וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃
你究竟擔憂誰、懼怕誰，竟對我虛假背信？你不記念我，也不把這事放在心上。豈不是因為我一直靜默不語，且自古以來就是如此，你就不敬畏我嗎？
Rav Hirsch
Am Markiertesten erscheint dies in der Wurzel בוא mit den Pronominalsuffixen des Akkusativs. אל תבואני רגל גאוה (Ps. 36, 12). כל יד עמל תבאנו (Job 20, 22), כל זאת באתנו (Ps. 44, 18) שוט שוטף וגו׳ לא יבואנו (Jes. 28, 15) חוסר יבואנו (Prov. 28, 22). שודד יבואנו (Job. 15, 21) חרב מלך בבל תבואך (Ezech. 32, 11), מגורת רשע היא תבואנו (Prov. 10, 24), דורש רעה תבואנו (das. 11, 27), תבואהו שואה (Ps.35, 8), ויאהב קללה ותבואהו (Ps. 109, 11). In allen diesen Stellen steht das Suffixum keineswegs für den Dativ oder die Präposition אל, wodurch nur ein Hingelangen zu jemanden ausgedrückt wäre, sondern es sind reine Akkusative und bezeichnen das von einem Verhängnis erzielte und erreichte Objekt. Auch bei heilvollen Gewährungen wie תבואתך טובה (Job. 22, 21), יבאוני הסדיך (Ps. 119, 41), רחמיך (daselbst 77) bezeichnet es das Objekt, welches Ziel und Augenmerk der göttlichen Barmherzigkeit und Güte sein möge. In ähnlicher Weise, erklären sich die übrigen Akkusative bei intransistiven Verben wie: ויבך אותו אביו (Bereschit 37, 35), ולבכותה (daselbst 23, 2), את מי דאגת (Jes. 57, 11), אני דואג את היהודים (Jirmij. 38, 19). חלה את רגליו (Kön. I. 15, 23), לא חסרת דבר (Dewarim 2, 7), הצום צמתוני אני (Secharj. 7, 5) u. a. m. Auch die Konstruktion ירא mit את. Denn ירא ist eigentlich intransitiv. In allen diesen Fällen bezeichnet der Akkusativ den Gegenstand, welcher das Ziel, die Ursache oder Beziehung einer äußeren oder inneren Bewegung, eines Zustandes oder einer nicht übergehenden Tätigkeit bildet, und zwar ist diese Beziehung eine viel innigere, als die Konstruktion mit einer Präposition ausdrücken würde.