Chasidut zu Tehillim 119:126

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'. אַמַּאי עֵת לַעֲשׂוֹת לַה', מִשּׁוּם דְּהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. מַאי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, תּוֹרָה דִּלְעֵלָּא, דְּאִיהִי מִתְבַּטְּלָא אִי לָא יִתְעֲבִד בְּתִקּוּנֵי דָּא. וּלְעַתִּיק יוֹמִין אִתְמַר.

עוד ביאור על המדרש (קה"ר פ"י) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ, על פי זה שנ"ל לבאר אמרם (אבות פ"ב מ"א) הוי הפסד מחשב כנגד שכרה כו'. כי לכאורה הוא תמוה, הלא אמרו שאין אתה יודע מהן שכרן כו'. ועוד דזה מורה לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל כי באמת צריך להיות ערום ביראה, כי לפעמים עת לעשות כו' (תהלים קיט קכו), כי העיקר לעשות תענוג ושעשוע לו יתברך, ואם כן אף אם יראה לפעמים באיזה מצוה קצת עבירה, רק שנראה שהתענוג והשעשוע שיצמח הוא גדול מאד, יותר מהעצב כו' שיש מצד העבירה, אז עת לעשות כו' וממילא אין כאן עבירה כלל, לפי שהכל לשמה ומצוה יקרא, אך על ידי זה יוכל היצר הרע להטעות אדם בעבירות שיעשהו שיראה לו קצת מצוה שיצמח מזה, לכך צריך האדם להתבונן אם התענוג גדול, או העצב גדול יותר, ואז עבירה יקרא כמשמעה, וצריך לשקול מאד הטיב הדק דבר זה. ובירור ידיעה זו באמת אינו רק במי שעוסק בתורה לשמה, שנאמר (משלי ח יד) לי עצה, והיינו ונהנין ממנו עצה (אבות פ"ו מ"א), והבן. והנה אצל העובד האמתיי, עיקר השכר אצלו הוא מה שעושה תענוג להש"י כי זה כל מגמותיו, והעונש דהיינו ההפסד ההיפך. ועל פי זה יתבאר אמרם, והבן. והנה במשה דרשו (סוטה י"א ע"א) חכם לב יקח מצות (משלי י ח), שנתעסקו כל ישראל בביזת מצרים, והוא בעצמות יוסף, וכתב מהרש"א שדבר חכמה הוא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, לכך קרי ליה חכם לב, עד כאן. והדבר הוא תמוה שיהיה משה על מנת לקבל פרס עושה. אבל יובן לפי מ"ש כי אז היה מציוון וישאלו כו' (שמות יא ב), אבל משה לא קיים זאת המצוה, שידע שממצוה זה להעלות עצמות יוסף יהיה תענוג ושעשוע יותר גדול. והיינו דברי המדרש, כי אם רצה משה לכנוס לארץ ישראל לקיים מצות התליות בארץ כאמרם, והיינו לעשות להבורא תענוג ושעשועים בהמצות, הלא תענוג ושעשוע יותר גדול אלף פעמים כהנה שיבא דור המדבר לעולם הבא, ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל.

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. איתא בגמ' (פסחים ע"ז.) במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה וכו' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן, והנה ענין במועדו מורה על מקום שהשי"ת מאיר מפורש לעיני האדם, שם מותר לעשות אפילו נגד כללי דברי תורה, כמו שכתיב (תהלים קי"ט,קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן אפילו בשבת, ששבת הוא כלל כל הדברי תורה מ"מ נדחה, וכן אפילו בטומאה, שזה מורה שאפילו במקום שנדמה להאדם שיש לו נגיעה בזה הדבר ומחמת הנגיעה אין בזה תפארת לעושיה (כמו שמפורש בכמה מקומות בחלק ראשון) לא ישגיח על זה כיון שמפורש נגדו רצון השי"ת והיא תפארת לו מן האדם, שבצורת אדם שלו מכוון לרצון השי"ת המפורש נגדו לא יביט על שום דבר.