שִׁ֣ירוּ לַ֭יהוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַ֝יהוָ֗ה כָּל־הָאָֽרֶץ׃
Спой Господу новую песню; Пой Господу на всей земле.
יערות דבש
ומזה הדור אתם ראו הוא הדבר אשר תמיד אקרא יומם ולילה לא דומיה להיות איש הישראלי עובד מצות ה' בלב ובכונה שלימה לא בדרך מצות אנשים מלומדה כפי ההרגל וטבעו בלי כונה לקיים רצון הבורא לשמוח בעבודתו ובמצות וביחוד בעמוד התפלה אשר היא עיקר עבודת הלב ובעו"ה מרוב פיטפוטי הדברים ואמירת תהלים ותחינות ובקשות לא יכלה הספר ההרגל בו הוא תנועה עצמית ומעצמו ינועו שפתים והלשון הולך וחדל ובקרבו ישים אורב ממחשבה אחרת למשא ומתן מחשבות זרות ופיגול חוץ למקומו וזמנו ועל זה נאמר (סנהדרין כ"ט) כל המוסיף גורע אוי לנו מיום הדין אשר יזקין האיש ולא יעלה בידו לכל ימיו ב' או ג' תפלות בכונה שלמה ובלב נמוך ונשבר בעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה מבלי תערובות בו מחשבה זרה וכונה אחרת לדבר אחר חוץ לעיון תפלה וכן בקריאת שמע כמה שבועות ושנים יעברו ואין בידינו קריאת שמע בג' פרשיות שיהיה בכל לבם מבלי מחשבה אחרת ותערובות אחרות אוי לנו זה מגביר אויבים עלינו כי אנחנו בגלות בבית עשו וזכות אבותם בידם ציד בפיו אם אנו מכוונים לעבוד השם בלב אפס צדקתו כאפס ותוהו נחשב לו אבל כאשר גם אנחנו ככל המונם רק בפה ולא בלב א"כ זכות עשו במקומו ולכך נאמר (בראשית כז כב) הקול קול יעקב כשהוא רק קול יעקב קורא בגרון אל יחשוך וכיונה פותה אין לב אז הידים ידי עשו כי זכותם במקומו עומדת כנ"ל ולכך חדלו נא מהרבה תפלות ותחינות טוב מעט בכונה ולומר רק מה שניתנו מפי גבורת קדמונים ז"ל כי הם ידעו מקורות התפלה וצנורות למעלה ותהלים הוא צרי ומזור לכל אבל די הוא אם תאמרו ה' או ו' מזמורים ביום ובכונה להבין התפלה וכונתה כאמרם (ברכות כח ע"ב) כל העושה תפלתו קבע אין תפלתו מקובלת כי הוא צריך תפלה ובקשה ועיקר שבירת הגלות הוא בעבודת ה' בדעת דלבאי ואיך לא נחוש ואנחנו כאילה אשר רחמה צר וכח אין ללידה אין כח בנו בעונות הרבים לתשובה שלמה ועל מה נקוה העל מלך כהמן ח"ו או כהנה כבר שבעה נפשנו ברעות ורבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל וא"כ ראוי לנו לעשות האפשרי עכ"פ ודבר שקרוב בפינו ובלבבינו לעשות והוא עבודת השם מצותינו ועבודתינו וקריאת שמע וברכת המזון וברכה ברכת המצות וברכת הנהנין בכונה שלמה ובשמחה כי באמת היא תכלית השמחה והיא שמחה שאין אחריה תוגה ויגון ואם ישמח איש בשמחה הוללת ברקוד מזמרים וחברת משחקים יחול במחול הנשים מקושטות עורכים שלחן מיין ומעדנים ומעסיס רמונים היא השמחה שאין אחריה כלום הלא כאשר יעברו יום או יומים הלא יקוץ בקיאו ואיבריו יכבדו עליו לרוב רקודו ולשמחה מה זו עושה ויקוץ כאיש אשר מתרונן מיין בין לילה היה ובין לילה אבד ובפרט שאם יעשה אותו פעם פעמיים יהיה תמיד מבקש למודו ולא ימצא ויהיה לו יותר צער מאשר שמח כללו של דבר אין שמחה זמנית אשר אין אחריתה וסופה תוגה ויגון וחרטה אבל שמחה של מצוה יום ביומו תוסיף גיל ושמחה וכח ותקוה ומאירת עין ולכן בימי פורים אשר היתה שמחה ליהודים היתה שמחה של מצוה כי היה קבלת התורה לכך נאמר (אסתר ה טז) ליהודים היתה אורה כי היה יום קבלת התורה והוא היה עיקר ימי פורים לשמוח בשמחת תורה וגיל של מצוה ובזה נהיה אנחנו עם ה' נוחלי דת מורשה קהלת יעקב מובדלים מהעמים אשר על פני האדמה כאשר יקרה להם שמחה וחג שמחתם הוללות לחול בכרמים בחורים ובתולות יעשו בתי טרטראות יקומו נערים ויצחקו בכל פה דובר נבלה ועושים להם בתים לעבירה וכהנה שמחה זמנית ותענוגי בני אדם לא כאלה חלק יעקב בימי מועדים וחגי השמחה יאמרו בבתי הכנסת פיוטים נאים מחברת קדש בחרוזים לכבוד ה' וגם בבית כאשר יסעד ירנן בשיר רנה בקול תודה וכאשר עושים כל ישראל בליל פסח יאמרו ויספרו תהלות ה' ונפלאותיו לבני אדם וכן בכל שבת ויום טוב זמירות הוא לה' ובו יגל יעקב וישמח ישראל בעושיו וזהו מאמר הפסוק (תהלים קבו א) בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה הרצון בעת שמחה נעשה שיר לה' ורנה תהיה לה' כי לעתיד יהיה שיר חדש כדכתיב (תהלים צו א) שירו לה' שיר חדש וזה רנה לה' אשר הפליא רחמיו וחסדו גבר עלינו וכאשר יראו העמים זאת בע"כ יודו כי ראוים אנחנו לבחור בנו ה' כי אילו קרה להם גדולה והצלחה כזו היו מבלים זמן בשמחה ברקוד וכדומה וזה מאמרם אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הרצון נכון הוא וגדולת ה' הוא לעשות עם אלה כי אילו הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים בשמחה וגיל ולא כמעשיהם אשר אין שמחתם רק בשיר וקול תודה לה' ולכן למדו נא תמימי עם ממעשה השמחה:
שני לוחות הברית
ועל זה בא הרמז (בראשית לא, מג), הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא. כבר כתבתי (לעיל ד"ה ורחל בתו) בגלות אנחנו נקראים צאן, וכן כתיב (תהלים מד, כג) נחשבנו כצאן טבחה. ובעת מעלותינו נקראים אנחנו אדם, כמו שכתוב (יחזקאל לד, לא) אדם אתם. אבל יש חילוק באדם עצמו בין זכר לנקבה, כמו שכתוב (בראשית ה, ב) זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם. והנה בכל הגאולות שהיו כבר לא נמשלנו רק לנקבות כמו שכתוב (שהש"ר א, לו) שירה חדשה בלשון נקבה, ולעתיד כתיב (תהלים צו, א) שיר חדש בלשון זכר: