Chasidut zu Jeschijahu סו:2

לי דבר צור ישראל. זה הכתוב אמר דוד המלך על שבטו שבט יהודה, שאף במקום שנדמה שאומרים לי דבר, וחושבים לעצמם כח ואון, וכמו שאנו רואים באביהם של כל השבט, שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ונראה היפך ממאמר השי"ת, ראו עתה כי אני אני הוא, אמנם השי"ת היודע ועד יברר אותם שהם מצדם לא אמרו על עצמם אני, אך אמרם אני הוא ממאמר השכינה שמדברת מתוך גרונם, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שכל אמרם אני הוא מהאני של השי"ת, אבל מצדם אין להם שום כח בפני עצמם כלל. עד שמשה רבינו ע"ה התפלל על שבט יהודה (ברכה לג) ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. והוא מפני שמצדו לית ליה מגרמיה כלום לעזור לעצמו, לכן הוצרכה לו ברכה זו יותר מכל השבטים, שיוכל גם הוא לעשות לעצמו מעט חיל^דכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת וזאת הברכה ד"ה וזאת ליהודה: ידיו רב לו, יען שאין לו שום כח מצדו יתן לו השי"ת כח בידו, ועזר מצריו תהיה, אף במקום שלא יהיה בכחו לעשות כלום יושיע לו השי"ת להנקם מצריו.. ואף שמו מורה עליו, שכל השם יקו"ק נכלל בשמו, והד' שבשמו מורה על, עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳)^ההיינו שמבין שאין לו מצד עצמו כלום, כדאיתא בזוה"ק (בראשית רמד:) ד' לקיט. כמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא. עיין לעיל פרשת ויצא אות סה כל העניין שם., לכן אף אם יאונה לו שאומר אני על עצמו, יברר אותו השי"ת שהוא המדבר בו זאת, וכדאיתא אני השכינה היא המדברת מתוך גרונו. וזהו, ראו עתה כי אני אני הוא, אני הראשון, הוא שהשי"ת סותר את דעת האדם האומר אני, ומראה לו שרק השי"ת הוא אשר יוכל לומר אני ומבלעדו אין אלהים, וזה נקרא מים עליונים. ואני השני הוא, שהשי"ת מברר את האני שאמר האדם, והשי"ת חותם עצמו ע"ז שמאתו ית' יצאו הדברים כבושים, וזה נקרא מים תחתונים. והנה בזו הפרשה נמצא טענה נצחת לכל אחד שכביכול ינצח בזה את השי"ת, והקב"ה שמח בזה, וכדאיתא (פסחים קיט.) זמרו למי שנוצחים אותו ושמח. וכדכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת. והוא שהשי"ת נתן להם עצה לישראל לטעון לפניו טענות נוצחותו. ובהטענות שבזו הפרשה נמצא כל סדר ההנהגה והעסק שיש להשי"ת עם ישראל בהמשך כל הששת אלפים שנה. ואלו הארבעה הם המנהיגים את העולם בכל הששת אלפים שנה, יעקב ויהודה יוסף ובנימין. והשבטים הנשארים נכללים באלו וכדאיתא במדרש רבה (ויגש צג) שהשבטים אמרו על יהודה ויוסף מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו. יעקב הוא מלך במשפט יעמיד ארץ והוא הדעת והמוח של ישראל ונוטה למדת הרחמים:

ונחזור לענינינו, בהקדים מה שמבואר בעקרים (מאמר שלישי פרק אחד עשר) שכתב כי מצד הארון והלוחות, וכן המשכן שהיה שכינה שורה עליו, היה מתהפך כדמות ניצוצי השמש שנתהפך, והיא היתה הסיבה להגעת הנבואה, והנה הכרח מציאת הנבואה בישראל מבואר שם במאמר הנ"ל (פרשת שמיני) באורך, עיין שם. ולפי זה יובן פעולת המשכן, כי איזה בית אשר תבנו לי אמר ה' (ישעיה סו ב), והנה על זה קשה כיון שהמשכן הוכרח להגעת הנבואה ורוח הקודש, האיך יעשה על ידי בן אדם, כיון שלא יצוייר עשייתו רק על ידי נביאים ורוח הקודש ודבקות האלקי. אמנם התירוץ לזה כי משה יוכיח אשר לא קם כמוהו, והוא באמצע, וממנו התהפך הניצוץ ביתר שאת אף על הבלתי שלמים, כמו שביאר שם בעקרים (פרק י"א) שם באורך, מה שאין כן מהמשכן שלא יתכן רק על השלמים בהדרגות האלו, ועשיה זו הוצרך לדורות, וגם בעת משה טובים השנים מן האחד. והנה כשם שלא כל שלם יכול לקבל מאת ה' רק על ידי משה, ככה לא כל שלם יכול לקבל ממש רק על ידי המקבל ממנו. והמשל בזה מחלוש הראות, כי לפי חולשתו ככה יתרבו המסכים בינו ובין אור השמש. והנה לפי שהחזיקו ישראל בהמשכן והמקדש, אז החזיקו אותו לקדש בשמירתו ובמוראו, ואם חללו חללו קדושתו כאמור (ישעיה כח כ) כי קצר המצע מהשתרע, ועשר מסעות נסעה שכינה (ר"ה ל"א ע"א), והנה אם זה אחר שכבר היה, מה גם קודם שנעשה, כמ"ש הבית יוסף בחו"מ סי' א' ליישב הסתירא דעולם קיים ועולם עומד, עיין שם.

במדרש וברש"י הסולם הזה רגליו עומד בבאר שבע וכו' וכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה עמד בזה שלא מצינו מעלה לבאר שבע על כל ארץ ישראל עכ"ד, ועוד יותר יקשה להרמב"ן שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה עי"ש, ונראה דהנה הפרשה רמז לגלות וכבר כתבנו שמעת פנה שכמו מבאר שבע נחשב כאלו הוא בחו"ל, והנה מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, היינו אף שהתפלה הולכת לרקיע דרך מקום המקדש כבהש"ס ברכות יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים אף שהוא בחורבנו, מ"מ כמה מקטריגים מלאים את כל האויר דאינם מניחים לתפלה לעלות, ורק ע"י ד' אמות של הלכה שהוא כתרים בפני המקטריגים, ובמדרש משפטים משל למטרונה שהיא מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', כן הוא המשפטים, ובכלל הוא כל הלכה של תורה בירור כשר ומותר וטהור מפסול ואסור וטמא, והנה דעת רש"י וכן בכמה מדרשים זולת המדרש שהביא הרמב"ן שיצחק אבינו הי' דר בבאר שבע והנה אמרו ז"ל יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי', א"כ אצלו הוא הד' אמות של הלכה וכתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי וע"כ הוא שער השמים וטוב לתפלה וזה רמז לדורות, שכל מקום שמרביצין בו תורה לשם שמים אף בגלות היא שער השמים א"כ מקום צדיקי הדורות שלומדין שם תורה לשם שמים, זה היא שער השמים בגלות ובאמצעותם התפלה מגעת לרקיע דרך מקום קדשי הקדשים, וכן שמעתי בשם המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאמר לשני תלמידי חכמים תלמידי הגר"א שהי' נוסעים לארץ ישראל ועברו דרך עירו, ושאל להם אם כבר תקנו חו"ל שנוסעים לארץ ישראל, ויעץ להם שישארו אצלו שאצלו הוא א"י וכן הי' שנתעלו לקדושי עליון, והפירוש כנ"ל:

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳). הענין בזה, דהנה כל הכחות אף הגדולים ביותר הם כלם כאין נגדו ית', כי אף השמים שמרמזים על בהירות וגודל יראה, וכדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.)^טכמבואר העניין בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [א], [ג], [ה]., וזה מורה באדם בעת שהוא בבהירות השכל, שכמו שמהשמים הם כל האורות ויראות, כן משכל האדם יזרחו בו כל היראות וכל האורות, ואף זה הכח נקרא כסאי כדכתיב השמים כסאי, היינו שלא יתכן להקרות עליהם שם ה' ופעולתו, כי כסא מורה על שעה שהמלך יושב במסבו על כסאו במנוחה ושובת מכל פעולותיו. ואף שאומר אח"ז והארץ הדום רגלי, שזה מורה שהשי"ת חפץ להתחבר עם הבריאה להקרא בשם מלך אף בתחתונים. אמנם כל זאת הוא רק כשאדם ממליך עליו את השי"ת, אבל אם הוא דבוק באיזה חמדה מעניני עוה"ז, אזי רחוק הוא מהש"י ויסתיר פנים ממנו, ואין אז באדם שום דעת כלל, וכדכתיב אי זה בית אשר תבנו לי, היינו שתקיפו אותי בדעת ותפיסת השכל שלכם, כי בית מורה על בחינת מקבל כדאיתא בזוה"ק (שמות ד.) איש וביתו באו וכו' מאן דמקבל וכו' איהו ביתא מההוא דיהיב וכו'. ואך אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. עני ונכה רוח, היינו מי שיש בו חכמה ודעת להכיר רוממותו ית', ולצמצם את עצמו, להכניע ראשו, לכפוף קומתו, להכיר שפלות ערכו, שאין לו מצדו שום כח כלל, ואז ישכון בו השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (אמור צ:) דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים^יכמו שביאר במי השלוח ח"ב תהילים (יט) ד"ה תורת: שמי שמכיר חסרונו משלים לו השי"ת כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ:) קוב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו) שמי שמכיר חסרונו מאיר לו השי"ת להשלים חסרונו, כמו שכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע.. וחרד על דברי, היינו שאינו עושה שום דבר עד שיאיר לו השי"ת בפרט, אליו יביט השי"ת. וכן מצינו באאע"ה שהיה מצמצם את עצמו למשרי עליה גאותא דקוב"ה, אכן אחר כל צמצומיו, עוד לא נתיישר גופו שיעמוד במצב חזק מוצק, עד שלא יעלה על לבו לרצות ולכסוף לשום דבר רק למה שחפץ בה ה', ואזי הבין מזה שעוד לא הגיעו כח עבודתו לשורש חסרונו, עד שהאיר לו השי"ת בצוותו להמול ערלת בשרו, אז ראה שכל מה שפעל ועשה עד עתה הוא ברצונו ית', וע"ז אומר הכתוב (איוב י״ט:כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה, וכדאיתא במדרש (וירא רבה מח) אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. אמנם אחר שמל את עצמו לא היה צריך עוד לשום הכנה, והקב"ה נגלה אליו מיד, והאיר לו השי"ת שכל העולם כלו עומד עליו, כדכתיב, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ומלאך אחד הוא שליש עולם, כדאיתא בש"ס (חולין צא:) וגויתו כתרשיש וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו^יאכמבואר ענינו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה וירא [א]: וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, היינו שהראה לו הש"י כי כל העולם כלו עומד עליו כי מלאך הוא שליש עולם כדאיתא במסכת חולין (צא:, ועיין בראשית רבה פרשה סח, יב) והראה לו כי כל העולם עומד בזכותו של אברהם אבינו. וכן מבואר בפרי צדיק פרשת וירא אות ד: המדרש מרמז לנו בענין קדושת אברהם, שזכה ע"י מצות המילה שנכלל בו קדושת ג' האבות שהיו עיקר המכוון בבריאת העולם וכו'. ואיתא בגמ' (חולין צא:) דמלאך תרי אלפי פרסי, ושיתא אלפי פרסא הוי עלמא, כמ"ש (פסחים צד.) והוה מלאך שליש עולם וכו'. וזה שרמזו הג' מלאכים לאברהם שכל העולם בשבילו ובשביל יצחק ויעקב שיצאו ממנו. עיין לקמן פרשה זו אות יז.:

הנה כי כן צריכין לשית לב אופן עבודתינו בימים הללו, ולדעתי הם על ג' אופני המרומזים בפסוק (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, דצריך להבין ממה נפשך אם העני הוא צדיק מה רבותא דהוא עני אפילו אם הוא עשיר היה להקב"ה להביט בו, ואם אינו צדיק א"כ מהו אל זה אביט, וכמו כן קשה בנכה רוח ממה נפשך כנ"ל, אבל הנ"ל דהנה למראה עינינו בימים הללו נעשים ג' דברים הא' הוא מה שנוגע לשמו הגדול וקבלת עול מלכות שמים כי היום הרת עולם וכמ"ש אדון עולם אשר מלך וע"כ צריכין לחדש המלוכה וכמ"ש במ"א באורך, והב' הוא מה שנוגע אלינו והוא נחלק לב' חלקים הא' מה שנוגע להנשמה ורפואת הנפש דהיינו מחילת עונות שנעשו בימים הללו ע"י התשובה, והב' מה שנוגע להגוף דהיינו מחמת שהוא יום הדין ונקצב חיי בני ומזוני לכל בריה וכמ"ש למשפטיך עמדו היום כו'.

ויקרא יעקב אל בניו. במדרש (תנחומא ויחי ח') אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי. הענין בזה כי כאשר רצה יעקב אבינו לברך את בניו, היה מסופק אם צריך לברך אותם מחמת שצערוהו במכירת יוסף וכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וכו' (יומא כ"ב:) לכן נאמר ויקרא לשון צעקה וקוי בלב שהיה תולה עיניו ולבו למרום ואת אשר ישים ה' בפיו אותו יאמר, וזה כוונת המדרש שהזכיר זה הפסוק שבקש מה' שיגמור בעדו. ולא נאמר תחילה לשון ברכה כי עוד לא היה מבורר אצלו מה יאמר להם, אבל משה רבינו ע"ה התחיל תיכף וזאת הברכה כי מילת וזאת מורה ע"ז שהיו כל הדברים מבוררים אצלו מיד כשהתחיל לדבר, וביעקב לא נאמר וזאת רק אחר כל הברכות שרק אז אחר כל הדברים היו אצלו מבוררים שכל ברכותיו המה מהש"י ולא מקודם. והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור וכשהגיע לשבט יהודא אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודא נמצא שם הוי' ית', והד' שבשמו מרמז ע"פ (ישעיה ס"ו,ב') ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא (בגמ') (זוהר בראשית רמ"ד:) ד' לקיט, ע"כ לא היה בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודא מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה.

וזהו הענין דאיתא בש"ס (פסחים קמט:) שלעתיד יתן הקב"ה כוס של ברכה לאברהם ויצחק לברך ולא ירצו לקבלו מפני שיצאו מהם עשו וישמעאל. ויעקב לא יקבלו מפני שנשא שתי אחיות. ודוד המלך יקבלו ויאמר לי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא וגו'. ואף שגם עליו נמצא קושיות רבות, אכן בזה השבט יהודה נמצא ד"ת יקרים ביותר העומדים ברומו של עולם עד שאין להם שייכות לעוה"ז, לזה לעין אדם אין נראה עומק המכוון מזה השבט, כי ראמות להם אלו הד"ת, ונראה להם שהוא עושה ההיפך מרצון השי"ת, אבל באמת עומק לבו דבוק בהשי"ת בלי שום נטיה מצדו. וכענין דאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוא משתדל דיתקשר האי תרומה במשפט וכו'. והוא, כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלח^לוכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א]: ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר, וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פ"ה, ט) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו. וכן נתבאר שם בסוף הפרשה ד"ה ויהי ער בסופו: כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה, אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י, וכמו שמבואר (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים, היינו בסוד כבוש, שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד. ועיין לעיל פ' וישב אות טז ד"ה אכן.. וכענין דאיתא בזוה"ק (וארא כד:, נשא קכא:) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, אימתי לא יחשוב לו עון כשאין ברוחו רמיה^לזהרחבת הדברים בתפארת יוסף פ' נשא ד"ה וידבר ד': וזה כוונת רבי אבא (בזוה"ק נשא קכא.) לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת וכו' אבל מי שבירר עצמו באמת בלי שום רמיה עד מקום שידו מגעת, ואם לאדם הזה יזדמן פעולה שאינה מבוררת, לא יחשוב ד' לו עון, כי הוא ודאי כיון לעומק הרצון של השי"ת. עיי"ש בביאור כל העניין.. ועומק לב יהודה מנוקה מעון ורמיה, שכן בשמו נמצא כל השם יקו"ק ואות ד' שבאמצע מורה על עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳) שאין לו שום כח מצדו^לחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא. עיין לעיל פרשת ויצא אות סה כל העניין שם.:

(ב"ר פי"ב ב') אמר רבי יהודה ב"ר סימון לא בעמל ולא ביגיעה וכו', שנאמר (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה. והכוונה לסיום הפסוק ויהיו כל אלה, ר"ל הגם שנאמר ידי עשתה דמשמע עשיה בכח כביכול, נכתב אחר כך ויהיו ר"ל בלי עמל, על כן נכתב בכאן (בראשית ב ד) אלה תולדות לגזירה שוה, להורות בלא עמל ברא כל:

והנ"ל על פי מה שנ"ל לבאר בפשוטו הפסוק (תהילים (תהלים לא יט) ל"א י"ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח:) כי אמרו ית"ש נעשה אדם (בראשית א כו), ללמד ענוה, ומכאן פקרו המינים לומר כי ח"ו שתי רשויות יש, היינו תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק צדיקו של עולם ית"ש עתק, דבר שנעתק ממנו דהיינו אמונת שניות, בגאוה ובוז ר"ל הגאוה ובוז שהם רוצים להתלבש בו, ואינם רוצים לומר שבא ללמד ענוה. או יאמר, דר"ל בגאוה ובוז, אף אם אין אומר ואין דברים וקולם לא נשמע, ועל זה מפורש בגאוה ובוז, ר"ל על ידי הגאוה הם כאלו היו מדברים כנ"ל, והבן. ועל פי זה יובן מה שאמר (תהלים צג א) ה' מלך גאות לבש, וגם כן יתבאר מה שיסד רבינו מאיר בקינות, סיני העל כן בחר בך אלקים ומאס בגדולים, וזרח בגבוליך להיות לאות ולמופת לדת כי תמעט ותרד מכבודה וכו', תחת מעיל שק תתכס וכו', עיין שם. ולכאורה הוא נגד דברי רז"ל הנ"ל במגילה ובמסכת סוטה (דף ה' ע"א) אמר ר' יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הש"י כל הרים וגבעות שבעולם ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ופירש רש"י (ד"ה) ילמד אדם מדעת קונו, לאהוב הנמיכות. אם כן מבואר דהוא ללמד ענוה ולא סימן שתרד הדת מכבודה, ולמה שאבאר דברי רבינו מאיר יהיה לאחדים עם דברי רז"ל ובקנה אחד יעלו. והנה כבר הרגישו המפרשים בהמדרש (שוח"ט מזמור פ"ז) (שהביא היפה תואר סדר ויחי פרשה צ"ט) על הפסוק (ישעיה ב' ב') נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וז"ל: לעתיד לבא יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל, ויבנה עליהם בית המקדש שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ההרים שהיה כבר, עכ"ל. והקשו הלא השי"ת בוחר בנימוכים, כמבואר בפרק ד' דמסכת מגילה ופרק א' דסוטה הנ"ל, עיין בפרשת דרכים דרוש י"ד בדרך ענוים, ותירצו בדוחק. ואני מוסיף בקושיא דהא גם הר הבית ודאי לא ידחה, רק בהר הבית יהיה על אותן ההרים, וכן משמע לשון הפסוק נכון יהיה הר בית ה', דהיינו הר הבית בראש ההרים ר"ל בראש ההרים הנ"ל, ואם כן יהיה גבוה מאד מאד. והנ"ל בזה דהתירוץ על הקושיא מבואר להדיא בהאי קרא, והוא הא דכתיב בהאי קרא בתר ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. ואבאר זה, דבאמת ודאי כבוד שמים הוא להיות מקום כבודו והשראתו ית"ש ברומו של עולם, וגם לו ית"ש נאה להתלבש בעטרת גאות, והוא לבושו הנאה לו מלך גאות לבש, לכן יתגאה אמרו לאלקים, אך קודם שנתגלה מלכותו כי בכל משלה, וקודם שנודע לכל שאין זולתו רצונו יתברך להסתר לבוש הגאות ולא להתלבש בו, כדי שלא יטעו על ידי זה מכח המאמר נעשה אדם, כי יאמרו הלא אינו מתנהג בענוה, והם לא יבינו כי בא ללמד ענוה לאחרים ויפלו באמונות השניות ח"ו, על כן בחר לו יה לשכון במקום נמוך. אבל לעתיד שיתגלה לעין כל כי אפס בלתו ונגלה כבוד ה' לעין