Chasidut zu Dewarim 18:15

באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.

נביא מקרבך מאחיך כמוני וכו' (דברים יח טו). הנה כפי הכלל שבידינו שהתורה נצחיות, הרי זה כמה חלפו שנים והלכו דורות ואין חזון נפרץ, ובמה יתקיים בדורותינו תורת אמת הלזו. וגם יש לדקדק תיבת מקרב"ך דמיותר. והנראה דהאנשים ההולכים בדביקות קונם וצורם, הנה דבר י"י בפיהם אמת וחכמתם עדיפא מנבואה (ב"ב י"ב ע"א), ובעת שמדבקים עצמם בקונם, הנה פיהם יהגה על פי התורה מילין לצד עילאה, ובעינינו ראינו צדיקים כאלה אשר הם עצמם כמעט הם בביטול הרגשותיהם, ואינם זוכרים אחר כך מה שהופיע להם השם במענה פיהם על איזה פסוק שבתורה דרכי השי"ת. והנה הנלבב השומע לצדיק כזה שמדבר דברי תורה, מחויב להטות אוזן לכל תיבה ותיבה ששומע, כי בודאי ישמע עצות לנפשו, כי בהצדיק הנדבק בקונו מתלבש בו אור השופע מאין סוף ב"ה לאמור דבריו בתורתו ית' מה שנוגע לכל נפש השומע, והנה הוא דבר נבדק בנסיונות למשכילים, לא יכחיש אותן זולת תועי רוח וחסירי מדע, וגם הצדיק בעצמו המסתפק באיזה דבר, יוכל להתבונן על פי התורה אשר יורוהו הש"י. וזה ירמוז בדברי תורתינו בכל עת נביא מקרבך, לשון ניב שפתים (ישעיה נז יט), דהיינו דיבור מקרבך מתוכיותך ופנימיותך, מאחי"ך מדביקות שלך (מלשון מאחי"ן), יקום לך וכו' אליו תשמעון וכלול בזה האנשים השומעים יטו אזן לשמוע ולקיים, וכן הצדיק בעצמו יטה אוזן לדבריו, שלא יהיה כעובר על נביאותו. והנביא אשר יזיד לדבר דבר וכו' (דברים יח כ), ר"ל שאמר על פי הקדמת שוא וכיוצא, וגם יכלול המתלבש בחלוק שאינו שלו והוא מבני גונבי עלי, וגם יכלול אותן שהם מבני החונף, ועושין תנועות כמו הצדיקים ולבם בל עמם, ופוערים פיהם לגלות פנים בתורה כאלו רוח י"י דיבר בם והם רחוקים מקוטב האמת, ואשר ידבר בשם אלקים אחרים, דהיינו להתגאות ולהתפאר שהוא כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד' ע"), אזי הש"י ירחם עליו כי צריך הוא לתשובה. (דברים יח כא) וכי תאמר בלבבך איכה נדע וכו', (דברים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהיה הדבר ולא יבוא, ר"ל לדעתי שהמבחן הוא אם רואים שהאיש ההוא רגיל בהזכרת שם שמים, (אפילו באיזה לשון מהלשונות שהוא עון פלילי ובכלל עון לא תשא), ואינו משים מורא שמים לנגד עיניו שאסור להזכיר שם שמים אם לא במקום הראוי המצטרך, אבל כשאפשר לכנות את שמו ית' בפני העם לומר בור"א או הש"ם יתברך, והוא מזכיר את השם (אפילו באחד מהלשונות שקורין את הש"י), בודאי זה אינו מכלל היראים את הש"י. וזה יאמר המובחן הוא אשר ידבר הנביא בשם י"י, דהיינו שמזכיר שמו ית' ולא יהי"ה הדב"ר ולא יבו"א, שאין הויה ומבוא לדיבור הזה להזכיר שמו ית', כי אפשר לו לומר הענין הנרצה מבלי הזכרת הש"י, הוא הדבר אשר לא דברו י"י, כי אלו היה דבר הש"י מלובש בו, היה מוראו עליו שלא להזכיר שמו הנכבד, זה מה שנ"ל ולא קבלתי המבחן הזה מרבותי, רק זאת היא לי למשמרת כי אני מזהיר מאד בכל עת ליודעי ומכירי בנידון, והש"י הופיע במחשבתי זה הפרט המבחין בתורתו ית', ציינתי למשמרת ומי שלבו שלם בדבר יבחין בדעתו, כי אין דעתי דעת קטן מכרעת בדבר שלא קבלתי מרבותי הבחינה הלזו, אבל יהיה איך שיהיה האיסור הזה גדול עד מאוד, שלא להזכיר שם שמים בשום לשון המורגל, אם לא המצטרך על פי הכרח לתורה ולעבודה, וגם זה בישוב הדעת לא דרך ארעי, וכל מי שיש לו עינים לראות יבין הדבר לאשורו, ויירא ויפחד לנפשו, והש"י ישים בלבינו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו:

הטיבו כל אשר דברו (דברים ה׳:כ״ה-כ״ו כהו), מי יתן והיה לבבם זה להם (דברים ה כו). על פי המבואר בעיקרים מאמר ג פרק י"ח, כי הנשמע מפי הגבורה, אי אפשר לנביא לשנותו אף לפי שעה, מה שאין כן הנשמע מפי הנביא משה רבינו ע"ה, אף שלא קם נביא כמשה ואי אפשר לנביא קטן ממנו לשנות דבריו, מכל מקום לפי שעה יוכל לשנות וכמו אליהו בהר הכרמל וכדומה, וכמו שדרשו רז"ל (יבמות דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אף לעבור על דברי תורה, עד כאן. נמצא לפי זה אם כל התורה כולה היו שומעין מפי השי"ת בעצמו, לא היה יכול שום נביא לשנות בשום דבר אף לפי שעה, כמ"ש שם (שמות כ ב-ג) באנכי (שמות כ ג) ולא יהיה לך, וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות יסודי תורה הלכה א' ב' ג' ד' ה', עיין שם בכסף משנה הלכה ה'. רק הטעם מבואר בעיקרים שזה נשמע לנו מפי השי"ת עצמו, עיין שם. וידוע דכל צורך שעה הוא מחמת קלקול הדור, ואליהו בהר הכרמל יוכיח. וזה אמרו ית' הטיבו כל אשר דברו מי יתן כו', ר"ל הטיבו כל אשר דברו דבר עתה עמנו כו', משום דמי יתן כו', דאם היה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, ולא היה צריך בשום פעם לשנות שום דבר על ידי שום נביא, אז היה טוב יותר שישמעו מפי, רק מי יתן זאת הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב), על כן יהיה מהצורך לשנות לפעמים על ידי נביא לפי שעה, לכך הטיבו אשר דברו, דאלו היה שומעין, לא היה יכול שום נביא לשנות, והבן.