Chasidut zu Kohelet 7:8

תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו (תהילים פ״א:ד׳).
בזוה"ק (ויחי רכ"ו:) תנא ר"ה דא הוא רישא דשתא דמלכא. הענין בזה, כי הכל נכלל בראשית הכוונה, שכמו שאדם פונה עצמו בראשית הדבר להשי"ת, כן נכלל אח"כ כל הרפתקאות הבאים אחריו. כמו דאיתא במדרש (רבה קהלת ז׳:ח׳) על הפסוק טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו. וכן מורה מה שאיתא בש"ס (בבא מציעא פ"ה:) אמר רבי חייא לרבי חנינא וכו' דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וכו'. היינו מחמת שבראשית פעולותיו של רבי חייא שמחשב הגמ' היה בגודל כוונה דלא תשתכח תורה מישראל, ממילא נקרא הכל על שמו. כי זה הכלל, כי הכל הולך אחר ראשית הכוונה. וזה הענין של מצות צריכות כוונה, היינו, אף שאחר הכוונה שאדם מתחיל בפעולת המצוה נתלבש האור בפעולה גולמית והאור נתעלם, אבל לזה צריכין הכוונה, כדי שהכל ילך אחר הכוונה, וזה הוא אצל האדם. וכן הוא אצל השי"ת כביכול, שבאמת ראשית הכוונה של הבריאה היה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. והיינו שראשית הרצון של השי"ת בהבריאה היה הכל בשביל ישראל, וישראל עלה במחשבה תחלה. אף שאח"כ הציב השי"ת כמה לבושים עד המאמר של נעשה אדם. אבל לזה, אצל השי"ת נמי כביכול נכלל בהראשית. היינו שאם אדם ילך בעבודה מגיע לזה הרצון הראשית, של ישראל עלה במחשבה תחלה. וזה הענין נמי של מצות תקיעת שופר בר"ה, מאחר שבזה היום מתחיל להתלבש אורו של השי"ת בלבושים, וזה מורה בחודש שופר בכסה, ואיתא בש"ס (ר"ה ח':) איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. והיינו, שאז הוא הראשית שמתחיל להתלבש רצונו הקדוש בלבושים נעלמים. ולזה הוא אז המצוה בתקיעת שופר. והיינו כי שופר הוא קול פנימאה, ואיתא בזוה"ק (פנחס רכ"ח:) לית דבור בלא קול ולית קול בלא דבור, והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות. אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דבור. והיינו שתיכף ימליך עליו את השי"ת, קודם שמתחיל להתלבש בלבושים הנקראים דבור. וממילא כל הרפתקאות והפרטים של כל השנה, הכל נכללו בזה הראשית:

וז"ש נעשה אדם, כלומר בשותפות ע"י מעשה המילה דלתתא, וזה"ש אתם קרויין אדם (יבמות סא.) ר"ל לשון אדמה לעליון (ישעיה יד יד) שמקבל עליו צלם אלקים, וז"ש במדרש אדם הראשון מהול היה שנאמר בצלמינו כדמותינו, וע"כ נרמז מצוה זו בראש הפרשה בלשון בראשית ב' ראשית, דהיינו התורה נקרא ראשית, וגם ברית מילה היא מצוה ראשונה של האדם, וטוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז ח) ר"ל כשהוא טוב מראשיתו.

ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה (דברים לב כ). נ"ל על פי מה דאיתא במדרש (פליאה) שאלה אסתר מפני מה נתחייבו ישראל כליה, א"ל מפני שנעשו מ"ך ור"ש, באותו שעה אמרה אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב). ופירש מהר"ש מאוסטרפאלי כי עיקר קיומן של ישראל משם אל"י שבשמן, וכמו כן מיכאל שר שלהן משם אלי שבשמו. וכשישראל זכאין כתיב (דניאל י כא) מיכאל ש"ר כ"ם, היפך ר"ש מ"ך. וכשחטאו נסתלק שם אלי ממיכאל ומישראל, נשאר מך רש. ולכך אמרה אסתר אלי אלי למה עזבתני, עד כאן דבריו. והיינו ויאמר אסתירה פני מהם, היינו האותיות של שמות המדברים ממני מהם, היינו אלי מישראל, ואז אראה מה אחריתם, כי בודאי לא יצליחו אז. או יאמר, כי פני היינו העצמות כנודע, וידוע דהויה שם העצם, ושאר השמות מורים על כוחותיו, ואם היוד של שם העצם בראשיתם, אם כן יש להם כח. והיינו (קהלת ז' ח) טוב אחרית דבר מראשיתו, והבן. והיינו ה' דייקא, עוז לעמו יתן (תהלים כט יא), והבן. והיינו אראה מה אחריתם, אם אחריתם יהיו שם אל כי ממילא יסתלק, ושמא תאמר כי עדיין ישאר שר ומורה על שררותם, לזה אמר כי דור תהפוכות המה, כי נתהפך שר לרש, והבן.