כל בשר, ולא יצוייר שיעלה עוד על הדעת מחשבת שניות ח"ו, אז יתלבש בלבושו ההדר לו. ואם כן מיושב הסתירה הנ"ל, והנה הוא מבואר להדיא בקרא דאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, דר"ל כמו שנדרש במדרש, לזה אמר ונשא מגבעות, ר"ל דהפסוק בעצמו מקשה דאם כן דעל אותן ההרים יהיה הר הבית ועליו הבית המקדש, אם כן יהיה נשא מכל הגבעות, ואיך יתכן זה הלא נשמע ממתן תורה שהשי"ת בוחר הנמיכות, לזה מתרץ ונהרו אליו כל הגוים, ר"ל דשאני התם כי כבר יתגלה לכל שאין זולתו ואין שטן ואין פגע רע, על כן יתלבש מלך הכבוד בכבודו, והוא נכון בס"ד. ועל פי זה אתי שפיר דברי ר' מאיר הנ"ל, כי ידוע כי התורה ניתנה על דרך חירות משיעבוד מלכיות וחירות ממלאך המו' (עיין עירובין נ"ד ע"א), דאלו לא חטאו היו נשאר כבוד ה' כמו שיהיה לעתיד, ואם כן למה בחר הנמיכות, אלא הוא כי הכל צפוי אף שהרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו), ואם כן אמר רבינו מאיר שפיר סימן לדת שתרד מכבודה, כי אלולי כן לא היה בוחר הנמוך כמו שלא יבחר לעתיד, ואם כן בקנה אחד עולה עם דברי רז"ל והוא נפלא בס"ד. והנה איתא במסכת ברכות (דף י"ג ע"ב) כיון דאמליכתא למעלה ולמטה, תו לא צריכת, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה דאמליכתיה), מבואר מזה דאחדות הוא עיקר המלוכה, וכן אמרו רז"ל (שם (ברכות י"ג ע"ב)) דקריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים, וכן מפורש במסכת ר"ה (ל"ב ע"ב) לענין מלכיות, שמסיים בשל תורה דאין לך מלכות גדול מזה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ה' מלך, ר"ל שיתגלה מלכותו והוא עיקר האחדות שאין זולתו, אז גאות לבש שיתלבש בו שלא יכלו עוד לטעות בו, וגם זה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש שעתידין שרי אומות העולם לקטרג וכו', דהנה אמרו רז"ל (סוטה דף ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה. ולפי מ"ש יובן, דהא מחזיק באמונות שניות ח"ו, דהא אינו סובר שבא ללמד מדת ענוה במאמר נעשה אדם, וכמ"ש הפסוק תאלמנה שפתי וגו'. (והנה הפירוש הנ"ל על כל המתגאה וכו' מצאתי אחר כך בספרים), והנה עיין בפרשת דרכים (בדרוש י"ד) מ"ש על הפסוק (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה וגו', ומה שהביא דברי היפה תואר שם, והמבואר שם דהנה פשט המאמר נעשה אדם, אין בו קושיא שדרך כבוד הוא לדבר כן כמ"ש הראב"ע בשם גאון, אך עיקר הקושיא היא איך נותן מקום לטעות, ואני מוסיף הלא ציוה השי"ת ולפני עיור וגו' (ויקרא יט יד), והשי"ת שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) (בע"י סי' ט"ו) מלך בשר ודם גוזר גזירה, הוא רוצה מקיים אותה רוצה אין מקיים אותה, אבל הקב"ה אינו כן, מ"ט ושמרו את משמרתי (ויקרא כב ט), אני שמרתי מצותיה של תורה תחלה עד כאן, אם כן איך מכשילן. לכך צריך לומר שהוא ללמד ענוה, והוא תועלת גדול כמ"ש הפרשת דרכים שם ואלף שוטים יאבדו, אם כן מבואר מזה דאינו מוכח דבא ללמד ענוה, רק מוכח הקושיא איך מכשילן. והנה יש פלוגתא אם בן נח מציוה על השיתוף או אינו מציוה, דדוקא ישראל מציוה דהמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (בסנהדרין דף ס"ג.). ועכשיו נחזי אנן, דאם נימא דבן נח אינו מציוה על השיתוף, אם כן אין כאן לפני עיור, דהא אינם מציווין ולא חיישינן לטעותם, וישראל לא יטעו דלהם בביאור נאמר ה' אחד (דברים ו ד), ונתגלה להם במתן תורה, כאמרם ז"ל שקרע השמים ושמי השמים וכו', וכמו דכתיב (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, אם כן לפי זה אינו מוכח דבא ללמד ענוה, רק שדרך כבוד לדבר כן, אם כן ממילא דהמתגאה אינו כעובד עבודה זרה. מה שאין כן אם אמרינן דבן נח מציוה על השיתוף, אם כן יש לפני עור וקשה שפיר אין הכשילן, ועל כרחך צריך לומר דהוא ללמד ענוה, וממילא דהמתגאה כעובד עבודה זרה. והנה אמרו (ביצה דף כ"ה ע"ב) שלשה גאים הם, ישראל באומות, והנה כתיב (מלאכי א יא) כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות, ואמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) דקרו ליה אלהא דאלהא, אלמא דעבודה זרה שלהן הוא בשיתוף. ועל פי זה יתבאר אם הללו עובדי עבודה זרה, ר"ל אם העובדי כוכבים ומזלות בכלל עובדי עבודה זרה להענש, שמע מיניה דמציוה על השיתוף, אם כן לפי זה גם הללו עובדי עבודה זרה מכח גאותן, דלפי זה הוי כל המתגאה כעובד עבודה זרה. וזיל לאידך גיסא, דאם הללו לא הוי כע"א, דמתגאה אינו כעובד עבודה זרה, אם כן על כרחך דבני נח אינם מציוין על השיתוף כמ"ש, אם כן גם הללו לאו עובדי עבודה זרה הם, לכך אמר שפיר בלשון ספק ותולה זה בזה. וכן אם הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות יתבאר, דהנה לגדר עריות יש שני טעמים. א', דכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויק"ר כ"ד ו'), ובקרובים גס לבו ומצויין אצלו וממהרין לשמוע בקולו, ועל ידי שהרחיקן לגמרי לבל יהיה אפשר שתינשא לו כלל והוא בכרת ובמיתה, על ידי זה ניסח דעתו מהן ושוב אין לבו עליהן כלל, כמ"ש הרמב"ם טעם זה במורה (חלק ג' פרק מ"ט), ועל ידי זה נשארין בקדושתן. והנה איתא עוד טעם בחכמי אמת דלכך נאסרו עריות, דבדוגמא עליונה באורות העליונים הרוחניים יש יחודים וזוויגים בקבלת השפע השפעה ודוקא בקרובים, ונאסר דוגמא זו בתחתונים דהוי כמשתמש בשרבוטו של מלך, עד כאן. ונחזי אנן דהא דרשו רז"ל במסכתא סנהדרין (דף נ"ו:) לאמר (בראשית ב טז) זה גילוי עריות, ודרשו עוד (חגיגה י"א ע"ב) איש איש (ויקרא יח ו), מלמד שנכרים מוזהרים על העריות כישראל, והנה לפי הטעם הראשון קשה דקדושים תהיו (ויקרא יט ב), לישראל נאמר, אבל לטעם השני אתי שפיר וכל שכן הוא, מה אנן עם קרובו לא הותר לן להשתמש בשרביטו של מלך, הם על אחת כמה וכמה. והנה עיין בעיר בנימין במסכת סוטה (סי' קס"ה) דמשום זה שלמה גזר על השניות, עיין שם ויוצק חן בשפתיו, ועיין שם עוד דמטעם זה אמרו רז"ל שם (סוטה ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כולן, כתיב הכא (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, משום דמתגאה משתמש גם כן בשרביטו של מלך, כי השם מלך גאות לבש, אם כן הוי ממש כבא על העריות, ודפח"ח. אם כן לפי זה אם נימא כטעם הראשון, אם כן אינו ענין מתגאה לבא על העריות, אבל לטעם הב' הרי דומה שפיר. ועל פי זה יתבאר אם הללו מגלי עריות, שמע מינה דמוזהרין על העריות, דאם מותרין המה, לאו מגלי עריות המה דהיתר הוא להם, אלא ודאי דמוזהרין המה, אם כן על כרחך צריך לומר כטעם ה"ב, אם כן גם הללו מגלי עריות מכח גאותן, דלטעם זה הוי שפיר המתגאה כאלו בא על העריות כולן, והוא נכון. ועל פי זה אתי שפיר בפסוק למה תרצדון הרים וגו' כדרש בר קפרא, וקשה על זה מפסוק נכון יהיה הר בית ה' וגו', לזה אמר ההר, ר"ל הידוע וגבוה שבכל ההרים חמד אלקים לשבתו, אף, ר"ל כשיהיה אף דבר זה שה' ישכון לנצח ולא ירד מכבודו ושוב לא יהיה מקום לטעות כמ"ש, והוא נכון בס"ד, וכן יהיה במהרה בימינו שישכון בהר בית ה' בתוכינו אמן.

אמנם מי שהוא בעיני עצמו אין ואפס, זהו מתקרב אל הש"י ואל תורתו הקדושה, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט כו' ונכה רוח, ועוד נאמר (שם בישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וזה מרומז ג"כ באמרם אין אני והוא יכולים לדור כו' היינו, אין, מי שהוא אין, אזי אני והוא יכולין לדור בדירה אחת, ואז זוכה לבא לנקודת האמת, וכל עבודתו אמת ופעולתו אמת וסלקא לגבוה:

הנה על כל אלה ארבעה אשר ילדו להרפה ברפיון ידים הזהיר הנביא (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, שלדעתו העני הוא סבור שיהיה לו היזק אם לא יעשה עולות ורמאות, וגם הוא עני באמת וצריך מאוד לשחוט העגל וקשה עליו לבלות זמנו בענין ניקור הבשר שאין לו מה יאכל, או שיהיה נזהר מחילול שבת או מאכלים הנ"ל שכל זה נוגע לדבר שבממון והוא עני ביותר, ואעפי"כ חרד על דברי וכופה את יצרו להשתעבד לי הלא זהו אשר חפצתי ביקרו, אבל הם באמת אינם עושים כך רק שוחט השור מכה איש הלא השור הזה שהוא שוחט, כבר עשה בו לחבירו רעה בגזל ורמאות והכה איש, כמ"ש הגוזל לחבירו כאלו נוטל נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם כו', זובח השה עורף כלב כי הוא מאכיל טריפות ע"י שאיננו ממתין שמונה ימים ואיננו מנקרו כראוי, וכמ"ש חז"ל [ויק"ר פ"ה ו] על ההוא טבחא שהאכיל טריפות ונפל מן גג ואכלוהו כלבים, ואמרו חכמים דידהו אכלו שגזל אותם שנאמר בטריפה לכלב תשליכון אותו, וע"כ הזובח השה שמאכיל טריפות הוא עורף כלב שגוזל את הכלבים, מעלה מנחה דם חזיר שהעולה על שלחן מלכים אסור משום בשולי עכו"ם וכל האוכל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר [שביעית פ"ח מ"י], מזכיר לבונה, שהזכרת הלבונה היא החשובה שבקטורת החשוב מכל, וכן המענג את השבת יום חמדתו ואם יש בו צד עבירה הוא מברך און ובוצע ברך כו', גם המה בחרו בדרכיהם פי' מורים היתרים לעצמם.

ויאמר אלהים יהי אור. כתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. שמים נקרא כח המחשבה וכסא נקרא הבטוחות. וביאור זה, שבמחשבה יש בטוחות להאדם שלא יהיה נוטה מרצונו יתברך, לפי שכל זמן שהדבר הוא במחשבתו, עדיין יש לו הבחירה לכבוש יצרו לבלי יוציא לפועל מחשבתו. גם כי האדם אינו נענש על המחשבה. והארץ הדום רגלי. היינו הפעולות שהם מאילנא דספיקא, כי כשהאדם יתחיל לפעול פעולותיו כבר הוא נכנס בספק, ואז יש מורא ופחד פן לא יכוון לרצונו יתברך. ובאמת מצד השי"ת אין שום חילוק, וגם בלבוש האחרון נמצא כבודו זהו רצונו, כי לא יעשה שום דבר בלתי רצונו, כי הוא המחיה ומהוה הכל. אבל בדעת האדם קיימא מלתא, ולפי היקף תפיסתו נדמה לו שהוא ערק מקמא מאריה, וזה הוא החטא. אבל כשהאדם מצמצם עצמו בהפעולות, לעשות כל מעשיו בדעת וחשבון, ויברר מדותיו, אז הוא מנשא גם את הלבוש האחרון שיאיר בו כבוד ה'. וזה נקרא הדום רגלי, היינו שגם הלבושים היותר רחוקים המכונים בשם רגלים, גם הם ינשאו, שיכוון בהם האדם לרצונו יתברך^קדכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש. עיין לקמן פ' נח אות א, פ' ויצא אות א, ג, פ' וישב אות א, ב, פ' ויחי אות ו.:

ויקרא יעקב אל בניו וגו'. הנה קריאה הוא לשון צעקה, כי יעקב אבינו היה צועק ומתפלל שלא יהיה אצלו שום תרעומות על השבטים, אך לא נסתלק התרעומות מלבו^קפאכמבואר בדברי המי השלוח הובאו לעיל פרשה זו אות נב הערה קעב עיי"ש., עד שבא אצל יהודה, אז התחיל השי"ת להאיר בו ממדת נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא (מיכה ז׳:י״ח). כי הד' אשר בשם יהודה מורה על דל, וכך הוא מדת זה השבט שמשים עצמו כדל, שאין לו מצדו שום כח רק מה שמקבל מהש"י, כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי על מדת המלכות, סיהרא דלית לה מגרמה כלום. ועל זה מורה השם יהודה, שכלול בו השם הוי"ה, והד' רומז על הכרתו בשם הוי"ה שהוא לבדו מושל ומנהיג בעולם^קפבוסיים שם במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא: והנה תחילה נתן ה' דברים של קנטור בפיו לקנטר הג' שבטים הראשונים, כי ת"ח צריך לנקום ולנטור וכשהגיע לשבט יהודא אז הראהו ה' מן השמים להעביר על מדותיו, כי באותיות יהודה נמצא שם הוי' ית', והד' שבשמו מרמז ע"פ (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. היינו שמבין כי אין לו מצד עצמו כלום כדאיתא (זוהר בראשית רמד:) ד' לקיט, ע"כ לא היה בזה מקום לחול שום כעס ורוגז כלל, וכאשר נפתח ביהודא מדות הרחמים נתגבר גם על שאר השבטים ונכללו כלן בברכה.. ועל זאת ההכרה אמרו ז"ל במדרש תנחומא (בראשית) אם אתה עושה ד' ר' אתה מחריב את העולם. היינו אם תאמר שהשי"ת לבדו מנהיג את העולם אם כן מאי נפקא מיניה בהכרתו של האדם, ואין שום חילוק אם יכיר האדם שהש"י הוא המנהיג אם לא יכיר, כיון שבאמת לאמיתו הוא שהשי"ת מנהיג את כל העולם גם בלעדי הכרתו של האדם, על זה אמרו אם אתה עושה ד' ר', היינו אם יעלה זאת על לבך אתה מחריב את העולם, היינו כי הקוץ של ד' מורה על קבלת עול מלכות שמים, כי באות ד' יש בו שני קצוות וקרן המאחד ומחבר לשני הקצוות, וזה הקרן הוא הקוץ של ד' הרומז על קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו'. היינו שהקרן מורה על הכרה שנמצא בורא עולם המושל בכל המאחד כל ההפכים כמבואר בפרשת בראשית (אות ב ד"ה וכן)^קפגאיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וכן, פ' וירא אות נו, פ' חיי אות ג ד"ה רבי יוחנן בסופו, אות יב, פ' ויצא אות סה, בית יעקב שמות פ' בא אות מ, פ' תצוה אות ח.. וזהו אם אתה עושה ד' ר', היינו אם תאמר מאי נפקא מינה בזה הקוץ הנקרא קרן, כלומר שאין חילוק בזאת ההכרה אם אכיר בתפיסת שכלי שהשי"ת הוא המושל בעולם או לא אכיר, מאחר שבאמת מושל השי"ת בעולם גם בלעדי הכרת תפיסתי, ומה תועיל הכרה שלי, בזה תחריב את העולם. כי האדם צריך מצדו להכיר בתפיסתו איך שהשי"ת הוא המושל והמנהיג בעולם ולקבל עליו עול מלכות שמים בהכרת דעתו ורצונו:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה. הנה זה השם מורה כמאמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. כי בשם יהודה יש בו כל השם הוי"ה. והד' שבשמו מורה על שאין לו מצדו כלום רק מה שהשי"ת משפיע לו, וכאשר השי"ת משפיע לו תפלה שיוכל לקבל הטובה, אז נעשה מהד' ה', ואם לאו הוא דל"ת, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים דף קד. ושם קכג:) כי דל"ת מורה שמצדו הוא עני ונכה רוח^קסבמי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא.. ועל זה מורה מה שהדל"ת יש לה שני כתלים דרום ומזרח, והביאור בזה הוא, כדאיתא (ברכות דף יג:) שצריך להאריך בד' של אחד כי זה הוא עיקר היחוד בתיבת אחד, מה שמייחדין ומחברין א"ח עם דל"ת, כדאיתא (בתיקונים תיקון כא דף נד:) ומסטרא דצדיק איהו יחוד דילה דאיהו קוצא דאת ד' מן אחד דקשיר בין א"ח ובין דל"ת. והתחלת היחוד הוא מסטרא דדרום, כדאיתא בזוה"ק במדבר (דף קכ.) ברזין קטירין דבעיתו ליחדא יחודא בטופסרא דקטרא עלאה קבילו עלייכו עול מלכותא קדישא וכו' ובדא תעלון בקיסטרא קדישא דדרום ואסחרו סטרא עלמא וכו' ובדרום תקיעו דוכתא ותמן תשרון וכו' והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' ובגין כך מדרום למזרח דתוקפא דדרום במזרח הוא ובעי לאתקשרא כחדא דרום במזרח וכו'^קסגכדאיתא בתפארת החנוכי על מאמר הזהר פ' במדבר (קכ.) המובא כאן: כי דרום מורה על תקיפות, שהוא מרזא דחכמה והחכמה תעוז לחכם. וקבלת עול מלכות שמים היא ראשית חכמה יראת ה'. ודרום מורה לחכמה המלובשת בחסד.. והענין בזה הוא, כי צפון ומערב המה בהסתרת האור כידוע, וזה מורה על מה שהאדם יוכל לדמות בנפשו שיש לו כח מה ולומר כחי ועוצם ידי. אבל דרום ומזרח המה מורים על זריחת האור בלב האדם, לדעת ולהכיר כי אין לו שום כח מצד עצמו, והוא באמת דל ומסכן מצפה לישועת השי"ת אשר בלתו אין לו ישועה, והקוצא של הדל"ת מורה על עבודת האדם בטוב פעולותיו לעשות רצון יוצרו, כי האמנם יודע האדם כי כל פעולותיו מאין ואם יצדק מה יפעל לו יתברך, בכל זאת הוא חרד על דבר ה' ויעשה בתמימות מצות ה' כמו שנצטוינו בתורתו הקדושה. וזה הוא ההפרש שבין אות דל"ת ובין אות ר', אשר לכאורה ג"כ מורה על דלי"ת ומסכנותא, וכמ"ש (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי. אבל ההפרש הוא בזה שבהר' אין קוצא, וזה מורה מה שהאדם יכופף קומתו לגמרי ויאמר, מאחר שאין פעולת אדם נחשב לכלום למה אעשה מעתה שום דבר, הלא עבודתי אשר אעבוד את ה' במה נחשב הוא. וזה הוא בודאי מחריב את העולם, וכמו שאמרו בתנחומא (בראשית א) אם אתה עושה מד' רי"ש אתה מחריב את העולם, והכונה כמו שאמרנו, כי בזה הוא מחריב את העולם שנברא לכבוד ה' לקיים התורה והמצות ולעבוד את ה', אם אמנם ידוע על נכון כי פעולות אדם המה הבל, אבל מחויב האדם לעשות. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי במדבר פ' פנחס קמג ד"ה כמנחת הבוקר) ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, יען כי כך עלה ברצונו הפשוט שחפץ בעבודת עמו ישראל לזכותם. וזהו הרמוז באות ד' מה שיש לו קוצא, שהוא מורה על עבודה, וגם השני כתלים דרום ומזרח על זריחת האור מהשי"ת, היינו הישועה ממנו לבדו ואין בלתו. והוא כענין דאיתא (במס' סוכה דף מה.) אני והו הושיעה נא, היינו כי הר' מורה על והוא בלבד, והד' מורה על אני והוא, ובעולם הזה אסור להתנהג בבחינת והוא, שהוא הרי"ש, וכמו דאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ב:) שאותיות קו"ף ורי"ש ביחד הם אתוון דשקר וכמו שנבאר במאמרנו בפ' תצוה (אות ח) וכמו שנתבאר באריכות בפ' בראשית (אות ב ד"ה וכן)^קסדאיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וכן, פ' וירא אות נו, פ' חיי אות ג ד"ה רבי יוחנן בסופו, אות יב, לקמן פ' ויחי אות נד, בית יעקב שמות פ' בא אות מ, פ' תצוה אות ח.: