נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ׃
Ты сосчитал мои странствия; Положи мои слезы в бутылку Твою; Разве они не в Твоей книге?
כד הקמח
מצוה של תורה שיתאבל אדם על מתו לפי שהאבלות ענין נכבד במקומו והיא עבודה גמורה לשם ית' ועד שלא נתנה תורה כבר מצינו אבות העולם שהיו מתאבלין על מתיהם והראשון לכלם הוא אבלו של מתושלח שכן אמר במדרש מתושלח צדיק גמור היה ולמה נקרא שמו מתושלח שכל דיבור ודיבור שהיה מוציא בפיו היה מושל עליו מאתים ושלשים משל בשבחו של הקב"ה והיה שונה תשע מאות סדרי משנה שלש מאות באלפים של תהו ושלש מאות באלפים של תורה ושלש מאות באלפים של ימות המשיח, ובשעה שמת נשמע קול רעם בגלגל גדול שהיו עושין לו הספד תשע מאות שורות של מלאכי השרת כנגד תשע מאות סדרי משנה שהיה שונה ולכך מצינו שקבע הכתוב זמן שני לירידת המבול ואיחר ירידתו ז' ימים כדי שיתעסקו בהספדו של מתושלח הצדיק, הוא שכתוב (בראשית ג) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ אלו ז' ימי אבלו של מתושלח. ודרשו רז"ל (שבת קה:) אריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו שנא' (תהילים נ״ו:ט׳) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך זה משל לזכות הדמעות המונחות לו בבית גנזיו, וענין אדם כשר ת"ח שיש בו תורה ויראת שמים שהוא חיוב גדול עד מאד לבכות ולקונן עליו שהרי אמרו רז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך. וכן אמרו במסכת הוריות פרק כהן משיח (הוריות דף יג) חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראוים למלך. זשה"כ (איוב כ״ח:א׳-ב׳) והחכמה מאין תמצא כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה. הללו אם אבדו יש להן חליפים תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפיו מי מביא לנו תמורתו ומי מביא לנו כיוצא בו. אמר רבי לוי ומה אחי יוסף ע"י שמצאו מציאה יצא לבם וחרדו חרדה שנא' (בראשית מ״ב:כ״ח) ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר"ש בן זבדי על אחת כמה וכמה, ודרשו ז"ל שלחו מתם אי זהו בן העוה"ב ענותן שפל ברך ומכיך נפשיה שייף ועייל שייף ונפיק לעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ויהבו רבנן עינייהו ברב עולא בר אהבה. הקדים הענוה שהיא המדה העליונה ואח"כ פרט מדות הענוה בגוף ובנפש. שפל ברך הוא שיהיה שפל עם בני העולם בענין משאו ומתנו בנחת עם הבריות זהו מדת הגוף, ומכיך נפשיה ורוח שפלה שלא יהיה גבה רוח זהו מדת הנפש:
כד הקמח
דרשו ז"ל במס' יומא (פ"ח דף פו ב) עבירות שהתודה עליהם יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן צריך שיתודה עליהן ואם לא שנה בהן והתודה עליהן עליו הכתוב אומר (משלי כ) ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו ר' אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח דכתיב (תהילים נ״א:ה׳) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. אלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר. וצריך שיפרוט את החטא שנאמר (שמות ל״ב:ל״א) ויעש להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר אינו צריך. אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי דא"ר ינאי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די גרמת להם לעשות אלהי זהב. ובפרק סדר תעניות (תענית דף יו) תנו רבנן אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופש שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו עלתה לו טבילה שנא' (משלי כא) ומודה ועוזב ירוחם. ואומר (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים וגו': צריך אדם שיבכה כשהוא מתודה לפי שהדמעה מעיקרי התשובה, ואמרו רז"ל (ב"מ פ"ד דף נט) כל השערים ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו שכן אמר דוד (תהילים ל״ט:י״ג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, ואמר עוד (שם קיט) פלגי מים ירדו עיני, ומצינו בתפלתו של חזקיה (ישעיהו ל״ח:ג׳) ויבך חזקיהו בכי גדול, ומתוך שהוא בוכה הוא נכנע ולבו מסכים אל החרטה שמתחרט על כל חטא ועון שעשה והוא מואס חיי העוה"ז ומתנחם על עפר ואפר. ומתוך כך וידויו מקובל והקב"ה נוטל אותן דמעות ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהילים נ״ו:ט׳) שימה דמעתי בנאדך וגו', כיון שהשתדל אדם במדת התשובה והחזיק בה לעשות אותה בכל משפטיה ובכל חקותיה ואחרי כן התודה הנה הוא בטוח שכל עונותיו נמחלין. אמנם צריך עוד לבקש רחמים מאת הש"י שיהיה רצונו דבק בו כמו שהיה עד שלא חטא, כי העבד החוטא פני מלך בשר ודם פעמים רבות ומחל לו הנה הוא בטוח במחילה זו שלא יענישנו אבל עדיין הוא צריך שימשיך המלך חנו אליו שיהיה רצונו דבק בו ושיעשה עמו טובה, אף כי המלך ה' אשר בידו נפש כל חי שהאדם צריך שיבקש אחר התשובה והוידוי רצונו וחנו ית' כי בזה תושע נפשו תשועת עולמים. וכן מצינו בדוד שהיה מבקש לפני הקב"ה הארת פנים אחר גמר התשובה והוא אמרו (תהילים פ׳:כ׳) ה' אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה:
מנורת המאור
מצוה גדולה להספיד את המת, ויותר גדול הוא הספד המת מתלמוד תורה. כדגרסי' במ' כתובות בפרק האשה שנתארמלה, ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד"א בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו, א"ר שמואל בר אויא משמיה דרב, תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. אין עושין שני הספדות בעיר אחת, אלא אם כן היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. ואין עושין שני הספדות כאחד בעיר אחת, אלא אם היה בה קילוס לזה וקילוס לזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אסור משום איבה, ר"ל אם ילך אדם להספד אחד יהיה לו איבה עם קרובי המת האחר. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שיפורא דשיכבא, וחזיא להנך אינשי דעביד עבידתא. אמ' בשמתתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא, כמו שכתבתי למעלה. וכתב הרמב"ן ז"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלווהו עד שיהיה לו כל צרכו, שהוא בר נידוי. וכ"ש אם תלמיד חכם הוא, כדגרסינן במ' שבת בפ' ר' אליעזר אומר, אמ' ר' שמעון בר פזי משום ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאך הלא בספרתך. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, שנא' ( יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מצפון להר געש, מאי להר געש, שגעש עליהם ההר לקוברם. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל המתעצל בהספדו של אדם חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן, ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. אמרי ליה בבלאי, ימים האריכו, שנים לא האריכו.