Chasidut zu Jechezkiel א:א

וּבִשְׁבִיל זֶה עַל־פִּי־רֹב כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל נוֹפְלִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל גַּדְלוּת. כִּי הַתְּפִלָּה, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֲנִי, הִיא בַּגָּלוּת בְּתוֹךְ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א׳:א׳): וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה. וּכְשֶׁהִיא רוֹצָה לָצֵאת, אֲזַי מִתְאַחֶזֶת בָּהּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, הַיְנוּ גַּדְלוּת, שֶׁגַּדְלוּת הִיא מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁרוֹצָה לְהִתְגַּדֵּל וְלִמְלֹךְ. וְזֶה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּכֹחַ, בָּזֶה נוֹתֵן כֹּחַ בַּתְּפִלָּה לְהִתְחַזֵּק כְּנֶגֶד מַלְכוּת הָרְשָׁעָה לָצֵאת מִגָּלוּתָא. וְזֶה (תהילים ס״ח:ל״ה): תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ. כַּד הַגַּאֲוָה, הַיְנוּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, גּוֹבֶרֶת עַל יִשְׂרָאֵל, הַתִּקּוּן לָזֶה – שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ בְּכֹחַ וּתְחַזְּקוּ אֶת אֱלֹקִים, הַיְנוּ בְּחִינַת אֲנִי.

והענין הזה מרומז בזה"ק (במדבר קיח:) בענין המתחיל איש על דגלו באותות, דאיתא (שם) אבל ודאי הכי הוא דהא אילנא עלאה קדישא בהו אחתם בחותמוי ואוקמוה דכתיב (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין וגו' דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו ואפין הוו לד' סטרי דעלמא ומתפרשין בדיוקניהון וכלהון כלילן ביה באדם. מיכאל מימינא גבריאל משמאלא. אוריאל לקדמייהו. רפאל לאחורייהו. שכינתא עלייהו וכו'. ומבאר שם כל ענין התקשרות ישראל עם הקב"ה, ועניני השגחת הש"י בהנהגה, ובסדר התנהגות השפע והחיים, עד שמבאר ענין השגחת הש"י דרך לבושים וכדמסיק (שם קיט.) אמר רבי יהודה האי בישראל ודאי הכי הוא אבל באו"ה דחמינא כהאי גוונא מאי טעמא, א"ל ודאי שפיר הוא דקא אמרת, פתח ואמר מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'. ת"ח כגוונא דאית לעילא אית לתתא. לעילא אית ימינא ואית שמאלא לתתא ישראל ועמין וכו' וכלהו לתתא מכלהו דרגין דשמאלא וכלהו דרגין אחידן דא בדא עד דתליין מן ריישא, וכגוונא דרישא נטיל בההוא גוונא נטיל זנבא דאיהי תתאה. מ"ט בגין דאחיד ביה וכו' בלעם הוא אשתמש בכלהו כתרין תתאין והוא הוי חמי בהאי תתאה דאיהו זנבא דלא יכיל לאתדברא אלא ברישא, בגין כך אמר מה אקוב לא קבה אל דההוא רישא עלאה לא אשתכח בדינא באינון יומין וכו'. בכה רבי אלעזר פתח ואמר (ירמיה מו) קולה כנחש ילך וגו' השתא דישראל בגלותא איהי ודאי אזלא כנחש חיויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה. אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט. מאן עביד לזנבא דיסתליק לעילא ושליט ומחי רישא דאתכפיא לתתא, ועם כל דא מאן מדבר ליה לזנבה ומאן נטיל למטלנוהי האי רישא אע"ג דאיהו כפיף לעפרא הוא מדבר למטלנוהי וכו' אתי רבי יהודה ונשיק ידוי אמר אלמלא לא שאילנא מלה בעלמא אלא דשאילנא דא ורווחנא לה די לי, דהשתא ידענא עמין עכו"ם ושלטנותא דלהון היך מתדבר וכו'. שנודע לו ענין ההנהגה בתוך ההסתר שזה נרמז במרכבת יחזקאל כנ"ל. שנזכר מכל ההסתרות רוח סערה ענין גדול מה שלא נזכר במרכבת ישעיה, שאז לא היה נצרך כנזכר לעיל. ודי למבין הערה להעיר הבנה בענין שהוכרח יחזקאל לגלות מה שלא היה צורך לישעיה. והרי שלא נתגלה שום דבר בתורה, אלא מה שנצרך לאדם לעבודת הש"י ולחיזוק אמונתו ובטחונו בהש"י:

באופן שני נראה, דהא יש לדקדק בדברי המלאך דאמר מיום שנבראתי עד עכשיו וכו' (חולין צ"א ע"ב), דלמה לו לומר כל כך, הוה ליה למימר בקיצור הגיע זמני לומר שירה. אך הענין הוא, דהנה יש להבין דהא משמעו דבעלות השחר הוא זמן שירה, וגם הפסוק (איוב לח ז) ברן יחד כוכבי בקר וגו', דפשוטו של הקרא משמע כך. והנה לפי זה במלאכי השרת האומרים בכל יום, וכמ"ש באופן הראשון דכיתות כיתות יש, ודאי דאומרים בכל יום אחר עלות השחר, וזה פשוט וברור. ואם כן לפי זה לכאורה קשה, דהלא ודאי מלאכי המרכבה שהם היושבים ראשונה במלכות שמים דהיינו מרכבו ארגמ"ן, הם מהאומרים בכל יום דמאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע יותר מהם, ולפי זה קשיא דהלא מבואר בב"ר (פרשת) [פרשה] מ"ח (ב"ר מ"ח ט'), דג' מלאכי השרת שנשתלחו לאברהם, הם ג' מלאכי מרכבה מיכאל וגבריאל ורפאל, ומבואר שם (ב"ר נ' ב') דגבריאל ורפאל הם שהלכו לסדום, עיין שם. וכתיב (בראשית יט טו-כג) וכמו השחר עלה וגו', (בראשית יט כב) לא אוכל לעשות דבר, (בראשית יט כג) השמש יצא על הארץ וגו', אם כן היו למטה מן עלות השחר עד אחר יציאת השמש, ואיך אמרו שירה, ועל כרחך צריך לומר דאמרו שירה למטה במקומן בזה העולם, אם כן לפי זה מוכח דיש להם רשות לומר שירה בזה העולם, אם כן קשה על המלאך שנאבק עם יעקב מדוע בכה וכו', הוה ליה למימר גם כן שירה למטה. וצריך לומר כעין שתירצו במסכת מו"ק (דף כ"ה ע"א) על הא דאמרו אין נבואה שורה בחוץ לארץ, והקשו מן יחזקאל שנתנבא על נהר כבר (יחזקאל א א), ומשני אתחלתא דנבואה היה בארץ, ור"ל כיון שכבר נתנבא פעם אחת בארץ, שורה עליו הנבואה גם בחוץ לארץ, מה שאין כן מי שלא נתנבא עדיין, אין רוח הנבואה שורה עליו בחוץ לארץ. אם כן אף אנו נאמר כעין זה, דמי שכבר אמר שירה בשמי מרום, יכול לומר אף למטה, מה שאין כן מלאך שלא אמר עדיין בשמי מרום, אינו יכול לומר למטה כנ"ל. ועל פי זה מבואר דלא היה יכול לומר סתם הגיע זמני לומר שירה, דהא יאמר לו אמור למטה, לכך אמר מיום שנראתי וכו' לא הגיע זמני וכו' עד עכשיו, אם כן כיון שעדיין לא אמרתי בשמי מרום, אינו יכול לומר עכשיו למטה כנ"ל והבן. ועל פי זה מבואר הסייעתא לר' חננאל, דהא יש להבין מהיכן למד ר' חננאל זאת, דהלא לא אמר בשם אליהו או מלאכי השרת. ונ"ל ברור שלמד זאת מקרא וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו', דר"ל זה אל זה היינו כת אל כת זה אחר זה, והיינו דאין כת אחת אומרת כל הג' קדושות, רק אחת אומרת קדוש, והב' גם כן קדוש וכו'. אך הא יש לפרש גם כן הפסוק בפירוש אחר, דהיינו דאין לומר שירה בלא נטילת רשות, דזה אל זה הם שנים ואמר קדוש, ור"ל בנטילת רשות מחבירו, וכן בתפילת יוצר ונותנין רשות זה לזה, ואם כן לפי פירוש זה לא מוכח הא דר' חננאל. אבל אם נוכיח דאין צריך נטילת רשות, ממילא הא מוכח הא דר' חננאל. והשתא מבואר הסייעתא דאמר מיום שנבראתי וכו', וקשה קושיתי למה לומר כל כך כנ"ל, וצריך לומר כמ"ש דאם לא כן היה יכול לומר שירה למטה, וקשה הא אינו רשאי לומר בלא נטילת רשות והוא אינו למעלה שיטול רשות, בשלמא רפאל וגבריאל יודעים היו שיהיו למטה אחר עלות השחר, יש לומר דנטלו רשות מאתמול, אבל הוא לא היה סבור שינצחנו יעקב ויעכבנו, ואם כן הדרא קושיא למה לו לומר מיום שנבראתי וכו', אלא ודאי מוכח דאין צריך נטילת רשות, אם כן על כרחך וקרא זה אל זה הוא כר' חננאל, אם כן הוי שפיר סייעתא לר' חננאל, ודו"ק היטב כי הוא נכון ונפלא בס"ד. והנה איתא במפרשים על הא דאמרו רז"ל (עירובין כ"ב ע"א) היום לעשותם (דברים ז יא), ולמחר לקבל שכרן, היינו על גוף המצוה, אבל ההכנה כגון מי שעושה סוכה לישב בה, הישיבה שהיא גוף המצוה שכרו בעולם הבא, וההכנה שכרו בעולם הזה. ולפי זה השילוח של יעקב הוא הכנה שיאמר המלאך שירה, ושכר הכנה בעולם הזה, על כן אמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני, וכמו שכתב בעקרים שכל הברכות הם שעושהו כלי מוכשר לקבל מה שראוי לו. והנה איתא שם בחולין דאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, והנה יש להבין קודם שהיו ישראל איך אמרו שירה, וצריך לומר כמו שתירץ הגמרא (מו"ק כ"ה ע"א) על הא דאמרו דאין הנבואה בחוץ לארץ, הקשו הא הוי משה, ותירצו קודם שנתקדש הארץ היה נבואה בחוץ לארץ. אם כן אף אנו נאמר קודם שנודע שם ישראל, יכולין לומר שירה, וזה ברור. וזה שאמר לו המלאך כי ישראל יהיה שמך, ואם כן אתה בשירתך תכין תמיד כל המלאכי השרת לומר שירה ואינך צריך לדידי, ואף על פי כן ויברך אותו שם. ואם כן היוצא לנו מזה דהשירה והילול שאומרים ישראל, עצם השירה הוא עטרותיהן לעולם הבא, ומה שמכינים על ידי שירתן המלאכי השרת לומר שירה, מקבלין שכרן בעולם הזה. והיינו (תהלים קמח יג) הודו על ארץ ושמים, קודם על הארץ ואחר כך ושמים, על ידי זה וירם קרן לעמו במהרה בימינו אמן, והוא נפלא בס"ד. או יאמר כי ידוע מהרי"ף ז"ל בחידושי אגדות כי המלאכי השרת בשירתן מעוררין רחמים גדולים וחסדים, אך ישראל בתפילתן מעוררין גם כן, והוא חשוב יותר לפני הש"י. ועל ידי זה יתבאר כי "ע"ל"ה "ה"ש"ח"ר, ר"ת "עת "לומר "השירה "שיתעורר "חסד "רחמים, ועל כן אמר לא אשלחך כי אם ברכתני, שיהיה כלי מוכשר לקבל מן הרחמים והחסדים שיתעורר על ידי שירתן, על כן אמר לו ישראל יהיה שמך ואינך צריך להתעוררותינו כלל, ואף על פי כן ויברך אותו שם, כמו באשר הוא שם קודם שנקרא ישראל, ומדויק תיבת שם, דהוא לפי פשוטו שפת יתר, והבן.