Chasidut zu Bamidbar 1:61

וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א א). במדרש (במ"ר) זה שאמר הכתוב (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו וגו'. וי"ל על פי מה שדרשו (נדרים דף נ"ה ע"א) ממדבר מתנה (במדבר כא יח), מה מדבר הפקר וכו'. דהיינו שהפקירו השי"ת, שיהיה כפי הכרעת חכמים שבדור, והבן.

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם (במדבר ד כא). וי"ל דהנך שני תיבות גם הם, משולל הבנה. והנ"ל בזה, דהנה בספר נועם אלימלך נתן טעם על שלפעמים כתוב למשפחותם לבית אבותם, ולפעמים כתוב לבית אבותם למשפחותם. והוא דכתיב (במדבר א ב) שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם, פירוש לפי גלגול הנשמות, כן תעלו אותם למעלה, ואמנם פשוטי בני אדם אשר נשמתם אינה כל כך במדרגה גדולה, גם הם צריכים עליה ונשיאת ראש, לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל, ואז יתעלו למעלה על ידם. והיינו לבית אבותם תחילה אחר כך למשפחותם, שצריך לקשר אותם תחילה באבות כדי להעלותם מתוך משפחות ישראל. ובאותן שהם צדיקים שנשמתם היא מעולם העליון, הוא להיפך שמעלין אותם כסדר מתתא לעילא, מתחלה למשפחותם אחר כך לבית אבותם לקשר אותם מדרגת האבות גם כן, עד כאן דבריו הקדושים. ולי נראה להמתיק, על פי מה שכתבתי למעלה בסיום ויחי על הפסוק (תהלים מט כ) ובתפלה למשה שם) תבא עד דור אבותיו וגו', על פי האור החיים בפרשת קרח במ"ש על המדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) קרח (במדבר טז א), שעשה עצמו קרחה, בן יצהר שהרתיח כל העולם כצהרים וכו', עיין שם וש"י. והנה המבואר דכל זמן שהפגימה אינו מגיע עד שרשו בהאבות שהם עיקר האילן, אינו נכרת לנצח, מה שאין כן אם ח"ו מגיע עד שם. והנה איתא (במסכת ברכות דף ט"ו:) אין קורין אבות אלא לשלשה. והנה שם בסימן מ"ט (תהלים מט טו) מדבר ברשעים כצאן לשאול שתו וגו', לזה אמר תבא עד דור אבותיו, ר"ל אם רעתם תבא עד שרשם בהאבות, דהיינו דור אחר דור למפרע עד דור האבות, עד נצח לא יראו אור, והבן. והמבואר שם דמי שפגם, רק שלא פגם כל כך שיהיה הפגם מגיע בשורשו לשרש אברהם יצחק ויעקב שנקראו אבות כאמרם אין קורין אבות אלא לשלשה, יש לו תקנה, עיין שם. אם כן מובן דאופן כונתו להאחז בשרשו בשורש האבות, ומשם יומשך זוהר לנשמתו עד יטהר לאט לאט וירפא כל אשר נתקלקל ונפגם, אך איך בא אל האבות כיון שהמדריגה שלמטה נפגמה, ואיך עולה בסולם ודרגא עקורה. לזה צריך באמת סייעתא דשמיא ועזר אלקי, כי הבא ליטהר מסייעין לו לפתוח לו שביל מעילא לתתא בלי המדריגות. וזה לדעתי חותר חתירה מתחת כסא כבודו (סנהדרין ק"ג ע"א), כי צורת יעקב ישראל סבא חקוק בכסא כנודע (במ"ר פ"ד א'), וצריך לחתור מתחת לכסא בלי סדר המדרגות להגיע זוהר טהרה לנשמת החוטא הרוצה לשוב באמת, ואם כן הוא נדבק בהאבות בלי ממוצע. מה שאין כן צדיק גמור דאין צריך לזה, כי כל המדריגות מתוקנים אצלם ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא. ובזה פי' הפסוק (ישעיה נז יט) שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, כי לבעל תשובה יש שלום ברישא ממקור קדושת ישראל שביל לנשמתו מרחוק בלי הדרגה כי הדרגה עקורה, ואחר כך (לענפי) [לענפים] הקרובים לטהרם ולזככם ולתקנם מקלקולם. והיינו שלום לרחוק ולקרוב, ושמא תאמר למה זה שהוא בלי הדרגה, לזה אמר אמר ה' ורפאתיו, שהוא צריך רפואה ולא יתכן בלי התקשרות במקור האבות ואין לו מדריגות להגיע לשם, על כן עושה לו הקב"ה נס להאיר לו שביל מעילא לתתא להגיע זוהר לנשמתו. ועל פי זה יבא על נכון אמרם ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, שנאמר שלום לרחוק ברישא ואחר כך לקרוב, עד כאן. ויומתק מאד על פי דברי, דהיינו שלום לרחוק דהיינו לבעלי תשובה שהיה רחוק ברישא, שהוא במעלה היותר גבוה שנדבק להשורש בלי ממוצע, ואחר כך לקרוב דהיינו לצדיק גמור שהוא אחריו במדריגה, שנדבק רק על ידי ממוצעים, ומפרש הטעם דזה אינו משום גריעת הצדיק ח"ו, רק אמר ה' ורפאתיו, שזה צריך לרפואה ולא יתכן בלא זה, אבל צדיק גמור אין צריך לזה, והבן. והשתא מבואר דצדיק גמור למשפחותם לבית אבותם כסדר המדריגות, ובעל תשובה לבית אבותם והדר למשפחותם. והנה על זה קשה לכאורה מבני גרשון, דלא מצינו שחטאו, ונאמר בהם לבית אבותם למשפחותם. והנ"ל על פי מה שמבואר בנועם אלימלך (בהפסוקים (במדבר ה א) וישלחו מן המחנה), דקהת רומז על בחינת הצדיקים מזכי הרבים, ואליו יקהת עמים (בראשית מט י). ומררי על המסגפים עצמן ביסורין ועינוים לכבוד השי"ת וליראתו, וממררין את חייהם, גרשון על ענותנותן ונחשבין בעיני עצמן כגרים ושפלי ברך, דהנה שם גרשון נקרא על שם כי גר הייתי בארץ נכריה (שמות יח ג), עד כאן דבריו. והנה לפי זה שהם ענותנין גדולים אף שהם מיוחסים, אינם מתגאין כלל בזה והם שפלי ברך כאלו הם גרים בלי יחוס אבות, ונתקיים בהו מה שמפרשין (תהלים מה יא-יב) שכחי עמך ובית אביך, (תהלים מה יב) ויתאו המלך יפיך, (דר"ל שכחי וגו' היינו היחוס שלך), ואם כן ה' צלך (תהלים קכא ה), כשם שהם שפלים בעיני עצמן בלי הביט על מעלת יחוסן, ככה השי"ת מתנהג עמם להזהיר עליהם זוהר אברהם יצחק ויעקב בלי ממוצע סדר יחוסן, והבן. וגם כיון שענותנין המה צדיקים בשורש האבות שהמה ענוי ארץ. והיינו נשא את ראש בני גרשון גם הם שהמה צדיקים גמורים, מכל מקום יהיו נשיאות ראש להם, הואיל והם בני גרשון ר"ל ענותנין כנ"ל, להיות לבית אבותם למשפחותם והוא מעלה גדולה להם, והבן.

נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳. יש לתת טעם לשבח למה לפעמים כתיב למשפחותם קודם לבית אבותם ולפעמים כתיב לבית אבותם ולמשפחותם, ע"פ הפסוק שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם ולמשפחותם כו׳, כי הצדיק הוא מעלה את העולם כולו והוא נושא אותם ע"י דבקותו וקדושתו, ועי"ז הוא מקרב אותם לעבודת הבורא ית"ש, וזה נקרא נשיאות ראש, לכן צוה השם שהנשיאות ראש ההוא יתנהג לפי הגלגולים, כי הצדיק היודע גלגולי הנשמות יכול לידע איזה איש יש לו נשמה קדושה, או מאיזה עולם נשמתו נלקחה, ומשה ואהרן היו במדריגה זו וידעו גלגול הגשמות, לכך צוה אותם השי"ת ב"ה "שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם" פירוש לפי גלגול הנשמות כן תעלו אותם למעלה, אך פשוטי בני אדם אשר נשמתם אינה כ"כ במדריגה גדולה, גם הם צריכים עליה ונשיאות ראש, ולמה יגרעו, ובמה הם יכולים להנשא כיון שהם למטה? לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל, ואז יתעלו למעלה על ידם, וזהו לפעמים כתיב לבית אבותם קודם למשפחותם, על שצריכים לקשר אותם באבות תחילה כדי להעלות אותם בתוך שאר משפחות ישראל, ובאותן שהם צדיקים שנשמתם הוא מעולם העליון הוא להיפך, שמעלין אותם כסדר מתתא לעילא, מתחילה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם, לקשר אותם עם מדריגות האבות ג"כ, ודו"ק.

וידבר וכו' במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית וכו' (במדבר א א). עיין באור החיים העיר בכתוב מפני מה בהמקום הקדים הכלל להפרט, ובהזמן הקדים הפרט להכלל, עיין שם דברי קדשו. ולי הקטן נראה גם כן דהנה סיני הוא קדושת שעה, ששם ניתנה תורה והיו מלמדין אותה אחר כך באהל מועד מפי משה. וידוע מענין כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט (פסחים ו' ע"ב), וללמד בא כל מה שנאמר באהל מועד מפי משה הוא אשר נאמר בסיני, מה שאין כן בהזמן הקדים הפרט להכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, שבהמשך הזמן רחבה התורה ונסבה למעלה עוד כל ימי עולם דור דור ודורשיו מוציאים נחלי דבש וחמאה כל אחד לפי חלקו, הגם שהכל נאמר בסיני, עם כל זה התורה מסתתרת בלבושים, עד עת בא פקודת הנשמה אשר לחלקה ניתנה הדרש והרמז ההוא הספון בתורה, אז יתגלה יפיה לעין כל, ועיין מ"ש בפרשת תשא ותבין:

בפסוק וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו' (א, א-ב). ובמדרש (במ"ר א, ו) אמרו, למה במדבר, מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר. באש, דכתיב (שמות יט, יח) והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש. במים, דכתיב (שופטים ה, ד) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. במדבר, דכתיב (במדבר א, א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה ניתנה בג' דברים אלו, לומר לך, מה דברים אלו נ[י]תנו חינם אף דברי תורה ניתנו חנם לבני עולם, וכמ"ש (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, עד כאן.

שאו את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם כו' ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א, ב-יח). ופירש רש''י ז"ל ויתלדו, הביאו ספר יחוסיהם. ולי נראה לפרש כפשוטו ויתילדו, לשון לידה. כי ידוע הוא שאומות העולם מתיחסים אחר אמם ולכן נקראו לאומים. מה שאין כן אומה הישראלית אחר שקבלו התורה ועשו את המשכן וכליו זכו להתיחס אחר משפחות אביהם כנודע סוד הדבר. וזהו ויתילדו, נולד להם דבר חדש. וזהו למשפחותם לבית אבותם, שיתיחסו אחר משפחות אביהם. וזהו שאו את ראש בני ישראל, שאו מלשון התנשאות והרמה. למשפחותם לבית אבותם, היינו שזכו אחר קבלת התורה ועשיות המשכן וכליו להתיחס אחר אביהם:

אלה הדברים אשר דבר משה וכו'. במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל. נראה לפרש שערבה הוא לשון ערב (דברים א, א). והנה בברייתו של עולם ערב קודם לבוקר כדאמרינן בריש ברכות. ואם כן תחלת ימי האדם נקראים ערב.לזה אמר בערבה מול סוף, דהיינו בהתחלת שנותיו של אדם תיכף יהיו כל מעשיו מול השכינה שנקראת סוף כידוע. בין פארן, כמו שדרשו רבותינו ז"ל שנקרא פארן שמשם יוצא פריה ורביה. ובין תופל, כמו שפירש רש"י לשון דיבור, והיינו שבין ברית המעור ובין ברית הלשון הכל יהיה מול סוף בקדושה ושמירה מעולה:

במדרש (ילקו"ש רמז תרפ"ד) בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל, נתקנאו בהם העכו"ם, אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספר היוחסין שלכם, שנאמר (תהלים צו ז) הבו לד' משפחות עמים כדרך שבני מביאין, שנאמר (במדבר א יח) ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. ותמהו על אמרם (א), מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, הלא הם לא רצו לקבל, כמו שנאמר (דברים לג ב) וזרח משעיר למו וגו' (עיין ע"ז ב' ע"ב). (ב) מה ענין ספר יוחסין לזה, וכי מה ענין יחוס לזה, הלא כבר נאמר (דברים כט י) מחוטב עציך עד שואב מימך, ועיין בספר שמע שלמה (פרשה זו), ובספר תוצאות חיים (פרשה זו), שכוונו לדבר אחד, דהיינו דברי הגמרא בע"א (דף ב' ע"ב) דיאמרו אומות העולם כלום כפית עלינו ההר כגיגית וכו', וישיב להם הקב"ה הראשונות ישמיענו, שבע מצות שקבלתם היכן הם. והיינו בשעשה שנתן הקב"ה תורה לישראל, שמעו האומות שהיה בכפיה, אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל להכריחם על כך, מה שלא עשה כן לכל עם ולשון. והתשובה הביאו ספר יוחסין שלכם, היינו שאתם ממזרים פסולים ואין לכם יוחסין, לפי שאתם מגלי עריות, ואם כן שבע מצות שקבלתם לא קיימתם, והיינו הראשונות ישמיענו, עד כאן דבריהם. ומיהו על זה קשה דאמאי נקט דוקא גילוי עריות, הוה ליה למנקט עבודה זרה והשאר, ועיין עליהם שנדחקו בזה. ועוד קשה דלמה לו לומר הביאו ספר היוחסין, היה לו לומר מגלי עריות אתם.

ויאמר עוד, דהנה אמרו רז"ל (ויק"ר פ"א י"א) אלו היו יודעין אומות העולם כמה אהל מועד יפה להם וכו', שמתחלה כשהיה הקול יוצא היו נתרזין מתוך פנקטיהם, מה שאין כן כשנבנה אהל מועד היה הקול מתצמצם באהל מועד לציר נאמן פנים אל פנים כאשר ידבר איש וכו', לכך אמר כלל ופרט, במדבר סיני באוהל מועד (במדבר א א), ואין בכלל אלא מה שבפרט, הפרט אהל מועד דייקא, מה שאין כן הזמן נכתב באחד לחדש השני פרט, בשנה השנית כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, לידע ולהודיע ולהוודע הנהגת הזמן בעולם, על פי מ"ש חכמי האמת זמנים המסוגלים ביותר לתשובה משאר הזמנים, הוא בסוף איזה זמן הנועד, דהיינו זמן מנחה לעתותי ערב דהוא סוף היום, ערב שבת הוא סוף השבוע, ערב ראש חודש הוא סוף החודש, ערב ראש השנה סוף השנה, וכן תבין ותתבונן דוגמתן בשמיטין ויובלות, וכן תתבונן הדוגמא בסוף אלף הששי כאשר יגיע זמן אלף השביעי שבת לי"י. דהנה הזמן הוא נברא כמו כל הנבראים, וברא הש"י את הזמן ששת אלפים ויום השביעי קדש, לא יעצר ולא יחסן סחרה ואתננה קדש לי"י, וכל הדברים ישובו למקורם ולמקום חצבתם לחיי החיים וישמח י"י במעשיו. והנה הזמן הלז עוד כל ימי עולם מתגלה הזמן ובא ממקום עליון לעולם הזה, ואחר כך חוזר לנרתיקו. ותבין הענין כפי קבלת חכמי האמת הוא באופן זה, כאשר מתגלה זמן יום א' בשבוע, לעתותי ערב חוזר היום לעולם העליון, ומתגלה היום השני עד כלות ימי השבוע, וכאשר ישתלמו ימי השבוע ומתגלה הארת השבת, אז הוא עליית העולמות ומתעלים ששת ימי החול אשר נסתלקו מן העולם הזה כל אחד בזמנו, מתעלים אז לאור עליון יותר נפלא בערך, וכן הוא בשבוע שניה, עד שישתלמו ימי החדש, אז מתעלים כל ימי החדש למקום עליון יותר, וכן הוא בכל חודש עד שתשלם השנה בכל חלקי ימים וחדשים, ואז תתעלה השנה למקום עליון יותר, וכן הוא בשמיטות עד שנת היובל, יתעלו השמיטות למקום עליון יותר, ככה יהיה עד ככלות ששת אלפים שנה, ויתגלה אלף השביעי ישובו כל הדברים לשורשם ולמקום מחצבתם, למקום שממנו חוצבו כל חלקי הזמן. ומעתה בין והתבונן כאשר יתגלה איזה יום בעולם וחוזר אחר כך למקורו, הנה הוא חוזר עם כל העניינים הנחקקים בו מבני אדם הנתונים אז תחת הזמן הן לטוב והן ח"ו בהיפך. והנה קודם שחוזר היום לעולם העליון, אז הפגם הוא רק בעולם הזה, מה שאין כן כשחוזר היום הנפגם למקום העליון, אז הפגם ח"ו במקום עליון יותר, אז תשובת האדם הוא יותר קשה כי פגם בעליונים, ואם לא תיקן גם בסוף השבוע ומתעלה הזמן יותר, אז הפגם הוא במקום עליון יותר ותשובתו יותר קשה, וככה תתבונן בשאר חלקי הזמן, ומזה תבין ענין יום הדין הגדול והנורא כאשר יקוו כל הגוים אל עמק יהושפט (יואל ד יב), ומזה תוכל להבין אזהרת חכמי האמת לשוב האדם בתשובה שלימה בסופי כל זמן וזמן קודם חזרתו למקורו, היינו סוף היום, סוף השבוע, סוף חדש, סוף שנה. ומעתה תוכל להבין סידור התורה בהזכרת הזמן הפרט קודם, ואחר כך הכלל, שהכלל הוא תמיד נוסף על הפרט בענייני הזמן עוד כל ימי עולם, ולמשכילים יונעם להבין הדברים על מתכונתם, ולא דבר ריק הוא, ואם וכו':

כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני (במדבר א, יט). יש לדקדק, הוי ליה למימר ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה' את משה. ונראה, דהנה השם יתברך נתן התורה לישראל ונשמת ישראל הם גוף התורה. כי ישראל הם ס' רבוא אותיות לתורה נמצא ישראל הם התורה, כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה נמצא מה שפקד משה את ישראל למד את התורה. וזהו הרמז כאשר צוה ה' את משה, הרמז שציווי התורה אשר צוה ה' את משה הוא בעצמו מה שספר את ישראל. ומזה הטעם נראה הא דכתיב אך את מטה לוי לא תפקוד ולא תשא בתוך בני ישראל, כי ישראל הם נגד התורה שבכתב. ומטה לוי הם נגד התורה שבעל פה. וזהו בלוים על פי ה' פקד:

אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר כו' (במדבר א, ב). ויבואר על פי פסוק (במדבר ד, טז) שמן וקטורת כו', הכלל יש בקדושה עשר ספירות ונאמר זה לעומת כו'. רק שבקדושה כביכול הוא וגרמיה חד הוא וזהו עשר ולא אחד עשר, אבל בסטרא אחרא כו', אף על פי כן לית אתר פנוי מיניה וצריך החיות מקדושה כחודה של מחט ושם נקרא אחד עשר וכנגדן אחד עשר סימני קטורת להעלות הסטרא אחרא החיות שלה אל הקדושה ובזה ממילא בטל הסטרא אחרא. וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל י"א יום מחורב, כי הסטרא אחרא נקרא חורב, כלומר על ידי ישראל מעלים הכל אל הקדושה. וזהו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, כי היצר הרע נקרא הר ונקרא שעיר כמאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב) צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כשער. וזהו דרך הר שעיר, כלומר להעלות תאות היצר הרע עד קדש עד הקדושה:

במסורה הפקד את הלוים (במדבר א נ). הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו (תהלים קט ו). נ"ל על פי במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' (ברכות ל"ד (ע"א) [ע"ב]), והיינו משום דזדונות נעשו לו כזכיות, וכמו שביארתי הטעם במקום אחר (בפרשת האזינו באופן חמישי). והנה ידוע (אבות פ"ד מ"ב) דעבירה גוררת עבירה, שהמשחית שנברא כאמרם (אבות פ"ד מי"א) קונה לו קטיגור, נעשה יצר הרע. והנה כאשר נעשה מהזדונות זכיות, נעשו מלאכים קדושים. והנה ידוע דלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב), דימין היינו הקדושה, כמו אורך ימים בימינה (משלי ג טז), שדרשו (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה, משום שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, והרוצה שיחכים ידרים (ב"ב כ"ה ע"ב), ומצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ומצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד), ואם כן כאשר נהפך הזדון לזכיות, אז נהפך משמאל לימין. והנה פקיד, לשון התמנות ופקודת ממשלה, כמו יעשה פרעה ויפקד פקידים (בראשית מא לד), והנה הצדיק מושל, כדכתיב (איוב כב כח) ותגזר אומר וגומר, אבל הבעל תשובה הוא עוד יותר גבוה. והנה הדבקים בו ית' לוים יקראו, (כמו ונלוה הגר, ישעיה יד א, ילוה אישי, בראשית כט לד). והיינו הפקד את הלוים, ר"ל תמנה אותן על כל עלמין, והפקד עליו דייקא זה שהיה רשע, ועכשיו אותו שהיה שטן יעמוד לימינו, והיינו הבעלי תשובה, והבן כי הוא פירוש נפלא בס"ד.

וידבר וכו' באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמ"ר (במדבר א א). מהו הלאמ"ר, הרי למשה בא הציווי שאו וכו', ולא נאמר דבר אל בני ישראל. והנראה דמשמיענו לאמ"ר לדורות למנות יציאת מצרים מניסן, והכי פירושו באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמ"ר, רצ"ל יאמרו ויחשבו תמיד כמו זה החשבון, והגם דאכתי לא נדע דילמא מאייר מנינן, אך זה נשמע מדקרי בפרשת בהעלותך (במדבר ט א) חדש הראשון גם כן שנה השנית, על כרחך מניסן מנינן. וכאן יתור הלאמ"ר מורה ציווי לדורות, הגם שבגמרא (ר"ה ג' ע"א) נפקא להו מפסוק (במדבר לג לח) ויעל אהרן וכו', משום דבאמת אי אפשר לדייק מזה דילמא הלאמ"ר בא לענין אחר, אבל כיון שכבר נשמע מפסוק ויעל אהרן וכו', יש לדרוש בכאן שנצטוו על זה. ובזה יש לתרץ גם כן קושיית הקדוש בעל אור החיים מה שהביא הפרט ואחר כך הכלל, כי עיקר הדיוק בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמ"ר:

אך את מטה לוי לא תפקוד כו' בתוך בני ישראל (במדבר א, מט). כי התורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם אורות. והמשכן הוא מה שהאורות הרוחניות הם מצומצמים במשכן. וישראל הם גם כן אורות התורה. כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה. וכלל הוא, כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כן יש תרי"ג אורות שכליות בעבדות הבורא והם נקראים אברים הרוחניים והבורא ברוך הוא משפיע תמיד בהשכליות. ויש אדם שמשיג רק השכליות, ויש אדם שמשיג ורואה האיך השפע בא מעילת העילות על השכליות. וזהו הוא מראות הנביא כמו שנאמר (שמואל א' ט, ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. וזהו הרמז וזה מעשה המנורה כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה, ובמלאכת המשכן לא נאמר כן, כי המשכן רומז על השכליות, והמנורה, רומז על ראיות השפע הוא בכל רגע מעילת העילות על השכליות. וזהו כמראה אשר הראה ה' את משה, משה ראה איך השפע בא מעילת העילות על השכליות. ולכך לא פקד את הלוים בתוך בני ישראל, כי ישראל הם מורים על אורות השכליות ולוים מורים על השפע הבא מעילת העילות על השכליות. ולכך בטהרת הלוים כתיב (במדבר ח, ז) והעבירו תער על כל בשרם, כי שערות הם בחינות לבוש והלוים רומזים על בחינה עליונה שהוא בלא לבוש כלל:

תפקדו אתם לצבאות"ם (במדבר א ג). תיבת לצבאות"ם איני יודע מה מלמדנו. והנראה דהנה במאמר הש"י שמות הנשיאים נזכרו כסדר האמהות בני לאה קודם, ואחר כך בני רחל, ואחר כך בני בלהה וזלפה, ואי"ה נדבר בסדר בני בלהה וזלפה, ובמעשה המנין נזכרו כסדר הדגלים, היינו ראובן שמעון גד שהוא ימין דרום, ואחר כך יהודה יששכר זבולון מזרח, ואחר כך וכו'. ויש לדקדק על זה וכי סלקא דעתך שישנה משה מסדר הש"י. ונראה דזה שאמר הש"י לצבאות"ם, בזה הורה שיפקדם כסדר שהולכים בצבא בסדר הדגלים, רק בלקיחת הנשיאים היה הציווי לקרוא אותם כסדר האמהות. ובזה ידוקדק ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמו (במדבר א יז), דתיבות אש"ר נקב"ו בשמו"ת מיותרין. אך הוא להורות דהלקיחה של האנשים היה כסדר שנקבו בשמות, ר"ל נקב"ו שבסדר השמות שאמר הש"י היו כסדר הנקבות, היינו בני לאה בני רחל בני השפחות, אבל המנין והמפקד היה בסדר אחר. וזה שסיים כאשר צוה י"י את משה ויפקדם וכו', ר"ל דהפקידה היה כסדר שצוה י"י, שרמז במאמר לצבאות"ם כנ"ל:

תפקדו אתם לצבאות"ם (במדבר א ג). תיבת לצבאות"ם איני יודע מה מלמדנו. והנראה דהנה במאמר הש"י שמות הנשיאים נזכרו כסדר האמהות בני לאה קודם, ואחר כך בני רחל, ואחר כך בני בלהה וזלפה, ואי"ה נדבר בסדר בני בלהה וזלפה, ובמעשה המנין נזכרו כסדר הדגלים, היינו ראובן שמעון גד שהוא ימין דרום, ואחר כך יהודה יששכר זבולון מזרח, ואחר כך וכו'. ויש לדקדק על זה וכי סלקא דעתך שישנה משה מסדר הש"י. ונראה דזה שאמר הש"י לצבאות"ם, בזה הורה שיפקדם כסדר שהולכים בצבא בסדר הדגלים, רק בלקיחת הנשיאים היה הציווי לקרוא אותם כסדר האמהות. ובזה ידוקדק ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמו (במדבר א יז), דתיבות אש"ר נקב"ו בשמו"ת מיותרין. אך הוא להורות דהלקיחה של האנשים היה כסדר שנקבו בשמות, ר"ל נקב"ו שבסדר השמות שאמר הש"י היו כסדר הנקבות, היינו בני לאה בני רחל בני השפחות, אבל המנין והמפקד היה בסדר אחר. וזה שסיים כאשר צוה י"י את משה ויפקדם וכו', ר"ל דהפקידה היה כסדר שצוה י"י, שרמז במאמר לצבאות"ם כנ"ל:

ויהיו בני ראובן בכו"ר ישרא"ל (במדבר א כ). עיין מ"ש בפרשת פנחס. וכאן יש לרמז אומרו ויהי"ו בבני ראובן, מ"ש בזהר (ח"א רל"ה ע"ב) בפסוק (בראשית מט ג) ראובן בכרי אתה, דעתידין בנוי דראובן לאתערא בראשונה קרבין בכל עלמא, (הנראה כי תוחזר הבכורה לראובן). וז"ש ויהיו (לעתיד במהרה בימינו) בני ראובן בכר ישראל, שהם עתידין בראשונה לאיתערא קרבין:

בראובן ושמעון כתיב במספר שמות לגלגלת"ם. מה שאין כן באינך במספר שמות, ולא כתיב לגלגלתם. ואפשר לומר על פי מ"ש בפסוק (במדבר א טז) ראשי אלפי ישראל הם, רצ"ל דבכולם נתלבשו ראשי אלפי ישראל היינו שבטי ישורון בעצמם. והנה באינך שלא קינטרן יעקב, באו להתלבש רק בסוד העיבור כי לא הוצרכו לגלגול, מה שאין כן ראובן ושמעון שקינטרן אביהם, וזהו בדרך אפשר והש"י יודע האמת:

ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דהא קושית המזרחי דלמה לי קרא לחילוק מלאכות הא נשמע ממקושש, לא מתורץ רק למאן דאמר תולש הוי, מה שאין כן לאינך מאן דאמר דמעמר היה, או מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, ועל כרחך צריך לומר לדידהו כמו שתירץ המזרחי דמקושש הוראת שעה היתה, ועיין בסנהדרין (דף פ' ע"ב) דפליגו ביה ר' יהודה ורבנן, דתנא קמא יליף ממקושש דאין צריך להודיעו בהתראה באיזה מיתה הוא נהרג, ור' יהודה סבר מקושש הוראת שעה היתה, עיין שם. והנה בב"ב (דף קי"ט ע"ב) בתוספת ד"ה אפילו, כתבו בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוון, שאמרו ישראל ששוב אין חייבין במצות כיון שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, עמד זה וחילל שבת כדי שיהרג ויראו, עד כאן. והנה זה לא יתכן רק עם נימא דהיה חייב מיתה מן הדין, ואם כן ידע שיהרג, מה שאין כן אם נימא דהוראת שעה היתה, לא יתכן לומר כן דמנא הוה ליה למידע שיהרג, וזה ברור. והנה המפרשים דקדקו בפסוק ויהיו בני ישראל במדבר, דתיבת במדבר למה. והנ"ל בזה, כמו שדרשו רז"ל (מדרש רבה במדבר פרשה א' סימן ז' (ב"ר א' ז')) וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א א), מה מדבר הפקר לכל, אף התורה הפקר לכל, עד כאן. ואם כן הכי נמי נראה לומר כן ויהיו בני ישראל במדבר, ר"ל כמו מדבר שהיא הפקר, כך היו מופקרין מן התורה ומן המצות כנ"ל במדרש, לכך וימצאו איש מקושש וגו', והיינו כדברי המדרש דלשם שמים נתכוון. והן הן דברי המדרש שפתחנו בו ויהיו בני ישראל במדבר, בגנותן של ישראל דבר הכתוב, ר"ל כנ"ל שהיו מופקרין מן התורה, ור"ל דמקושש לשם שמים נתכוון, ואם כן על כרחך ליכא למימר דהוראת שעה היתה כמ"ש, ואם כן קשה לפי זה למה לי קרא לחילוק מלאכות, הא נלמד ממקושש, לכך אמר תולש היה, ולא קשה דהיינו כהתירוץ שהביא בספר מקום שמואל הנ"ל, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

והנה אחשבה לדעת מפני מה בפקודי שמעון נאמר פקודי"ו (במדבר א כב), מה שאין כן באינך. והנה כתיב במסורה לי"ת בענין, לפ"י שחס"ר משבט"ו ל"ז אלפי"ם ומא"ה במעש"ה זמר"י, עד כאן. והנה אף על פי כן לא נדע הרמז בתיבת פקודי"ו. והנראה פקדי"ו בגימטריא ל"ז אל"ף ומא"ה, ויתפרש פקודי"ו לשון חסרון, מלשון ולא נפקד ממנו וכו' (במדבר לא מט), נ"ל:

לבני יוסף לבני אפרים (במדבר א לב). היה מספיק בפעם אחד לבני יוסף לאפרים. והנראה לפי מ"ש בבעל הטורים דאותן השבטים שדיבר עמהן יעקב לנכח, ראובן בכר"י את"ה (בראשית מט ג), יהוד"ה את"ה יודוך וכו' (בראשית מט ח), יוסף וכו' מאל אביך ויעזר"ך (בראשית מט כה), דן לישועתך קויתי וכו' (בראשית מט יח), אותן השבטים זכו להיות לראשי דגלים. והנה ראש הדגל של יוסף הוא אפרים, ועם אפרים לא דיבר לנוכח רק בנסתר ואולם אחיו הקטן (בראשית מח יט), והנה זכה בזכות יוסף, על כן אמר לבני יוסף לבני אפרים, ר"ל זכות בני אפרים הוא בשביל שהם בני יוסף, נ"ל:

אלה קריא"י (במדבר א טז). הקרי בוא"ו והכתיב ביו"ד, וטעמא בעי. והנראה דהנה מכללם הוא אליצור בן שדיאור נשיא ראובן, והוא היה מן העדה הנועדים על י"י בעדת קרח, ושלמואל נשיא שמעון הוא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד) כנודע מרז"ל (סנהדרין פ"ב ע"ב), והנה בהתבוננות מעשיהם אחר כך זר מעשיהם, והנה היה חטאם עדיין אז בכח ולא יצא לפועל, והש"י דן את האדם באשר הוא שם (ר"ה ט"ז ע"ב), ועל כן נחשבו כולם צדיקים כיון שלא חטאו עדיין במעשה. וכבר ידוע (תיקו"ז יט מ"א ע"ב) שהיו"ד מורה על המחשבה, וכן הכתי"ב בינ"ה מחשבה, והוא"ו מורה על המעשה, וכן הקר"י בדיבור עקימת שפתיו הוה מעשה. והנה נחסר וא"ו המעשה, להורות שבמעשיהם נמצאו קצת מהם חסרי המעשה, וזה נחסר בכתב, רק בכתב שהיא המחשבה נכתב יו"ד, להורות שבמחשבתם היו כולם צדיקים מה שאין כן במעשיהם, וכפשוטו נכתב יו"ד, להורות רק יו"ד מהם נמצאו שלמים, וב' חסרים ו' אות חיים (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) , כי מתו בעדת קרח ובמעשה זמרי, ועיין בבעל הטורים:

אלה קרואי העדה וכו' נשיאי מטות אבות"ם (במדבר א טז) מלא וא"ו. נראה שבכל אחד נתלבש ראש השבט, היינו השבטי ישורון בעצמם בני יעקב, והוה כאלו היה הם בעצמם בחיים, על כן נרשם ו' אות חיים:

ועתה נבאר קודם, כי שבט לוי נמנו שני פעמים. אחד מבן חודש ומעלה, ואחד מבן שלשים שנה ומעלה. אבל ישראל לא נמנו רק מבן עשרים. כי הי"ב שבטים הם רומזים על מצות הבורא יתברך ולכך השבטים נקראים מטות שהמצות שאדם עושה מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך והשכל נזדכך ושבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך. וכבר בארנו שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות ועל זה נמנו הלוים ב' פעמים אחד מבן חודש, דהיינו בשכל קטן ואחד מבן שלשים שנה דהיינו, בשכל גדול. והנה המשכן הוא מרמז על אמונת הבורא יתברך כאשר בארנו שאמונת הבורא יתברך הוא השראת השכינה והכלים של המשכן הם המצות הבורא יתברך. והנה השם יתברך צוה למשה להורות לישראל תחילה המשכן, דהיינו להאמין תחלה סתם שיש בורא ברוך הוא ואחר כך הכלים להורות להם המצות ועל ידי המצות ישיגו את האמונה השכליות. אך משה שהיה לו שכל גדול ולא היה צריך כלל לבחינת הא' רק על ידי המצות השיג אמונת השכליות והיה משה סבור שכל ישראל הם בבחינתו וצוה תחלה על הכלים לעשות המצות ואחר כך המשכן האמונה השכליות אשר הוא השראת שכינה ובצלאל עשה בבחינת ישראל תחילה המשכן כנ"ל ואחר כך הכלים. ובזה יבואר מה שמקשה הרמב"ן ז"ל בפרשת בשלח (שמות יט, ד) על פסוק אתם ראיתם גו' ואביא אתכם אלי, ותרגומו וקרבית יתכון לפולחני. ומקשה הרמב"ן ז"ל, הלא עדיין לא קבלו התורה. והנראה, כי ישראל במצרים לא היה להם אמונת הבורא ובראש חודש סיון שבאו נגד ההר ככתוב (שם יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, היה להם אמונה בהבורא יתברך אבל לא היו יודעים עדיין במה לעבדו עד שקבלו התורה והמצות אז ידעו במה לעבוד את הבורא יתברך אבל אמונת הבורא יתברך היה להם תיכף כשחנו נגד ההר. וזהו שתרגם אונקלוס וקרבית יתכון לפולחני, דהיינו אמונת הבורא ברוך הוא כנ"ל:

בכולהון כתיב לבנ"י. ובנפתלי בני (במדבר א מב), עיין בליקוטי תורה להאר"י ז"ל, ועיין במסורה דכולהון בנין ובנן הוו להו, ונפתלי בנין הוה ליה, ובנתי' לא הוו ליה. ובבעל הטורים כתב להיפך, שנפתלי היה לו בנות יותר. ויש לפרש על פי פשוטו דאות למ"ד מורה על ממשלה וגבהות וחשיבות, והנה כל השבטים היה להם בחינת גבהות וממשלה על שלאחריו בדגלים, מה שאין כן נפתלי הוא האחרון בדגלים, לא נאמר בו למ"ד:

והלוים למטה אבתם לא התפקדו בתוכם (במדבר א מז). יש לרמז שהתורה מלמדת לנו דעת בפסוק הזה לדורות כי נצחיית היא, דהנה יש לפעמים בני צדיקים שסבורים שהצדקות תחזור לאכסניא שלה, ואינם יגעים לדרכי עבודתו ית"ש, וכסבורים כשאפילו לא יתייגעו להסיר מסך הסכלות לשיהיו דבקים בקונם, יבוא זה להם בירושה זכות אבותיהם. על זה העידה התורה במקרא קודש הלזה והלוים למטה אבותם, ר"ל הרוצים שיבוא להם דביקות בירושה ממטה אבותם, (לוי"ם מלשון וילו"ו עליך (במדבר יח ב), הפעם ילוה וכו' (בראשית כט לד)), לא התפקדו בתוכם, לא יזכר ולא יפקד להם הדביקות הזה בתוכיותם ובפנימיותם רק דמיונות שוא ח"ו, ובזה תבין מאמר חז"ל (נדרים פ"א ע"א) הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, והבן:

ויאמר עוד ברמז הנ"ל והלוים למטה אבותם (במדבר א מז), אותם הרוצים להתדבק בבורא ית"ש בלי יגיעה להסיר מסך החומר, בחשבם שיוגמר להם הענין ברצונם לבד בלי יגיעה וטורח, (ויתפרש אבת"ם מלשון ולא אב"ה סיחון (דברים ב ל)), ושיעור הכתוב והלוי"ם הרוצים להיות בעלי דביקות למט"ה אבת"ם, מחמת שנוטה לזה רצונם בלבד בלא יגיעה להתיש החומר, לא התפקדו בתוכם וכנ"ל, והש"י יעזרנו בין והתבונן מ"ש החסיד בחובות הלבבות שלא יוגמר הענין מסיפורנו רק ממעשינו:

כי מלאה (צבאם)[צבאה](ישעיה מ ב). ר"ל הצבא שלה. כבר כתבנו כמה פעמים יוצא צבא בישראל (במדבר א ג), אותם המיחדים יחודא עילאה ותתאה, דהיינו אח"ד (דברים ו ד) וע"ד בגימטריא צב"א. והנה כעת יחודא עילאה הוא כ"ה אתוון, ויחודא תתאה כ"ד אתוון. ולעתיד לבא יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ויהיה יחודא תתאה גם כן ך"ה אתוון (עיין זוהר ח"ב קל"ד ע"א), ויהיה סוד מ"י ירפא לך (איכה ב יג), דהיינו נ' אתוון מנין מ"י תשובה עילאה, ואמרו בזוהר הק' (תיקו"ז סג צ"ד ע"ב) מ"י ירפא לך ודאי. וזה יאמר בכאן כי מלאה צבאה, כי כבר נתמלא היחוד מה שהיה חסר אות אחד, והבן.

ועל פי זה נבאר פ' במדבר (במדבר א, ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם וגו'. וי"ל, א' לשון שאו ולא פקוד. ב' את ל"ל. ג' ראש בני ישראל, ולא סתם שאו מספר בני ישראל. ד' לבית אבותם ל"ל. ועיין במקום אחר ביאור פרשה זו.