Kommentar zu Bereschit 39:1

ויוסף הורד. חוֹזֵר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, אֶלָּא שֶׁהִפְסִיק בּוֹ כְּדֵי לִסְמֹךְ יְרִידָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה לִמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ, וְעוֹד כְּדֵי לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר לְמַעֲשֵׂה תָמָר לוֹמַר לְךָ, מַה זּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם אַף זוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁרָאֲתָה בְאִצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלָּהּ שֶׁעֲתִידָה לְהַעֲמִיד בָּנִים מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם מִמֶּנָּה אִם מִבִּתָּהּ:

שר הטבחים - על ידו נידונין הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו.

ויוסף הורד. בזמן אחד בעצמו ירד יהודה מאת אחיו וקרה לו כל מה שכתב למעלה ובאותו הזמן בעצמו יוסף הורד:

הורד ב' במסורה. ויוסף הורד. הורד שאול. לומר ששקול הגלות כנגד גיהנם:

ויוסף הורד, וכבר אמר זה אלא שנה אותו הנה לסדר ענין יוסף:

ויוסף הורד מצרימה. פרש״י חוזר לענין הראשון. וא״כ אינו אלא כפלות דברים. וגם מיותר מש״כ איש מצרי וגם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה כ״ז אין בו טעם וענין. אבל כבר ביארנו שכך היה המנהג בבוא איש למכור עבד. והיה קשה עליו לשבת ולפרנס ולשמור את העבד עד שיזדמן קונה אזי היה נמכר לדימוסיא של מדינה אשר פוטיפר היה הממונה ע״ז והמדנים היו הסרסרים בזה. והיה הנימוס אשר אין הממונה רשאי ליקח לעצמו מן הדימוסיא כמו שהדין גם אצלנו אשר גבאי צדקה אסורים לקחת מן הצדקה לעצמן מפני החשד. אבל אם המוכר מביא בעצמו על השוק למכור הלא הכל שוין. ומספר המקרא אופן ההשגחה הפרטית אשר זרחה ליוסף כי קנהו פוטיפר לעצמו והיה בזה תועלת נפלא באשר היה שר הטבחים של המלוכה ע״כ נפגש לבסוף עם שרי המלוכה שר המשקים ושר האופים ומזה החל להתנוצץ גדולתו. ומספר המקרא ויוסף הורד מצרימה היינו על שוק המקח שהיה בעיר לא כאשר ישב עד כה בדימוסיא של מדינה שהיה חצר חוץ לעיר אלא הורד מצרימה:

פוטיפר. חדא מלה כתיב ומלא דמלא כתיב מלא יו"ד ומלא וא"ו וכל פוטיפר דכותא ובמסורת אחרינא פוטי פרע ומלכי צדק בעל חנן צפנת פענח הלין כולהון כתיבין תרתין מלין וקרי חד שמא ואילו פוטיפר לא קא חשיב שמע מינה דחד מלה כתיב הרמ"ה ז"ל:

ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר. אבל בתחלת הפר' הזאת לא נתן הטעם להפסקת הפרש' אלא על שהורידוהו מגדולתו מפני שעדיין לא פי' שמלת ממני הוא מאמר השם שיצא' בת קול ואמר' ממני ומאתי יצאו הדברים כמו שדרז"ל ולא יתכן לומר שם מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים:

ויוסף הורד מצרימה. כבר כתבתי שמה שאמר שהמדנים מכרו אותו אל מצרים, היינו באמצעות הישמעאלים, היינו שמסרוהו להישמעאלים שימכרו אותו שם וע"כ באר פה שכן היה שהורד מצרימה והיה מהשגחת ה' שיקנהו פוטיפר שהיה שר וגדול, והוא קנהו מיד הישמעאלים שהם היו המורידין אותו:

ויוסף הורד מצרימה. אמר ר' אלעזר, אל תקרא הורד אלא הוריד, שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתם ^ארומז למ"ש במדרשים דבעת שלא כונו החרטומים לפתור את החלומות לפרעה ויוסף כוונם הוריד אותם פרעה מגדולתם. אך אינו מבואר מניין לו לרמז כזה בלשון הורד, כי אי אפשר לומר דמדייק מדלא כתיב הובא, שהרי כן הוא הלשון בכל הליכה שמארץ כנען למצרים, כמו וירד אברם מצרימה (פ' לך), אל תירא מרדה מצרימה, אנכי ארד עמך מצרימה (פ' ויגש) וכהנה הרבה, והטעם פשוט, משום דכיון דארץ כנען גבוה מכל הארצות, לכן כשיוצאים מכנען למצרים הולכים במורד, ולכן תכונה הליכה זו בשם ירידה, וכנגד זה להיפך כשיוצאים ממצרים לכנען כתיב בלשון עליה, ויעל אברם ממצרים, העליתנו ממצרים, אשר העלוך ממצרים, בעלותם ממצרים (שופטים י״א:ט״ז) [ואע"פ שיש יוצאים מן הכלל, אך כללות הענין כן הוא], וא"כ מכיון דכאן הלך יוסף מכנען הלא ראוי ודרוש לכתוב הורד, ומאי קשה לו.
ונראה ע"פ מ"ש בסוטה י' א' דדרשו שם מה שביהודה כתיב עולה תמנתה (לעיל ל"ח י"ג) ובשמשון כתיב (שופטים י״ד:א׳) וירד תמנתה, א"ר אלעזר, יהודה שנתעלה בעליה זו [שע"י הזדווגות עם תמר בהליכה זו יצאו ממנו נביאים ומלכים כמבואר בפרשה הקודמת] כתיב בי' עליה, ושמשון שנתגנה בה [כמבואר במקומו] כתיב בי' ירידה, והנה בעל הדרשה שלפנינו הוא ג"כ ר' אלעזר, ומבואר דס"ל לר' אלעזר דאפילו במקום ששייך ירידה אך מכיון שבאותה הדרך יש עלוי וגדולה כתיב בלשון עליה, והנה בדרכו זו של יוסף נתעלה בגדולה וכבוד מלכים, ולכן קשה לו לר"א למה כתיב בי' הורד ולא הועל, ודריש שרומז הכתוב שע"י בואו לשם הוריד אצטגניני פרעה מגדולתם, כמבואר. .
(סוטה י"ג ב')

חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק כו'. דאל"כ הרי כבר כתיב והמדנים מכרו אותו אלא שהפסיק וכו'. [גור אריה]:

בד"ה ועוד כדי לסמוך כו' למעשה תמר נ"ב ועוד נראה לי דק"ל מאחר שחוזר על הראשונות א"כ היה לו לכתוב ויביאו יוסף מצרימה כמו שכתוב מתחילה או והמדנים מכרו אותו לפוטיפר וכולו שהוא עניינו של ראשון ממש אלא שבא לומר כאלו סמך כאן מצד עצמו ודוק מהרש"ל:

חזר לענין הראשון. דאם לא כן הרי כבר כתיב (לעיל לז, לו) "והמדנים מכרו וגו'", אלא מפני שהפסיק במעשה תמר – דרך הכתוב לחזור לענין ראשון:

ויוסף הורד מצרימה. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. לפי שכתוב למעלה והמדנים מכרו אותו אל מצרים. שמא תאמר לבדו ירד. ת"ל הורד ה"ו זה השם. הורד מלמד ששכינה עמו ירדה. משל לרועה שהיה רועה עדרו. נפרד מן העדר כבש אחד. הלך הרועה אחריו לשמרו.

ויוסף הורד חוזר לענין וכו׳ לישנא הוא דדייק דכתב ויוסף הורד ועמ״ש בפ׳ וה׳ פקד את שרה:

ויוסף הורד מצרימה. וקודם ירידתו של יוסף ירד יהודה להתקיים גואל אחרון זה מלך המשיח שיצא מפרץ שנא' וירד יהודה וגו':

ויוסף הורד מצרימה. לאחר שסיפר תולדותיו של יהודא חזר על יוסף וגלגוליו ואיך אירע לו במצרים:

ויוסף הורד מצרימה עד שלא נולד שעבוד ראשון נולד גואל אחרון תחלה נולד פרץ שעתיד מלך המשיח לצאת ממנו, ואחר כך ויוסף הורד מצרימה שהוא שעבוד ראשון של ישראל.

ויוסף הורד כו'. הנה למעלה נאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר כו' והנה אמרו רז"ל בב"ר אחיו לישמעאלים וישמעאלים לסוחרים וסוחרים למדינים ומדינים אל מצרים וקשה כי הלא מקרא מלא הוא מיד הישמעאלים. ועוד כי הנה אמרו רז"ל כי כשבא הקב"ה לתת תורה לישמעאלי' אמרו מה כתיב בה לא תגנוב והלא אומנותינו היא זאת שגנבנו את יוסף כו' והלא מקרא מלא הוא וימכרו את יוסף לישמעאלים ואיך גנבוהו. אך לזה נשית לב כי מפסוק זה נראה באומרו אשר הורידוהו שמה. כי הם אשר קנו אותו מאחיו להורידו מצרימה וא"כ היכן הם מדינים סוחרים וגם נדקדק ייתור אומרו אשר הורידוהו שמה אך הוא כי יש ישמעאלים שקנאוהו ולא הורידוה שמה ויש שהורידוהו ולא קנאוהו. והוא כי אחיו מכרוהו לישמעאלים ההולכים להוריד מצרימה והם מכרוהו לסוחרים שעברו בדרך ללכת מצרימה. והם למדינים שעמהם. וטרם הגיעם שמה. גנבוהו ישמעאלים אחרי' מהמדנים והורידוהו מצרימה ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה. ואח"כ ירדו שמה מדינים. וערערו על הגזל בפני שופטי מצרים והוצרך פוטיפר לחזור לקנות מהמדינים בעליו. וזהו והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר. ומה שלא נאמר מכרו אותו לפוטיפר. אלא אל מצרים לפוטיפר. הוא מה שכתבנו שערערו מדינים לפני שרי מצרים והוצרך לקנותו מהמדינים על כן נאמר מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר וכו' שפחד פן יקומו עוד מערערים על כן קנאוהו שרי המלכות בשביל פוטיפר. וזהו אל מצרים לפוטיפר:

רש"י ד"ה ויוסף הורד, ...מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באיצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו וכו'. קצת תמוה שרש"י מציג את אשת פוטיפר כמתכוונת להשיג "לשם שמים" בדרך לא כשרה כל כך, ואכן כך גם תמר, כשישבה על פרשת הדרכים. גם תמוה שרש"י מדבר על העמדת בנים, בלשון רבים, בעוד שבמקורו (בראשית רבה פה, ב) מדובר על בן, לשון יחיד, וקשה לדעת למי מתכוון הדרשן. (ואולי רש"י משנה בגלל קושי זה?). ומעניינת המגמה ליתן אינטרפטאציה חיובית לכל הקשור בזרע ישראל, ושלילית לקשור לצד האחר, ראה דברי רש"י ביחס למשפחת עשו בסוף פ' וישלח. בוודאי יש סרך מן העקרון של "תולה קלקול במקולקל" אך מותר לשאול, עד היכן מגיע החופש במגמות אלה, לכאן ולכאן. (פ' וישב תשמ"ו)

איש מצרי. הוצרך לקרותו מצרי, וכן בפ' ב' וה', כי באותה שעה היו במצרים העם הנודעים בשם Hyc — Sos והם לא היו מצריים רק כנעניים, כאבותינו, ובזה יובנו כמה דברים סתומי ההבנה, כמו שנעיר בע"ה.

מיד הישמעאלים. שהיו בעלי הגמלים הנושאים והם בעצמם היו סרסורים:

הורידוהו ב' במסורה הורידוהו שמה. הורידוהו אלי גבי בנימין. בשביל שגרם יהודה ליוסף שהורידוהו שמה למצרים הוצרך גם הוא להוריד בנימין שמה:

ויקנהו פוטיפר. אע״ג שלא בקל היה יכול לעשות כן אחרי אשר נמכר לדימוסיא מ״מ השתדל בהמצאה אשר לא יורידוהו המדנים סרסרי הדימוסיא אלא הישמעאלים שמכרו המה הורידוהו שמה על השוק ולא נודע לאיש כי נמכר לדימוסיא תחלה. והיה גם בזה טובה ליוסף לשעה זו. כי המדנים המה אנשים רעים אשר חברתם הרגילה עם עבדים קשה על איש יקר רוח כיוסף אבל הישמעאלים היו סוחרים בשארי דברים ואין להם עסק עם עבדים רק במקרה בא להם עסק יוסף ומספר הכתוב שהיה פוטיפר איש מצרי שלא נחשוב שהסיבה שהשתדל פוטיפר כ״כ בזה משום שהיה ממדינת כנען כמו שמצוי שעובדים במלוכה אנשים ממדינה אחרת. ובאשר מצא עבד מכנען היודע טבע בני כנען ערבה עליו עבודתו. ואה״כ כי לא כן הדבר אלא הי׳ איש מצרי ומ״מ השתדל הרבה בזה ע״פ השגחה פרטית:

ויקנהו פוטיפר. אמר רב, קנאו לעצמו ובא גבריאל ופרעו, מנא לן, מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף כתיב (פ' מקץ מ"א מ"ה) פוטי פרע ^בהפי' קנאו לעצמו – למש"ז. ויתכן לומר דמדייק דרשא זו מדחזינן שמאז בא אליו יוסף נפרע, ש"מ שבגללו ובסבתו הי' כן, ומפרש הסבה, מפני שקנאו למש"ז מפני יפיו. והמפרשים טרחו בבאור דרשא זו, וע"ע מענין דרשא זו בנמוקי רמב"ן לקמן פסוק י"ט ובתוספות על התורה. –
וע' בפירש"י בפסוק זה בענין סמיכות פרשה זו להקודמת, וז"ל, סמך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו [תמר] לשם שמים [ע' מה שכתבתי לעיל פסוק י"ד אות י"ז] אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים מיוסף, ואינה יודעת אם היא או בתה [היא אסנת, אשת יוסף], עכ"ל וכ"ה במ"ר כאן.
וע"פ אגדה זו אפשר לבאר עוד דרשה אגדית במ"ר כאן בפרשה וינס ויצא החוצה – קפץ בזכות אברהם [וגירסא אחרת – בזכות אבות], האיך מה דאת אמר ויוצא אותו החוצה (פ' לך), ע"כ, ועמלו מאד המפרשים בבאור זה.
ולפי המבואר לעיל במ"ר שכונה אשת פוטיפר לש"ש מפני שראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו, והסברא נוטה שהרצתה זה ליוסף למען ישמע לה, ולפי זה הי' אפשר שאמנם ישמע לה, אך בזכות שנאמר באברהם ויוצא אותו החוצה, ודרשינן (נדרים ל"ב א') שאמר אברהם לפני הקב"ה שרואה הוא באצטרוגלין שלו שאינו ראוי להוליד, הוציא אותו הקב"ה החוצה ורמז לו בזה צא מאצטגנינות שלך, כלומר אל תאמין בהם, ובזכות זה נשמר יוסף שלא יפנה לערכי האצטרוגלין ויחטא, וזהו שאמר וינס ויצא החוצה בזכות אברהם שנאמר בי' ויוצא אותו החוצה כמו שאברהם יצא חוץ לאצטרוגלין ולא האמין בהם כן לא נתן הוא אומן בהם וע"י כן נמנע מן החטא, ודו"ק .
(סוטה י"ג ב')

ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר כו'. וא"ת למה לא פי' זה הטעם לעיל נמי בתחילת הפרשה למה הפסיק בפרשתו של יהודה ולא פי' שם אלא שהורידוהו מגדולתו ולא פי' ועוד כדי לסמוך וכו'. וי"ל דלעיל ה"א מנליה דתמר היתה כוונתה לשם שמים אבל עכשיו הוכיח רש"י מן הפסוק צדקה ממני שכוונתה היה לש"ש לכך מפרש פה הטעם. [קיצור מזרחי]: אבל כאן קשה דאי מטעם אחד לחוד לא ה"ל להפסיק אלא עד וירבו הימים (לעיל לח יב) שזהו מעשה אחר ושם היה להשלים ענינו של יוסף ותירץ כדי לסמוך מעשה אשתו. ואי מטעם זה לחוד היה לו להתחיל וירבו הימים ותמת וגו' אשת יהודה וגו' ולמה התחיל בוירד יהודה (לעיל לח א) אלא שהורידוהו. לכך שם שלא בא ליתן טעם אלא על סמיכות וירד למכירה כתב ההיא טעמא לחוד אבל כאן בא ליתן טעם על ההפסקות כולו לכ"א ב' הטעמים. [גור אריה]:

ועוד כדי לסמוך וכו'. הוצרך לשני הטעמים, מפני דאי מטעם ראשון – לא הוי להפסיק רק עד "וירבו הימים" (לעיל לח, יב), אבל "וירבו הימים" הוא מעשה אחר, והיה לו להשלים שם מעשה יוסף, אלא 'כדי לסמוך וגו''. ובהך טעמא לא סגי, דאם לא כן לא הוי ליה להפסיק ב"וירד יהודה" (לעיל לח, א), רק "וירבו הימים" דהוא מעשה תמר, לכך צריך לשני הטעמים; דהשתא סמך "ויהי בעת ההיא" (שם) לפרשה של למעלה – מפני מכירת יוסף הורידו אותו מגדולתו. וסמך אחריו "וירבו הימים" כדי לסמוך אליו מעשה אשת פוטיפר. ולפיכך לא פירש למעלה (רש"י לח, א) רק טעם אחד לסמוך למכירת יוסף "וירד יהודה וגו'" כדלעיל, מפני שלא בא ליתן טעם רק על "וירד" בלבד, ולא הוי טעמא רק כדי לסמוך ירידת יהודה אל מכירת יוסף:

ד"א הורד מצרימה. לשון שולטנות. המד"א וירד מים עד ים (תהלים עב ח). הורד לשון כיבוש. שכיבש את המצריים. כמו כי הוא רודה (מ"א ה ד).

הורד. ירד לא נאמר אלא הורד לקיים גזרת המקום לגלגל הדבר להוריד אבותינו למצרים משל לפרה שרצו להכניסה למקולין ולא רצתה מה עשו לקחו ולדה והכניסוהו לשם בפניה אף היא רצתה מיד ונכנסה אחריו כך כשהורד יוסף נכנסו אחיו לקיים גזרת המקום ב"ה:

וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" כאן ולמעלה (לח, א) המסיק שירידת יהודה מאת אחיו קדמה למכירת יוסף, ולכאורה זה משפיע על תפקודו בכל הפרשה שלאחר מכן, מפ' מקץ ואילך. (פ' וישב תשמ"ז)

ד"א ויוסף הורד מצרימה. הורד את אביו ואת אחיו מצרימה. שנאמר בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל (הושע יא ד). הפסוק הזה מתפרש על השבטים. שהיו עתידין לירד למצרים בשלשלאות של ברזל. והקב"ה הורידן בכבוד שנאמר בחבלי אדם אמשכם. מהו בחבלי אדם. בעולת חבלים שמשכו את יוסף מן הבור. בעבותות אהבה. בשביל האהבה שאהב יעקב אביו את יוסף מכל אחיו. נתקנאו בו אחיו ומכרוהו. ונתגלגל הדבר וירדו למצרים. ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם. שרוממתי צרות הרעב בעולם כדי שירדו למצרים. ואט אליו אוכיל. שהקדמתי יוסף במצרים שליט על הארץ. ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף (בראשית מז יב). ופשטיה דקרא בחבלי אדם אמשכם. כאדם שפושט ב' ידיו בבנו קטן ואומר לו בוא בני בוא. וחבלי אדם אלו האצבעות. עבותות אהבה אלו הזרועות. ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם כאדם שמשים פניו על פני בנו מרוב חיבתו. ואט אליו אוכיל כאדם שמחתך המאכל בשיניו ונותן לתוך פיו של בנו. משל על אבותינו שנהג הקב"ה את ישראל כמשפט האב על הבן. וכה"א כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח ה). עתידין היו יעקב ובניו לרדת מצרים. לפיכך הקדים את יוסף לפניהם. משל לפרה שהיתה ממאנת ליכנס. הכניסו את בנה והיא נכנסה אחריו.

וקשה לי, והרי יהודה היה מעורב בהחלט במעשה, ר' למעלה (לז, כו) "מה בצע כי נהרג את אחינו". (פ' וישב תשס"ג)

ויקנהו פוטיפר. להלן הוא אומר פוטיפרע. מלמד שלא קנהו אלא לעצמו בא המלאך ופרעו. לפיכך נקרא פוטיפרע.

"ויקנהו פוטיפר... מיד הישמעאלים". פס' נו הוא איזכורה האחרון של מכירת יוסף, אך עדיין לא מצאתי ביאור מספק לכל האיזכורים הקודמים, והרי הם:

סריס פרעה. שר של פרעה. ולא שהיה סריס בביצים. שהרי אשה היתה לו.

(לז, כא) "...ארחת ישמעאלים". (לז, כז) "...לכו נמכרנו לישמעאלים". (לז, כח) "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו... וימכרו את יוסף לישמעאלים". (לז, לו) "והמדינים מכרו את יוסף אל מצרים, לפוטיפר...". לפי פשוטם של הכתובים קשות לפחות שלש שאלות עיקריות: (א) מי מכר המכירה הראשונה (מן הבור) - אחי יוסף או המדינים? (ב) מי מכר את יוסף לפוטיפר, המדינים או הישמעאלים? (ג) ואם המדינים לא מכרו לישמעאלים, וגם לא לפוטיפר - מה תפקידם בפרשה זו? (פ' וישב תשס"ד) ור' מש"כ למעלה (לז, כח).

שר הטבחים. שר של הורגים.

"פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי". שם ועוד שלושה תארים, אך בהמשך הולך ופוחת, עד שבפס' ז-ח אינו אלא אדון. (פ' וישב תשס"ז)

איש מצרי. איש ערום. שהמצריים גנבים והגנבים ערומים הם. מעולם הלבן מוכר את הכושי. וכאן הכושים מוכרים את הלבן. אין זה עבד. לפיכך בקש מהם ערב. שנאמר מיד הישמעאלים. מהו מיד שביקש ערב. כענין שנאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו (בראשית מג ט).

"...סריס פרעה". כאן הוא מתכנה "סריס" וכבר כאן מתרגם־מפרש יונתן בן עוזיאל "בגין למעבד עמיה משכביה דכורא", וראה רש"י להלן (יט ד"ה פוטי פרע) "הוא פוטיפר, ונקרא שמו פוטי פרע שפרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר". (ע"פ סוטה יג ע"א). (פ' מקץ תשנ"א)

"ויקנהו פוטיפר סריס פרעה". תמוה שאין רש"י מביא כאן את דברי רב (סוטה יז ע"ב) שקנאו לעצמו, למשכ"ז, כפי שהוא מביאם להלן (מא, מה ד"ה פוטי פרע). (פ' מקץ תשמ"ט)

כל עניין סריסות זו קצת תמוה, ר' דברי רש"י להלן (פס' יט ד"ה ויהי כשמע אדניו). (פ' וישב תשס"ג, מלון גולדן טוליפ, ים מלח) ור' גור אריה שאין הכוונה שנסתרס לגמרי אלא שנתמעטה תאוותו, ועדיין היה נזקק לביתו. ור' דברי רמב"ן שם.

רשב"ם ד"ה שר הטבחים, על ידו נידונים הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו. ע"כ. ונראה שמבקש להבחין בזה בין שר הטבחים שבכאן ולבין "שר בית הסהר" דלהלן (פס' כג). וקשה לי הלשון "נידונים הנרצחים". (פ' וישב תשמ"ז)

ובוודאי שאין זה התואר של הממונה על טביחת הבהמות למלך, מעין אחראי למטבח המלכותי. והראיה, שלמטה (מ, ג) פרעה מפקיד את שני סריסיו שחטאו לו, בידו של שר טבחים הלז, הוא אדוני יוסף והוא פוקד את יוסף עמהם. "שר בית הסוהר" הנ"ל משרת תחתיו. (פ' וישב תשנ"ד) ור' מש"כ למעלה (לז, לו).

ויוסף הורד מצרימה. בתנחומא (וישב) פתח ילמדנו רבינו מה להבדיל על נר של עכו"ם. כך שנו רבותינו אסור להבדיל על נר של עכו"ם במוצאי שבת וכו', שבשעה שבקש הקב"ה לקיים גזירת ידוע תדע בקטן שבשבטים עשה שליחותו ונמכר יוסף במצרים. הענין שקורא את יוסף קטנן של שבטים, הלא היו בין השבטים צעירים ממנו לימים. אכן מדת יוסף הצדיק הוא אור, שמרמז על צמצום בכל הפעולות להביט ולפלס מעגלותיו תמיד איך להתנהג. אכן הטובה שנמצא באור קטנה היא במעלה לעומת הטובות שנמצא בכל השבטים, מפני שאין בהאור טובה מגרמיה, רק שע"י האור יוכל האדם להכיר איך להגיע אל כל הטובות, כי בלא אור לא יראה איך לבא ולהשיג הטובה, ומה לו מכל הטוב מאחר שאין אור לפניו איך להגיע אליה. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז האדם מצמצם עצמו בכל הצמצומים ביום השבת ועי"ז יזכה לעוה"ב, שיהיה פסת בר בארץ, שאז יאמר השי"ת (ישעיהו ס״ו:ט׳) האני אשביר ולא אוליד, למה דבר זה אסור, וכדאיתא במס' נדה (סא:) מצות בטילות לעתיד לבא. שמאחר שכבר נתברר שיש כח קדושה בישראל שיצמצמו את עצמם בזה לכבוד שמים, לכן יתיר להם השי"ת וישפיע להם כל הישועות^רכגומבואר ביתר ביאור לעיל פרשת בראשית אות לו: וכדאיתא (במס' נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבוא, ומה שהם אסורים עתה, מפני שהוא קודם זמנם, ואם היה ממתין אדם הראשון היה מותר לו לאכול. והוא כמו שאמרנו, כי עיקר ענין האיסור הוא במה שהוא מטמטם את לב האדם ומאסר את דעתו ומחשבתו לבלי יוכל לחזור להשי"ת כמו מקודם אכילתו. אבל אם היה ממתין עוד, היה נותן לו השי"ת דעה רחבה שיוכל לקבל את הדבר הזה ולא תגרום לו השכחה מהבורא ב"ה. כי על ידי שאדם מצמצם עצמו מלקבל הדבר האסור, בהכירו כי מצדו אין לו זה הכח, ולכן נותן לו השי"ת הכח הזה בקנין, ונעשה מן הלא תעשה עשה.. וכן באות ברית קדש נמצאים כל הצמצומים שהם ברזא דאור, לזה יש להם לישראל כל הטובות, כי משם הוא עיקר ההתרבות. אבל נר של עכו"ם, היינו מה שהעכו"ם מצמצמים את עצמם לפעמים, אין בזה שום טובה, כי כל הצמצום שלהם הוא בלי שום לחלוחית טובה, מאחר שאין מתכוונים לכבוד שמים, רק שעי"ז יוכלו להתפשט עוד יותר בשטף זדונם. והענין שיוסף נגלה תחלה בגלות מצרים הוא, כי זו האומה מרוחקת ביותר מהשי"ת עד שנראה להם שאין צריכים כלל להשפעת הש"י, וכמו שנאמר בהם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני, לזה חפץ השי"ת להכניס שם ד"ת, ויוסף הצדיק מרמז על דרך ארץ שקדמה לתורה, שמדתו הוא חותם קדושת הברית, לצמצם את עצמו בכל כחו, ובהיות הרעב הלכו מכל העולם למצרים ששם הוא מקום התורפה מהטומאה, שהם מתפשטים בשטף זדון, כדכתיב בהו (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם, לכן הלך שם יוסף הצדיק מתחלה שיצמצם את הארץ בדרך ארץ^רכדלקמן פרשת מקץ אות לז., ואח"ז בא יעקב אבינו ע"ה ואז לא היו צריכים עוד לצמצום, כי מעת בואו שמה היה זרע וחריש וקציר (וכענין שנתבאר במי השלוח ח"א פ' נח ד"ה ויהיו בענין דרך ארץ קדמה לתורה)^רכהבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה ויוסף.: