ירמיה [יש] דבר, עתיד מלך בבל להגלותך, נשתנו פניו של צדקיהו, וזעף לנגד ירמיהו, ירא ירמיהו שמא יהרגנו והפליגו למקום אחר (כמו השיאו לדבר אחר), ואמר לו יש לנו ללמד מן הרשעים שאינם נפרעים עד שמוצא אחריו עלילה, על אחת כמה וכמה הצדיקים, ולא עוד אלא שנקרא שמך צדקיהו שאתה אדם צדיק, מה חטאתי לעם הזה שנתנו אותי בבית האסורים, איה אותם שהיו מתנבאים ואומרים להם לא יעלה מלך בבל על ירושלם. בבקשה ממך סודר אני תפלתי לפניך אל תשיבני בית יונתן וגו׳ (שם), ויצוה צדקיהו על ירמיהו ונתנו בית האסורים ונתן לו לחם ליום עד שכלה לחם מירושלם וישב ירמיהו בחצר המטרה. וישמע שפטיה בן מתן וגו׳ את דברי ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר היושב בעיר ימות בחרב ברעב ודבר (שם ל״ח), אותה השעה באו להם אצל צדקיהו המלך, אמרו לו האיש הזה מתנבא עלינו רעות הרבה, אינו דורש שלום למקום הזה, ענה ואמר להם הרי הוא בידכם עשו כטוב בעיניכם. נטלו את ירמיהו והשליכו אותו מלכיה בן המלך לבור, והיה הבור מלא מים, עשה לו הקב״ה נסים וירדו להם המים למטה והטיט למעלה ויטבע ירמיה בטיט, והיה יהונתן הסופר מחרפו ומונה אותו ואומר לו הרכין ראשך אל הטיט שמא תבא שינה לעיניך. וישמע עבד מלך הכושי וכו' בא אצל צדקיהו ואמר לו הוי יודע שאם מת ירמיהו בתוך הבור ניתנה העיר להשונאים, אמר לו צדקיהו קח אתך שלשה אנשים והעלה את ירמיהו מן הבור, ובקושי העלוהו (מפרש והולך איך העלוהו בקושי). נכנס עבד מלך הכושי לבית המלך והוציא משם בלאי הסחבות ובלאי מלחים, והלך ועמד לו על הבור והיה קורא ואומר, אדוני ירמיהו אדוני ירמיהו! ואין קול ואין עונה, נתן ידיו בלבושיו וקרעם והיה בוכה והולך, וירמיהו היה שומע אלא שהיה מתירא שמא יונתן הסופר הרשע היה, כיון ששמע קולו בוכה אמר מי הוא שקורא אותי ובוכה? אמר לו הוא עבד מלך הכושי, חי אתה, הייתי סבור שאתה מת, הרי החבל, הניחו תחת אצילי ידיך והמלחים ויעלו את ירמיהו מן הבור וכו'. כשעלה נבוזראדן אל ירושלם ויצר עליה חזק הרעב בעיר וכו' באותה שעה אמר הקב״ה לירמיהו קום לך ענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה (פי' שמא נבוכדנצר נותן עיר הכהנים להם במתנה ולא יכבשנה ועושים בתוכה מו״מ) שאומר לי הקב"ה לך קנה לך את השדה. כיון שיצא ירמיהו מירושלם ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלם ופרצן וכו׳. כאשר ענש נבוכדנצר את צדקיהו, היה צדקיהו צווח ואמר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיהו מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו, ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבבל ועיני לא רואות אותה. ירמיהו הנביא יצא מענתות לבוא לירושלם, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטרת עולה. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וחומת ירושלם מסוגרת, התחיל צווח ואומר פיתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל וגו׳ (ירמיה כ׳ ז׳). הלך לו לדרכו התחיל צווח ואומר, באיזה דרך הלכו להם חטאים באיזה דרך הלכו האבודים, אלא אני אלך ואובד עמהם. היה הולך ורואה את השביל מלא דם, והארץ מרובצת בדם הרוגים מכאן ומכאן, קבע פניו לארץ וראה פרסות רגלים של יונקים ועוללים שהיו מהלכים בשבי, היה גוחן לארץ ומנשקן כשהגיע לגלות גיפפן ונשקן, היה בוכה כנגדן והם כנגדו, ענה ואמר להם אחי ועמי כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי. כיון שהגיע לנהר פרת אמר לו נבוזראדן אם טוב בעיניך לבוא אתי לבבל, חשב ירמיהו בלבו ואמר, אם אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, יצא לו מהם, נשאו הגליות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו אבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו! שם בכו שכן כתוב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהילים קל״ז:א׳), וענה ירמיהו וענה להם, אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. היה ירמיהו הולך ובוכה, וכך אמר חבל עליך יקרת המדינות! אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלם נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה, ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי אינך מכירני? אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו הרי אתה שנבאת ואמרת לי נפל הבית על שבעה בניך והרגם, איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שערי. עניתי ואמרתי אין אתה טובה מן אמי ציון והיא עשויה מרעית לחיות השדה, ענתה ואמרה לי אני אמך ציון, אני היא אם השבעה, שכן כתיב אומללה יולדת השבעה (ירמיה ט״ו ט׳) וכו׳. ועל זה נוסדה הקינה אז בהלוך ירמיהו וכו׳ אז במלאת ספק יפה כתרצה וכו׳ אשה יפת תואר מנוולת מצא וכו' (קינות לתשעה באב).

יוסף ה׳ לי בן אחר (בראשית ל׳ כ״ד), למה נקרא בנימין אחר? לומר שהוא אחר לגלות. א״ר יודא בן סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו שבט יהודה ובנימין, עשרת השבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון, ושבט יהודה ובנימין גלו והיו מפוזרין בכל הארצות. וי״א הלוים בני משה היו חונים לפנים מנהר סמבטיון. אמרו רבותינו בשעה שגלו ישראל לבבל ובאו להם לפרת כמו שנאמר על נהרות בבל וגו׳ (תהילים קל״ז:א׳) אמרו או״ה ללוים עמדו לפני ע״ז ואמרו שירה כדרך שהייתם משוררים בביהמ״ק. אמרו להם הלוים שוטים שבעולם אלמלא אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקב״ה לא גלינו מארצנו אלא הוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו, ונאמר שירה לפני ע״ז?! מיד עמדו עליהם והרגו בהם תלי תלים, ואע״פ שהרגו מהם הרבה, גדולה היתה השמחה שלא עבדו ע״ז, לכך נאמר ותוללנו שמחה (שם). מה עשו הלוים שנשארו, קצצו אצבעותיהם כדי שלא יקישו הכנורות, וכשהיו אומרים להם שוררו, היו מראים אצבעותיהם מקוצצות ואומרים להם איך נשיר וגו' (שם) ואצבעותינו מקוצצות. כיון שבא הלילה ירד הענן וכסה עליהם ועל נשיהם ובנותיהם והאיר להם הקב״ה בעמוד אש והוליכם כל הלילה עד אור הבקר והניחם על שפת הים, כיון שזרח השמש נסתלק הענן ועמוד האש והמשיך הקב״ה לפניהם נחל אחד שמו סמבטיון וסגר בפניהם כדי שלא יוכל אדם לעבור עליהם, והיה סובב עליהם מהלך שלשה חדשים על שלשה חדשים מרובע, ומצד האחר לא היה סובב כל הרוח, והמשיך הקב״ה אותו נהר וסגר לפניהם. ותחום אותו נהר מאתים אמה ונהר היה מלא חול ואבנים, ומושך חול ואבנים ועושה רעש גדול בלילה מהלך חצי יום, ומושך החול והאבנים כל ששת ימי המעשה ובשבת ינוח, ומיד תעלה אש מע"ש עד מוצאי שבת מצד הנחל, והאש לוהטת ולא יוכל אדם להגיע אליה אל הנחל כמהלך מיל ומלהטת האש כל מה שיצמח סביב הנהר עד שמטאטאת הארץ. ואותם לוים מבני משה הם, והיו עומדים לפנים מן הנחל, ואין ביניהם בהמה טמאה ולא חיה טמאה ולא שום רמש האדמה, ועמהם צאן ובקר, ויש אצלם עוד ששה מעינות ויתקבצו כולם לאגם אחד וישקו מהם ארצם, ובאותו אגם ישרצו כל מיני דגים, ועל המעינות ועל האגם יפרחו כל מיני עופות טהורים ועמהם כל מיני פירות והם זורעים וקוצרים, וזורעים אחד וקוצרים מאה, והם היו בעלי אמונה בעלי תורה בעלי משנה ואגדה. והם היו חכמים חסידים וקדושים ואין נשבעים לשקר, וחייהם ק״כ שנים ולא ימות להם בן בחיי אביהם ורואים ג׳ וד׳ דורות, והם בעצמם בונים בתים וחורשים וזורעים לפי שאין להם עבדים ושפחות, ואין סוגרים בתיהם בלילה, ונער קטן הולך עם בהמתו מהלך כמה ימים ואין מתירא לא מן הליסטים ולא מחיה רעה ולא מן רמש האדמה ולא מן השדים ולא מכל דבר רע מפני שהם קדושים ועדיין הם עומדים בקדושתו של מרע״ה, לפיכך נתן להם הקב״ה את כל זאת ובחר בהם, ואין רואים שום אדם ולא שום אדם רואה אותם אלא ד׳ שבטים בלבד דן ונפתלי גד ואשר שהם יושבים מעבר לנהר כוש.

היו צריה לראש. אמר ר' הלל בן ברכיה כל המציק להם לישראל נעשה ראש וכן הוא או' (ישעיה ח כג) כי לא מועף לאשר מוצק לה בא וראה שנבוכדנצר נקרא שפל אנשים לאחר שכבש את ירושלים נתגאה שהיה גדול כענין שנ' (דניאל ה כ) ובדי דים לבביה והשליטו השם על כל העעולם ונקרא דאש דכתי' (דניאל ב לח) אנת הוא ראשא די דהבא. אויביה שלו שאומות העולם יושבין בשלוה הלא תראה עד שלא חרבה ירושלים לא היו מדינות תרינוס כלום ומשחרבה ירושלים נעשית קיסרין ומטרופולין של מלכים. ואם רצונך לדעת היאך נלכד בית שני הבא מכאן ג' שנים ומחצה עשה אספיסיינוס מקיף את ירושלים ועמו ד' דוכסין וכו'. כי י"י הוגה מלשון הגיגה כי דבר י"י להביא עליו כל אלו הצרות. על רוב פשעיה לפיכ' עולליה הלכו שבי לפני צר שהיו מנהיגין את השביה לפניהם לרגל כענין שנ' (תהלים קלז א) על נהרות בבל שם ישבנו מכלל שעד עתה לא ישבו.

עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, אַדְרִיָּאנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת פַּקֵּיד וַאֲמַר אִי דַּאֲתֵינַן מַשְׁכַּחְנַן שַׂעֲרָא בִּיהוּדָאֵי אֲרִימוּן רֵאשֵׁיהּ מִינֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ. דָּבָר אַחֵר, עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל שֶׁבָּגַדְנוּ בְּצַוָּארֵנוּ בְּיוֹם צָרָה. יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַּח לָנוּ, נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁחִיק עֲצָמוֹת צִוָּה לִנְבוּזַרְאֲדָן וַאֲמַר לֵיהּ אֱלָהֲהוֹן דְּאִינוּן מְקַבֵּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הוּא וְיָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, כֵּיוָן דְּאַתְּ כָּבֵישׁ לְהוֹן לָא תִשְׁבְּקִינַן דִּיצַלּוּן דְּלָא יַעְבְּדוּן תְּיוּבְתָּא, וֵאלָהֲהוֹן יְרַחֵם עֲלֵיהוֹן, וְהַהוּא גַבְרָא נָחֵית בִּשְׁחוֹר אַפִּין, אֶלָּא לָא תְהֵי מַפְלֵּי עֲלֵיהוֹן. כֵּיוָן דִּכְבַשׁ יַתְהוֹן כַּד הֲוָה קָאֵים חַד מִנְהוֹן הֲוָה נָסֵיב לֵיהּ וּמְפַסַּל לֵיהּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים, טְרֵיף לֵיהּ קוֹמֵיהוֹן וְאִינוּן מְהַלְּכִין בְּעַל כָּרְחֵיהוֹן שֶׁלֹא בְּטוֹבַתְהוֹן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נְבוּזַרְאֲדָן הוּא אַרְיוֹךְ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַרְיוֹךְ שֶׁהָיָה נוֹהֵם עַל הַשִּׁבְיָה כְּאַרְיֵה, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִפְרָת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִפְרָת אֲמַר לְהוֹן לְחַיָּלוּתָא שַׁבְקִינוּן דְּנִיחוּן, דִּי מִן כַּדּוּן לֵית אֱלָהֲהוֹן חוֹזֵר עֲלֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, עַד לְשָׁם לֹא יָשַׁבְנוּ.

אמר רב יהודה אמר רב מ״ד (תהילים קל״ז:א׳) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון מלמד שהראהו הקב״ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני בית ראשון שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בית שני דכתיב (שם) זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. אמר רב יהודה אמר שמואל ואי תימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בד׳ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים אמרו אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העוה״ב דרש להם הגדול שבהם (שם סח כב) אמר ה׳ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים מבשן אשיב מבין שיני אריות אשיב ממצולות ים אלו שטובעים בים כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולם ונפלו לתוך הים נשאו ילדים ק״ו בעצמם ואמרו הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך עאכ״ו אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר (שם מד כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ורב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה אתיוהו לקמא קמיה דקיסר אמרו ליה פלח לעבודה זרה אמר להו כתוב בתורה (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה׳ אלהיך.

ל אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: (תהילים קלז) "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". מְלַמֵּד, שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, וְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי. חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ". חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי, דִּכְתִיב: (שם) "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִי תֵּימָא רַבִּי אַמִי, וְאַמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן. הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָן לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם, אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: (שם סח) "אָמַר ה': מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם". 'מִבָּשָׁן אָשִׁיב', מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת אָשִׁיב. 'מִמְּצֻלוֹת יָם', אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כֻּלָּם וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָם, וְאָמְרוּ: מָה הַלָּלוּ שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ, כָּךְ. אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שם מד) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וְרַב יְהוּדָה אָמַר: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ. אַתְּיוּהָ לְקַמָא לְקַמֵּיהּ דְּקֵיסָר, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: (שמות כ) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". אַפְּקוּהָ וְקַטְּלוּהָ.

רַבִּי אָבִין פָּתַח (דניאל ב, כא): וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא, אָמַר יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם יוֹשְׁבִין בִּירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹתִין מֵי הַשִּׁלּוֹחַ שֶׁמֵּימָיו נְקִיִּים וּמְתוּקִים, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי אַתֶּם גּוֹלִים לְבָבֶל וְשׁוֹתִין מֵי פְּרָת שֶׁמֵּימָיו עֲכוּרִין וּסְרוּחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ב, יח): וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם יוֹשְׁבִים בִּירוּשָׁלַיִם וְאוֹמְרִים שִׁירִים וּמִזְמוֹרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַכְשָׁו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי אַתֶּם גּוֹלִין לְבָבֶל וְקוֹרְאִים קִינִים וָנֶהִי, הֱוֵי (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. אֵיכָה.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח (ישעיה כב, א): מַשָֹּׂא גֵיא חִזָּיוֹן, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ יְרוּשַׁלְמִי הָיָה. גֵּיא חִזָּיוֹן, שֶׁהִשְׁלִיכוּ דִּבְרֵי חוֹזִים לָאָרֶץ, (ישעיה כב, א): מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, וּלְאִיגָרָא סָלְקִין לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוי אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ שְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת: צָרוֹת, מְרַגְּשׁוֹת, אֲפֵלָה. צָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לט, ז): תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע. מְרַגְשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב, ב): תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה. אֲפֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל, ג): אֱמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. (ישעיה כב, ב): עִיר הוֹמִיָּה, קַרְתָּא מְעַרְבַּבְתָּא. קִרְיָה עֲלִיזָה, קַרְתָּא דְּחַיָּיתָא. (ישעיה כב, ב): חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְּלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מֵלְחָמָה, וּמָה הֵן (דברים לב, כד): מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף. (ישעיה כב, ב): כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, מִקַּשְׁיוּתָם נִמְסְרוּ לַמַּלְכֻיּוֹת. דָּבָר אַחֵר, כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, שֶׁהָיוּ מַתִּירִין גִּידֵי קַשְׁתוֹתָם וְאוֹסְרִין בָּהֶן, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ. מַרְחִיקִים מִלִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה לא, ב): מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי. (ישעיה כב, ד): עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הִנִּיחָן, וְאֵלּוּ הֵן: בְּדוֹר הַמַּבּוּל, וּבַיָּם, וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּדוֹר הַמַּבּוּל מַה כְּתִיב (בראשית ו, ג): וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעֹלָם. בַּיָּם כְּתִיב (שמות יד, כ): וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב (ישעיה כב, ד): עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי. אַל תֹּאסִפוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַל תָּאִיצוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי, נִאוּצִין הֵן לִי, לָמָּה (ישעיה כב, ה): כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת. יוֹם מְעֻרְבָּב יוֹם דְּבִזָּה יוֹם דִּבְכִיָּה. בְּגֵי חִזָּיוֹן, גֵּי שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתָם מָגִנִּים, וּמַעֲמִידִים אוֹתָן עַל שׁוֹעֵיהֶם. וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה, רַב אָמַר הֲדָא קִבּוּץ דְּגִירֵי, בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂים אוֹתָם מָגִנִּים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב. רַב אָמַר כִּמְלֹא עֻמְקָהּ שֶׁל מֵי יָם. וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה, מִשְׁתְּיֵי אָזְלִין וּמִשְׁתְּיֵי אָתְיָין וּמִתְחַמְאִין סָגְיָן. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גַּלֵּי דְּכַסְיָא. וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּלֵי זַיִן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי וְהָיָה שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נֻטַּל מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לג, ו): וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. כֵּיצַד נֻטַּל מֵהֶן, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ. וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וגו' וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלָיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְצִין בָּתֵּיהֶם וּמוֹסִיפִין עַל הַחוֹמָה, וְלֹא כְבָר עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ כֵּן, הֲלֹא כְתִיב (דברי הימים ב לב, ה): וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וגו', אֶלָּא, חִזְקִיָּה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטַח, אֲבָל אַתֶּם לֹא הִבְטַחְתֶּם, הַיְנוּ הוּא דְּאָמַר (ישעיה כב, יא): וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב (תהלים צו, ו): הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מַלֵּיף לְכוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר (ישעיה לב, יא): פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִין עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי. עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל בֵּית חֶמְדָתִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ כְּשָׂדֶה, הַיְינוּ הוּא דְּאָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וגו', זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי בְּנֵי קֹרַח (תהלים מב, ה): אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו', כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בּוֹ וְעַכְשָׁו נִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכִיָּה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת מִי יְשִׂימֵנִי כַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ בָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ אַתָּה יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנַי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וָאֹמַר מָקוֹם שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִים בְּכִנּוֹרוֹת, יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ. אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לִי, וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁהָיוּ בְּתוֹכִי שֶׁהִתְעוּ אוֹתִי מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו'. דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וגו', בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִין בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ, וֶאֱשָׁבַע שֶׁלֹא אֱזָקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איכה ב, ג): הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ה, טו): אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי לִי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יג, יז): וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וגו'. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ, מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי לִי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן אַתֶּם, כֹּהֲנַי הֵיכָן אַתָּם, אוֹהֲבַי הֵיכָן אַתֶּם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי, לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם שֶׁאֲנִי מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִין עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק, וְאִלְמָלֵא מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁבָּאתִי לִידֵי בּוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת, כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח וגו', מַאי נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתָּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹא יְהוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶם הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה. שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בַּחַגִּים הֵיאַךְ שָׁבְתוּ. הֵפֵר בְּרִית, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּפַר בְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁעַל יָדוֹ מִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם, וְעַל יָדוֹ הִכִּירוּךָ בָּעוֹלָם שֶׁאַתָּה אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מָאַס עָרִים. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָאַסְתָּ יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן לְאַחַר שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה יד, יט): הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה [ו]אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ וגו'. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהָיוּ רֹאשׁ לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא חָשַׁבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם, מַה לָּכֶם קוֹשְׁרִין מִסְפֵּד בָּעִנְיָן הַזֶּה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו, אָמַר לָהֶם מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו (ירמיה יא, טו): מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי, אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּן בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ, אָמַר לוֹ תָּבֹא תוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד בָּאָה תוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶן, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ וְאֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי, זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם יָבֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, בָּאָה אל"ף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, אל"ף אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי, וְאַתָּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי. מִיָּד עָמְדָה אל"ף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. בָּאתָה בי"ת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאת לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִין בַּחֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, מִיָּד עָמְדָה בי"ת לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. בָּאתָה גימ"ל לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל אַתְּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, כְּלוּם יֵשׁ אֻמָּה שֶׁמְקַיֶּמֶת מִצְוַת צִיצִית שֶׁאַתְּ נְתוּנָה בָּרֹאשׁ, אֶלָּא בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כב, יב): גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. מִיָּד עָמְדָה גימ"ל לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם, זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה לֵךְ לְפָנַי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי. מִיָּד אָמַר לָהֶם משֶׁה בָּנַי לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ מֶה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ, אָמַר לָהֶם, מֵהֶם הָרְגוּ, וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים, מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת וַי עַל דִּמְטָא לִבְנַן, הֵיכֵי הֲוֵיתוּן כְּיַתְמֵי בְּלָא אַבָּא, הֵיכֵי דְּמַכִיתוּן בְּטִיהֲרָא וּבְקַיְיטָא בְּלָא לְבוּשָׁא וּבְלָא כְסוּ. הֵיכֵי סַגֵּיתוּן בְּטוּרֵי וּבַחֲצָצֵי חֲלִיצֵי מְסָאנֵי וּבְלֹא סַנְדְּלָא. הֵיכֵי טַעֲנִיתוּן מוֹבְלֵי טְעוּנֵי דְּחָלָא, הֵיכֵי הֲווֹ יְדֵיכוֹן כְּפִיתוּן לַאֲחוֹרֵיכוֹן, הֵיכֵי לָא בְּלַעְתּוּן רוֹקָא בְּפוּמֵיכוֹן. פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר לִיטָא שִׁמְשָׁא אַמַּאי לָא חֲשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה דְּעָאל שַׂנְאָה לְבֵית מַקְדְּשָׁא. אַהֲדַר לֵיהּ שִׁמְשָׁא בְּחַיָּיךְ משֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא, הֵיכֵי אֶהֱוֵי חָשׁוֹכָא דְּלָא שַׁבְקִין לִי וְלָא רָפוּ לִי דְּנָקְטִין לִי בְּשִׁיתִּין שׁוֹטֵי דְנוּרָא וְאָמְרִין לִי פּוֹק וּנְהַר נְהוֹרָיךְ. תּוּב פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר וַי עַל זִיוָךְ מַקְדְּשָׁא הֵיכֵי חָשַׁךְ, וַי כִּי מְטָא זִמְנֵיהּ דִּיחָרֵב וְהֵיכְלָא מְכַלֵּי וְדַרְדְּקֵי דְבֵי רַב מִתְקַטְלִין וַאֲבוּהוֹן אָזְלִין בַּשִּׁבְיָה וְגָלוּתָא וּבְחַרְבָּא. תּוּב פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר, שַׁבָּאֵי אִי בְּחַיֵּיכוֹן אַתּוּן קָטוֹלֵי, לָא תִקְטְלוּן קָטוֹלָא אַכְזְרָאָה וְלָא תְשַׁוּוֹן כַּלָּאָה גְמִירָא, וְלָא תִקְטְלוּן בְּרָא בְּאַנְפּוֹהִי דְּאַבָּא, וּבְרַתָּא בְאַנְפַּהּ דְּאִמָּא, דִּמְטָא זִימְנָא דְּמָרֵי שְׁמַיָא חוּשְׁבָּנָא חֲשִׁיב מִנְכוֹן. וְכַשְׂדָּאֵי רַשִּׁיעַיָא לָא עָבְדִין הָכֵי אֶלָּא מוֹתְבִין לֵיהּ לִבְרָא בְּכַנְפֵיהּ דְּאִמֵּיהּ וְאָמְרִין לֵיהּ לַאֲבוּהָ קוּם נַכְסֵיהּ, בַּכְיָא אִמֵּיהּ וְנָתְרִין דִּמְעָתָא עֲלוֹהִי וַאֲבוּהִי תְּלָה לֵיהּ רֵישֵׁיהּ. וְעוֹד אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָּנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה וְאַתָּה שׁוֹתֵק. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, טז): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

ויהי בעת שסרחה הצאן ולא שמעה לדברי אדוניה שנאה רועי כבשיה ופרנסיה הטובים ורחקה מהם: הצאן אילו בית ישראל שנמשלו כצאן ואתן צאן מרעיתי וגו' (יחזקאל ל"ד ל"א) שנאה רועי כבשיה ומינתה עליהם רועים של שקר ואף היא תועה לבה מאחר בוראה ונפנה לבה אחר החטא ירמיה הנביא היה מתנבא עליה ברוח הקודש: הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו יצורים הראשון הוא היה אדם הראשון הה"ד וייצר ה' אלקים את האדם וגו' (בראשית ב' ז') השני הוא היה (ישעיה) [יעקב] דכתב ביה (אומר) [כה אמר ה'] בוראך יעקב ויוצרך ישראל וגו' (ישעיה מ"ג א') השלישי [הוא היה ישעיה דכתיב ועתה אמר ה' יצרי מבטן (שם מ"ט ה') הרביעי] הוא היה ירמיה דכתב בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיה א' ה') אילו כתב בהם יצירה. יציאתו של ירמיה לעולם זעיק זעקה גדולה כבחור ואמר מעי מעי [אוחילה] חושש אני (קרבי) [קירות] לבי איברי זעו עלי שבר על שבר אני ששברתי כל הארץ ומניין שאמר ירמיה כן דכתב [מעי] מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי וגו' (שם ד' י"ט). פתח פיו והוכיח לאמו אמר לה אמי אמי לא עברתני כדרך הנשים ולא ילדתני כדרך היולדות שמא היו דרכיך כדרכי כל הסוטות ונתת עיניך באחר שהסוטה אחר בעלה למה אינך שותה מן המים המרים העזת פנייך מנין שאמר ירמיה כן [דכתיב] ומצח אשה זונה היה לך וגו' (שם ג' ג') כיון ששמעה אמו דברים הללו אמרה מה ראה זה לומר בי כך שלא בעונתו פתח פיו אמר לה לא עלייך אמי אני אומר (לך) [כך] לא עליך אמי אני מתנבא [אלא] לציון ולירושלים אני אומר שהיא מקשטת את בנותיה ומלבשתן זהורית ומעטרת אותן בזהב יבואו השודדים וישדדו אותם ואת שדוד מה תעשי [כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב] וגו' (שם ד' ל'). אמר לו הקדוש ברוך הוא בטרם אצרך בבטן עד שלא יצרתיך במעי אמך מניתך להיות מתנבא על עמי ענה ירמיה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם איני יכול להתנבאות עליהם איזה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו עמדו להם משה ואהרן לא בקשו לרגום אותם באבנים שנאמר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במדבר י"ד י') העמדת להם אליהו בעל קווצות והיו מלעיגים ומשחקים עליו הרי מסלסל קווצותיו שכן [שמו] איש בעל (קווצות והיו מלעיגים ומשחקים) [שער] (מלכים ב' א' ח') העמדת להם אלישע והיו אומרים לו עלה קרח [עלה קרח] (שם ב' כ"ג) איני יכול לצאת על ידי ישראל הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיה א' ו') אמר לו הקדוש ברוך הוא הלא לנער אני אוהב שנאמר כי נער ישראל ואהבהו (הושע י"א א') שלא טעם טעם חטא וכשגאלתי את ישראל ממצרים קראתי אותן נער דכתב כי נער ישראל [וממצרים קראתי לבני] (שם) ובאהבת נער אני נזכר לכנסת ישראל דכתב זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב' ב') ואף אתה אל תאמר כי נער אנכי כי על כל אשר אשלחך [תלך וגו'] (שם א' ז') טול הכוס הזה של חימה והשקה את הגוים נטל ירמיה את הכוס [ואמר] למי אשקה תחילה איזה מדינה תשתה אמר לו את ירושלים ואת ערי יהודה השקה תחילה שהם ראש לכל המלכיות כיון ששמע ירמיה כך התחיל פותח פיו וארר את יומו דכתב ארור יום אשר ילדתי וגו' (שם כ' י"ד): הוא היה אחד משנים שאיררו וקיללו את יומן שנולדו בהם איוב וירמיהו איוב אמר יאבד יום אולד בו וגו' (איוב ג' ג') ירמיה אמר ארור היום אשר ילדתי בו וגו' (ירמיה שם). אמר ירמיה אומר לכם למה אני דומה לכהן גדול שעלה גורלו להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע ראשה (ופירסמה בטרם) [ופרסס את שערה] נטל הכוס להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צווח ואומר אוי לי אמי שהייתי משתדל מכבדך והריני מבזך כך היה ירמיה אומר אוי לי עלייך אמי ציון שהייתי סבור שאני מתנבא דברים טובים וניחומים והריני מתנבא עלייך דברי פורענות: ירמיה היה אחד משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור ירמיהו [היה מתנבא בשווקים] צפניה בתוך בתי כנסיות וחולדה אצל הנשים וירמיהו היה מתנבא ואומר אם תשובו ממעשיכם הרעים ותשמעון לדבריי ירומם אתכם הקדוש ברוך הוא על כל מלכיות ואם לא תשמעו לדבריי הרי הוא מוסר את ביתו ביד השונאים והם עושים בו כרצון נפשם ולא הטו את אזנם וילכו במועצות בשרירות לבם וגו' (שם ז' כ"ד). ובשעה שבא נבוכדנצר להגלות אותם גלות ראשונה גלות יכניה חזרו רחמיו של נבוכדנצר עליהם ענה ואמר יש (להם מזרעם של יכניה) [לכם מזרעו של יאשיהו] ואמליכנו עליכם ושם היה מתניה בן יאשיהו זה מזרעו של (יכניה) [יאשיהו] ענה נבוכדנצר ואמר לו מה שמך חשב מתניה בלבו הריני מוציא את שמי צדקיה כדי שיצאו ממנו צדיקים ולא היה יודע שבימיו הקב"ה מצדיק את הדין על בית המקדש ששרף באש המליכו נבוכדנצר על ירושלם אמר לו השבע לי שלא תמרוד עלי אמר לו צדקיהו הריני נשבע בנשמתי אמר לו נבוכדנצר איני משביעך אלא בתורה שניתנה על הר סיני מה עשה נבוכדנצר הביא ס"ת והניחו אצל ברכיו של צדקיהו והשביעו שאינו מורד עליו ולא הספיק נבוכדנצר לילך אל ארצו עד שמרד עליו צדקיהו. הוי לא חזר צדקיהו ומרד על הקדוש ברוך הוא ושריו ועבדיו עמו והיו מסרבים בדברי ירמיה שכן כתב [ולא שמע הוא ועבדיו ועם הארץ אל דברי ה' אשר דבר ביד ירמיה הנביא] (ירמיה ל"ז ב'). וישלח המלך את יוכל בן שלמיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן ירמיה דרוש נא בעדינו שרי הכשדים מקיפות אותנו אותה שעה עלה חיל של מצרים לעזור את ישראל ושמעו הכשדים הצרים על ירושלים וברחו מלפניהם ענה ירמיה ואמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל כה תאמרון אל צדקיהו מלך יהודה השולח אתכם אלי וגו' (שם שם ז') חיל המצרים שעלו לעזור (להם) [לכם] ישובו וילכו להם למצרים וישובו הכשדים וילכדו את העיר הזאת וישרפו אותה באש לאמר לא תאמרו (למשפחותיהם) [למשפחותיכם] הלוך ילכו מעלינו כי לא ילכו אם (לא וגו') [הכיתם] את כל עם הכשדים הצרים אתכם ונשארו בהם אנשים וגו' ממקומם הם עומדים ושודפים את ירושלים. ויהי בעלות חיל הכשדים מפני חיל פרעה (וגו') יצא ירמיה מירושלים לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים והוא היה יוצא בשער בנימין והיה שם אדם אחד ממונה על הנכנסים ועל היוצאים הוא היה יראיה בן שלמיה בן חנניא בן עזור נביא השקר (משהיה מאנה) [מי שהיה מתעה] את יושבי ירושלים הנה כלי בית ה' מושבים מבבל (ירמיה כ"ז ט"ז) אל תיראו כיון ששמע אותו ירמיה אמר לו אמן כן יתקיימו דבריך ויתבטלו שלי אני משתכר ואתה מפסיד אני כהן אוכל מבית המקדש ואתה גבעוני חוטב עצים ושואב מים למזבח עד שאתה מתנבא על ביתו של הקב"ה התנבא על עצמך שהשנה אתה מת ונקבר בשנה שנייה כשהיה עובר למות קרא לשלמיה בנו אמר לו הוי יודע שעמד ירמיה וקילל אותי ראה [האיך] תמצא לו עלילה לירמיהו ותפרע הימנו היה שלמיה חוזר ומבקש ולא מצא ואף הוא כשהיה עובר למות קרא לבנו יראיה ואמר לו [ראה] היאך תמצא עלילה לירמיהו ותפרע הימנו מה עשה לאבי ראה אותו יוצא בשער בנימין הלך ואחז אותו ואמר לו אל הכשדים אתה יוצא להשלים להם אמר לו ירמיה שקר אתה מדבר ליטול חלקי עם הכהנים אני הולך ואחזו והוציאו אצל השרים אמר להם הרע לנו הרבה האיש הזה ומצאתיו יוצא אצל הכשדים להשלים עמהם רגזו עליו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים בבית יונתן הסופר שהיה קרוב לאליהו הנביא ואמר לו ראה כבוד שנתן לך אוהבך נאה (בבית) [הבית] האסורים שאתה בתוכו איפוטונקריק לינטין שאני בתוכו. אותה השעה שלח צדקיהו והביאו אצלו ואמר לו יש (לך) דבר מאת ה' אמר לו ירמיהו דבר עתיד מלך בבל להגלותך נשתנו פניו של צדקיהו וזעף לנגד ירמיהו ירא ירמיהו שמא יהרגנו והפליגו למקום אחר ואמר לו יש לנו ללמד מן הרשעים שאינם נפרעים עד שמוצא אחריו עלילה על אחת כמה וכמה הצדיקים ולא עוד אלא (שיקרא) [שנקרא] שמך צדקיהו שאתה אדם צדיק מה חטאתי לעם הזה שנתנו אותי בבית האסורים [איה אותם] שהיו מתנבאים ואומרים להם לא יעלה מלך בבל על ירושלים בבקשה ממך סודר אני תפלתי לפניך אל תשיבני בית יונתן וגו' (שם ל"ז כ') ויצוה צדקיהו על ירמיהו ונתנו בית האסורים ונתן לו לחם ליום (וגו') עד שכלה לחם מירושלים וישב ירמיהו בחצר המטרה וישמע שפטיה בן מתן וגדליה בן פשחור ויוכל בן שלמיהו ופשחור בן מלכיה את דברי ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר (שם ל"ח א') היושב בעיר ימות בחרב ברעב ודבר אותה השעה באו להם אצל צדקיהו המלך אמרו לו הרבה האיש הזה מתנבא עלינו רעות אינו דורש שלום למקום הזה ענה ואמר להם הרי הוא בידכם עשו כטוב בעיניכם נטלו [את] ירמיהו והשליכו אותו לבור מלכיה בן המלך והיה הבור מלא מים עשה לו הקדוש ברוך הוא ניסים ירדו להם המים למטן והטיט למעלה ויטבע ירמיהו בטיט והיה יהונתן הסופר מחרפו ומונה אותו ואומר לו הרכין ראשך על הטיט שמא תבא שינה לעיניך: וישמע עבד מלך הכושי (שם שם ז') הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו כושים ציפורה וישראל [ושאול] ועבד מלך הכושי (ושאול) ולמה נקרא שמו כושי אלא כשם שהכושי ניכר בעורו כך היה ניכר במעשיו הטובים בתוך פלטיריו של צדקיהו בא אצל צדקיהו ואמר לו הוי יודע שאם מת ירמיהו בתוך הבור ניתנה העיר להשונאים אמר לו צדקיהו קח אתך שלשה אנשים והעלה ירמיהו מן הבור ובקושי העלוהו נכנס עבד [מלך] הכושי לבית המלך והוציא משם בלאי הסחבות ובלאי מלחים והלך ועמד לו על הבור והיה קורא ואומר אדוני (המלך) ירמיה אדוני ירמיה אין קול ואין עונה נתן ידיו בלבושיו וקרעם והיה בוכה והולך וירמיהו היה שומע אלא שהיה מתירא שמא יונתן הסופר הרשע היה כיון ששמע קולו בוכה אמר [מי הוא שקורא אותי ובוכה אמר] לו הוא עבד מלך הכושי חי אתה הייתי סבור שאתה מת הרי החבל (מניחו) [הניחו] תחל אצילי ידיך והמלחים ויעלו את ירמיהו מן הבור: וישב ירמיה בחצר המטרה (שם שם כ"ח) בעת (כינסם) [ההיא כינס] נבוכדנצר את מחנותיו ויצאו על ירושלים כשהגיע לרבלתה ישב לו שם שהיה מתיירא שלא יעשה לו כמו שעשה לסנחריב אותה שעה קרא לנבוזראדן ונשאו ראש על כל החיילות ואמר לו לך כבוש את ירושלים הלך נבוזראדן ויצר על ירושלים בשנת תשע למלכותו של צדקייהו עד שנה אחת עשרה למלכותו ולא היו יכולים לכבש את ירושלים שלא נחתם גזר דינם עד עכשיו ברם כשהגיע קיצם של ציון וירושלים ליהרס קץ (הן) [היה] לכל בני אדם קץ לכל החיים שבשבעה עשר בתמוז אירעו חמש פורעניות לישראל נשתברו הלוחות בוטל התמיד הובקעה העיר שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל אבל בתשעה באב נשרף בית המקדש: ויחזק הרעב בעיר (ירמיה נ"ב ו') והיו בנות ציון מחברות בשווקים והיו רואית אילו את אילו זאת אומרת לחבירתה למה יצאת לשוק שלא יצאת לשוק מימיך והוא עונה ואומרת לה מכסה אני ממך קשה היא מכת הרעב (אינה) [איני] יכולה לסבול והן אוחזות זו בזו וחוזרת מבקשות בתוך העיר ולא היו (מוצאים) [מוצאות] והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה ובניהן יונקים חלבן היו מהלכין על (ידם) [ידיהם] ועל רגליהם כל אחד ואחד מכיר את אמו והוא עולה ונוטל את דדו ונותנו בפיו שמא ימשוך לו חלב והוא אינו מושך ונפשו מטרפת והוא מת אל חיק אמו לקיים מה שנאמר בהשתפך נפשם על חיק אמותם (איכה ב' י"ב). באותה השעה אמר המקום לירמיהו קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך (וגו') אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה שאומר לי המקום לך קנה לך את השדה. כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבזו אותו ויחרבו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו שלא תהיו משבחים ואומרים אתם כבשתם אותה קריה כבושה כבשתם עם הרוג הרגתם באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית הלכו ועלו להם בבימה אמצעית מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים משם שנשתכלל בית המקדש שם ישבו השונאים ונטלו עצה (מן הזקינים) האיך לשרוף בית המקדש עד (נמלכו) [שנמלכו] ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבעה זוית של היכל ושרפו אותו. כשראה כהן גדול שנשרף [ביהמ"ק] נטל את המפתיחות וזרקן לשמים פתח פיו ואמר הרי מפתחות של ביתך אפיטרופוס של שקר הייתי בתוכו יצא לילך לו תפסו אותו שונאים ושחטו אותו אצל המזבח מקום שהיה מקריב את התמיד יצתה בתו בורחת וצווחת אוי לי אבא חמדת עיני תפשו אותה ושחטו אותה וערבו דמה בדם אביה. כשראו הכהנים והלוים שנשרף בית המקדש נטלו את הכינורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף ביהמ"ק נפלו באש ונשרפו שלא יענו אותן השונאים. (כשראו צדיקים) [כשראה צדקיה] כן (יצאו) [יצא] לברוח במחילה שהיתה הולכת לירחו מקום אמת המים באה והיה יגע והיו בניו מהלכין ראשונים ראה אותו נבוזראדן אחזו לו ולעשר בניו ושלח אותם נבוזראדן אצל נבוכדנצר (ואמור) [ואמר] לו אמור לצדקיהו מה ראית למרוד עלי באיזה דין אדונך אם בדין אלקיך חייב אתה להרוג שנשבעת בשמו לשקר אם בדיני מלכות חייב אתה להרוג שכל מי שעובר שבועתו של מלך חייב להרוג בכן ענה צדקייהו הרגיני ראשון שלא אראה בדם בניי ובניו אומרים ומבקשים ממנו הורגינו תחלה שלא נראה דם אבינו שפוך על הארץ וכן עשה להם שחטם לפניו ואחר כך חטט את עיניו (ונתנת) [ונתנם] בתנור והוליכו בבלה והיה צדקיה צווח ואמר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיה מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו ולא הייתי שומע לדבריו והריני בבבל ועיני לא רואות (אותך) [אותה]. ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטורת עולה בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת התחיל צווח ואומר פיתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל וגו' (ירמיה כ' ז') הלך לו לדרכו התחיל צווח ואומר באיזו דרך הלכו להם חטאים באיזו דרך הלכו האבודים אלא אני אלך ואובד [עמהם] היה (לך עמהם) [הולך] ורואה את השביל מלא דם והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן קבע פניו לארץ וראה פרסות רגלים יונקים ועוללים שהיה מהלכים בשבי היה גוחן לארץ ומנשקן כשהגיע לגלות גיפפן ונשקן היה בוכה לנגדם והם לנגדו ענה ואמר להם אחי ועמי כל כך אירע לכם (עד) [על] שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי כיון שהגיע לנהר פרת ענה נבוזראדן אמר לו אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל (שם מ' ד') חשב ירמיה בלבו ואמר [אם] אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם יצא לו מהם נטלו הגליות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם (הגיעו) [געו] כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו אבינו ירמיה (הריני) [הרי אתה] מניחנו [שם] בכו שכן כתב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהלים קל"ז א') וענה ירמיה ואמר להם אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון לא גליתם היה ירמיה הולך ובוכה וכך אמר חבל עליך יקרת המדינות: אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר (לבנשה) [לבושיה] שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמנה ואני צועק ומבקש מי ינחמני קרבתי אצלה ודברתי עמה ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני ענתה ואמרה לי אינך מכירני אני היא שהיו לי שבעה בנים יצא אביהם למדינת הים עד שאני עולה ובוכה עליו הרי שניבא ואמר לי נפל הבית על שבעה בנייך והרגם איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שעריי עניתי ואמרתי אין אתה טובה מן (עמך) [אמי] ציון והיא עשויה מרעית לחיות השדה ענתה ואמרה לי אני אמך ציון אני היא אם השבעה שכן כתב אומללה יולדת השבעה (ירמיה ט"ו ט') אמר לה ירמיה דומה מכתך (למכת) [למכתו] של איוב מאיוב נטלו בניו ובנותיו וממך נטלו בנייך ובנותייך מאיוב נטלתי כספו וזהבו וממך נטלתי כספך וזהבך לאיוב השלכתי לתוך האשפה וליך עשיתי אשפה של זבל וכשם שחזרתי ונחמתי את איוב כך אני עתיד לחזור ולנחמך לאיוב כפלתי בניו ובנותיו וליך אני עתיד לכפול בנייך ובנותייך לאיוב כפלתי כספו וזהבו וליך אני עתיד לעשות כן לאיוב נערתי מן אשפה ועליך הוא אומר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ"ב ב') בשר ודם בנה אותך בשר ודם החריבך אבל לעתיד לבא אני בונה אותך שכן כתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') אמן במהרה בימינו הקב"ה יקיים את המקרא שכתב עלינו ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה וגו' (ישעיה ל"ה י):

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו וגו' (תהלים קל"ז א' וב): זו היא שנאמרה על ידי ירמיהו הנביא אהלי שודד וכל מיתרי נתקו (ירמיה י' כ') כנגד מי אמרו למקרא הזה לא אמרו ירמיה אלא כנגד ישראל אף על פי שאמרו כנגד ישראל חזר ואמרו על הקדוש ברוך הוא בשעה שגלו ישראל וחרב בית המקדש ונעקרה סנהדריו היה הקב"ה בוכה עליהם [במר] נפש והיה נושא עליהם קינה ומתמיה עליהם אמר עליהם אהלי שודד ונכנסו השונאים ובזזו את מקדשי ואני יושב ומחריש ואין אהל אלא בית המקדש שנאמר אהל שכן באדם (תהלים ע"ח ס') אלא מה אעשה מדת הדין הוא לפני. וכל מיתרי נתקו זה סנהדרין שהיא דומה (לאולם במיתריו) [לעולם כמיתרים] לאהל כשם שאהל אינו יכול לעמוד אלא ע"י מיתרים כך אלמלא זקנים שיושבים בסנהדרי גדולה ומתקנים את המועדות ומעברים את השנים ואת החדשים ומתירים את המותר ואוסרים את האיסור ומיישבים את העולם אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. בני יצאוני ואינם (ירמיה שם) וכי אין ישראל קיימין בעולם והלא אתה מוצא שקיימים ישראל מסוף העולם ועד סופו אלא מהו שאמר בניי יצאוני ואינם שאין עושים בניי את המועדים כתיקנם כשם שנצטוו בסיני. כך הייתה כנסת ישראל אומרת לאומות העולם בשעה שגלו היו מתמהין כשהיו רואין אותם השחירו פניהם כשולי קדירה ואומרים הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ (איכה ב' ט"ו) אלו הן שנאמר בהן ויצא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא בהדרי וגו' (יחזקאל ט"ז י"ד) באותה שעה צדקו עליהם את הדין ואמרו חלילה להקדוש ברוך הוא [לעשות דין] בלא דין לקיים מה שנא' ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו' ואמרו על אשר עזבו ברית ה' וגו' (דברים כ"ט כ"ג וכ"ד) אמרה להם אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש (שה"ש א' ו') מה אתם רואים שהשחירו פניי כשולי קדירה ששזפתני השמש מעשי גרמו לי שהנחתי להקב"ה והלכתי אחר החמה והלבנה ומי גרם לי שעשיתי כל המעשים הללו בני אמי נחרו בי (שם) בני אמי נביאי השקר שהיו לי כגון צדקיהו בן כנענה וחביריו הם גרמו לי שאבא ליד הצער הזה שמוני נוטרה את הכרמים (שם) כשנצטויתי מסיני לא נצטויתי שאשב [ומשמר] אלא יום אחד ועכשיו שמוני נוטרה את הכרמים יושבת ומשמרת שני ימים טובים ואיני יוצא בהם ידי חובתי כרמי שלי לא נטרתי (שם). אין נוטה עוד אהלי [ומקים יריעותי] (ירמיה שם) מהו וכי אין בית המקדש עתיד ליבנות אלא אין נוטה עוד אהלי מכם ואין מקים ידיעותי מכם אלא מקדש ראשון שבנאו בשר ודם נפל ביד שונא אבל מקדש אחרון שהקב"ה בונה אותו שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') שוב לא יחרב לכך נאמר אהלי שודד וגו': דבר אחר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו מה ת"ל שם ישבנו מלמד שלא היתה להם ישיבה משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב לפיכך נפלו עליהם בעילה אמרו אלקיהם של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירים לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם שמא ישובו ויתחברו כולם ויקראו לאלקיהם ויחזרו ולא הועלנו כלום לפיכך היו דוחקים אותם ומריצים אותם על כרחם שנאמר על צוארינו נרדפנו וגו' (איכה ה' ה') קלים היו רודפינו וגו' (שם ד' י"ט). מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל א"ר יוחנן הרג בהם פרת בישראל יותר ממה (שהרגו) [שהרג] בהם נבוכדנצר הרשע כשהיו שרוים בא"י לא היו שותים אלא מי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעיינות וכיון שגלו לבבל שתו מימי הפרת ומתים מהם הרבה לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל מיתתם שמתו בדרך ולא הניחום לקוברם ועל ההרוגים שהרגו בהם [מימי] פרת ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר שנאמר כשדים באניות רינתם (ישעיה מ"ג י"ד) וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות [של] ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הולכים הללו בלא משאוי מיד נטלו משאוי והניחו על כתיפם עד שנכפפות קומתם מפני המשאוי שכך אמרו על עצמם על צוארינו נרדפנו (איכה ה' ה') באותה שעה געו כל ישראל בבכייה עד שעלתה בכייתם למרום אמר ר' אחא בר אבא באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את כל העולם כולו לתוהו ובוהו אמר הקדוש ברוך הוא כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו שנאמר גם אני אכה כפי על כפי והנחתי חמתי (יחזקאל כ"א כ"ב) עולם שבראתי לא בראתי אלא בשתי ידיי שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני וגו' (ישעיה מ"ח י"ג) אחריבנו אמר רבי תחליפא בר קרויה באותה שעה נכנסו כל מלאכי השרת ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו רבונו של עולם עולם ומלואו שלך הוא לא דייך שחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב בית דירתך של מעלה אמר להם וכי תנחומים אני צריך או בשר ודם אני שאני צריך (תנחומיך) [תנחומיכם] הרי אני מכיר בסוף שנ' עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא (שם מ"ו ד') על כן אמרתי שאו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני (שם כ"ב ד') אל תוסיפו לא אמר אלא תאיצו אמר להם (תנחומיך) [תנחומיכם] הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצים הם לפני רדו מלפני ושמו את משאוי מעל בני מיד ירדו לא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה נשא עמהם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו למענכם שלחתי בבלה (שם מ"ג י"ד). וכל ישראל באים הגולה יצאו לקראתם בני (בראי) [בארי] ובני מדינות אחרות (והיה רואה) [והיו רואים] אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל"ו כ') דבוודאי דאילו הם. מה עשו בני בארי באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר אמר להם על מה אתם עושים [כך] אמרו לו אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה אמר להם הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל מה שכרן של בני בארי נטה עליהם הקדוש ברוך הוא חסד מכל ארץ ישראל ואין לך בארץ ישראל (שהיה) [שהיו] יפים ביותר אלא בני בארי אמרו כל אדם שנכנס לשם אינו מבקש לצאת בלא עבירה. מהו גם בכינו שהם מבכים עמהם הקב"ה: דרש ר' יצחק על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו (תהלים שם ב') בא וראה עפרה של ארץ ישראל לתשובה עד (שיהיו) [שהיו] בארץ ישראל היה ירמיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יתחתם עליכם גזר דין ולא קיבלו כיון שגלו היו נוהגים קדושה במצות נטלו כינורותיהם ותלו אותם בערבות. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר וגו' (שם שם ג') באותה שעה אמרו להם אומות העולם עמדו ושוררו לפני עבודה זרה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש אמרו להם אילו אמרנו שירה במקומינו לא גלינו מארצנו ועכשיו היאך נאמר שירה לפני עבודה זרה היה רבי יצחק בן טבלאי אומר משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקני כוס אחד ולא רצת להשקותו כעס עליה והוציאה מתוך ביתו הלכה ונשאת למוכה שחין אמר לה עמדי והשקני כוס אחד אמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאילו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד והייתי במקומי עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני אף כך ישראל אומרים לאומות העולם אילו אמרנו שירה לפני הקדוש ברוך הוא במקומינו על כל הניסים שעשה לנו ישבנו במקומינו ולא גלינו מארצינו ועכשיו נאמר שירה לפני עבודה זרה מיד עמדו והשליכו מהם תילי תילים של הרוגים ואע"פ שהרגו מהם הרבה היתה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עכו"ם שנאמר ותוללינו שמחה (שם) באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל שבועה שלימה כביכול הוציא על עצמו אם לא אעשה שבועתי שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (שם שם ה') נטל הקדוש ברוך הוא ידו והחזירה לאחוריו בשעה שגלה ישראל כעניין שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב' ג') כביכול לא החזירה הקדוש ברוך הוא למקומה וכן אמר להם הקב"ה לישראל אשכח ימיני שהחזרתי לאחוריי אם לא אקים לכם שבועה זו ולא אשכח אתכם בין האומות העולם תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכיר את ירושלים אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהלים שם ו') שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לירושלים כל שמחתה כעניין שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיה ל"ה י') וכל המתאבל על ירושלים בעולם הזה ישמח עמה לעתיד לבא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (שם ס"ו י') אמרו משום אביי אין שמחה בא אלא בתשעה באב לפי שקבעו אבל בזמן הזה ועתיד לפני הקדוש ברוך הוא לעשותו יום טוב שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמיה ל"א י"ג):

