וְהָיָ֤ה יְהוָה֙ לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְיֵ֙רֶא֙ וְיָרֵ֣ב אֶת־רִיבִ֔י וְיִשְׁפְּטֵ֖נִי מִיָּדֶֽךָ׃ (פ)
און זאָל גאָט זײַן צום דַיֶין, און משפּטן צװישן מיר און צװישן דיר, און זען, און קריגן מײַן קריג, און מיך העלפֿן פֿון דײַן האַנט.
אלשיך
והיה ה' כו'. הנה כל הענין פסוק זה כבר אמור אך הנה ענין הכתוב הוא מאמר התנא כי הוא יתב' הוא הדיין הוא העד הוא הבעל דין וזהו והיה ה' לדיין הרי הוא הדיין וירא הרי הו' העד שרואה ומעיד ויריב את ריבי הרי הו' הבעל דין ואח"כ ישפטני מידך לפעול המשפט ענין החזרה הוא כי הנה יש נדון על פי מדת הדין ואם היה ע"י מדת שם הרחמי' אפש' לא לחייבהו בדין ויש אשר עונו חמור שגם ע"י מדת רחמי' יתחייב וזה יאמ' אין צ"ל אם יהיה אלהים לדיין כי אם גם אם והיה ה' בעל הרחמים לדיין כ"כ עונך חמור שידעתי שיהיה הוא העד והבעל דין והפועל הדין כמדובר: