רְדִ֤י מִכָּבוֹד֙ ישבי [וּשְׁבִ֣י] בַצָּמָ֔א יֹשֶׁ֖בֶת בַּת־דִּיב֑וֹן כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד מוֹאָב֙ עָ֣לָה בָ֔ךְ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָֽיִךְ׃
О дочь твоя, живущая в Дибоне, сойди от славы твоей и смотри в жажду; ибо против тебя вышел спойлер Моавитский, и он разрушил крепости твои.
שד"ל
ונותרה בת ציון. האומה נקראת בת למקום שהיא יושבת בו, וכן בת בבל בת מצרים; וזה כי שבח היה לקדמונים להיות נולדים בארצם, ולא גרים ותושבים; ובת הוא על דרך השיר, וכאלו יאמר בני ציון, בני בבל, וכן תרגם יונתן כנשתא דציון. ובשלשה מקומות מצאנו יושבת בת, יושבת בת מצרים (ירמיה מ"ו י"ט), יושבת בת דיבון (שם מ"ח י"ח), יושבת בת בבל (זכריה ב' י"א), וגיז' חשב כי במקומות האלה ובקצת מקומות אחרים וגם כאן (ונותרה בת ציון), העיר עצמה נקראת בלשון מושאל בת ציון, בת בבל, בת דיבון; והוא דבר שאין הדעת סובלתו, שיקראו לעיר ציון בת ציון, ולעיר בבל בת בבל. והנכון כי יושבת בת מצרים הוא מורכב משני כנוים, יושבת מצרים, ובת מצרים (על דרך שאמר ירמיה עצמו עשרה פסוקים למעלה מזה תופשי דורכי קשת, שענינו תופשי קשת ודורכי קשת), והטעם כלי גולה עשי לך אַתְּ יושבת מצרים, ואע"פ שלא לבד את יושבת מצרים, כי גם נולדת שם ואת בת מצרים, אע"פ כן תגלי: וכן רדי מכבוד ושבי בצמא יושבת בת דיבון, יושבת דיבון וגם נולדת בדיבון. אבל הוי ציון המלטי יושבת בת בבל אין ענינו אלא: את ציון (אתם בני ישראל) היושבת בתוך בת בבל (בתוך הבבליים). והנה אין לתמוה עוד איך ימשיל עיר ציון לעיר נצורה, כי באמת בת ציון איננה עיר, אבל המשיל האומה לעיר נצורה, ואמר כי מציאותה חלשה מאד, והיא כסכה בכרם וכמלונה במקשה, שאין להן קיימא, שאין עושין אותן לעמוד ימים רבים, אלא לחדשי הקיץ, וכן מפורש באיוב (כ"ז י"ח) בנה כעש ביתו וכסכה עשה נוצר, כי בית הרשע אין לו קיימא, והוא דומה לבית התולעת הנקראת עש, ולסכה שעושה לו שומר הפירות, כי כל אלה אין להם קיימא (וכמו שפירשו שם באיוב רש"י ורלב"ג), ואחר הקיץ עוזבים הסכה והיא נופלת מחמת הגשמים והרוחות (ומזה דרך משל סכת דוד הנופלת, עמוס ט' י"א); וסיים ציור חולשת האומה ואמר שהיא כעיר נצורה, כעיר שצרים עליה (כתרגומו וכפירוש רש"י ודון יצחק), שהיא קרובה לנפול ביד אויב מפני הרעב. ויונתן לא תרגם כן. אבל הוסיף מלות, ופירש כסכה בכרם אחר שנשלם הבציר, וכמלונה במקשה אחר שלקטו הקשואים; ולפי זה העקר חסר, ונ"ל כי לשון איוב (כ"ז י"ח) סיוע גדול לדברי. ודע כי גם המפרש הנוצרי הקדמון, מר אפרים, שהיה בימי אביי ורבא (לא בימי רב ושמואל, כמו שכתבתי באוהב גר עמוד 90) פירש כתרגומנו, ואמר דְּדָמְיָא בַמְגַזְיוּתָהּ לַמְטַלְתָּא בְכַרְמָא קְטִיפָא וְאַיְךְ אַרְזָלָא בְּמַקְטְיָא דְאֶתְבַּעַר. ודע כי מה שנדפס בתרגום שלנו במקשיא אינו אלא שבוש, וצ"ל במקטיא, כגרסת רש"י והמתורגמן, וכן הוא בדפוס רע"ח ובתרגום כ"י שלי (נכתב באפריקא שנת רמ"ז), ובלשון סורי קורין לקשואים קטיא, וכן הוא ג"כ בתרגום ירושלמי (במדבר י"א ה'); ומלת דאבעיוהי בכ"י שלי היא בלא אל"ף (דבעיוהי), ומתחלה היה נראה לי שצריך לומר דבערוהי. וכיוצא בזה כתב אחד מחכמי פולין (ציון תר"ב עמוד י"ב) כי גם במקום ששנינו השור והבור והמבעה וההבער יש טעות סופר, וצריך לומר והמבעיר וההבער, וכן היא הגירסא בתוספתא דקמא פרק ט'. ועתה נ"'ל כי בא זה ולימד על זה, שאין כאן טעות סופר, אלא שהלשון עצמו נשתנה במשך הדורות, ובימי חכמי המשנה היו קוראים לביעור השדה בשרש בעה, ומזה ג"כ (פאה ד' ה') שלש אבעיות ביום.