Chasidut zu Tehillim 91:8

(ג:) ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת י״ב:י״א) למה נמשלו ד"ת לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף ד"ת מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים וכו'. איתא בזוה"ק (תולדות קלד:) תא חזי כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות. ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש וכו' איהו מתפליג שייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אליין על אלין וכלא חד גופא וכו'. וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא. כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ד' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך וכו'. היינו, כי מי שמסלק מאתו את ההסתר, וכל חפץ לבו הוא להכיר התכלית המכוון מכל הדברים, ולהסתכל באור פני ד' כדי שידע מה הוא אצל בוראו, יכול להכיר בעצמו כל הדברי תורה, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכמו שביארו ז"ל בזוה"ק (בראשית ה.) אסתכל באורייתא וברא עלמא, הרי שנמצא בכל הדברים ד"ת. וזה האדם החפץ להכיר התכלית המכוון מכל דבר יכול להכיר כל הדברי תורה אצלו, כמו שכתיב (איוב י״ט:כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה, וכמו שמצינו במדרש (תנחומא לך יא) גבי אבות הקדושים, קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין, והוא יען שכל מגמתו וחפצו היה רק אור פני ד', ולהכיר בכל הדברים שבעולם התכלית המכוון, לזה נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות וקיים כל התורה גם טרם שנתנה התורה, כי הכיר אותם בגופו בעצמו כנ"ל הכתוב ומבשרי אחזה אלוה, הגם שיש כמה וכמה ד"ת שאי אפשר להשיג אותם רק על ידי כמה יגיעות וסבלנות, וכמו שאיתא בש"ס (גיטין מג.) שאין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואמר על זה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר זאת הוא נמי באמת רק מצד ההסתר של אדם, יען שהוא מתרחק עצמו מהם לזה נצרך ליגיעות ולסבלנות ולכשול מקודם, כי באמת אף אותן ד"ת שאי אפשר לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, אינו מוכרח דוקא שהוא בעצמו יכשול בהם, אלא גם על ידי שרואה אחרים שרוצים להתרחק עצמם מד"ת נכשלו בהם, מזה בעצמו יכולין נמי שפיר להגיע על אותן הד"ת ולעמוד עליהם, ואינו נצרך דוקא שהוא בעצמו יכשל בהן, רק די אם רואה כשלון זולתו, כמו שכתיב (תהילים צ״א:ח׳-ט׳) ושלמת רשעים תראה, כי הרי אאע"ה קיים אפילו עירובי תבשילין ונעשה שתי כליותיו כשתי מעינות, והגיע בעצמו לכל הדברי תורה עד ומבשרי אחזה אלוה, וזה שמבאר הזוה"ק ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש וכו' וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וכו'. כי נגד כל אבר שבאדם יש דברי תורה, נגד רמ"ח אברי אדם יש רמ"ח מצות עשה, ונגד שס"ה גידין יש שס"ה לא תעשה, ומי שמקיים את הרמ"ח מצות עשה ושומר עצמו משס"ה לא תעשה, מכיר בעצמו שאם ינתק אפילו ממצות עשה אחת או שיעבור ח"ו על לא תעשה אחת, ינתק את עצמו לגמרי מן החיים. וזה ענין מאמרם ז"ל, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים, היינו, כי כמו שעיקר כוונת אדם בכל מלאכתו שחורש וזורע הוא רק להוציא חיים לעולם, אף כל היגיעות והסבלנות שעובר על האדם עד שמגיע לד"ת, וכל מגמת לבו היה להסיר את ההסתר ולהגיע להסתכל באור פני ד', אזי חותם השי"ת על לבו שהוא מלא דברי תורה, כמו שמחשב במדרש (רבה קהלת ד) שהיה על האבות ג"כ טענות, אאע"ה אמר במה אדע וכו', אכן על ידי שהגיעו לד"ת חתם השי"ת על האבות שהם מלאים דברי תורה, ואף הטענות שהיו עליהם המה הכל רצון השי"ת, כי הגיעו לעיקר הכוונה מהשי"ת, ממילא נעשה כל מה שעבר מקודם הכל דברי תורה. כך כשמגיע אדם לד"ת, נעשה ממילא כל מה שעבר עליו מקודם הכל רצון השי"ת, וזהו שד"ת מכוונים את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים:

ואמנם בענין לענוש הרשעים ולהפילם מצאנו שתי בחינות. א' הוא המבואר בכתבי אריז"ל (לקוטי תורה תהילים צא, ח) שהצדיק ברוב כחו מכוון בכוונותיו להמשיך מלמעלה כל כחות ומדות הדינים והגבורות דרך מדת המלכות אשר שם הוא מדת הדין גם כן אדני דינא דמלכותא וממשיך כל זה על הרשע ההוא, ונופל מאליו. וענין זה העונש הוא מין עונש הראשון שכתבנו, שנתמעט הרשע במיעוט לבד לא בריבוי אחר ריבוי וכל מיעוט הוא מצד הגבורות והריבוי הוא מצד החסדים, וע"ז ארז"ל (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב, כי מאחר שממשיך מדת הדין דרך המלכות ושם הכל במשפט דינא דמלכותא שע"ז מורים אותיות דן מאדנ"י, אזי בהגיע הגבורות לשם דנים את הצדיק ההוא אם ראוי הוא להעניש הרשע ההוא, וכאשר יש עליו איזה קטרוג אז תשש כחו ואין הפעולה נגמרת.

ויאמר למה הרעות. הנה לפי הראות, הוא פלא איך יצא מפי משה דבר כזה נגד הש"י אך באמת מרע"ה היה אוהב ישראל וכאשר שמע מפי הגבורה, כי יצטרכו להיות עוד במצרים עד אחר המכות שיעברו על מצרים, אז שאל הלא בידך ברגע אחד לפדות את ישראל, ולמה יהיו במצרים י"ב חודש לראות המכות שיפחדו מפניהם כמ"ש (דברים כ"ח,ס') אשר יגורת מפניהם, כי באמת יראו גם ישראל מהמכות, ולכן שאל זאת מהקב"ה, והראה לו הקב"ה כי גם בזה יש צורך לישראל, כי באמת היה להם לישראל איזה שייכות עם מצרים כמ"ש (דברים ד',ל"ד) לקחת לו גוי מקרב גוי. היינו כעובר הנשמט מבטן אמו שיש לו שייכת עם אמו, ולכן הוצרכו גם הם להתברר ולפחוד מהם וזה הפחד היה מזכך את לבם כמו שמצינו בגמ' (ברכות נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמימות שבלב. וזה באור הפסוק בשיר של פגעים (תהלים צ"א,ח') רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. היינו שאתה מוצרך לראות שעל ידי זה הפחד יתברר עקמימות לבך לטוב.