בכה תבכה בלילה (איכה א' ב'): ילמדינו רבינו הכהנים מהו שיהא מותר להם לטבול לתרומתם בתשעה באב אמר רבי חנינא סגן הכהנים כדיי בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת (ברייתא תענית י"ג א') אין צריך לומר שאנו צריכים להיות נזכרים חורבן הבית אמר הקדוש ברוך הוא אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (תהלים קל"ז ה') וכן ירמיהו אומר זכור תזכור ותשוח עלי נפשי (איכה ג' כ') כביכול ראה מה כתב בכבודו של הקב"ה ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו' (ישעיה כ"ב י"ב) וכן הוא אומר על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי (שם שם ד') כביכול אמר הקדוש ברוך הוא כשם הוא למטן אף לפניי בבכיה למעלן על מה שהגיע כביכול בכייה לפניי על שהנחתי שכינתי שנאמר זאת מנוחתי עד עד וגו' (תהלים קל"ב י"ד) והיא בוכה על שהנחתי כבוד מנוחתי מתוכה והנחתיה לכך היא בוכה מניין שקראו בעניין בכה תבכה בלילה: [בכה תבכה בלילה] כך פתח ר' תנחומא בי ר' זה שאמר הכתוב כה אמר ה' תרדנה עיני דמעה יומם ולילה ולא תדמינה (ירמיה י"ד י"ז) אמר להם הקדוש ברוך הוא בכה תבכה בלילה אתם בוכים בלילה ואני בוכה יומם ולילה למה שאין לפניי שינה שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ"א ד') ואמרת את הדבר הזה כה אמר ה' תרדנה עיני דמעה יומם ולילה לא גלה הכתוב אם הנביא אמר תרדנה עיני דמעה אם לאו אלא שמה שהוא אומר יומם ולילה ואי אפשר לבשר ודם לבכות יומם ולילה ואומר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיה ח' כ"ג) ש"מ בהקב"ה מדבר שאין לפניו שינה שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים שם): בכה תבכה למה שתי בכיות בכייה על הרוגיה בכייה אף על הרעב שהיה שם שהיו אוכלים בשר בנים ובנות כמה שנאמר ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו וגו' (איכה ד' י') אמר רבי יוחנן כשם שהיו אוכלים בני ציון בשר בנים ובנות (שנא' ויהי) כך היו נשי שומרון אוכלות בשר בנים ובנות שנאמר ויהי רעב גדול בשומרון והנה צרים עליו וגו' ויהי המלך עובר על החומה ואשה צעקה אליו לאמר הושיעה אדונינו המלך ויאמר לא יושיעך מאין אושיעך המן הגורן או מן היקב (מלכים ב' ו' כ"ה עד כ"ז) אמר לה האלקים אני אף על פי כן חזר וקיבלה אמר לה מה ליך שנאמר ויאמר המלך מה לך ותאמר האשה הזאת אמרה לי תנה את בנך ונאכלנו [וגו'] ונבשל את בני ונאכלנו ואומר אליה וגו' [ותחבא את בנה] (שם שם כ"ח וכ"ט) מי (שהיה) [שהוא] שומע סבור שהטמינה אותה חי [א"ר יוחנן שחוט ומבושל היה] לאוכלה לעצמה מנין שנאמר (ותאמר) [ואמר] אליה [וגו'] תני את בנך ונאכלנו (שם) ונשחטהו אין כתב כאן הוי (מכלל) שהיה שחוט ומבושל ויאמר המלך כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם יעמוד ראש אלישע בן שפט וגו' (שם שם ל"א) אמר רבי יוחנן בחורבן ראשון ובחורבן השני אכלו אבות בשר בנים ובנות והוא שירמיה מקונן עליהם לכן אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם וגו' (יחזקאל ה' י'): דבר אחר למה שני פעמים בכיה בכה תבכה בכיה על ירושלים בכיה על נהרות בבל כמ"ש על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו' (תהלים קל"ז א') בכה תבכה בוכה על עצמה ובוכה על שפירש מהם ירמיה למה שהיה מיקל את העול מעליהם מה היה עושה היה נותן את הקולר על צוארו והיה נבוזראדן מסירו והיה אומר לו (חבול) [חובל] אתה בנפשי שלא ישמע המלך ויאמר לי וכי לא פקדתיך עליו שנאמר קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו וגו' (ירמיה ל"ט י"ב) א"ל שלשה דברים אני רואה בך נביא של שקר ורוצח ומבעט ביסורים אמר לו לא על ילדיך אמר הקב"ה שהמקום צריך ליחרב אמר לוע"יועל ידי אחרים והוא מכניס עצמו בקולר והיו (השבוים) [השבאים] רודפים וכיון שהיו רואים אותו עמהם היו מהלכים מעט מעט והיאך היו רודפים מה היו עושים היו נוטלים אחד מהם והורגים אותו ועושים אותו איברים איברים ומשליכים אותו לפניהם והם רואים ומהלכים שלא בטובתן כשם שהלסטים (עושה) [עושים] כשהם (רועים) [שובים] את הצאן כמ"ש על צווארינו נרדפנו (איכה ה' ה') לכך [בכו] הוי בכה תבכה בלילה: (כט-ל). איכה ישבה בדד וגו' (איכה א'): כתיב ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל (ישעיה מ"ג כ"ב) כשהיה הכומר בא לאחד מהם אמר לו הע"ז אמרה לי שאין אתה רוצה להקריב לה מבניך כלום השיב לו אותו האיש כי ברשותי הם והלא כל אחד ואחד מהם הוא טרוד ועסוק במלאכתו אלא המתן לי בן קטן יש לי והוא בבית הספר ואין לי הנייה ממנו לאותו אני מקריב ומיד היה נוטלו סומקינו הה"ד ותקחי את בניך [וגו'] אשר ילדת לי (יחזקאל ט"ז ב') אמר הקדוש ברוך הוא לעכו"ם אתם מקריבים בנים ואינכם יגיעים ובי אתם יגיעים כמה שכתב כי יגעת בי ישראל. וזבחיך לא כבדתני (ישעיה שם) אמר להם הקב"ה שמא הטרחתי עליכם שתהיו מביאים לי שלמים לאו כמ"ש ואם זבח שלמים קרבנו (ויקרא ג' א') אם מבקש הוא להביא שלמים יביא. לא העבדתיך במנחה (ישעיה שם) לא הטרחתי עליכם שתהיו מביאים לי מנחה כמ"ש ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו וגו' (ויקרא ב' א'). לא הוגעתיך בלבונה (ישעיה שם) לא אמרתי לכם שתהיו מביאים קנטירים של לבונה אלא קומץ. כמ"ש וקמץ מלא קומצו וגו' (ויקרא ב' ב'). לא קנית לי בכסף קנה (ישעיה שם כ"ד) לא אמרתי לכם שתהיו מביאים קנטרים של קטורת אלא פרס שחרית ופרס ערבית בא וראה פסלו של מיכה היה עומד במערבו ובהמ"ק היה עומד בשילה והיה מקריב לפני צלמו של מיכה קטורת בעתר [כענין] שנאמר ועתר ענן הקטורת עולה (יחזקאל ח' י"א) ובשילה היו מקריבים פרס שחרית ופרס ערבית והיו ב' העשנים מתאבכין ועולין לשמים כמ"ש ויתאבכו גאות עשן (ישעיה ט' י"ז) והקדוש ברוך הוא אומר לאיזה נקבל לזה או לזה. אך העבדתני בחטאתך (ישעיה שם) אמר הקב"ה הייתי קורא לא כן עבדי משה (במדבר י"ב ז') וכן ויבחר בדוד עבדו (תהלים ע"ח ע') וכן אל תירא עבדי יעקב (ישעיה מ"ד ב') ובחטאתיכם עשיתם אותי שהייתי קורא לרשע עבדי כמה שכתוב ולקחתי את נבוכדנצר מלך בבל עבדי (ירמיה מ"ג י'). דבר אחר אך העבדתני אמר להם הקדוש ברוך הוא בחטאתיכם עשיתם אותי לגלות לבבל כמה שכתוב למענכם שלחתי בבלה (ישעיה מ"ג י"ד). הוגעתני בעונותיך (שם שם כ"ד) אמר להם הקדוש ברוך הוא עונותיכם עשו אותי להיות עוסק ויושב בבכי ובקינות כמ"ש איכה ישבה בדד: דבר אחר איכה ישבה בדד בודד כל העולם תמיהים עליה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי יושב ויאמר ה' על עזבם תורתי (ירמיה ט' י"א וי"ב): למלך שהיה אוהב את בנו עשה לו מונייק של זהב ותולה אותו בצוארו לא עשה אלא הכעיסו ונטל אביו ממנו את המונייק ועשה לו כבלים ונתנם ברגליו של בנו כך עשה הקב"ה אותיות של תורה כמונייקית ונתנם על צואריהם של ישראל שנאמר כי לוית חן הם לראשיך וענקים לגרגרותיך (משלי א' ט') תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך (שם ד' ט') לא עשו אלא עזבו את התורה שנאמר עזבו את תורתי וימאסו בה (ירמיה ו' י"ט) כתב אותיותיהם פורעניות והביאה עליהם איכה ישבה בדד: דבר אחר איכה ישבה בדד מה ראתה המגילה (לכתוב) [ליכתב] לשמו של ירמיהו אלא ארבעה בנים [הם] אחד תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן ואחד תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב ושנים תבעו כבודו של בן וכבודו של אב אליהו תבע כבודו של הקב"ה כשהיה עומד ומקטרג: (פכ"ט-ל-ל). נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם (ישעיה מ' א'): זש"ה מי יתנך כאח לי (שה"ש ח' א') כאיזה אח לא כקין להבל קין הרג את הבל ולא כישמעאל ליצחק ישמעאל שונא את יצחק ולא כעשו ליעקב עשו שונא ליעקב ולא כאחי יוסף ליוסף אחי יוסף שונאים את יוסף אלא כיוסף לאחיו אחר כל הרעות שעשו לו מה כתיב ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וגו' (בראשית נ' כ"א) ונחמם ואמר להם דברים שמתקבלין על הלב ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד האיך יכול לכבות לעשרה וינחם אותם וידבר על לבם (שם) אמרו לו ישראל רבון של עולם בא וראה ליוסף אחר כל הרעות שעשו לו אחיו הוא עומד ומנחם אותם ומדבר על לבם אף אנו יודעים שהחרבנו את ביתך בעוונותינו הרגנו את נביאינו ועברנו כל המצות שבתורה אלא מי יתנך כאח לי אף אסף הנביא אמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף וגו' (תהלים פ' ב') אמר להם הקדוש ברוך הוא (כיוסף) [ביוסף] אתם מבקשים (אותם) [אותי] כיוסף אני נעשה לכם מה עשה יוסף לאחיו נחם אותם ודבר על לבם אף אתם נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים. דבר אחר נחמו נחמו זה שאמר הכתוב איך תנחמוני הבל ותשובתיכם נשאר מעל (איוב כ"א ל"ד) רב אבא בר כהנה ורבותינו שבדרום רבי אבא בר כהנה [אמר] נשתייר בהם כזבים כד"א ומעלה מעל בה' (ויקרא ה' כ"א) ורבותינו שבדרום אומרים לית תותבתהון ממרקן לית לקדמייתה דמיין לאחרייתה ולא אחרייתה דמיין לקדמייתה ומהו הדבר אלא לפי שהקב"ה משלח את הנביאים לילך לנחם את ציון בא הושע אומר לה עמדי וקבלי כוס תנחומים הקדוש ברוך הוא שלחני אלייך לנחמך אמרה לו מה בידיך אומר לה כך אמר לי הקדוש ברוך הוא בטל אותו הכעס מעכשיו אהיה כטל לישראל (הושע י"ד ו') אמרה לו הושע הרי תנחומים נתונים לך אתמול אמרת ואהי להם כמו שחל כנמר [וגו'] אפגשם כדוב שכול (שם י"ג ז' וח') ועכשיו אתה אומר אהיה כטל לישראל לאילו נאמין לראשונים או לאחרונים ניחומים של הבל הם היאך תנחמוני [הבל] למה שתשובותיכם נשאר מעל. בא יואל ואומר לה עמדי קבלי כוס תנחומים אמרה לו מה בידך ומה בכוסך אמר לה הקדוש ברוך הוא אמר לי כשאגאול [אתכם] עתידים ההרים שיטיפו לכם עסיס והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד' י"ח) אמרה לו הרי תנחומים נתונים לך אתמול אמרת לי הילילו כל שותי יין על עסיס וגו' (שם א' ה') ועכשיו אתה אומר לי יטפו ההרים עסיס וגו' לאילו נאמין לראשונים או לאחרונים איך תנחמוני הבל למה ותשובותיכם נשאר מעל שמעתי כאלה רבות מנחמי עמל כולכם (איוב ט"ז ב'). בא עמוס אמר לה עמדי וקבלי כוס תנחומים ואמרה לו מה בידך ומה בכוסך אמר לה אמר לי הקב"ה שאני שב שבותך ובונה בית המקדש ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט' י"א) א"ל הרי תנחומיך נתונים לך אתמול אמרת נפלה לא תוסיף קום (שם ה' ב') ועכשיו וכו' לאילו נאמין כתוב עד מנחמי עמל כלכם. עובדיה נתנבא לאדום וכן יונה לנינוה. בא נחום ואמרה לו מה בידך אמר לה הקב"ה אמר לי אמור לה קרובה היא ישועתך והרי מבשר שלך בא ומקפץ על ההרים הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגייך שלמי נדרייך כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל כולו נכרת (נחום ב' א') אמרה לו נחום הרי תנחומיך נתונים לך אתמול אמרת ממך יצא חושב על ה' יועץ בליעל (שם א' י"א) ועכשיו אתה אומר לי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל ולאילו נאמין וכו'. בא צפניה אף הוא אמר לה עמדי וקבלי כוס תנחומיך אמרה לו מה בכוסך אמר לה רני בת ציון כל הענין עד בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם וגו' (צפניה ג' י"ד עד כ') אמרה לו אתמול אמרת לי אסוף אסוף כל מעל פני האדמה (שם א' ב') ועכשיו אתה מכנס את הגליות בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם וגו'. אתא חגי ואמר לה עמדי וקבלי כוס תנחומים א"ל מה בכוסך העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועת הזאת לא נשא מן היום הזה אברך (חגי ב' י"ט) אמרה לו חגי אתמול אמרת לי ואקרא חורב על הארץ ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר (שם א' י"א) ועכשיו אתה אומר לי העוד הזרע במגורה וגו' לאילו נאמין וכו'. אתי זכריה אמר לה עמדי וקבלי כוס תנחומיך אמרה לו מה בידך מה בכוסך אמר לה הקדוש ברוך הוא אמר לי קצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א' ט"ו) אמרה לו אתמול אמרת לי קצף ה' על אבותיכם קצף (שם שם ב') [וכו'. אתי מלאכי לנחמה וכו' א"ל ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות (מלאכי ג' י"ב) וכו' אתמול אמרת אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאות] (שם א' י') ועכשיו אתה אומר כי תהיו אתם ארץ חפץ וכו'. באים כולם אצל הקדוש ברוך הוא אומרים לו רבונו של עולם ביקשנו לנחם אותה ולא קיבלה אמר להם הקב"ה בואי עמי אני ואתם נלך אצלה ומנחמים לה נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם: דבר אחר נחמו נחמו עמי אמר ר' ברכיה הכהן נחמוני נחמוני עמי בנוהג שבעולם כרם אם יהיה לאדם ויבואו ליסטים ויקצצו אותה למי מנחמים לכרם או לבעל הכרם וכן לאדם יהיה בית ויבואו הליסטים וישרפו אותו למי מנחמים לבית או לבעל הבית אתם כרם שלי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה' ז') ובא נבוכדנצר והחריב אותו והגלה אתכם ושרף את ביתי אני הוא צריך להתנחם נחמוני נחמוני עמי: [דבר אחר נחמו נחמו עמי] כל מה דאמר ירמיה ופרע אתא ישעיהו ורפא ירמיהו פרע ואמר איכה ישבה בדד [וגו' היתה כאלמנה וגו'] (איכה א' א') בא ישעיהו ואמר אני ראיתי הבתולה כי יבעל בחור בתולה (ישעיה ס"ב ה'). ירמיה הכה ואמר בכה תבכה (איכה שם ב') [בא ישעיה וריפא כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה וגו' (ישעיה ל' י"ט). ירמיה הכה ואמר גלתה יהודה וגו'] (איכה שם ג') בא ישעיה וריפא ונפוצות יהודה יקבץ (שם י"א י"ב). ירמיה הכה ואמר דרכי ציון אבילות (שם ד') בא ישעיה וריפא קול קורא במדבר פנו דרך ה' (שם מ' ג'). ירמיה הכה ואמר היו צריה לראש (שם ה') בא ישעיה וריפא והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו וגו' (שם ס' י"ד). ירמיה הכה ויצא מן בת ציון כל הדרה (שם ו') ומי הדרה זה הקדוש ברוך הוא שכתב בו הוד והדר לבשת (תהלים ק"ד א') בא ישעיה וריפא אנא חמיתיה אתי מי זה בא מאדום [וגו' זה הדור בלבושו וגו'] (ישעיה ס"ג א'). ירמיה הכה זכרה ירושלים (איכה א' ז') בא ישעיה וריפא לא תזכרנה הראשונות (שם ס"ה י"ז). ירמיה הכה חטא חטאה ירושלים (שם ח') בא ישעיה וריפא ומחיתי כעב פשעיך וגו' (שם מ"ד כ"ב). ירמיה הכה טומאתה בשוליה (שם ט') בא ישעיה וריפא אמר רבי יהושע בן חנינה דבר קשה אמר ישעיה אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (שם ד' ד'). ירמיה הכה ואמר ידו פרש צר וגו' אשר צויתה לא יבואו בקהל לך (שם י') לפלטין (שלך) של מלך שניתנה לביזה [יש] מי שבזז הכסף יש שבזז זהב והעבד חוזר ומבקש האוני שלו כך כשחרב בית המקדש [יש] מי שהיה בוזז כסף יש מי שהיה בוזז זהב עמון ומואב חוזרים ומבקשים את התורה כדי למחוק מתוכה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כ"ג ד') כך אמר ירמיה עמון ומואב לא יבואו בקהל לך אמר ישעיה כי לא יוסיף לבא בך עוד ערל וטמא (ישעיה נ"ב א'). ירמיה הכה כל עמה נאנחים מבקשים לחם (איכה שם י"א) כגון אביקה בן גביית (כשבאו השונאים להקיף את ירושלים עלה לו אביקה לראש החומה) שאין סוף לומר מה הייתה גבורתם רצונך לידע מה (היה) [היתה] גבורתו של אביקה בן גבייתי כשבאו השונאים להקיף את ירושלים עלה אביקה לראש החומה וכשהיו משלחים את האבן בליסטרה כיון (שהאבוקה) [שהיה אביקה] רואה אותה באה להם אל החומה מיד היה מתמרמר ובעט אותה ברגלו ומחזירה (אותה) עליהם מה עשו השונאים היו משלחים אותה לפנים כדי שלא תכה את החומה אלא תגיע לפני החומה אביקה היה סבור שהייתה באה בחזקה נתמרמר לצאת לדחותה עליהם ברגלו ונפל בין החומות (שהיה) [שהיו] שתי חומות לירושלים זו לפנים מזו כיון שראו אנשי ירושלים שנפל אביקה נתפחדו א"ל אביקה אל תיראו (סונבא) [סוכפא] היא לא הוזקתי כלום והם שוחטים לו פר וצולים אותו והוא אוכל והולך לראש החומה והוא נלחם עמהם (כבתחילה) [כשם שהיה נלחם בתחלה]. מעשה במרים בתו של נקדימון שהיתה שומרת יבם ובאתה אצל רבי צדוק ופסק לה מכ"ה ליטרות של כסף לקופות בשמים למזונותיה וסאתים יין לתבשילה בכל שבת ושבת אמרה לו כך תפסקו לבנותיכם וכשהגיע הרעב נשר שערה מן הרעב וראה אותה רבי צדוק שהיתה מסבבת עם אביה בשוק אמר היא אותה מרים שפסקת לה כך וכך בשבת וקיללה אתכם אמר רבי צדוק יבא עלי אם לא ראיתיה מלקטת סובין של שעורים מתוך גללי בהמה וקראתי עליה הפסוק הזה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן (שה"ש א' ח') אמר הקב"ה בעולם הזה נתחלפתם מן הרעב ולע"ל יש לכם להתחלף מן השובע רואה אתכם היום ואומר אילו הן רואים אתכם למחר ואומרים אילו הן מניין שכן אמר ישעיה חיל גוים תאכלו ובכבודם תתיימרו (שם ס"א ו') מהו תתיימרו חילוף אם המר ימירנו (ויקרא כ"ז י'). ירמיה הכה ואמר לא עליכם כל עוברי דרך [וגו'] אם יש מכאוב כמכאובי (איכה שם י"ב) בא ישעיה וריפא ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה וגו' (שם ל"ה י'). ירמיה אמר ממרום שלח אש בעצמותי (שם י"ג) בא ישעיה וריפא עד יערה עלינו רוח ממרום (שם ל"ב ט"ו). ירמיה הכה ואמר נשקד עול פשעי וגו' הכשיל כחי (שם י"ד) בא ישעיה וריפא וקווי ה' יחליפו כח (שם מ' ל"א). ירמיה אמר סלה כל אבירי (שם ט"ו) בא ישעיה וריפא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' (ירמיה ל' י"ז). ירמיה אמר על אלה אני בוכיה [עיני עיני יורדה מים] (שם ט"ז) בא ישעיה ואמר כי עין בעין יראו (שם נ"ב ח'). ירמיה הכה ואמד פרשה ציון בידיה אין מנחם לה (שם י"ז) בא ישעיה ואמר נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם (שם מ' א):

ד"א בני יצאוני ואינם וגו' ולפיכך אין המועדים כתיקונם אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כשהייתי על אדמתי הייתי עושה את המועדים יום אחד והוא כתיקונו ועכשיו הרי אני עושה אותם שני ימים ואין אחד מהם כתיקונו רבש"ע מי גרם לי שאבא לידי מדה זו אלו נביאי שקר שבעמנו שנאמר (שיר השירים א׳:ו׳) בני אמי נחרו בי אל תקרי בני אמי אלא בני אומה שלי ואלו הן בני אומה שלי כגון חנניה בן עזור ואחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהם נתנבאו עלי שקר לכך נאמר בני אמי נחרו בי. ד"א אהלי שודד וגו' פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה אותו חרב אמר לפני הקב"ה רבש"ע אבי שבשמים החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלות ושקטת מיד נתנמנם ר' צדוק וראה את הקב"ה שהוא עומד בהספד ומלאכי השרת מספידין אחריו ואמרו הוי אמנה ירושלים. ושוב פעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש ומצאו חרב וכותל אחד עומד אמר מה טיבו של כותל זה א"ל אחד אני אראך מיד נטל טבעת אחת ונעצה בכותל ההוא והיתה הטבעת הולכת ובאה עד שראה את הקב"ה שהוא היה שוחה וזוקף ועומד ומיילל על חורבן ביהמ"ק ועל ישראל שגלו שנאמר הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שדדו (זכריה י״א:ב׳) ואין ברוש אלא הקב"ה יתברך שמו ויתעלה לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (מיכה ה) ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. ומאי אשר אדירים שדדו אלא אלו אדיריהם של ישראל ששדדם השודר שנאמר (תהילים קל״ז:א׳) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו'. מאי גם בכינו שם ישבנו ובכינו לא נאמר אלא גם בכינו אלא מלמד שבכו ואחר כך שתקו ואח"כ חזרו ובכו מה ת"ל בזכרנו את ציון אלא כיון שזכרו את ציון בכו וגעו געיה אחת ואחר כך על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר שם געו געיה שנית מלמד שהטילו בהם הכשדיים תילי תילים של הרוגים משום שאמרו להם שירו לנו משיר ציון והשיבו להם איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר ואמרו להם שוטים שבעולם אלו שרנו שירה להקב"ה לא גלינו מארצנו א"כ איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. משלו משל למה"ד לבת מלך שנשאת לבן מלך ואמר לה הבן מלך בעלה מזגי לי את הכוס ואם לאו אני מגרשך לא מזגה לו עמד וגרשה לסוף אחר שגרשה הלכה ונשאת למוכה שחין אחר ואמר לה מזגי לי הכוס אמרה לו שוטה שבעולם אני לא נתגרשתי מן בן המלך אלא משום שלא מזגתי לו את הכוס ואתה שאינך כאחד מעבדי עבדיו ואתה אומר לי שאמזוג לך את הכוס כך ישראל כשאמרו להם הכשדיים שירו לנו משיר ציון אמרו להם שוטים שבעולם איך נשיר וגו' על אותה שעה הוא נאמר (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך וגו' ואומר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וגו' ימיני שנתתי בו תורה לישראל דכתיב (דברים לג) מימינו אש דת למו. ומאי תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו' אלא מדה כנגד מדה משום דכתיב בישראל (איכה ד׳:ד׳) דבק לשון יונק אל חכו בצמא לכן הוא אומר תדבק לשוני לחכי וגו'. באותה שעה בקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו ולא כל העולם כולו בלבד אלא אף כסא הכבוד בקש להפכו באותה שעה אמר הקב"ה אביא את השמים ואטפחם זה בזה ואחריב את כל העולם כולו מפניהם שנאמר (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי על כפי וגו'. באותה שעה נטל נבוכדנצר עצה בלבבו ואמר יודע אני שאומה הזאת חוזרת בתשובה היא ויד אלקיהם היא פשוטה לעושי תשובה שמא יעשו תשובה ויקבלם ונמצא אני מתבייש מיד העמיד עליהם משמורות והיו מקדימין עליהם בלילה שלא יעשו תשובה שנאמר (איכה ד׳:י״ט) קלים היו רודפינו מנשרי שמים לכך נאמר אהלי שודד וגו' אין נוטה עוד אהלי וגו'. ד"א אהלי שודד כביכול אין בית המקדש נבנה ביד האדם אלא בידו של הקב"ה בלבד שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך ואומר נורא אלקים ממקדשיך (תהילים ס״ח:ל״ו): ד"א אלקים באו גוים בנחלתך וגו' ר' יוסי הגלילי אומר משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שהיה צריך לצאת למדינת הים והיה מבקש המלך למסור את בנו ביד אפוטרופוס רשע א"ל אוהביו ומשרתיו אדונינו המלך אל תמסור את בנך ביד האפוטרופוס הרשע עבר המלך על דברי אוהביו ומשרתיו ומסר את בנו ביד אפוטרופוס הרשע מה עשה אפוטרופוס הרשע החריב את עירו של המלך ושרף את ביתו באש והרג את בנו בחרב. לימים בא המלך כיון שהוא רואה את עירו שחרבה ושוממה ואת ביתו שרוף באש ואת בנו הרוג בחרב מיד הוא מתלש בשערו ובזקנו ובוכה בכיה גדולה אמר אוי לי כמה סכלות עשיתי בעולמי שמסרתי את בני ביד אפוטרופוס הרשע. אף הקב"ה אמרו לפניו מלאכי השרת והנביאים רבש"ע אל תתן עמך ונחלתך בידי עכו"ם ואל תמסור את בניך ביד נבוכדנצר הרשע שונאיך עבר הקב"ה על דברי מלאכי השרת והנביאים ומסר את בניו ביד נבוכדנצר הרשע מה עשה נבוכדנצר הרשע עמד והחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל לבבל והרג את הטובים בחרב. אמר הקב"ה אני לא צויתי לאותו הרשע לעשות כל כך הרבה רעה אלא מעט רעה יעשה לישראל משום שעברו על דברי התורה והוא עשה עמהם לפנים משורת הדין שנאמר (שופטים ג׳:א׳) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וגו' ואומר (ישעיהו נ״ב:ה׳) ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם משלו יהילילו נאם ה' ותמיד כל היום שמי מנאץ:

ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מ"ט י"ד): ילמדינו רבינו כיון שיצא תשעה באב מהו שיהא מותר בכל כך שנה ר' חייא הגדול כיון שיצא ת"ב מותר אדם בכל למה מפני שהוא כמתו של אדם מוטל לפניו והוא אסור לאכול בשר ולשתות יין וכיון שנקבר המת האבל מותר (להם) [בהם] אף זה תשעה באב אבל הוא כיון שיצא (האבל) [ת"ב] מותר אדם בכל אף על פי שמותר לנו אלא לעולם אנו צריכים שתהא אנחתה (בלבו) [בלבנו] עד שישוב הקב"ה עליה אמר להם הקדוש ברוך הוא חייכם אני שרפתי אותה שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג) אני בונה אותה שנאמר עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל (ירמיה ל"א ד') אמרה לו ציון הרי כמה שנים אני יושבת כך חשבתי ימים מקדם ולא נגאלתי לבך נתייאשתי תאמר שעזבתני רבוני ומניין שציון אומרה כך ממה שכתב בעניין ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני: [ותאמר ציון וגו'] כך פתח ר' תנחומא בר אבא זש"ה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג' ל"ט) הוי משאדם מת מתאונן (אדם) אלא אמר ר' אחא מה יתאונן על חי העולמים ועל מי יתאונן גבר על חטאיו משהוא חי מתאונן על הקב"ה וכן הוא אומר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך (ישעיה כ"ו כ') ואם באו ייסורים עליך לך והסתכל בחדרי לבך ודע (לפי שעוונותיך הבאים) [שלפי עוונותיך הבאתי] עליך יסורים ואין חדריך אלא כליות שנא' נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ' כ"ד) הוי מה יתאונן [וגו'] מי שהוא חי עומד ומתאונן על הקדוש ברוך הוא [משל] למי שמפקיד אצל חבירו פקדון אמר לו תן לי מה שהפקדתי אצלך פעמים שהוא ממשכנו בחובו והוא אומר לו תן לי מה שאתה חייב לי ואח"כ אני נותן לך את פקדונך כך הקדוש ברוך הוא אומר לאדם הזה כמה דברים הזהרתי לך בתורה (שלא) [שאם] תעשה אותם אתה חייב מיתה אמרתי לך לא תרצח (שמות כ' י"ג) ואם רצחת מות יומת המכה רוצח הוא (במדבר ל"ה כ"א) ואם נאפת מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ' י') וכן השבת מחלליה מות יומת (שמות ל"א י"ד) איפשר לך שלא תעבור על אחת מכל אלה ואם עברת לך על אחת מהם אני צריך ליטול את נפשך מגופך שכך אמרתי לך בתורה (ואני עשה) [ואיני עושה] לך כך אלא אתה פוקד את נפשך [בידי] שנאמר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב י"ב י') ואיני כובש פקדונך אלא מחזירה לך בכל בוקר ואחר כך ומפיך הוצאת מילים כי תשיב אל אל רוחך ומפיך הוצאת מלים (איוב ט"ז י"ג) אמר גבר בחטאו יהי שח [ואתה] מתרונן על הקדוש ברוך הוא דרכך ומעלליך עשו אלה (ירמיה ד' י"ח) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט ג'). מבקש אתה לידע עד היכן היו בני ירושלים עובדים ע"ז הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלאכת השמים (ירמיה ז' י"ח) מהו לעשות כוונים למלאכת השמים אלא שהיו עובדים מלאכת השמים זו היא (הכוכבים) [הכוכבת] וכיצד עובדים אותה אלא כל מי שהייתה לו בית טרקלים היה חופר בתוך ביתו (קטה כמין ניכו') [כווי קטנה כמין צינור] והיו מכוונים אותה כנגד המזרח שכשתעלה (הכוכבים) [הכוכבת] יעמוד וישתחוה לה לכך אומר יחזקאל הראית בן אדם [אשר זקני בית ישראל עשים בחשך איש בחדרי משכיתו וגו'] (יחזקאל ח' י"ב) מהו הראית [כשם] שאדם אומר לחבירו ראיתה מה עשה לי פלוני כך אמר לו הקב"ה הראית תאמר שהם עובדים אותה במטמוניות לאו אלא לפרסם עצמם כנזיר הזה שמנשרים בשערו ואומרים לו למה שערו של זה גדול (והם אומר לו) [והוא אומר להם] שהוא נזיר כך היו בני ירושלים עובדים (לכוכבים) [לכוכבת] בפרסום ולא במטמונים הוא שירמיה אומר הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש [וגו'] לעשות כוונים למלאכת השמים. אמרה לו ציון לא היה לבנים משל בנים ולא לנשים משל נשים ולא לאבות משל אבות אמר לה הן והיה לבנים והיה לאבות והיה לנשים אלא עמדתם אתם וחלפתם מעשה אבותיכם אברהם שאמרתי לו להביא את יצחק בנו ולא עיכב ויצחק היה טעון עצים כאדם שטעון את הצלוב שלו ושרה כשבאו המלאכים לבשרה והניחה כל שפחותיה ולשה ועשתה עוגות יצחק בנו של אברהם טעון עצים לבא להתקרב לפניי ואתם הבנים מלקטים עצים לע"ז אברהם נטל את האש והמאכלת ואתם האבות מבערים את האש לע"ז שרה לשה ועשתה עוגות למלאכים ואתם נשים לשות בצק לעשות כוונים מפני מה לא עשיתם מה שעשו אלא חלפתם מעשיהם ואחר כל אלה שעשיתם ציון מתרעמת ואומרת עזבני ה': דבר אחר ותאמר ציון עזבני ארבעה נביאים קראו תגר כנגד מידת הדין דוד וירמיה ואסף ובניו של קרח דוד צווח למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה (תהלים י' א') אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד הא דוד שכן רע אתה שיבבא (מני) בישא [מני מעלתא] ולא מני נפקתא [הם הרחיקוני מעליהם] ואתה עומד ואומר למה ה' תעמוד ברחוק אמר רבי יונתן שלש שנים ומחצה שהיו השונאים מקיפים את ירושלים הייתה השכינה עומדת על הר הזיתים והייתה קוראה בכל יום קול ה' לעיר יקרא וגו' (מיכה ו' ט') וכן דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נ"ה ו') ולא בקשו לעשות תשובה [ואתה] עומד ואומר למה (אתה) ה' תעמוד ברחוק. ירמיה אף הוא עומד ואומר למה לנצח תשכחינו תעזבינו לאורך ימים (איכה ה' כ') אמר לו הקב"ה לירמיה ירמיה וכי אני עזבתים תחילה הם עזבו אותי שנאמר עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל (ישעיה א' ד') ואתה אומר למה לנצח תשכחינו תעזבינו לאורך ימים. אסף אף הוא אומר למה אלקים זנחת לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך (תהלים ע"ד א') אמר לו הקדוש ברוך הוא לאסף הא אסף האני זנחתים תחילה הם זנחו אותי שנאמר זנח ישראל טוב (הושע ח' ב') הוא הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו' (תהלים קמ"ה ט'). אף בניו של קרח אמרו למה פניך תסתיר (שם מ"ד כ"ה) [אמר להם הקדוש ברוך הוא וכי] אני הסתרתי פני תחילה הם הסתירו פנים תחילה (סגרו דלתות האול' גם סגרו וכיבו את הנירו' ויסבו פניהם ויתנו עורף) [ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו ערף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וגו'] (דהי"ב כ"ט ו' וז') ואתם אומרים למה תסתיר פניך וגו'. ארבעה [דברים] שאל ירמיה את הקב"ה בשעה שפירש [הימנו] על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו ואילו הן מאיסה ונעילה עזיבה ושכיחה לפי שראה ירמיה את הדינים המשונים (שם עבור) [שהעביר] על בני ירושלים והוא עומד ומתמיה לומר איפשר הקדוש ברוך הוא שב עליהם מעתה והוא שאל את הקב"ה ואומר הללו ארבעה דברים וכן הוא אומר בסוף מגילת קינות למה לנצח תשכחינו תעזבינו לאורך ימים (איכה ה' כ') אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם למה לנצח תשכחינו אתמהא תעזבינו לאורך ימים כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד (שם שם כ"ב) למלך שהיה לו מטרונת והיתה חביבה עליו ביותר ועל ידי שמטרונת היתה יודעת שהמלך היה מחבבה יותר מדיי היתה פושעת על כבודו של מלך ומפלגת את גזירותיו פעם אחת כעס עליה המלך וגזר על עבדיו שיבואו ויגררו אותה בשערה שושבינה שהיה שם עומד כיון שראה כן מיד בא אצל המלך התחיל אומר לו מרי המלך אמור לי מה יש בדעתך לשוב עליה או אין בדעתך לשוב עליה אם יש בדעתך לשוב [עליה] שליט הוא אדם באשתו ואם אין בדעתך לשוב עליה היה לך לגרשה שתלך ותנשא לאח"כ אמר ירמיה לפני הקב"ה רבונו של עולם המאוס מאסת את יהודה (ירמיה י"ד י"ט) (אלא) אם בציון געלה נפשך (שם) [אלא] אם יש בדעתך לשוב עליה מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא (שם) א"ל לך לרבך ולרבו דרבך משה רבם של כל הנביאים כך אמרתי (לא) [לו] בסוף כל התוכחות ואף גם זאת [וגו'] לא מאסתים ולא געלתים וגו' (ויקרא כ"ו מ"ד) לא מאסתים ולא געלתים הרי על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו כיון שראתה ציון שארבעה דברים שאל ירמיה מן הקדוש ברוך הוא מאיסה וגעילה עזיבה ושכיחה התחילה תובעת שתים ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני: דבר אחר ותאמר ציון בשעה שבא נבוכדנצר ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל ושבה אותם לא עשה אסטטיא בכל ארץ ישראל אלא היו רודפים אותם כמה שנאמר על צוארינו נרדפנו (איכה ה' ה') ולמה היו רודפים אותם אלא היו חוששים לנפשם לומר אלקיהם של אומה זו מצפה להם שיעשו תשובה שמא יעשו תשובה עד שהם נתונים בתוך ארצם והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב לכך לא עשו אסטטיא בכל ארץ ישראל וכיון שבאו על הנהרות בבל וראו עצמם שהם נתונים בידם על אדמתם מיד עשה אסטטיא אילו (ואילו) נפנו לאכילה ושתייה ואילו נפנו לבכי ולמספד אמר להם נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לתני אלקיכם מסתכלים אילו באילו ואמרו לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה מיד עמדו כולהם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם ודוד מפרשה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו [וגו'] על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו (תהלים קל"ז א' וב') שתלו שבטו של לוי שם כינורותיהם בערבים על שפת הנהר כי [שם] שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו [לנו] משיר ציון [איך נשיר את שיר ה'] (שם שם ג' וד') לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם אין (אתה יודע) [אתם יודעים] שהיו כפותינו חזקים כברזל ונתקטעו אצבעותינו (ראה) [ראו] היאך נשיר אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם שלטתם (באצבעותיכם) [בעצמיכם] וקטעתם אצבעותיכם חייכם מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי שנא' אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (שם שם ה') ולא עוד אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין אף אני אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ואם (אתם) [אין אתה] למד מכאן יש לך להתפייס ממקום אחר שאתה מוצא שאחר שבעים שנה נבנה הבית ובשנה שכורש אומר להם שיעלו ויבנו את בית המקדש מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל (עזרא א' ג') כתב שעלו הכהנים והלוים וראשי האבות שנאמר ויקומו הכהנים והלוים וראשי האבות (שם שם ה') ואחר כך כתב ואקבצם אל הנהר (אחבא) [וגו'] ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם (שם ח' ט"ו) אלא שלא היו יכולים להקיש בכינורות שהיו אצבעותיהם מקוטעות (והניי') [ומניין] שחזרו לתוכה מן אותם הלוים שגלו מתוכה שכן כתב ורבים מראשי האבות והלוים אשר ראו הבית הראשון ביסדו וגו' (שם ג' י"ב). דבר אחר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני אמר רבי אלעזר הקפר תורתי בידכם והקץ בידי ושנינו צריכים זה לזה אם אתם צריכים לי להביא את הקץ אף אני צריך לכם שתשמרו את תורתי כדי לקרב (בני ביתו) [בנין ביתי] ואת ירושלים וכשם אי איפשר לי מלהשכיח את הקץ שהוא תשכח ימיני כך אף אתם אין לכם רשות לשכח את התורה שכתב מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב'). דבר אחר אם אשכחך ירושלים כשגלו ישראל אף השכינה גלה עמהם אמרו לו מלאכי השרת רבונו של עולם כבודך במקומך אל תבזה שכינתך אמר להם הקב"ה לא דברים של תנאים הם כך התניתי עם אבותיהם שבזמן שהם בטובה ואני עמהם ואם אחרת כבודי עמהם שנאמר עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט"ו) (ודייך) אמר רבי אבוהו בשם רבי שמעון בן לקיש (שהראה) [אתה מוצא כשראה] הקדוש ברוך הוא את ישראל (מנתכי' לאחוריה דיין לקורא לסבו' את המקרא) [מכופתין לאחוריהם] השיב אחור ימינו (איכה ב' ג') וכל ימים שישראל ממושכנים בעולם הזה אף ימינו של הקב"ה ממושכנת עמהם אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה אתה סבור שאין דוחק לפניך לקרב את הקץ (איני) [בשבילנו אינו] דוחק אלא בשביל ימינך עשה עד מתי תהא ימינך ממושכנת למען ילחצון ידידיך הושיעה ימינך וענני (תהלים ס' ז') לפיכך כשאמרה ציון עזבני ושכחני אמר לה הקדוש ברוך הוא יכול אף אני לשכח אותך ימיני ממושכנת בשבילך ואני שוכח אותך ואם שוכח אני אותך ימיני אני שוכח אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. דבר אחר אם אשכחך ירושלים אמר רבי לוי בשם רבי חמא בי רבי חנינא לפי שלעתיד לבא עתיד הקב"ה לעשות אהלי חופות של כבוד לצדיקים כל אחד ואחד לפי כבודו כמה שישעיה אומר וברא ה' על מכון הרי ציון ועל מקראיה ענן ועשן יומם ואש להבה לילה כי על כבוד חופה (ישעיה ד' ה') והכל אומרים מה כל הכבוד הזה קול רנה והם אומרים להם קול רנה וישועה באהלי צדיקים וגו' ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל (תהלים קי"ח י"ד וט"ו) לפיכך כשאמרה ציון וה' שכחני אמר לה הקדוש ברוך הוא אני הכתבתי בכבוד שאני עתיד לעשות לצדיקים בגאולתכם שהכל עתיד להיות מקלסים אתכם ואומרים קול רנה וישועה [וגו'] ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל ואת אומרת וה' שכחני אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ועל הדעת (הראשונים) [הראשונה] שאמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש אתה מוצא (לפיכך) כשגילה הקב"ה לדניאל את הקץ מהו אומר לו בסוף ואתה לך לקץ תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל י"ב י"ג) מהו לקץ הימין כשתעורר קיצה של ימין אמרו לו ישראל כשתגאול אותנו משיעבוד מלכיות ותושיע את ימינך עלינו לומר שירות וזמירות על הפלאים שאתה עושה לנו ועל הישועות שאתה עושה לימינך מזמור שיר לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (תהלים צ"ח א') הוי אם אשכחך ירושלים תשכח [ימיני]: דבר אחר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני מהו ה' וה' אמרה לו אפילו שתי מדות של רחמים שכתובים בך ה' ה' אל רחום וחנון (שמות ל"ד ו') עזבו אותי ושכחו אותי עזבני ה' וה' שכחני: דבר אחר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני עשה אותי הפקר לאומות כלקט שכחה ופאה שהם עשוים הפקר כמה שכתב ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך [לקצר] ולקט קצירך לא תלקט [וגו' לעני ולגר] תעזוב אותם (ויקרא י"ט ט' וי'). דבר אחר עזבני (טענו) [טען] אותי כמה פורעניות כמה שכתב עזב תעזוב עמו (שמות כ"ג ה'). דבר אחר עזבני ה' עיזבני כיצד אלא אתה מוצא בשעה שהיו השונאים מקיפים את ירושלים לא היו בנות ישראל מצירות בדבר אלא (מצפים ואומרת) [מצפות ואומרות] אימתי תילכד על שם שהיו בעלות נוי והיתה כל אחת מהן אומרת אם תילכד ירושלים אני באה לידי גאולה שאני בעלת נוי דוכס רואה אותי ונוטל אותי והוא שכתב אומר האומרים ימהר ויחישה מעשהו למען נראה (ישעיה ה' י"ט) מהו למען נראה [למען נראה] וכן הייתה כיון שנכבשה ירושלים היו כל גדולי המלכות נוטלים את הנשים הנאות שבירושלים ומושיבים אותן עמהן בקרון מיד הייתה הצרעת זרחה במצחה והוא משליכה מאצלו מניין שכן ישעיה אומר יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגלים תעכסנה (שם ג' ט"ז) כשהייתה האשה ארוכה היא נותנת שתי קצרות אחת מכאן ואחת מכאן והיא מהלכת באמצע זו היא שכתב הלוך וטפוף תלכנה. מהו ושפח ה' קדקוד בנות ציון (שם שם נ"ו) אמר רבי יוסי בר חנינא שהיתה הצרעת זורחת במצחם כמה שכתב בצרעת אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת (ויקרא י"ג ב') ר' אליעזר אומר מהו ושפח ה' שהיו יושבות אצלם והיו רואים שורות שורות של כנים יורדות משערם לתוך קדקד והיו משתקצות ומתעזבות בפניהם ומיד היו משליכים [אותן] ארצה (אותם) הוא שציון אומרת עזבני ה' עיזבני ה' וא"ר חלפו בן זכר בשם רבי לוי כתב ושפח וקרינן וספח בשביל ושפח למה נתקלקלו בצרעת בשביל המשפחות שלהם שהם בני זרעו של אברהם יצחק ויעקב שלא יבואו עליהם ויקלקלו המשפחות שלהם. וה' פתהן יערה (שם) אמר רבי ברכיה הכהן ברבי (שעור) [שעירה] הנקבים (כולן) [שלהן וכולן] (שלהן) נתפתחו בדם והיו משתקצות בפניהם ומתעזבות בפניהם ומיד היו משליכים אותם לכך ציון אומרה (ותאמר ציון) עזבני ה' עיזבני ה': דבר אחר ותאמר ציון עזבני ה' מה כתב למעלה מן הענין רנו שמים וגילי ארץ כי נחם ה' עמו וענייו ירחם (שם מ"ט י"ג) כיון שראתה ציון שמזכיר עמו וענייו ולא הזכיר לא לציון ולא לירושלים התחילה אומרת עזבני ה' וה' שכחני מיד השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לה כשם שאי אפשר לאשה לשכח עולה כך איני יכול לשכח אתכם התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (שם שם ט"ו) אמרה לו רבש"ע היאך איפשר (אוסיף) [אין סוף] לרעות שעשיתי גרמתי לבית מקדשך שיתחרב והרגתי הנביאים אמר רבי ברכיה הכהן ברבי אמר לה הקב"ה רעותייך אני שוכח וטובותייך (אני) [לא] אשכח גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך (שם) גם אלה אלקיך ישראל (שמות ל"ב ה') שכחתי אנכי ה' אלקיך (שם כ' ב') לא אשכח: דבר אחר ותאמר ציון עזבני ה' כך פתח רבי תנחומא בר' זש"ה קומה ה' אל נשא ידיך אל תשכח ענוים (תהלים י' י"ב) אמר ר' פנחס הכהן בשם רבי הושיעא חמש מעמדות אמר [דוד לפני] הקדוש ברוך הוא בספר תהלים בספר הראשון קומה ה' הושיעני אלקי כי הכית את כל אויבי לחי ושני רשעים שברת (שם ג' ח') קומה ה' באפך הנשא בעברות צררי ועורה אלי משפט צויתה (שם ז' ז') [קומה ה' אל יעז אנוש וגו'] (שם ט' כ') קומה ה' אל נשא ידיך (שם י') קומה ה' קדמה פניו הכריעהו (שם י"ז י"ב) למה (תחשה) [חמשה] אלא ארבעה (ארבעה) כנגד ארבע מלכיות שראה דוד אותם ברוח הקודש היאך הם עתידים לשעבד את ישראל והוא מעמיד את (הקודש) [הקב"ה] על [כל] אחת ואחת קומה ה' קומה ה' ולמה (תחשה) [חמשה] אלא רואה את מלכותו של גוג היאך היא באה בחזקה התחיל מעמיד הקדוש ברוך הוא עליה ואומר רבש"ע אינו שלנו (אלא) להזדווג (אל) [לה אלא] את אפנטיסון לה קומה ה' קדמה פניו הכרעהו. מהו קומה ה' אל נשא ידיך משל לגיבור שהיה עובר בנהר ובנו עמו היה הגיבור תופס בידו של בנו ומעבירו עמו באה השיבולת לשטוף את הבן אעפ"י כן היה אביו תופש בו אלא שהיתה השיבולת עוברת על ראש הבן התחיל הבן צועק מלמטן אבא אילולי שאתה מחזיק בי כבר הייתי שטוף ביד השיבולת ומת אלא מה הנייה שאני עומד ומתבלע במים אלא אם תבקש אתה שאחיה הגבה ידיך ואני אחיה כך היה דור רואה את המלכיות שנמשלו כמים הוי המון עמים רבים כהמות מים יהמון וגו' (ישעיה י"ז י"ב) לכן הנה ה' מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו וגו' (שם ח' ז') והוא רואה אותם היאך הם באות ומשעבדות את ישראל התחיל צווח טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני (תהלים ס"ט ג') ואילולי שאתה מחזיק בנו שאתה מפיר את עצתם ממנו כבר לא היה לנו עמידה לפניהם אפי' שעה אחת אלא אם אתה מבקש שנחיה הגבה את ידיך ואנו חיים הוא שנאמר קומה ה' אל נשא ידיך אמר הקב"ה אני מגביה כי אשא אל שמים ידי (דברים ל"ב מ'). דבר אחר קומה ה' אל נשא ידיך אמרו לו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם היזכר לאותה שבועה מה שנשבע המלאך וירם ימינו ושמאלו ונשבע בחי העולם כי למועד מועדים אמר להם [לא] המלאך לעצמו נשבע שאני ממהר להביא את הקץ לגאול אתכם משעבוד עול מלכיות אלא אני נשבעתי כי אשא אל שמים ידי (שם) וכן לכן יחכה ה' לחננכם (ישעיה ל' י"ח) ואין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (שמואל א' ג' י"ד) אמר רב יהושע דסכנים בשם ר' יהושע בן לוי אמר הקדוש ברוך הוא שנים ושלשה פעמים אסרתי עצמי בשבועה שאני מביא את הקץ ומנחם אתכם ואת ציון ותאמר ציון עזבני ה' אתמהא: [דבר אחר] ותאמר ציון עזבני ה' מה כתב למעלה מן העניין [פרשת] מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך [וגו'] ואצרך ואתנך [וגו'] לאמר לאסירים צאו [וגו'] (שמתי כל הרי לדרך) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש [וגו' ושמתי כל הרי לדרך וגו'] הנה (אנכי) [אלה] למרחוק יבואו [וגו'] רנו שמים וגילי ארץ [וגו'] כי נחם ה' עמו וענייו ירחם (ישעיה מ"ט ח' עד י"ג) ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה' למה לא היה צריך לומר כן אלא תחילה פרשת ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח מהו הדבר הזה כה אמר ה' בעת רצון עניתיך עומד ומסיח במלך המשיח ואומר ואצרך אלא אמרו רבותינו אין סוף לומר מה ייסורים מתייסר בכל דור ודור לפי עונות הדור אמר הקדוש ברוך הוא (באותו) [באותה] השעה אני בורא אותו חדשה ואינו (מתיירא) [מתייסר] עוד ואצרך ואתנך מהו לאמר לאסורים צאו ששלש גליות נעשו עשרת השבטים אחת גלתה לסמבטיון ואחת גלתה לפנים מסמבטיון ואחת גלתה לדפנו של רבלתה ונבלעה שם נבלע ישראל (הושע ח' ח') לאמור לאסורים צאו לאילו שנתונים בסמבטיון ולאשר בחשך הגלו (ישעיה שם) לאילו שנתונים לפנים מסמבטיון ואילו שנבלעו ברבלתה הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילים מחילים מלמטן והם מחלדין בהם עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים והקב"ה עומד עליו והוא נבקע להם [והם] עולים מתוכו כמו שזכריה אומר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה וגו' (זכריה י"ד ד') הדא הוא דכתב ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה אלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה אפה הם (ישעיה מ"ט כ"א) ואילו שלש גליות (אינה באותה) [אינן באות] לבד אלא כל מקום שיש ישראל מתכנסים (ובאו) [ובאים] הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים (שם) אילו שנתונים במקומות הרחוקים באספמיא ואלה מארץ סינים (שם) אילו בני יונדב בן רכב ומי שהוא מהלך בדרך [הוא] רעב וצמא והם אינם כן אלא ולא ירעבו ולא יכם שרב ושמש (שם) ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא משפיל לפניהם [את ההרים ועושה אותם דרכים לפניהם] וכן כל מקום עמוק הוא מגביהו לפניהם ועושה אותם לפניהם מישור דכתב [ושמתי] כל הרי לדרך ומסילותי ירומון (שם) וכיון שהכל מתכנסים ובאים הקב"ה אומר לשמים והארץ מה אתם עומדים כשהיה האבל נתאבלתם (עמה) [עמהם] כמה שכתב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (שם נ' ג') עכשיו שבאה השמחה עמדו ושמחו עמהם רני שמים וגילי ארץ פצחו הרים רינה למה כי נחם ה' עמו וענייו כי נחם ה' ציון אין כתיב כאן אלא שראתה ציון שהגליות מתכנסות וכל ישראל והשמים והארץ שמחים להם והיא אינה נזכרת (תחילה) התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אלא שכח אותי הרי הכל מתכנסים ואני איני נזכרת (התחילה אומרת וה' שכחני ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני) אמר לה הקדוש ברוך הוא יש חופה שאין לה [כלה] שאי עיניך סביב וראי כולם נקבצו באו לך חי אני נאם ה' כי כולם כעדי תלבשים ותקשרים ככלה (שם מ"ט י"ח):

אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את [ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן] וגו' (ישעיה נ"א י"ב): ילמדינו רבינו המתפלל להיכן הוא צריך לכוין את לבו. כך שנו רבותינו יכוין אדם לבו נגד בית קדשי הקדשים (ברכות פ"ד מ"ה). רבי אליעזר בן יעקב אומר היה מתפלל בחו"ל יכוין לבו לארץ ישראל. היה מתפלל בארץ ישראל יכוין לבו לירושלים. היה מתפלל בירושלים יכוין לבו לבית המקדש. היה מתפלל בבית המקדש יכוין לבו לבית קדשי הקדשים. אמר ר' אבין הלוי ברבי כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות (שה"ש ד' ד') מהו לתלפיות תל שכל הפניות פונים בו. ואחר כל השבח הזה כתב פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (זכריה י"א א'). וכן אמרו שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג). אמרו לו ישראל רבון העולמים עד אימתי כך לא הכתבת בתורתך שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב ה') ואתה הוא שהבערת שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה שם) ואתה צריך לבנותו ולנחם אותנו לאע"ימלאך אלא אתה בכבודך. אומר להם הקדוש ברוך הוא חייכם כך אני עושה שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') ואני הוא שמנחם אתכם ומניין ממה שקראו בעניין הנביא אנכי אנכי הוא מנחמכם: אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח רבי תנחומא ברבי זהו שאמר רוח הקודש על ידי איוב ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף (איוב כ"ט י"ז) לפי שאתה מוצא את איוב זה אדם גדול ועשיר וכל מי שהוא עשיר אינו [משגיח] על דין דלים תאמר שהיה איוב כן לא אלא נתן נפשו על (הדכים) [הדינים] ולא עוד אלא שהוא היה שופט והוא היה שוטר שכן אמרה תורה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט"ז י"ח) אמר רבי אלעזר אם אין שוטר אין שופט [השופט] דן את הדין והשוטר מעשה את הדין. אמר רבי שבתי צריך הדיין שיהא לפי המקל לפי הרצועה לפי מה שהוא שלא יהא חשוד והמקל והרצועה גדולים (והקשרים) [וכשרים]. אמר איוב התורה איימה על הדיין שיהא עושה את הדין והשוטר שיהא מוציא את הגזל (אמר איוב) אני לא עשיתי כן אלא אני הייתי הדיין ואני הייתי השוטר ואף עפ"י שהיה השוטר עומד לפני לא הייתי ממתין לו שהוא יוציא את הגזל אלא כיון שהייתי דן את הדין אני עומד הייתי על הגזלן ומשבר את שיניו להוציא מתוכם את הגזל ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף. אבחר דרכם ואשב ראש [וגו'] (שם שם כ"ה) שהיה מושיב (ראש) הדיינים והיה אומר לכל אחד ואחד דרכו ויושב בראש כולם כמלך אבחר דרכם [ואשב ראש] ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. דבר אחר אבחר דרכם ואשב ראש [בזמן] שהיתה ההלכה והמעשה מכוונים לפני הייתי מוציאה והמעשה שהיה קהה הייתי שואלו (ומבחרו) [ומבהרו] אבחר דרכם ואשב ראש מהו ואשכון כמלך בגדוד אלא שהייתי מרשיע לרשע ומחייב לחייב הייתי יושב ואוכלוסים עומדים לפני ואילו היה אותו שהיה רשע (ומבקש) [מבקש] שלא לקיים את הדין מן היראה של אותם שהיו עומדים עלי בגדוד היה מתיירא ומקיים את הדין אשכון כמלך בגדוד ואם היה יצר הרע בא להטעותי שלא לילך ולנחם את האבילים לומר שאני אדם גדול לא הייתי שומע אלא [כאשר] אבילים ינחם למה שהייתי אומר אין אני טוב מבוראי הקדוש ברוך הוא אין ברייה בעולם (או מלך) חי וקים כמותו או מלך גדול כיוצא בו והוא בכבודו מנחם את ישראל שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח ר' תנחומא בי רבי זהו שנאמרה ברוח הקודש על ידי דוד מלך ישראל אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך (תהלים מ"ה ח') אהבת צדק זה אברהם אבינו שהפסוק הזה נדרש באברהם אבינו באהרן ובישעיהו. אהבת צדק (היה) זה אברהם שבשעה שראה הקב"ה כל אותם הדורות שהיו עכו"ם ואברהם עמד ופירש מהם ולא השוה להם אלא היו כולם עכו"ם ואברהם עמד ונתחכם מאיליו ועבד הקדוש ברוך הוא לכך כתב בו ויגד לאברהם העברי (בראשית י"ד י"ג) מהו העברי שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד והיה אוהב להקדוש ברוך הוא ועובדו לכך קורא אותו הקב"ה עברי וזרע אברהם (אוהבי) [אוהבו אמר] הקב"ה אהבת צדק וצוית את בניך שיעשו אף הם צדקה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' (שם י"ח י"ט) ותשנא (רשעים) [רשע] של דורות שלך שהיו עובדי עכו"ם ושמא הפסדת הרי עשרה צדיקים ראשי דורות היו מלפנים ולא זכה אחד מהם להתעלה בעולם אלא אתה על כן משחך אלקים שמן ששון מחביריך. דבר אחר אהבת צדק ותשנא רשע זה היה אהרן שתפש את האמת שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וגו' (מלאכי ב' ו') ותשנא רשע שבשעה שעשו ישראל אותו המעשה לא היה שבט לוי עמהם אלא שנאו הרשע אמר לו הקדוש ברוך הוא ושמא הפסדת על כן משחך אלקים שמן ששון מחביריך הרי כל ישראל עומדים לפני המשכן וי"א שבטים מקיפים אותו [עם] שבטו של לוי משפחות הגרשוני משפחת העמרמי משפחת היצהרי ומשפחת הקהתי ומכל אלו העומדים חייך [אין] אני אומר למשה שיבחר מכולם אלא לך ולבניך קח את אהרן ואת בניו אתו (ויקרא ח' ב'). נבא (לענייה) [לעניין] אהבת צדק זה ישעיה שבשעה ששמע ישעיה מצעק ואומר את מי אשלח (ישעיה ו' ח') אמרו רבותינו היה הקדוש ברוך כביכול צועק ומיילל בפני עצמו את מי אשלח מי מקבל עליו מעכשיו לילך בשליחותי ששלחתי את מיכה והכוהו ויגש צדקיהו בן כנענה ויכה את מיכה (מלכים א' כ"ב כ"ד) שלחתי את זכריהו והרגוהו שלחתי את ירמיה והשליכוהו לבור את מי אשלח מי מקבל עליו לילך התחיל ישעיה משיב ואומר הריני לפניך ואומר הנני שלחני (ישעיה שם) כיון שראה את מלאכי השרת מקלסים להקב"ה ולא שיתף קילוסו עמהם התחיל מיצר על הדבר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש [וגו'] (שם שם ה') דברים שלא היה אפשר לראות (ולהיות) [ולחיות] ראיתי ולא (חתי) [מתי] ולא היה לי לשתף קילוסי עם קילוסן של מלאכי השרת שאילולי שיתפתי קילוסי עם קילוסם שלהם הייתי חי וקיים לעולם כמותם היאך היה לי שדממתי אוי לי כי נדמתי עם (ההוא) [שהוא] עומד ומשתומם על הדבר הוציא דבר יתר מפניו ואמר [כי איש טמא שפתים אנכי] ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (שם) א"ל הקדוש ברוך הוא אמרת כי איש טמא שפתים אנכי הותרה לך על שהיית שליט בעצמך שמא בבניי היית שליט שהיית עומד ואומר עליהם ובתוך עם טמא שפתים מיד נטל את שלו שנ' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו [רצפה במלקחים לקח מעל המזבח] (שם שם ו') גחלת אין כתב כאן אלא רצפה מהו רצפה אמר ר' שמואל בר נחמן רץ פה שאמר דלטורא על בניי במלקחים [וגו'] מהו במלקחים להודיעך כחו של צדיק אמר הקדוש ברוך הוא למלאך ליטול גחלת מעל המזבח וליתן על פיו נטל המלאך גחלת במלקחתו מתוך המזבח של מעלה והוא משליך אותה ונוטל מלקחת אחרת ונותן את הגחלת בשתיהן והוא הולך ונותן את הגחלת בשפתיו של ישעיה אמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר (שם שם ז') והרי המלאך של אש הוא וכשנטל הגחלת במלקחת אחת ניכוה עד שנטל מלקחת אחרת במלקחים לקח מעל המזבח וישעיה לקח הגחלת על פיו ולא הרגיש ויגע על פיו (שם) וכיון שראה ישעיה כן התחיל מצדיק את ישראל ומלמד עליהם סניגוריא מהו אומר בסוף נבואתו ה' אלקים נתן לי לשון למודים [לדעת לעות את יעף דבר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים] (שם נ' ד') אמר ר' יצחק הכהן בן חמה בשם ר' חלקיהו בשם ר' סימון מהו לשון [למודים] לדעת לעות את יעף דבר שהוא פתח לי לשון למודים (לדעת לעות) [ללמד עליהם סניגוריא] מהו אומר בסוף ה' אלקים פתח לי אוזן (שם שם ה') הוא פתח לי אוזן לשמוע קולו כשאמר את מי אשלח ונתן בי דעת לומר הנני שלחני וה' אלקים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי (שם) לפיכך ואחור לא נסוגתי (שם) לא נעשיתי אחור (לנבואת) [לנבואה] אלא [נתנביתי יותר] לכל הנביאים שכן אתה מוצא את ישעיה שנתנבא נבואות הרבה יותר מכל הנביאים ולא עוד אלא שנתנבא על כל אומות העולם משא בערב (שם כ"א י"ג) משא מואב (שם ט"ו א') משא דומה (שם כ"א י"א) מי גרם לישעיה לבא לכל השבח הזה ולכל הכבוד הזה על שצידק את ישראל ולימד עליהם זכות אמר דוד אהבת צדק אהבת לצדק את בריותיו ותשנא רשע שנאת להרשעים על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחביריך רוח אלקים עלי יען משח ה' אותי (שם ס"א א'). ונפתח עוד שם בפרשת רוח אלקים עלי יען משח אותי על כן משחך אלקים. (אלקים) שמן ששון מחביריך שזכה להתנבאות יותר מכל הנביאים ולא עוד אלא שנתנבא נחמות הרבה יותר מכל הנביאים ועוד שהיו נבואותיו נבואות כפולים עורי עורי (שם נ"א ט') התעוררי התעוררי (שם שם י"ז) שוש אשיש (שם ס"א י') נחמו נחמו (שם מ' א') אנכי אנכי הוא מנחמכם. פתח בכל אילו הפרשיות: דבר אחר אנכי אנכי למה שני פעמים אנכי אנכי אלא לפי שבסיני קבלו שני אנכי אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') כי אנכי ה' אלקיך אל קנא (שם שם ה') לפיכך הקב"ה מנחמכם בשני אנכי [אנכי] אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי כך פתח ר' תנחומא ברבי זה שאמר הכתוב: מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן מי את למה את מתיירא שמא אין את יודעת מי את אין את בתו של אברהם בתו [של יצחק ובתו] של יעקב ובתם של שלשה הררי עולם ואת מתיירא מן ברייה ומן אנוש שהיום הוא חי למחר הוא מת מאנוש ימות אלא אין את יודעת מה עשיתי (כל) [לכל] מי שנזדווג (לאברהם) [להם] אמרפל שנזדווג לאברהם תחילה להשליכו לתוך כבשן האש לא הצלתי אותו וחזרתי אותו בידו אלא עוד יצחק שנזדווגו לו פלשתים ואבימלך ושלחו אותו ממקומם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כ"ו ט"ז) לא חזר עוד לפניו ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם שם כ"ח) אלא יעקב אביכם שנזדווג לו עשו וברח לפניו לא חזר ונפל בידו ופינה מלפניו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם ל"ו ו') מי את ותראי ובתו של אותם ומתייראית שאבותיכם כל מי שנזדווג להם נפל לפניהם אף אתם כל מי שיבא ויזדווג לכם נופל לפניכם: דבר אחר [מי את ותראי וגו'] מאנוש ימות את מתיירא אמר רבי יהודה ברבי שמעון למי שהיה רואה תולעת והיה מתיירא ממנו רואה בגחלת נקראת גומרת לילו אמרו לו מזו אתה מתיירא בלילה היא גחלת ויוקדת יבא הבקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת כך אמר להם הקדוש ברוך הוא מאנוש אתם מתייראים תולעה הוא אף כי אנוש רימה ובן אדם תולעה (איוב כ"ה ו') מאנוש אתם מתייראים אמרו לפניו רבש"ע והרי שיעבודם של מלכיות קשה (היה) [הוא] אמר להם מפני שהעולם הזה לילה (היה) [הוא] ושולטים בו יבא בוקר ואתם רואים אותם שאינם אלא תולעה איזה בקר מה ישעיה אומר שומר מה מלילה [וגו'] אתא בוקר [וגם לילה] וגו' (ישעיה כ"א י"א וי"ב): ותשכח ה' עושך בצרת המן הכתוב מדבר שנתייראו (לאחר שעה) [לשעה אחת] ונתייאשו מן הגאולה אמר רבי שמואל בר נחמן ראוים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן על שנתייאשו מן הגאולה אילולי שהסכימו לדעת יעקב אביהם יעקב שמע מפי הדיבור והנה אנכי עמך (בראשית כ"ח ט"ו) ונתיירא מן עשו ויירא יעקב מאד וייצר לו (שם ל"ב ח'). דבר אחר ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ (ישעיה שם י"ב) מה ענין זה אצל זה אלא היו ישראל מתפחדים שהיו לקוחים למיתה ולהריגה ונתיאשו מן הגאולה אמר להם שכחתם מה שאמרתי לירמיה (מה שכתבתי) כה אמר ה' אם ימדו שמים [מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל] וגו' (ירמיה ל"א ל"ז) [אתם] רואים את השמים במקומם ואת הארץ במקומה ואתם מתייראים ותפחד [תמיד] כל היום [מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק] (ישעיה שם) פרוסטומא שלו פרושה מיום ליום ומחודש לחודש (אסתר ג' ז') והיו מתבהלים בכל יום מפני חמת המציק זה המן איש צר ואויב המן הרע הזה (שם ז' ו') ואיה חמת המציק: [מהר צעה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו] (ישעיה שם י"ד) מהו מהר צועה להפתח אלא מן אדם שהוא ממהר בפסיעתו בשביל להיפתח בשביל שלא ימות וממהר בפסיעתו לכאן ולכאן ורץ לכל מקום שלא יחסר לחמו (ואתם מתייראים) [את מתייראית] הוי מי את ותראי א"ר פנחס הכהן בן חמא בשם ר' חלקיה בשם ר' סימון מהו לא ימות לשחת ולא יחסר לחמו אלא האדם הזה חסר לחמו מת כיון שאינו אוכל הוא מת לא חסר לחמו מת כיון שאוכל ואינה נפנה ומקלקל את המזון הראשון הוא מת וסימן בחולה כיון שנפנה אינו מת מיהר צועה להפתח לא ימות לשחת. דבר אחר אמר רבי חגי בשם ר' חמא בר אבא אימתי אינו מת כשאינו חסר לחמו אבל אם היה פתוח וחסר לחמו הרי הוא מת ושאינו חולה מעים מיהר צועה להפתח אינו מת לא ימות לשחת אימתי לא יחסר לחמו. ומזכיר יציאת מצרים כשם שיציאת מצרים במסות באותות ומופתים כך הפרוסה אמר רבי יהושע בן לוי תדע לך שכן למדתי מן הלל הגדול שהוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים [וגו'] (תהלים קל"ו י"ג) ויוצא ישראל מתוכם (שם שם י"א) נותן לחם לכל בשר (שם שם כ"ה) הקיש הפרוסה לקריעת ים סוף וליציאת מצרים שהיא שקולה כנגד שתיהם לא יחסר לחמו אנכי ה' אלקיך רוגע הים למה סמך יציאת מצרים ללחם אלא שכשם שעשה הקב"ה כמה ניסים לגאול את ישראל ממצרים כן הוא עושה בפרוסה הזו שאדם נותן לתוך פיו וכשם שביאתו (ויציאתו ממצרים) [כך יציאתו] מהר צועה להפתח אנכי ה' אלקיך אמר ר' שמואל בר נחמן רצונך לידע מה כחה של פרוסה זו שאדם נותן לתוך פיו שהיא קשה יותר מן הגאולה מניין אתה מוצא בשעה שיוסף מקריב את בניו לפני אביו שיברכם תלה את הגאולה במלאך המלאך הגואל אותי מכל רע (בראשית מ"ח ט"ז) אבל כשבא לפרוסה מה [הוא] אומר האלקים הרועה אותי (שם שם ט"ו) הוי יפה אמר ישעיה לא ימות לשחת לא יחסר לחמו אנכי ה' אלקיך רוגע הים: דבר אחר אנכי (ה' אלקיך) [אנכי הוא מנחמכם] זש"ה אשר הראיתני צרות רבות ורעות [תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני] (תהלים ע"א כ') אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם נולד מלך המשיח שעלה במחשבת עד שלא נברא העולם כן הוא [אומר] ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה י"א א') אינו אומר (כן) כאן ויצא אלא [ויצא] היך אתה מוצא כתב בבריאת עולם שהוא מזכיר שיעבודם של מלכיות ושל גואל מלך המשיח בראשית ברא אלקים [וגו'] והארץ היתה תהו ובהו [וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים] (בראשית א' א' וב') תהו זו מלכות בבל ראיתי את הארץ והנה תהו (ירמיה ד' כ"ג) ובהו זו מלכות מדי שנאמר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו' י"ד) [וחשך] זו מלכות יון שהיו גזירותיה קשות כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל על פני תהום זו מלכות אדם הרשעה דוד רואה אותם ארבעתם היאך הם באות בכח ומשתעבדות בישראל התחיל תמיה עליהם ואומר אשר הראיתני צרות רבות ורעות (רבים) [רבות] שתיים מלכות מדי ומלכות אדום תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעליני אמר תחייני מן הראשונה משיעבודה של מלכות בבל תשוב תחייני מן השנייה משיעבודה של מדי תעליני מן השלישית משיעבודה של יון מתהומות הארץ תשוב תעליני זו אדום הרשע ומניין אתה אומר שמתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח ורוח אלקים מרחפת זה מלך המשיח וכן הוא אומר ונחה עליו רוח ה' (ישעיה י"א ב') ואימתי מרחפת על פני המים כשתשפכו כמים לבבכם נכח פני ה' אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם זש"ה כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו (הושע ו' א') למי שעלה לו מכה וקורעה הרופא כיון שראה (הרופא) [אותו] שהיה בו מכה שלא נתרפאה מכתו מיד היה מחזר אצל הרופאים אחרים ולא (היה מוציא) [היו מוצאים] לו רפואה (אמר) [אומר] לו אתה הולך אצל כמה רופאים ולא (מצאו) [מצוי] להם כדי לרפאותך שאינם יודעים מה היתה המכה ניכרת אלא אם מבקש אתה להתרפאות לך אצל אותו שקורע אותך והוא מרפא אותך כך הנביא אמר כל מה (שאתה מפלי') [שאתם מפליגים] דעתכם מן הקץ הנחמות רחוקים מכם עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם משיעבודם של מלכיות שהוא הוא שהכה והוא הוא שמרפא לכו ונשובה עד ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהכיתי אני הוא שמרפא (לכו ונשובה עד ה') אני הוא שהכיתי שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג) ואני הוא שמרפא אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם באנכי בראתי את העליונים באנכי בראתי את התחתונים [שנאמר אנכי ה' עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מיאתי] (ישעיה מ"ד כ"ד) באנכי בראתי את אדם הראשון [שנאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי] (שם מ"ה י"ב) באנכי דברתי עם אברהם [שנאמר אנכי מגן לך וגו'] (בראשית ט"ו א') באנכי דברתי עם יצחק וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי האל אלקי אביך (שם כ"ו כ"ד) כשנגלה על יעקב לא נגלה עליו באנכי אלא באני שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך (שם כ"ח י"ג) לפיכך נתיירא ויירא יעקב מאד (שם שם י"ז) למה נתיירא אמר על אבותי לא נגלה בלשון הזה באני אלא באנכי תאמר מה עון אירעני שלא הסיח עמי בלשון הזה שהיה מסיח עם אבותי כיון שראהו הקב"ה שהיה מצטער על הדבר מיד התחיל מדבר עמו באנכי והנה אנכי עמך (שם שם ט"ו) (ואנכי) [באנכי] ירדתי עמו למצרים אנכי ארד עמך מצרים (שם מ"ו ד') באנכי העליתי [אותו] משם ואנכי אעלך גם עלה (שם) באנכי נגליתי על הגואל שנאמר הנה אנכי אלקי אביך (שמות ג' ו') באנכי בראתי את הדיבור ושמתי בפיו ואנכי אהיה עם פיך (שם ד' ט"ו) אמר רבי חמא בר חנינא קשה גליפת שפתים שהוא שקול כנגד ברייתו (שבריאת) [של עולם שבבריאת] העולם ומלואו כתב (בבריותיו) [ברייתו] אלה תולדות השמים [והארץ] בהבראם (בראשית ב' ד') ובגליפת שפתים כתב בורא ניב שפתים (ישעיה נ"ז י"ט) אמר ר' שמואל בר נחמן אם מבקש אתה לידע כוחו של דבור מה שברא הקדוש ברוך הוא (כל) [בלשון] הזה פעמים שאדם מדבר דבר אחד והוא (כופף) [הופך] את לשונו ויש דבר שהוא פשיט בו עד שיניו ובתיבה אחת מצינו אחד עשר מאגניות משמשים (ובעלילות') [וכעלילותיכם] (יחזקאל כ' מ"ד) באנכי נתתי את הדברות אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') באנכי [אני] מוליכם במדבר (באנכי אני מנחמכם) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב' ט"ז) באנכי אני בונה ציון הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך (ישעיה נ"ד י"א) [באנכי אני מביא גואל הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'] (מלאכי ג' כ"ג) באנכי אני מנחמכם אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח רבי תנחומא בי רבי זה שאמר הכתוב מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב' י"ג) אמר להם הקב"ה מה עדיות לא העדתי ביד הנביאים אמר ר' יעקב דכפר חנין תשעים שנה עשה הקדוש ברוך הוא משלח ומעיד בישראל מניין ויעד ה' בישראל וביהודה [ביד כל נביאו כל חזה וגו'] (מלכים ב' י"ז י"ג) (שפירש) [ספור] אותיות ויעד ואתה מוצא תשעים וי"ו ששה יו"ד עשרה ע' שבעים ד' ארבעה הרי תשעים הרי (נמצאה צ') [נמצאת למד] שתשעים שנה היה הקדוש ברוך הוא מעיד וכן הקב"ה אומר להם כמה שלוחים שלחתי לכם ולא שמעתם להם [כמו] שכתב ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים [יום] השכם ושלוח (ירמיה ז' כ"ה) לאמר שובו נא מדרככם הרעים (מלכים שם) כמה נביאים היה הקדוש ברוך הוא משלח אצל ישראל בכל יום שיעידו בהם שנאמר ואשלח עליהם [את] כל עבדי הנביאים (ירמיה שם) מיעוט נביאים שנים אחד בבוקר ואחד במנחה וחבירו אומר נביא אחד היה הקב"ה מחדש להם בכל יום שילך ויעיד בהם והיה אף ירמיה בא עמו שני פעמים בכל יום בין בבקר בין בערב והיה מעיד בישראל עמהם מניין שכן הוא ואדבר עליכם השכם ודבר לא שמעתם (שם שם י"ג) אמר ר' פנחס הכהן בן ר' חמא ור' חלקיה בשם רבי סימון אומר רבי יעקב דכפר חנניא תשעים שנה עשה הושע לעצמו מעיד בישראל שכן כתב דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו [וגו'] תחילת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע (הושע א' א' וב') אלא תחילת מלכותו של עוזיהו ואתה מוצא שעוזיהו מלך חמישים ושתים שנה ויותם שש עשרה שנה ואחז שש עשרה שנה הרי שמונים וארבע שנים ובשנה (לאחזיהו) [ששית לחזקיהו] גלו עשרת השבטים כמ"ש בארה בנו אשר הגלה תגלת פלנאסר מלך אשור (דהי"א ה' ו') הוי תשעים שנה היה הקדוש ברוך הוא מעיד בישראל על ידי הושע ולא עשו תשובה כמ"ש ואשלח עליכם (על ידי נביאים) [את כל עבדי הנביאים] (ירמיה שם) לפיכך הוא אומרע"יירמיה מה יש (לו) [לי] להעיד בכם שנא' מה אעידך [וגו'] הבת ירושלים. דבר אחר מה אעידך מה תכשיטים שלא קישטתי אתכם ואין הלשון הזה אעידך אלא לשון עדי כמ"ש ועתה הורד עדיך מעליך [וגו'] ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות ל"ג ה' ו') ואתה מוצא אמר רבי תנחומא ברבי בשעה שיצאו ישראל ממצרים ובאו למדבר סיני וקבלו את התורה באותה שעה קישטם הקב"ה בשלש עשרה תכשיטים ואלו הן יחזקאל (מפרשה) [מפרשם] כמ"ש וארחצך במים (יחזקאל ט"ז ט') מן טנופת עכו"ם ואשטוף דמייך מעליך (שם) זה דם המילה ודם הפסח ואסוכך בשמן (שם) זה שמן המשחה ואלבישך ריקמה (שם שם י') אמר רבי יוחנן בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז) מיד ירדו ששים ריבוא של מלאכי השרת (וזוניאות) [ועטרות] בידם ונותנים לכל אחד ואחד מישראל עטרה ורבי אבא בר' כהנא בשם רבי יוחנן אמר מאה ועשרים ריבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא ששים ריבוא קושרים עטרות וששים ריבוא חוגרים אותם בזוניות ורשב"י אמר זיין היו נותנים להם ושם המפורש חקוק עליו ור' חנינא בר נתן דציפרין אמר זונאיות היו נותנים להם ור' שמעון אומר ארגוונים היו מלבישים אותם. דבר אחר ואלבישך ריקמה זה מעשה המשכן שהיה מרוקם שכן כתב ויעש פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר [וגו'] מעשה רוקם (שמות ל"ו ל"ה עד ל"ז) ואנעלך תחש (יחזקאל שם) אילו עורות המשכן כמה שכתב ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים [מלמעלה] (שמות כ"ו י"ד) ר' יהודה אומר מאינון ור' נחמיה אומר חיה טהורה היא (וגדולה) [וגדילה] היא במדבר אמר רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש (שאמרו) [אמרו] בשם רבי מאיר לפי שעה נבראתה ונגנזה. וכן כתב (וישלח לו) [ושלח לי] עצי ארזים ברושים אלמוגים (דהי"ב ב' ז') ובמקום אחר כתב ויעש המלך את את עצי האלמוגים [וגו' לא בא כן עצי אלמגים ולא נראה עד היום הזה] (מלכים א' י' י"ב) א"ר אבא אבליגה א"ר הונא הכהן בן אבון גלומי היו וכיון שהיה מראים אותם לשמיר היו כמוג הזה. ד"א אלמוגים אמר רבי אבא אלמוגים אבליג א"ר חוניא הכהן בן אבין בשם ר' יוסף (אמר) לשעתם נבראו ונגנזו ואחבשך בשש (יחזקאל שם) אילו שמונה בגדי כהונה של כהן גדול שהיה בהם שש כמה שכתב ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש [וגו'] (שמות ל"ט כ"ח) ואכסך משי (יחזקאל שם) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשיתי אתכם (משש) [ממש] בעולם אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פ"ב ו') כך דרש רבי אייבו ורבי יהודה בר' סימון אמר אילו ענני כבוד שהיו מקיפים אותם במדבר כמה שכתב לא ימוש עמוד ענן יומם (שמות י"ג ע"ב) ואעדך עדי (יחזקאל שם י"א) שקישט אותם הקדוש ברוך הוא בכל מיני תכשיטים ואתנה צמידים על ידיך (שם) אילו שני לוחות הברית ורביד על גרונך (שם) זה ספר התורה (הזה) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א' ח') ואתן נזם על אפך (יחזקאל שם י"ב) אפך כמגדל הלבנון (שה"ש ז' ה') ועגילים על אזניך (יחזקאל שם) זו סנהדרין ששנו רבותינו סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה (סנהדרין פ"ד מ"ט). (אומר) [דבר אחר] ועגילים על אזניך א"ר ברכיה הכהן ברבי אילו הדברות (שהיו הדברות) [שהיה הדבר] מבקש לצאת והיה הכרוז יוצא (לפניך) [לפניו] ואומר לפני מחיצות האש סלקו עצמיכם מלפני הדיבור שלא יצא וישרוף אתכם ומיד היו המלאכים של אש מסלקין עצמן והחיות מסלקין עצמם כדי שלא ישרפו מנשבו של דיבור ומפני שהיה אשו של דיבור קשה מאשם של מלאכים שהמלאכים אינם אלא מאש של תחת כסא הכבוד מן אותו הנהר שראה דניאל נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז' י') שמשם הם נבראים אבל אשו של דיבור לא הייתה אלא מתוך ימינו של הקב"ה שכן [כתיב] מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב') נמצאת אומר למה היה הכרוז [והדיבור היה] יוצא מפיו של הקדוש ברוך הוא ובא ויושב על אזנו ומתעגל עליה זה היא ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך (יחזקאל שם) זו היא השכינה ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג) הרי כל התכשיטים הללו היה הקב"ה אומר להם כמה יש עוד תכשיטים לקשט אתכם מה אעידך. דבר אחר מה אעידך ומה אדמה לך אמר הקדוש ברוך הוא כמה זימונים נזדמנתי אתכם בענן כמה שכתב ונועדתי שמה לבני ישראל (שמות כ"ט מ"ג) בים בסיני במדבר במשכן ומה אדמה לך כמה דמויות [נדמיתי] לכם בים נדמיתי לכם כגיבור עושה מלחמות כמו שכתב ה' איש מלחמה (שם ט"ו ג') כן בסיני נדמיתי כזקן מלמד תורה (כשהיה) [שכן נאה תורה כשהיא] יוצאה מפי הזקינים במשכן נדמיתי לכם כחתן נכנס לחופתו הוי מה אדמה לך אמר הקב"ה לישראל לא נדמיתי לנביאים דמויות הרבה כשאמרו לך (ומחזרי) [שובי ותחזרי] ביך כמו שכתב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) מהו ואנכי חזון הרביתי לא נראיתי לכם חזון חזיונות הרבה לא ראה ישעיה שרפים של שש שש כנפים שנאמר שרפים עומדים ממעל שש שש כנפים ושש כנפים לאחד (ישעיה ו' ב') ויחזקאל ראה אותם ארבעה כמה שכתב ויהי בשלשים שנה וגו' וארא מראות אלקים [וגו'] ומתוכה דמות ארבע חיות [וגו'] וארבע כנפים לאחד וארבע כנפים [וגו'] (יחזקאל א' א' עד וי"ו) אמר הקדוש ברוך הוא שמא תאמר מה ראה ישעיה לראות שש ויחזקאל ארבעה והוא אומר לכם משחרב בית המקדש בטלו [אותן] שהיו מעופפים [בהם] אמר הקב"ה הואיל ובטל (חורבן) [הרובן] של מטן בטל עוד של מעלן אמר רבי יעקב דכפר חנין והכל ממך לומר ראה מה כתיב על כן מלאו מתני חלחלה (ישעיה כ"א ג') לא נראיתי יושב ובוכה כמה שכתב אם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה דמוע תדמע ותרד עיני דמעה (ירמיה י"ג י"ז) לא שלחתי ואמרתי לכם אם אתם מבקשים לעשות תשובה אלא אפילו למעני (אעשה) [עשו] כמ"ש תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשך (שם שם ט"ז) אמר הקדוש ברוך הוא חזק הייתי כצור ועשיתני כחיה יושבת על משבר כמה שכתב צור ילדך תשי (דברים ל"ב י"ח). ומה אשוה לך אמר להם הקדוש ברוך הוא איזו אומה גידלתי כיוצא בך שאנחם אותך בה אמר רבי אבהו אין הקדוש ברוך הוא פושט ידו ועושה (אותות צרות) [אומות צדות] כמה שכתב אך לא בעי ישלח יד ואם בפידו להם שוע (איוב ל' כ"ד) אך לא בעי זו היא (צרות) [צדות] ואם הביא עליהם שבר הוא משעשע אותם אלו באלו כמה שכתב ואם בפידו להם שוע ורצונך לידע שבשעה שאומות נופלים הקב"ה מנחמם זו בזו שכן אתה מוצא שבשעה שנפלו המצרים ופרעה היה מתנחמים באשור שכן כתב בן אדם את זרוע מלך מצרים שברתי (יחזקאל ל' כ"א) אל מי דמית [וגו'] הנה אשור ארז בלבנון (שם ל"א ב' וג') מלך בעולם יפה ענף (בין עבותים) (שם) [בן אבות] וחורש מיצל (שם) זכות (עומדות) [אבות עומדת] לו וגבה קומה (שם) קוזמרקרטור בעולם ובין עבותים הייתה צמרתו (שם) מבין עבותים משעה שנעשה כל העולם קליעה אחת (מלהכעיס) [להכעיס] להקדוש ברוך הוא הניח עצתם ויצא לו כמה שכתב מן הארץ ההוא יצא אשור וגו' (בראשית י' י"א) אמר רבי שמעון בן לקיש מן העצה ההיא יצא אשור מים גידלוהו (שם) שכן כתב האדם והבהמה והבקר אל ירעו ומים אל ישתו (יונה ג' ז') בשביל אותם המים נתגדל בעולם הוי מים גדלוהו על ידי מי נתרומם בעולם על ידי יונה שעלה מן התהום כמה שכתב תהום רוממתהו (יחזקאל שם) ויגע הדבר אל מלך נינוה (יונה שם ו') הוי פרעה והמצריים מתנחמים באשור וכשנפל אשור הוא מתנחם במצרים שכן כתב התיטבי מנא אמון (נחום ג' ח') התיטבי מנא זו אלכסנדריא אמון שהיה אומניתו של כל העולם הברטי' הזה. דבר אחר אמון אומנתם של בניו אמר הקב"ה לישראל בשעה שאומות העולם נופלות אני מנחמם אילו באילו אבל אתם לאיזה אומה השויתי אתכם שאנחם אתכם בה [הוא] שכתב מה אשוה לך ואנחמך (או) לאיזה אומה עשיתי ארון כפורת כרובים מזבח שולחן. דבר אחר מה אשוה לך ואנחמך אמר רבי אבא למה גלו עשרת השבטים לרוח אחת ושבט יהודה לרוח אחת אלא כדי שיהא אילו מתנחמים באילו ואילו מתנחמים באילו והקדוש ברוך הוא אומר להם נחמו נחמו עמי (ישעיה מ' א') פעמים. היה רבי תנחומא פותחו בנחמו נחמו עמי אן הרעת הזו. כי גדול כים שברך [מי ירפא לך] (איכה שם) אמר רבי חילפא דרומיה אילו אומר כי גדול כמת שברך לא היה להם לישראל תקומה אלא שאומר כי גדול כים שברך מה הים מצפה לרפואה אף ישראל מצפים כשיבנה בית המקדש והמים יוצאים מתחת בית המקדש כמה שכתב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון (זכריה י"ד ח') והם נכנסים לאוקיינוס וממתיקים אותו כמה שכתוב [כי באו] שמה המים האלה ורפאתיהו (יחזקאל מ"ז ט') ואוקיינוס יוצא לים ומרפא אותו הוי מי ירפא לך מי שהוא מרפא מכת הים הוא מרפא מכתך. דבר אחר (מי ירפא לך) [מה אשוה לך ואנחמך] כשאשוה לך כמה שכתב והתהלכתי בתוככם (ויקרא כ"ו י"ב) באותה השעה ואנחמך אני בכבודי בא ומנחמכם (אתכם) אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם אמר הקב"ה כך היא אומנותי בו בדבר שאני מכה אני מרפא אדם מכה באיזמל ומרפא ברטייה (אומנותי) [אומנותו] אינו כך אלא בדבר שהוא מכה בו בדבר הוא מרפא שנאמר כי אעלה ארוכה לך ממכותייך ארפאך נאם ה' (ירמיה ל' י"ז) כיצד בא וראה חטאו ישראל בנחלים כמה שנאמר הנחמים באילים תחת עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים (ישעיה נ"ז ה') לקו בנחל קישון שנאמר ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם (מלכים א' י"ח מ') ומתנחמים בנחלים שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מ"ז י"ב). חטאו בנהרים שנאמר ועתה מה לך לדרך מצרים [וגו'] לשתות מי נהר (ירמיה ב' י"ח) ולקו בנהרים על נהרות בבל (תהלים קל"ז א') ומתנחמים בנהרים הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה ס"ו י"ב) חטאו בהרים שנאמר ועל ראשי ההרים יזבחו (הושע ד' י"ג) ולקו בהרים ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף (ירמיה י"ג ט"ז) ומתרפאים בהרים שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נ"ב ז') והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד' י"ח). חטאו בארץ בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה (יחזקאל ל"ו י"ז) ולקו בארץ ארצכם שממה (ישעיה א' ז') ומתנחמים בארץ וארצך תיבעל (שם ס"ב ה'). חטאו בזרע זרע מריעים (שם א' ד') ולקו בזרע זרע רב תוציא השדה [וגו'] (דברים כ"ח ל"ח) מתנחמים בזרע זרע קודש מצבתה (ישעיה ו' י"ג). חטאו בעץ אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב' כ"ז) ולקו בעץ ונערים בעץ כשלו (איכה ה' י"ג) ומתנחמים [בעץ] כימי העץ ימי עמי (ישעיה ס"ה כ"ב). חטאו בענבים ענבמו ענבי רוש (דברים ל"ב ל"ב) ולקו בענבים אין ענבים בגפן (ירמיה ח' י"ג) ומתנחמים בענבים ודם ענב תשתה חמר (דברים שם י"ד). חטאו בתאינים כביכורה בתאינה (הושע ט' י') ולקו בתאינים ואין תאינים (ירמיה שם) ומתנחמים בתאינים התאינה חנטה פגיה (שה"ש ב' י"ג). חטאו בנחשים חמת למו כדמות חמת נחש (תהלים נ"ח ה') לקו בנחשים כי הנני משלח בכס נחשים צפעונים (ירמיה ח' י"ז) ומתנחמים בנחשים ושעשע יונק על חור פתן (ישעיה י"א ח'). חטאו באריות דכתב שריה בקרבה אריות שואגים (צפניה ג' ג') ולקו באריות עלה אריה מסובכו (ירמיה ד' ז') ומתנחמים באריות ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה שם ז') חטאו בזאבים דכתב (כהנים) [שפטיה] זאיבי ערב (צפניה שם) ולקו בזאב זאב ערבות ישדדם (ירמיה ה' ו') ומתנחמין בזאב זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה ס"ה כ"ה). חטאו בעגל בחורב ולקו בעגל אפרים עגלה (לא) מלומדה אוהבתי לדוש (הושע י' י"א) (ומתנחמות) [ומתנחמים] בעגל ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק (מלאכי ג' כ'). חטאו בבתולה אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א' ח') ולקו בבתולה נשים בציון עינו בתולות [בערי יהודה] (איכה ה' י"א) ומתנחמים בבתולה שובי שובי בתולת ישראל אל עריך אלה (ירמיה ל"א כ"א). חטאו בכלה התשכח (אשה עולה) [בתולה עדיה כלה קשריה] (ירמיה ב' ל"ב) ולקו בכלה שנאמר והשבתי מערי יהודה [וגו'] קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה (שם ז' ל"ד) ומתנחמים בכלה ומשוש חתן על כלה (ישעיה ס"ב ה'). חטאו בזקינים שנאמר ושבעים מזקני ישראל ויאזנייהו בן שפן (יחזקאל ח' י"א) ולקו בזקנים ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב' י') ומתנחמים בזקנים דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות (זכריה ח' ד') חטאו בכהנים [שנא' מחטאת נביאיה עונות כהניה (איכה ד' י"ג) ולקו בכהנים כהני וזקני בעיר גועו (שם א' י"ט) ומתנחמים בכהנים] דכתיב ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו וגו' (ישעיה ס"א ו). חטאו במלכים דכתב ואתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים (שמואל א' ח' ה') ולקו במלכים דכתב אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע י"ג י"א) ומתנחמים במלכים ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג). חטאו בראש ראשיה בשוחד ישפוטו (מיכה ג' י"א) ולקו בראש שנאמר כל ראש לחלי (ישעיה א' ה') ומתנחמים בראש דכתיב וה' בראשם (מיכה ב' שם). חטאו במצח כי כל בית ישראל חזקי מצח (יחזקאל ג' ד') ולקו במצח והצרעת זרחה במצחו (דהי"ב כ"ו י"ט) ומתנחמים במצח דכתיב והיה על מצח אהרן (שמות כ"ח ל"ח). חטאו בעין דכתיב ומסקרות עינים (ישעיה ג' ט"ז) ולקו בעינים דכתיב ויעצם את עיניהם (שם כ"ט י') ומתנחמים בעין דכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (שם נ"ב ח'). חטאו באזנים דכתיב (כבדו אזן) [ואזניהם הכבידו] משמוע (זכריה ז' י"א) לקו באזן דכתב החרשים שמעו (ישעיה מ"ב ל"ח) ומתנחמים באזן דכתיב עוד יאמרו באזנייך בני שכולייך (שם מ"ט כ'). חטאו באף דכתב והנם שולחים את (הזמורות) [הזמורה] אל אפם (יחזקאל ח' י"ז) ולקו באף [כי על אפי וגו' היתה לי העיר הזאת וגו' (ירמיה ל"ב ל"א) ומתנחמים באף דכתיב] אפך כמגדל הלבנון (שה"ש ז' ה'). חטאו בשפתים דכתיב (בשפתותיכם ידברו) [שפתותיכם דברו] שקר (ישעי' נ"ט ג') ולקו בשפתיים יכרת ה' כל שפתי חלקות (תהלים י"ב ד') ומתנחמים בשפתותים כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד' ג'). חטאו בשיניים דכתיב הנושכים בשניהם (מיכה ג' ה') ולקו בשיניים ויגרס בחצץ שני (איכה ג' ט"ז) ומתנחמים בשיניים ולבן שינים מחלב (בראשית מ"ט י"ב). חטאו בפה שתו בשמים פיהם (תהלים ע"ג ט') ולקו בפה ויאכלו את ישראל בכל פה (ישעיה ט' י"א) ומתנחמים בפה ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר (שם מ' ה'). חטאו בגרון ותלכנה נטויות גרון (שם ג' ט"ז) ולקו בגרון (קבר פתוח גרונם ומתנחמים בגרון) קרא בגרון אל תחשך (שם נ"ח א') ומתנחמים בגרון רוממות אל בגרונם (תהלים קמ"ט ו'). חטאו בלב ולבם שמו שמיר (זכריה ז' י"ב) ולקו בלב כי רבות אנחותי ולבי דוי (איכה א' כ"ב) ומתנחמים בלב דברו על לב ירושלים (ישעיה מ' ב'). חטאו בידים ידיכם דמים מלאו (שם א' ט"ו) ולקו בידים כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה (שם מ' ב') ומתנחמים בידים יוסף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (שם י"א י"א). חטאו במעים ובטנם תכין מרמה (איוב ט"ו ל"ה) ולקו במעים מעי מעי אוחילה (ירמיה ד' י"ט) ומתנחמים במעים בטנך ערימת חיטים (שה"ש ז' ג'). חטאו ברגל כי רגליהם לרע ירוצו (משלי א' ט"ז) ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (ישעיה א' ו') ומתנחמים ברגל הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום (נחום ב' א'). חטאו בכנפיים גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים (ירמיה ב' ל"ד) לקו בכנפות [לאחוז בכנפות] הארץ (איוב ל"ח י"ג) ומתנחמים בכנפות [מכנף] הארץ זמירות שמענו (ישעיה כ"ד ט"ז). חטאו בהוא דכתיב כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה' י"ב) ולקו בהוא והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפוך להם לאויב והוא נלחם בם (ישעיה ס"ג י') ומתנחמים בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם כך דרש רבי תנחומא אמן אמן סלה וכן יהי רצון:

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. אמר רב יהודה אמר רב מלמד שהראה הקב"ה לדוד חרבן בית ראשון וחרבן בית שני. בית ראשון על נהרות בבל. על בית שני זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. כיון שהגיע ירמיהו לנהר פרת ענה נבוזראדן ואמר ליה אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל. חשב ירמיהו בלבו אם הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם. נטלו הגליות את עיניהם וראו את ירמיהו שפירש מהם געו כלם בבכיה וצווחו רבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו שם בכו שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. ענה ירמיה ואמר להם מעיד אני עלי שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. שם ישבנו גם בכינו. מלמד שלא היה להם ישיבה משיצאו מירושלים עד שהגיעו לפרת. אמרו אלההון של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירין לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם שמא ישובו ויתחברו כלם ויקראו לאלקיהם ויעזרם ולא הועלנו כלום לפיכך היו דוחקים אותם ומריצין אותם בעל כרחם שנאמר (איכה ה ה) על צוארנו נרדפנו וגו'. (שם ד יט) קלים היו רודפנו. גם בכינו. מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל. רבי יוחנן אמר הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג נבוכדנצר הרשע. כשהיו ישראל שרויין בארץ לא היו שותין אלא ממי גשמים וממי נוזלים וממי מעינות כיון שגלו לבבל שתו מים הפרתים ומתים. לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל מתים שמתו בדרך ועל ההרוגים שהרג בהם פרת ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מני זמר שנאמר (ישעיה מג יד) כשדים באניות רנתם. וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות של ברזל והולכין ערומים על שפת הנהר נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הללו הולכין בקומה זקופה בלא משאוי אין לכם משא שיתנו על צוארם. באותה שעה הביאו ספרים ועשו אותם כחמות ומלאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפף קומתם ואמרו על עצמם (איכה ה ה) על צוארנו נרדפנו. באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שועתם למרום. א"ר אחא בר אבא באותה שעה בקש הקב"ה להחזיר כל העולם לתוהו ובהו. אמר הקב"ה כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו שנאמר (יחזקאל כא כב) גם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי. עולם שבראתי בשתי ידי שנאמר (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ אחרבנו. א"ר אלפא בר קרויא באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו לפניו רבונו של עולם כל העולם כלו ומלואו שלך לא דייך שחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב דירתך של מעלה. אמר להם וכי תנחומין אני צריך אני מכיר בראש ואני מכיר בסוף שנאמר (ישעיה מו ד) ועד זקנה אני הוא. (שם כב ד) על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אמר להם תנחומין הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצין הן לפני רדו מלפני ושאו המשאוי מעליהם. מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשאוי מעליהם ולא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה נשא בעצמו שנאמר (שם מג יד) למענכם שלחתי בבלה. יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם ערומים. מה עשו בני בארי הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לפני נבוכדנצר ואמרו לו שמא מלך אוהב ערומים אתה. אמר להם לכו והלבישו את בני ישראל. מה שכרן של בני בארי נטל הקב"ה עליהם חסד מכל ארץ ישראל והם יפים יותר. אמרו כל אדם שנכנס שם אינו מבקש לצאת בלא עבירה. מהו גם בכינו שהיו בוכים ומבכים עמהם הקב"ה. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר. אמר להם נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים הכינו עצמכם עד שאנו אוכלין ושותין אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישין לפני אלקיכם. מסתכלים אלו באלו ואומרים לא דיינו שהחרבנו את מקדשו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני העבודה זרה הזה. ר' יצחק בר טבלא אומר למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד ולא רצתה להשקותו כעס עליה והוציאה מתוך ביתו והלכה ונשאת למוכה שחין. אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד ואמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאלו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני. עמדו כלם ושלטו בעצמם ונטלו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם. שירו לנו משיר ציון. לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר. מראים אצבעותיהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו. וכן הוא אומר (עזרא ח טו) אקבצם אל הנהר הבא אל אהוא וגו'. (שם) מבני לוי לא מצאתי שם. שם היו אלא שלא היו יכולים להקיש בכנורות. ומנין שחזרו אותן הלוים שגלו מתוכם שנאמר (שם ג יב) ורבים מראשי האבות והלוים אשר ראו את הבית הראשון. כיון שידע כן נבוכדנאצר עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה שנאמר ותוללינו שמחה. באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם. אף אני (איכה ב ג) השיב אחור ימינו מפני אויב. ואינה חוזרת אלא (אפילו) אזכיר אתכם שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תניא סד אדם את כל ביתו ומשייר דבר מועט זכר לירושלים עושה אשה תכשיטיה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ומשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל לא היו אוכלים בשר ושותין יין. נטפל להם ר' יהושע אמר להם בני מפני מה אין אתם אוכלין בשר ושותין יין. אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ונשתה יין שבכל יום היה מתנסך על המזבח ועכשיו בטל. אמר להם אף תאנים וענבים לא נאכל שמהם מביאים ביכורים לחם לא נאכל שמהם מביאים שתי הלחם בעצרת ולחם הפנים בכל שבת ושבת. מים לא נשתה שממנו היו מנסכים מים בחג. שתקו. אמר להם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר דא"ר יהושע אין גוזרין גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה. מאי קרא. אמר רב אדא בר אהבה (מלאכי ג ט) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו. אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא. אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט וכו' (כדאיתא בבתרא דף ס' ע"ב) עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. ומאי ניהו. אמר רב פפא כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. ומאי ניהו. אמר רב בת צדעה. שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מאי על ראש שמחתי. אמר ליה זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי היכא מנח לה. אמר ליה במקום תפלין שנאמר (ישעיה סא ג) לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. רבי דוסא אמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני מלעשות נסים. רבי זעירא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש את מוצא כיון שגרמו העוונות ונכנסו גוים לירושלים נטלו גבורי ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם. אמר הקב"ה (תהלים צא טו) עמו אנכי בצרה. בני נתונים בצרה ואני רואה כביכול (איכה ב ג) השיב אחור ימינו מפני אויב. ובסוף גלה אותם לדניאל (דניאל יב יג) ואתה לך. א"ל ליתן דין וחשבון א"ל ותנוח אמר ליה נייחא לעולם א"ל ותעמוד אמר ליה לקץ הימים או לקץ הימין אמר ליה לקץ הימין שהיא משועבדת אמר ליה הקב"ה קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת עמהם גאלתי בני גאלתי ימיני. הוא שדוד אמר (תהלים ס ז) למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. רבון העולמים עשה להם בשביל ידידך אברהם יצחק ויעקב וכל זמן שאין להם זכות עשה להם בשביל ימינך וענני. אמר ליה הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (ישעיה נב י) חשף ה' זרוע קדשו. וכתיב (תהלים צח א) הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה אומר לנו זכור אנו שכחה מצויה בנו אתה זכור שאין שכחה לפני כסא כבודך. האומרים ערו ערו עד היסוד בה. ר' אבא בר כהנא אמר פגרו פגרו. כמה דאת אמר (ירמיה נא נח) חומת בבל ערער תתערער. רבי לוי אמר פינון פינון. כמה דאת אמר (בראשית כד כ) ותער כדה אל השוקת. זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. אימתי לכשיעקרו יסודותיה ממנה האומרים ערו ערו עד היסוד בה. שאלו את ר' אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים. אמר ליה עדיכם בית הבחירה יוכיח אבותיכם העבירו את התקרה שנאמר (ישעיה כב ח) ויגל את מסך יהודה. אבל אנו פעפענו את הכותלים שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה. ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאלו החריבו. מאי טעמא לפי שלא עשה תשובה: