Kommentar zu Bereschit 26:36

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו) ועל כן ימנה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכיר זה והנכון בעיני כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה אמרו רבותינו (ב"ר סד ג) אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדי לך ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד ומתחילה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת ולימים חזר בו ואמר לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדוליהם שרים במלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א ג) והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (שם ו י):

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם - כדכתיב: ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לא הוצרך פסוק זה, אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכתיב: ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ולכך אמר לו הקב"ה: אל תרד מצרימה לפי שיודע הקב"ה שהיה יורד למצרים.

אשר היה בימי אברהם. כי מאז עד עתה לא היה שם רעב כבד כמוהו שישיא יושבי הארץ לצאת ממנה כאשר עשה אברהם:

ויהי רעב סמוך לויבז עשו זש''ה בבא רשע בא גם בוז:

ויהי רעב בארץ, בארץ כנען.

מלבד הרעב הראשון. לשון מלבד אינו נופל אלא או על שני אהבה עם אביו שיהיה לו לעזר לפרנסה בימי רע אבל שוא תשועת אדם. ולא היה כן כאשר יבואר עוד אשר עוד שטמוהו והרע ליצחק ישיבתו בעיר המלוכה ע״כ חשב יצחק מחשבות לילך למצרים והזהירו הקב״ה ע״ז:

ויהי רעב בארץ: לדעת ר' וואלף, בעל המעמר, זה היה קודם לידת יעקב ועשו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי רחוק הוא כי באורך הימים לא ירגישו אנשי המקום כי הבנים בניו ושרבקה היא אמם.

מלבד הרעב הראשון. כתב הרמב"ן אולי לא היה רעב בעולם עד אברהם על כי מונה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכירו עתה. ויתכן כי לכך הזכירו כי היו זוכרים אותו ואומרי' שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם נעשה לו כבוד גדול ולכך היה חפץ יצחק לילך בדרך אבותיו עד שנא' לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה כמו שפי' רש"י שאמר לו הב"ה אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך. ומה שפי' רש"י לקמן ויזרע יצחק בארץ ההיא אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל פי' שאינה חשובה כעיקר ארץ ישראל אבל לעולם מארץ ישראל היתה. וי"מ שלכך מנעו מלירד מצרימה לפי שכבר נגזרה גזירת השעבוד ואלו היה יורד שם לא היה יכול לצאת משם עד קץ. וכתב הרמב"ן כי גם זה סימן לבנים כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב סימן לבניו שיגלו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק מפני הרעב רומז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו וגלותו היה לארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אבותיו ורומז לגלות בבל שהיה מקום מגורי אבותינו שהיו בארץ כשדים והגלות ההוא דומה למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק פחד וגלות ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת וחזר בו ואמר לך מעמנו ואחר כן חזרו אליו בברית כך גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ולא עבדוה ולא ענום אלא היו גדוליהם שרים למלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין ואחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין:

מלבד הרעב הראשון. הרמב"ן תמה מה זה בא להורות, ויתכן שבא להודיע שהרעב ההוא כבד וקשה מן הראשון כי כן משפט הלשון אם המדובר בענין מרובה ממה שלא בא בחשבון יאמר מלבד, כמו מלבד איל הכפורים מלבד עולת הבוקר, מלבד המתים על דבר קרח, מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב, שכל אלה ודומיהם מרובים ממה שהוציא מחשבון (ופסוק אחד יוצא מן הכלל הזה מלבד שבתות ה' וגו', וצריך ביאור), אבל אם האמור בענין הוא המועט יאמר לבד מדבר, לבד מערי הפריזי, לבד מטף, ואחר שאמר פה מלבד הרעב הודיע שהיה קשה מן הראשון (רל"ש), וכתיב"ע והוה כפנא תקיף בארעא. עמ"ש ע"פ מלבד כל נדריכם:

ויהי רעב בארץ. כבר פירשתי במקומות רבים כי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ולכן סמך זה לכאן להורות. כי אחר שלפי הפרסום נראה זה דבר זר מאד. היות עשו בדוחק רעב ויעקב בצדקתו לקח בכורתו ונתן לו נזיד עדשים להברותו. ואולי עשו הגיע לשכרותו של לוט ולהשלים תאותו. לזה אמר זו בסבת זה ויהי רעב בארץ. וזהו מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם שהיה ג"כ בעון דבוק לוט. כמו שכתבתי במקומו. וילך יצחק בלי רשות השם וירא אליו ה' וא"ל אל תרד מצרימה כמו שעשה אביך. ובשום זמן לא תניע עצמך לשום מקום בלי מאמרי. וזהו שכון בארץ אשר אומר אליך. ועתה גור בארץ הזאת אחר שכבר יצאת. ולפי שחטא בזאת ההליכה. א"ל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. אע"פ שלא תהיה ראוי והרביתי את זרעך:

ויהי רעב בארץ. זה אחד מעשרה רעבון שבא לעולם, וכבר דרשנום:

ויהי רעב בארץ. לפי שמת אברהם אבינו בא רעב לעולם. כי מפני הרעה נאסף הצדיק.

מלבד הרעב הראשון, למה הוצרך לאמר, והלא אנו יודעים שרעב זה אינו הרעב ההוא, אולי להודיענו שטבעו היה קשה כזה שבימי אברהם. אמר עקב, לרמז ליראת השם וענוה.

אל אבימלך. שהיה בברית עם אביו:

ויהי רעב בארץ וכסבור היה יצחק שמיד היה מתחיל גלות מצרים אמר לו הקב״‎ה אל תרד מצרימה, כלומר אין הגלות העתיד להיות במצרים מתחיל מעכשיו.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וגו'. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ד, ב') וזה לשונם: עשרה רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון ואחד בימי למך אחד בימי אברהם אחד בימי יצחק וכו' עד רעב שהיה בימי דוד לא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול ולפי שהיה שאול גרופיות של שקמה גילגלו הקב"ה והביאו בימי דוד וכו' לפיכך כולם לא באו בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גבורים שיכולים לעמוד. רבי חלבו אמר שנים באו בימי אברהם רבי אחא אמר אחד בימי אברהם ואחד בימי למך וכו' עד כאן. ולכאורה לדברי כולם קשה מה שאמר כאן מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם ומשמע שזה שהיה בימי אברהם הוא היה הרעב הראשון לעולם ולדבריהם ודאי היה רעבון על כל פנים בימי אדם והוא היה רעבון הראשון.

"ויהי רעב בארץ". לא ברור לי, אימתי היה רעב זה, אם לפני לידת יעקב ועשיו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם לאחריה, אלא אז הרי היתה נוכחותם של שני הבנים מוכיחה כי רבקה אלמנה או גרושה, ולא תחת חסות האח, שכן בוודאי לא הניחו את שני הבנים לבדם בבאר־שבע בעת הרעב. ולפי שעה לא ראיתי, מי מעיר על כך. (פ' תולדות תשנ"ז)

מלבד הרעב הראשון וגו'. הכופרים שבזמנינו אמרו כי ספור זה כפול, והוא בעצמו מה שסופר באברהם, ומשה העתיק בתורתו שני הספורים גם יחד כי מצא אותם בספרים שונים, והתורה כמעט צפה לעתיד לבוא, מה שהמינים עתידים לרדות, והיא צווחת ואומרת מלבד הרעב הראשן אשר היה בימי אברהם, דברים שאין צורך בהם, אם לא שמרוב הדמויים שיש בין ב' הספורים חששה אולי נטעה בזה כטעות המינים. והקדימה רפואה למכה — ומצד אחר אמת נכון הדבר כי ב' המאורעות דומים בכל פרטיהם, ואולי יש בזה טעם ואנחנו לא נדע, ועיין מה שכתבתי בפ' ואלה תולדות יצחק.

וילך יצחק אל אבימלך. ליטול רשות ממנו דרך מוסר בהיותו חפץ אז לצאת מארצו מפני הרעב:

מלבד הרעב, לומר שלא היה רעב אחר מאז ועד עתה, ולא יצא אברהם מן הארץ אלא מפני הרעב ומפני המקנה הרב שהיה להם.

וילך יצחק אל אבימלך. אפשר כי הוא אבימלך שהיה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך וכן בימי דוד נקרא אבימלך ובעבור כי היה דעתו לרדת למצרים הלך לאבימלך אולי ייטיב עמו ואבימלך בעבור הברית לא נגע בו ולא בביתו כלל אלא שאנשי המקום בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו ואמר אחותי היא ואעפ"כ לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים מענין אברהם ולכך אמר לו כמעט שכב אחד העם אע"פ שנזהרנו שלא נגענו בה אבל קרוב הי' שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו חטא כאשר עשה אביך:

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. ומה ת"ל, אלא כשנפטר אברהם בא רעב לעולם, אותו שהיה בימי אברהם לא היה אלא לנסותו, וזה רעב לא בא על נסיון, אלא להודיע כי צדיק נפטר מן העולם, ועשו יצא מתרבותו:

אל אבימלך מלך פלשתים לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו וטעם וילך יצחק אל אבימלך כי היה בדעתו לרדת מצרימה והלך אל אבימלך בעל ברית אביו אולי ייטיב עמו בימי הבצורת ולא יצטרך לירד למצרים והנה אבימלך מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל אבל אנשי המקום המה בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו והוא אמר אחותי היא ואף על פי כן לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים בענין אברהם ולכך אמר כמעט שכב "אחד העם" יאמר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר היה עלינו חטא בענין אביך:

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. כי אותו היה על נסיון לרדת מצרימה וזה לא בא על נסיון. אלא להודיע כי מפני הרעב נאסף הצדיק מן העולם.

מלבד הרעב הראשון למדך הכתוב שזה שני היה וכן תרגם רב יוסף במגילת רות.

והנראה בזה כי לדעת רבי חלבו שאמר שנים באו בימי אברהם אמר כאן מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם כי ודאי הרעב הראשון מן השנים שבאו בימיו הוא היה היותר קשה שעל ידו ירד אברהם למצרים כמאמר חז"ל (עיין בספר תולדות יצחק פרשת לך לך) שאמרו אנשי המדינה מיום שבא זה למדינתנו נעשה הרעב והוכרח לבוא מצרימה על ידי זה מה שאין כן ברעב השני שלא מצינו שירד למצרים או לעשות דבר אחר. ולפי שגם הרעב הזה אשר נעשה בימי יצחק היה קשה למאוד אמר מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם שהוא היה קשה למאוד וגם עתה נעשה רעבון כזה. ולדעת רבי אחא צריך לומר מה שאמר כאן הרעב הראשון אף שכבר היה בימי אדם ולמך מכל מקום ודאי זה הרעב שהיה בימי אברהם הוא היה היותר קשה מכולן לפי ערך צדקת וגבורת אברהם כי כולם לא ירדו בימי בני אדם שפופין ולפי ערך צדקת הצדיק כן חזק הרעב בארץ ועל כן לא נזכר בתורה שום רעבון בפירוש מה שהיה בימי אדם ולמך. והרעב הראשון הנזכר בתורה הוא של אברהם כי הוא היה הרעבון הקשה שהיה פלאי בעולם, ועל כן אמרו חז"ל במשל הבנאי שמניח הקורה העבה באמצע הבנין כדי שיתקיים כל הבנין על ידו ולפי שהיה אברהם הקורה העבה לא בראו הקב"ה בתחילת הבריאה אלא באמצעיתו לקיים כל הבריאה על ידו על כן בימיו היה הרעבון הקשה בראשון וראשונה, ולזה אמר כאן מלבד הרעב הראשון פירוש רעב הראשון הנזכר בתורה בפירוש, או רעב הראשון הקשה אשר היה בימי אברהם ולפי ערך גבורתו שיוכל עמוד כן היה הרעבון בימיו וכן היה זה הרעב בימי יצחק כי גדול כח הבן ככח האב.

ובוודאי גם לא חיפשו למלך אלמנה או גרושה, אם לשני בנים, אחד צייד ואחד יושב ישיבה. (פ' תולדות תשנ"ח) ור' רמב"ן להלן (פס' ז) שעל הבנים לא שאלו את יצחק, כי יאמר בני אשה אחרת הם לי.

וילך יצחק וגו', לפי שהיה ברית בין אברהם ובין אבימלך, ואמר לו "ולניני ולנכדי" הלך לגור בארצו עד עבור הרעב:

וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים נררה. כמו לגרר, ולפי שהוצרך לתיבה למ"ד בראש התיבה הוטל לה ה"א בסופה:

וילך יצחק אל אבימלך שהיה בעל ברית של אביו.

וילך יצחק אל אבימלך וגו'. לא אמר כאן וירד כמו באברהם שאמר וירד אברם מצרימה כי מצרים הוא בתכלית הירידה מקור מקום הטומאה ערות הארץ ועל כן ירידה גדולה היא זו ולכן נאמר שם כי כבד הרעב שהוצרך הכתוב לפרש הטעם על מה שירד אברם למצרים, ולכאורה הוא תמיה גדולה לירד למקום טומאה כזו ועל כן אמר כי כבד הרעב וגו' ולולא זה לא היה יורד למצרים בשום אופן, מה שאין כן ארץ פלשתים שהוא בכלל מקצת ארץ ישראל (כמו שמובא בדברי הרמב"ן ז"ל והובא באור החיים) לא נאמר וירד כי לא היתה ירידה כל כך אליו ולכן לא נאמר הטעם כי כבד הרעב אף שהיה הרעבון חזק בימיו כמו בימי אברהם מכל מקום לא נצרך הכתוב לפרש טעם ההליכה מחמת שכבד הרעב כי אף בלא כבדות הרעב היה יכול ללכת אל ארץ פלשתים. וגם נראה שלכן לא אמר הכתוב וירד כי לא הלך הוא כי אם אל אבימלך מחמת שהיה בן ברית אברהם אביו והלך אצלו כמו שכתב הרב האלשיך זללה"ה אבל לא היתה כוונתו בשביל ארץ אחרת כלל, ועיקר הליכתו היה לבן בריתו על כן לא כתיב וירד.

בארץ מגורי אביו. זה יצחק שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך (בראשית כו ג).

מלך פלשתים גררה דעתו של יצחק היה לירד במצרים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא.

ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה׳. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן וגו׳. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי וגו׳. וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו׳. ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור וגו׳ ויקרא שמה רחובות. כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ. יש לשום לב באלו הכתובים. א׳ באומרו ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו׳. היל״ל ויזרע יצחק בארץ ההוא בשנה ההוא ויברכהו ה׳ וימצא בשנה ההוא. ומהו וימצא בשנה ההוא וגו׳. ב׳ אומרו ויגדל האיש וגו׳ עד כי גדל מאד. והנה מכלל הברכות והיית רק למעלה והכוונה כי עדיין יש לו עלייה. אמנם בגר אמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה. ר״ל מעלה שאין אחריה מעלה כי אם ירידה. וא״כ איך אמר כי גדל מאד. ג׳ אומרו ויקנאו אותו פלשתים. הנה רז״ל (ב״ר פ׳ ס״ד) אמרו שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ואיך יאמר הכתוב ויקנאו אותו פלשתים וגו׳. ד׳ אומרו וכל הבארות קודם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וגו׳. כי היל״ל ויאמר אבימלך אל יצחק וגו׳ וילך משם יצחק. ואח״כ יאמר וכל הבארות וגו׳. ואח״כ יאמר וישב יצחק ויחפור את בארות המים. ולא כן עשה וגו׳. ועוד ספיקות הרבה בכתובים יתורצו ע״פ דרכנו. ואין להאריך לזכרם:

ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה׳. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן וגו׳. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי וגו׳. וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו׳. ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור וגו׳ ויקרא שמה רחובות. כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ. יש לשום לב באלו הכתובים. א׳ באומרו ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו׳. היל״ל ויזרע יצחק בארץ ההוא בשנה ההוא ויברכהו ה׳ וימצא בשנה ההוא. ומהו וימצא בשנה ההוא וגו׳. ב׳ אומרו ויגדל האיש וגו׳ עד כי גדל מאד. והנה מכלל הברכות והיית רק למעלה והכוונה כי עדיין יש לו עלייה. אמנם בגר אמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה. ר״ל מעלה שאין אחריה מעלה כי אם ירידה. וא״כ איך אמר כי גדל מאד. ג׳ אומרו ויקנאו אותו פלשתים. הנה רז״ל (ב״ר פ׳ ס״ד) אמרו שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ואיך יאמר הכתוב ויקנאו אותו פלשתים וגו׳. ד׳ אומרו וכל הבארות קודם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וגו׳. כי היל״ל ויאמר אבימלך אל יצחק וגו׳ וילך משם יצחק. ואח״כ יאמר וכל הבארות וגו׳. ואח״כ יאמר וישב יצחק ויחפור את בארות המים. ולא כן עשה וגו׳. ועוד ספיקות הרבה בכתובים יתורצו ע״פ דרכנו. ואין להאריך לזכרם:

אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:

שכון בארץ אשר אומר אליך אין טעם שיאמר בבת אחת "שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת" אבל פירושו אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם על פי ה' תסע ועל פי ה' תחנה וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים כי לך ולזרעך אתן אותה כדכתיב (יהושע יג ג) לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים ויתכן שיהיה "וירא אליו" מוקדם כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם וגור עתה בארץ הזאת בארץ כנען אשר תכלול עמים רבים וארצות רבות כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם כי כל הארצות האל אתן לזרעך והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכון בארץ אשר יאמר אליו ובבאו לגרר אמר לו כאן תשב ולא הוצרך לפרש כי ידוע הוא שלא עבר על מצות השם וכן על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) כאשר הזכרתי (שם פסוק ט):

שכון בארץ אשר אומר אליך. ואח״כ אמר מיד גור בארץ הזאת, וא״כ מהו זה שאמר אשר אומר אליך, משמע לאחר זמן אומר אליך באיזו ארץ תשכון, ומיד ותיכף אמר לו איזה ארץ הוא, והוא דבר תמוה בפסוק והקרוב בעיני לומר בזה שמנע ממנו הליכת חו״ל לפי ששם אין מקום לגילוי השכינה, וא״כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר לפי צורך השעה, לפיכך שכון בארץ אשר שם גלוי שכינתי, ושם אומר אליך בעת אשר ארצה לאמר לך איזו דבר נבואה. ובזה מיושב מ״ש מתחלה שכון בארץ, ואח״כ אמר גור בארץ, כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלימות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה״ש גור בארץ הזאת וגו' כי כל מה שנאמר אחריו מדבר בייעודי הגופנית, וזה״ש גר ותושב אנכי עמכם גר מצד ותושב מצד.

אל תרד מצרימה. אל ישיאך ללכת שם חסרון המרעה פה כענין כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וכו':

שכון בארץ אשר וגו'. נתכוין לומר סתם לקבל עליו אמרי קדוש אל המקום אשר יאמר אליו הגם שיהיה הפך רצונו, וליטול שכר על הדבר, כי רצה הקב"ה לזכות ידידיו וכן הוא אומר (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך וסמוך הזכירה לו דכתיב (שם ה) ללכת ארצה כנען:

וירא אליו ה' וגו', אולי היה בדעתו לרדת מצרימה כמו שעשה אביו מפני הרעב לפי שיש שם שובע גדול משאר הארצות לפי שהנהר משקה אותו, לפיכך נגלה לו האל ומנעו מרדת שם אחר שבארץ פלשתים לא היה רעב כמו בארץ כנען, טוב הוא לו שיגור שם ולא ילך לארץ מצרים, וארץ פלשתים מארץ כנען היא כמו שכתוב, וכן אומר לו זה הטעם כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל;

אשר אמר אליך. כבר ביארנו דזה הלשון אין משמעו אמירה ממש אלא על הנראה מסדר השגחתו ית׳ שכך הוא רצונו היא אמירה של הקב״ה כ״פ. וכמו גם בל׳ אדם כתיב ואמרת אוכלה בשר. דמשמעו שיהי׳ רצונך בכך. מכש״כ אצל דבר ה׳ דשייך זה הכונה. והזהיר הקב״ה כאן ליצחק בדרך כלל על כל ימי חייו שיהי׳ יודע שהוא מושגח בפרטות כאברהם. ואין לו לשכון במקום בלי השגחה מן השמים. ועתה אמר לו בפרט על אותה שעה:

אל תרד מצרימה: שהיה בדעתו ללכת שם כמו שהלך אביו בימי הרעב (רש"י), ורצה הקב"ה להראות לו השגחתו שגם בארץ ההיא שהיה שם הרעב יברכהו ויצליחהו. וכמפורש למטה (י"ב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא וגו'.

שכון בארץ אשר אומר אליך. פי' הרמב"ן שאין זה ענין שיאמר לו בפעם אחת שכון בארץ אשר אומר אליך ומיד אחריו גור בארץ הזאת אלא כך פירושו אל תרד מצרימה ושכון בארץ אשר אומר אליך בכל פעם ופעם על פי ה' תחנה וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים כי לך ולזרעך אתננה ויתכן שיהיה וירא אליו מוקדם כי קודם צאתם מן המקום נאמר לו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם וגור בארץ כנען עתה שכוללת ארצות רבים כי לך ולזרעך אתננה והיה נוסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכן בכל אשר יאמר לו ובבאו לגרר נאמר לו כאן תשב ולא הוצרך לפרש כי ידוע שלא עבר על מצות השם:

שכן בארץ. חסר וא"ו ויש בו דרש בב"ר פ' ס"ה עיין שם ביפה תואר סימן ג':

שאתה עולה תמימה. שהיא קדש קדשים וכל הארץ חשובה אצלו כמו העזרה וחוצה לארץ חשובה אצלו כחוץ מן העזרה ואין קדש קדשים יוצא לחוץ מן העזרה ואם יצא נפסל ונאסר לעולם אף על פי שחזר למקומו דאם לא כן מאי שנא מאביו:

וירא אליו ה'. והזהירו שלא ירד למצרים, ונגד מה שחושב שבהיותו במקום הרעב הוא נכלל בגזרת המקום א"ל ה' שכן בארץ אשר אמר אליך, ר"ל שאינך בכלל המקום רק תשכון בפ"ע בארץ, מצד שאומר אליך, והשגחתי דבוקה בך בפרטות, ונגד מה שיחשוב פן נתחייב גלות וטלטול ובפרט שבאמת נתחייבו גרות מלידת יצחק, עז"א:

שכן בארץ:

שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך. ר"ל דעולה היינו קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה אף א"י עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ:

וירא אליו ה'. קודם שהגיע לגרר:

שהיה בדעתו וכו'. דאם לא כן "אל תרד" למה לי, ולמה הוצרך להזהירו:

וירא אליו ה'. ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אומר אליך. שכן שכונה. ד"א עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות.

וירא אליו ה' וגו' אל תרד מצרימה וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה ס"ד, ג') אתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, וצריך לדעת פירוש דברים אלו כי לכאורה מי שהוא קדוש יותר בקדושת ה' יוכל יותר גם לצאת מעט חוצה ואף על פי כן לא יובטל ולא יופרד מקדושת בוראו, מה שאין כן מי שהוא תחתיו במעלה שאסור לו להתראות חוץ שלא יפול שם ממדריגתו (ועיין בדברינו פרשת נח) אשר על כן אברהם שלא נעקד על גבי המזבח, יותר היה צריך לירא מרדה מצרימה מפחד הקליפות והטומאה. ויצחק שנעשה עולה תמימה בנקל יותר היה לו לירד למצרים וראיה מיעקב שהיה בחיר האבות וקדושתו למעלה למעלה ואף על פי כן צוהו הקב"ה דוקא לירד למצרים.

רש"י ד"ה אל תרד מצרימה, שהיה דעתו לרדת למצרים, כמו שירד אביו בימי הרעב וכו'. וכך במפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל - והוה בלבבה דיצחק למיחות למצרים. ודעתו זו של יצחק משתמעת מציוויו של ה' אליו שלא לרדת שמה. וראה רשב"ם (לפס' א) שמסיק על כך מן הגיאוגרפיה - פלשת היא בדרך מא"י למצרים, והוכחתו משמות (יג, יז). (פ' תולדות תש"ן)

שכון בארץ אשר אומר אליך. עשה משכנות רועים למקנך באותו המקום בעצמו שאומר אליך לגור בו כי בו יצליח גם מקנך. וזה כי אמנם הסבה שהיה בדעתו לצאת היתה בשביל חסרון המרעה:

ומה שאמר שכן בארץ ואחר כן אמר גור לחזק לו המצוה שלא יצא מן הארץ לא עתה ולא לעולם,

שכון בארץ: עיין נתה"ש.

אל תרד מצרימה. שאתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם תצא חוץ לארץ תפסל:

כמו שירד אברהם. ואם תאמר למה תלה באברהם, שמא מעצמו היה רוצה לצאת חוץ לארץ, ונראה שהכתוב מוכח כן, שהרי אמר "מלבד הרעב הראשון", ולמה הוצרך לומר כן, אלא להגיד לך שיצחק היה רוצה לצאת חוץ לארץ כמו שיצא אברהם ברעב הראשון (כ"ה ברמב"ן). וכדי שלא יקשה מנא ליה ללמוד מאברהם, שמא הרעב בימי אברהם היה יותר גדול, לכך אמר "מלבד הרעב הראשון", אם כן הוא דומה לרעב הראשון, מדאמר "מלבד הרעב הראשון", ושפיר יליף יצחק מאברהם. ואם תאמר אברהם מי התיר לו לצאת אחר שצווה אותו השם יתברך להיות בארץ (לעיל יב, א), ונראה מפני שכן המדה 'רעב בעיר פזר רגליך', כך אמרו בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), ואם כן מן הדין הוא עושה שהיה יוצא. ואם רצון הקב"ה שלא יצא – יזהיר אותו הקב"ה שלא יצא, כיון שהדין שמותר לצאת. ואם תאמר יצחק למה ליה למילף מאברהם, בלאו הכי כיון שמן הדין לצאת למה לא יצא, ונראה לתרץ כי אפילו הכי היה צריך ללמוד מאברהם, דאי משום 'רעב פזר רגליך' שמא שאני יצחק שברכו הקב"ה (לעיל כה, יא), ובשביל הרעב לא יחסר לו לחמו, ואין לו לצאת חוץ לארץ, כמו שהיה האמת שהקדוש ברוך הוא אמר לו "ואהיה עמך ואברכך" (פסוק ג), אבל מאברהם ילפינן שפיר, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו (ר' לעיל יב, א-ב) "לך לך וגו' ואגדלה שמך ואברכך" – בממון (רש"י שם), ואפילו הכי יצא חוץ לארץ, ובשביל זה היה צריך למילף מאברהם:
ואם תאמר מנא ליה לאברהם לצאת אחר שנתברך ואגדלה שמך ואברכך בממון, ואין זה קשיא, כי אברהם לא היה יוצא חוץ לארץ עד שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, ולפיכך בודאי שפיר יצא, כמו שכתוב למעלה 'רעב בעיר פזר רגליך', והדין לצאת. אבל יצחק לפי שהיה יוצא חוץ לארץ קודם שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, היה צריך למילף מאברהם, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו גם כן – והיה יוצא. ואין להקשות דשאני אברהם שהיה יוצא כשהיה צריך לצאת, דאין זה קשיא בודאי, דכיון דהברכה הכתובה באברהם (לעיל יב, א-ב) לא איירי ברעב, ולא נאמרה שיהיה בארץ בשעת הרעב – והקדוש ברוך הוא יברך אותו, מהשתא כיון שאין הברכה כך במשמעותה – הותר ליצחק גם כן לצאת, דלמה לא יצא, אי משום הברכה ויהיה לו הרעב כשובע, אין זה במשמעות הברכה כמו שלא היתה גבי אברהם, ולפיכך הוצרך הקב"ה לחזור ולברכו אפילו בשעת הרעב:

ג) ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. אמר יעקב אבינו. יצחק אבי בקש לרדת מצרימה. אמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה (בראשית כו ב). ואני היאך אני יורד. לפיכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. על שם שעיכבו ליצחק מלרדת מצרימה. וליעקב צוה לרדת. וראיה לדבר שהרי אמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה. אע"פ שעכבתי את אביך מלרדת. אתה רד. ונראין הדברים שהרי ענה לו הקב"ה מעין מחשבותיו. לפיכך רבנא טוביהו אמר כי בודאי דאג יעקב אבינו היאך ירד מצרימה. עד שאמר לו הקב"ה אל תירא.

ואולם הנה כתבנו במקום אחר על מאמר חז"ל (ביצה ט"ז.) אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת נמצא אחרת נאה הימנה אכל הראשונה והניח השניה. אבל הלל מדה אחרת היה לו שנאמר (תהלים ס"ח, כ') ברוך ה' יום יום. ושורש הדברים כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר שני בחינות נשמות נמצאים בעולם אחד מבחינת הגבורות ודיני אלהינו יתברך הנמשכים משורש קין והשני מבחינת הבל שורש הטוב והחסדים, והנה אלו הנשמות הנמשכים משורש הבל להם בנקל יותר לעבוד את ה' מאחר שהם משורש החסדים רחוקים הם מהקליפות והרע ואינם עומדים לנגדו בכוון להחטיאו דוקא כי רחוק הוא מהם, מה שאין כן בנשמות שהם משורש הגבורות הנמשכין משורש קין להם קשה יותר העבודה והמצוה כי קרובים הם לבחינת הקליפות והרע המקבלים השפעתם משורש הגבורה דקדושה והם עומדין לנגדו ומכוונים מאוד להחטיאו בכדי לצוד הנשמה אצלם, וזה פרנסתם מה שמקבלין מאור וחיות השפע הנשפע ממלך הקב"ה להנשמה הקדושה. ולכן אלו הנשמות צריכין שמירה וזהירות גדול בכל עבודתם ובכל ענינם ובפרט בשעה שהם עוסקים בדבריהם הגופניים כמו אכילה ושתיה ושארי דברים צרכי תאוות הגוף. וכל התאות נמשכין משורש הקליפות ובפרט האכילה נודע המבואר בזוה"ק (חלק א', ק"י.) אשר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה ונאמר (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. אז צריכין שמירה יתירה ביותר ויותר להזהר מבחינת הקליפות והרע העומדים לנגדם שלא יתמשכו ח"ו אחרי מעט מן המעט מתאות הלב חלילה, ועל כן שמאי הזקן נודע שורשו שורש הגבורה והפחד וכמו שמבואר בליקוטי תורה והוצרך לשמירה יתירה בכל הדברים ובפרט בעת אוכלו כאמור, ועל כן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת להיות כל אכילתו נטפל למצות ה' והנטפל למצוה כמצוה בכדי שישרה אור קדושת ה' על אכילתו וזר לא יקרב אליה כי קודש הוא, אבל הלל מדה אחרת היה לו פירוש מדה אחרת ממש ממדת שמאי כי היה מדתו מדת החסד והטוב ולא ירא את פני הקליפות כיון שהוא רחוק מבחינתם למאוד ולא היה מפחד כלל שלא יתמשך אחרי תאות הלב שהיה שורש הטוב למאוד והיה גם גופו זך ונקי מלהיות ח"ו מהמתאוין בעם.

ובאשר לשיוכה של פלשת לא"י, הרי נושא זה עולה בפרשה פעמים מספר. מן הציווי "אל תרד... גור בארץ הזאת" וגו' ברור שהיא שייכת לא"י. וכן משמע מדברי יצחק להלן (כב) "ופרינו בארץ", אבל ראה דברי רש"י להלן (יב ד"ה בארץ ההוא). (פ' תולדות תשנ"א) ור' רא"ם שם שאמנם פלשת־גרר אינה חשובה ומובחרת כעיקר ארץ־ישראל, מ"מ נמצאת בתוך גבולות הארץ. ור' גור אריה ש"ארץ זבת חלב ודבש" נאמר רק על מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי (שמות ג, ח) וגרר היתה מחוץ לגבולותיהם, אך עכ"ז קדושה היא בקדושת א"י ולכן יכול היה יצחק לשבת בה. ור' רש"י לדברים (ב, כג). נראה שהמקור לכך הוא העובדה שלא נזכרה ארץ פלשתים בהבטחת הארץ. הוזכרו רק שבעה גויים (דברים ז, א) או עשרה גויים (למעלה טו, יט-כ). ור' רמב"ן (כג, יט). ור' להלן (פס' יב).

וטעם אשר אומר אליך כאשר אמרתי לאביך כן אומר אליך שתשכון בארץ הזאת:

שכון בארץ. שכן כתיב חסר ו', כלומר שכן שכינתי בארץ:

ואתה תחזה מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') דבר אחר גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתה אמר לו כל יומא אית לך אכסניא אמר להם והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא וכו', הרי לפניך כי הנה הוא יצוא יצא מכל בחינת התאוה שיאכל להנאת גופו רק לגמול חסד עם נפשו להיות קיימת בתוך הגוף כמו אחד שעושה חסד עם אורחים אחרים, והיה עושה זאת באמיתיות לבבו שלא אכל כי אם למען המצוה ולא למען הנאתו, ועל כן הנה כל מעשיו לשם שמים כלומר שאף בלא כוונת שבת היו כל מעשיו מיוחדין בכדי לקיים מצות ה' ולא היה צריך לזו הכוונה שיאכל בחול לכבוד שבת, והיתה הכוונה הזאת שמור אתו לשבת גופא שיאכל בשבת לכבוד שבת ולזה אמר שנאמר ברוך ה' יום יום ואמרו חז"ל (סוכה מ"ו.) בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כן גם הוא קיים בנפשו לשום כוונת כל יום ביומו השייך אליו ולא לכוון כוונת שבת בחול כאמור. ולזה הנה יצחק אבינו ע"ה ידוע מדתו מדת הגבורה הגדולה פחד יצחק והיה צריך תמיד לשמירה יתירה מפחד החיצונים העומדים למולו ועל כן נאמר בו (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה כי הוא היה צריך תמיד לתיקון השדה המבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא שמירת השי"ן שלא יקחו אותה אותיות ק"ר שהם בבחינת הרע להעשות שקר וצריך לעשות משקר שדה שדה חקל תפוחין (עיין בכוונת קבלת שבת בשדה) ועבור זה היה צריך להעקד על גבי המזבח להיות עולה כליל לה' בכדי שעל ידי זה לא יוכל לשרות עליו שום בחינה מבחינות הרעים כי נתקדש לעולה לה', וזה הכל בארץ ישראל שנאמר בה (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה וגו' ופירש בזוה"ק (חלק א', ק"ח:) שלא ניתנה תחת שום שר מהשרים הסובבים הכסא כי אם ה' בכבודו ובעצמו מושל עליה ומנהיג אותה כרצונו, ואכן אף על פי כן נמצא בה בחינת היצר הרע והרע מטעמים הכמוסים (עיין בספר חסד לאברהם) ולכן היה צריך להיות עולה לריח ניחח לה' מה שאין כן בחוץ לארץ שניתנה תחת שרי מעלה המעורבים מטוב ורע שעל כן אמרו ז"ל (כתובות ק"י:) שכל השרוי בחוץ לארץ עובד ללא אלוה אמת, שנאמר (שמואל-א כ"ו, י"ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' לפי שניתנה תחת השרים שמהם נמשך שורש הקליפה האומרת אני ואפסי עוד, ואם היה יצחק יוצא לשם מרוב שורש הגבורה והפחד שבו ח"ו ח"ו היה אפשר נמשך קצת אחרי שורש לא טוב, ועל כן אמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת שאתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, כלומר כיון שאתה הוצרכת להיות עולה תמימה מה שמעולם לא הוצרך אדם לכך והכל עבור הגבורה והפחד הקשה על כן אין חוץ לארץ כדאי לך למען לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, וזה שאמר לו שכֹן בארץ אשר אומר אליך, פירוש בארץ שאני יכול לומר לך ולדבר אתך מה שאין כן בחוץ לארץ פן תפול ממדריגתך ובלא זה אין הנבואה שורה בחוץ לארץ כידוע. או כה יאמר הנה הארץ הזאת שאני אומר הוא השייך אליך ולא ארץ אחרת. והטעם כי,

ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמדתו של יצחק נמשל לזריעה כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה נדמה לו שהזורע מאבד לגמרי. אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה, ומדת יצחק הוא מידת גבורה ומדת גבורה בעוה"ז מרמז על צמצום גדול, ובאמת נצמח ממדה הזאת כל עיקר ההשפעות.
(תפארת יוסף סוכות ד"ה ויזרע)

ויעל משם באר שבע וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי. זה נאמר אחר הבארות, שנתבאר (בחלק הראשון ד"ה ויכרו) שרומזים על בירורים, ולכן עלה לבאר שבע, שהיצר לו מתי ישלמו הבירורים, ומסר נפשו להשי"ת, כי באר שבע רומז על תשלום הבירורים כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמ"ז:) ואמר לו השי"ת אל תירא כי אתך אנכי, וזה שכתוב (ישעי' מ"ד,כ"ג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר, כל אלו הם בירורים וכשישלמו לעתיד ירונו כלם שיראו שלא סבלו מעולם.

ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וגו'. דהנה כתיב ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו כי יש עולמות עליונים שאין בהם שום דין וקישוי כלל ולא שום תערובות רע וממילא אין שם שום בושה כי הבושה היא מבחי' הרע ולכך אדה"ר קודם שחטא לא היה לו שום בוש' כי לא היה בו שום רע עדיין ולכך ולא יתבוששו אבל אחר החטא אז וידעו כי עירומים הם וזה ויהי כי ארכו לו שם הימים דהיינו שבא לאריכות ימים והענין הוא שנעשה מרכבה לעולם ארוך והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו דהיינו שבא להורות שלא היה בבחי' בושה כי לא היה בו רע כמו שהיה אדה"ר קודם החטא כנ"ל והבן:

גור בארץ הזאת כו'. בקיצור [גור] הוא יראה ולשון אסיפה כי ביראת שמים פועלים לאסף את ישראל כי דבוק בשורש כנ"י הוא שם של אדני כי מדת מלכות ואדנות כולל כל ישראל כי כולם יש להם יראה כי אינם מורדים בו ח"ו כל א' לפי יראתו. ואחר כך בהבארות כמו שפירשנו נ"ל שכתבתי בספרים הקודמים עד ויעל משם באר שבע והוא היראה בחיות גדולה:

האל. כְּמוֹ הָאֵלֶּה:

והקמותי את השבועה אין צריך שיבטיח הקב"ה את יצחק שלא יעבור השבועה שנשבע לאביו כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א טו כט) ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים והשבועה איננה על תנאי כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (בראשית ל״ה:י״ב) לא בעשו ונראה שזה המאמר "והקמותי את השבועה" יחשב שבועה ולכך תמיד יאמר בתורה (שמות לג א) הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך (שם לב יג) כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם כי אף על פי שהראשונה תספיק תוספת זכות וכבוד הוא להם ולכן אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור כי כלם בעלי ברית לאלהים ויתכן שהוסיף לו ליצחק בשבועה הזאת שיקיים בו בעצמו השבועה אשר נשבע לאברהם אביו שיהיה הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם אביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פירוש הכתוב והקמותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כי אתה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב (בראשית כ״ח:י״ד) ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:

כי לך ולזרעך וגו' - ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הארץ הזאת צויתי לו לצאת מארצו וממולדתו, כדכתיב שם: אל הארץ אשר אראך.

גור בארץ הזאת. ואתה גור בארץ כנען:

הארצות האל רמז ל''א מלכים:

כי לך ולזרעך וגו'. ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב"ן, ואומרו לך הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (פסוק יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו'. עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע, ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה' בדבריו לומר את כל הארצות האל:

גור בארץ הזאת. נכלל בזה כל ארץ פלשתים ע״כ יצא מכאן לנחל גרר:

גור... לך ולזרעך, פרשתיו.

והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. אין הב"ה צריך להבטיחו שלא יעבור על שבועתו כי דבר פשוט הוא שלא יעבור ואין לאברהם זרע אחר לקיים בו השבועה אלא ביצחק כי עליו נכרת הברית אע"פ שביעקב הוצרך לומר כן היינו מפני שבא לומר שיתקיים בו השבועה ולא בעשו אלא פי' והקמותי הוא לשון שבועה שנשבע לו וזהו שנ' אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב ולא מצינו שנשבע ליצחק אלא הכא אע"פ שלא היה צריך כי תספיק שבועה שנשבע לאביו עשה הב"ה כן כדי לכרות ברית עם כל אחד ואחד מהאבות להרבו' כבוד ולהודיע שכל אחד היה ראוי לכך. ויתכן עוד שהוסיף ליצחק בשבועה הזאת שיתקיים ביצחק עצמו השבועה שנשבע לאברהם אביו שיהי' הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פי' הכתוב והקימותי בך את השבוע' אשר נשבעתי לאברהם אביך פי' אתה תהיה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:

הארצת. בהעתק הללי הארצות. ירושלמי הארצת חסר ע"כ. ובכל הספרים חסרים וכן חברו שבסמוך וכ"כ בעל הטורים ובמסורת כל אורייהא חסר במ"א מלא ויהי רעב בכל הארצות וכ"כ הרמ"ה ז"ל:

גור בארץ הזאת. הגרות שנתחייבת יהיה בארץ הזאת, כי הגרות יהיה או ע"י טלטול ממקום למקום, או ע"י מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע, ותוכל לקיים גרות גם בארץ הזאת, ואל תחוש אל הרעב הכולל כי אהיה עמך ואברכך בברכה פרטיית ע"י השגחתי שתדבק בך בפרטות, ואל תאמר הלא אברהם יצא למצרים בעת הרעב, כי יש הבדל בינך ובין אברהם. א] מצד הארץ כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וחל עליהם קדושת הארץ עד שתדבק בה ההנהגה הנסיית, (כי יצחק לא כבש את הארץ והיה הנתינה רק לענין שתחול עליה הקדושה וההשגחה הפרטיית), וממילא הרעב הוא השגחיי ולא יחול עליך. ב] מצדך אחר שכבר נשבעתי לאברהם שתדבק בו ובזרעו ההשגחה הנסיית, והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, משא"כ יציאת אברהם למצרים היה קודם השבועה הזאת:

גור בארץ. יראה כי שני ענינים הם, שכן, ישיבת קבע באותה הארץ אשר אומר אליך לאחר זמן, אבל עתה בימי הרעב גור בארץ הזאת, ולא מצאנו בשום מקום לקרוא שכונה לישיבת גירות (רל"ש), ורוו"ה אמר דע שעל הרוב ישומש מלת שכן עם ב', כמו ואהבי שמו ישכנו בה, ולפעמים חסר ב' כמו שכן ארץ ורעה אמונה, כי רשעים ישכנו ארץ, אני חכמה שכנתי ערמה, ויש הבדל הגיוני ביניהם, כי באמרך אני שוכן בבית זה הכוונה בו באחד ממקומות הבית לא בכלו (איך וואָהנע אין דיעזעם הויזע) ובאמרך אני שכן הבית הזה הכוונה בו בכלו ואין מקום בבית שאין משכני בו (איך בעוואָהנע דיעזעס הויז), ואמר אני חכמה שכנתי ערמה, טעמו בכל הערמה ואין דבר בערמה נעלם ממני, ואילו היה אומר שכנתי בערמה היה משמעותו באחד ממקומות הערמה לא בכולה, ויתכן שיש מקומות בערמה והחכמה לא תדעם, וזהו ההבדל בעצמו בין מאמר שכן ארץ שהרצון בו בכולו, ובין מאמר שכן בארץ שהרצון בו באיזה מקום בארץ:

גור בארץ. אמר הקב"ה למשה, חבל על דאבדין, כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי ליצחק גור בארץ ואברכך, ובקשו עבדיו לשתות מים ולא מצאו עד שעשאו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק ולא הרהר אחר מדותי ^אעיין מש"כ לעיל בפ' לך (י"ג י"ז) בפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בדרשא כזו וצרף לכאן. .
(סנהדרין קי"א א')

גור. לאחר שהגיע שם א"ל גור בארץ הזאת:

גור בארץ הזאת. א"ר הושעיא אמר לו הקב"ה אתה עולה תמימה. מה עולה יוצאה חוץ לקלעים נפסלה. אף אתה אסור לצאת חוצה לארץ.

אתן את כל הארצות וגו׳. הנה באברהם קודם ברית נקט אתן ואח״כ נתתי ר״ל כבר נתתי כמ״ש בירושלמי פ״א דחלה, וזה גדר א״י מוחזקת ב״ב דף קי״ט דף מ״ו ודף נ״ד, ועיין תוס׳ ר״ה י״ג, ע״ב. אך ביצחק מחמת שלא יהי׳ גם לעשו חלק, דהוא ישראל מומר, עיין קדושין דך י״ח, חזר ואמר אתן ואח״כ אמר ונתתי לזרעך, ועיין נדרים דף ל״א, ומ״ש הרמב״ם ז״ל שם אקרא דכתיב לקמן ויתן לך את ברכת אברהם, ע״ש בזה.

והקמתי את השבועה וגו׳‎ ונתתי לזרעך וגו', ולא לישמעאל אעפ״‎י שהוא מזרעו של אברהם אביך.

גור בארץ הזאת ואהיה עמך. כשאתה תגור בארץ הזאת אז אני בעצמי אהיה עמך שהארץ הזאת תחת ממשלתי מה שאין כן בארצות שניתנו תחת השרים, וחלילה לך לבוא תחת שום שר (ועיין בילקוט ראובני ותמצא שם קרוב לדברינו הנאמרים) ועל כן ואברכך אני בעצמי ותהיה הברכה מידי ממש לא על ידי שום שר וממונה והוא על דרך אוכל לכבוד שבת שלא היה שום ממוצע הנאת הגוף בינו לבין המצוה וכן לא יהיה שום ממוצע ביני וביניך.

ואהיה עמך ואברכך. שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה אני אהיה עמך ולא תחסרו מרעה:

הארצת חסר וי''ו שיתננה לו אחר ו' דורות והם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה:

ואהיה עמך. להצילך מאיבת אבימלך:

הארצת האל והקמתי. ח' סבירין, האלה וסימנם במסורת על פסוק זה. ומדרש אגדה יש בב"ר פ' ס"ד סימן ג':

ואהיה עמך. אשמרך מרעה, וכן כל לשון ואהיה עמו, להיות עמך עמו וגו' כלם הם השמירה מרעה, וזה עיקר גדול בכתובים, ואב לכולם עמו אנכי בצרה (רל"ש):

עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד והוא אומרו לך. ודקדק לומר ולזרעך לשלול חלק מבניו כי דוקא אותו שנקרא זרעו דכתיב (כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא) ולא כל יצחק:

ואהיה עמך. דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע:

ויהי עמדי. (ג) שנאמר ואהיה עמך ואברכך (בראשית כו ג).

ד"א גור בארץ הזאת. לפי שהיה יצחק הולך ממקום למקום לכן אמר גור.

כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. כי לפי שהארץ הזאת הוא חלקי לבד שאין לשרים חלק בה וגם חלק ה' עמו שישראל אינם ניתנין תחת שום שר כי יעקב חבל נחלתו ועל כן אתה וזרעך תירשו את הארץ ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ואמנם אומרו כי לך ולזרעך וכן גבי אברהם כתיב כי לך אתננה ולזרעך אחריך ולכאורה הנתינה לא היה כי אם לזרעם אחריהם ולא להם, ואפשר לומר בזה על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ':) שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקב"ה מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו וכו', עד שאמר להם המקרא הזה (דברים י"א, כ"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחית המתים מן התורה. ונמצא נכון שבועת ה' שאמר לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב בלשון כי לך אתן כי להם יתן את הארץ הזאת לרשתה אם ירצה ה' לתחית המתים. ואכן עוד נראה כי באמת חיות הרוחניות שורש ארץ ישראל אשר בשמים ממעל זה נתן להאבות תיכף והם ירשוה וקבלו האור הזה בנפשם והברכה אשר בה, רק גוף גשמיות הארץ לא היה יכול הקב"ה ליתן כי אם אחר רבות זרעם ככוכבי השמים וכאשר אמר להם משה (דברים א' י') והנכם היום ככוכבי השמים לרוב כמו שהאריך בזה הרב האלשיך זללה"ה ועל כן אמר להם, לך ולזרעך כי להם נתן תיכף חיות קדושת הארץ ולזרעם אחריהם הורישם גם גוף גשמיות הארץ אחר שנתרבו ככוכבי השמים. ולזה אמר,

ואברכך. בממון ובמקנה ולא בחוצה לארץ:

ואברכך. בשפע תבואה:

את השבעה. במסורת הדפוס ג' חסר וכו' דין חד מינייהו ושארא בשאר קריא ולא חשיב בהדייהו את השבעה אשר נשבע דסוף ואתחנן מכלל דההוא מלא כתיב ולא היא דחסר כתיב. והעיקר כמו שמסר הרמ"ה ז"ל זה לשונו והקמתי את השבעה חסר וא"ו כתיב וכל לישנא באורייתא דכותיה חסר בכל נוסחי דיקי ושיתא כתיב בלישנא תרין מנהון השבעה וסימן והקמתי את השבעה. את השבעה אשר נשבע. ותרין בשבעה סימן לכל אשר יבטא האדם בשבעה או אסרה אסר על נפשה בשבעה. וחד לשבעה לאלה ולשבעה דסוטה. וחד שבעה גרידתא או השבע שבעה וכולהון חסרים ואית דמסר עלי' תלתא חסרים תרין בשבעה וחד שבעה ושבושא הוא דאי בלישנא קא מסיר שיתא הוו דאי בשבעה קא מסיר תרין הוא דהוו:

הארצת האל. כמו האלה (רש"י) ויתכן שהחסיר הה"א לכלול גם חשיבות הארץ ומעלתה (דיעזע האָכגעשאֶצטע לאנדשאפט) כי אל ענינו גם חשיבות מעלה. כמו אילי הארץ תרגומו רברבי ארעא, כמ"ש ברק לאנשים האל אל תעשו דבר דלוט, וברבה אמרו הארצות האל קשות כד"א ואת אילי הארץ לקח, ד"א למה לא נאמר האלה אלא האל לומר מקצתן אני נותן לך וגו'. ע"ש:

ואברכך. ואכבדך:

ואהיה עמך. להושיעך מן האויבים.

והקמתי את השבועה אשר נשבעתי וגו' והרביתי את זרעך וגו'. כי הנה בעת השבועה הראשונה שנשבע הקב"ה לאברהם על ירושת הארץ לא נאמר לך ולזרעך כי אם לזרעך לבד והיתה הכוונה על יצחק והטעם נראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל מה סבורין ישראל שיכנסו לארץ ערלים וכו' וכן אברהם כל עוד שלא מל עצמו לא נתן לו הקב"ה את חיות הקדושה הפנימית של הארץ עד אחר שאמר לו התהלך לפני והיה תמים וגו' עד והקימותי את בריתי ביני וביניך ונתתי לך ולזרעך וגו', כי על ידי המילה תזכה לירושת הארץ אתה בפנימיות וזרעך בגשמיות והכל אחר המילה כמבואר בזוה"ק (חלק צ"ג.) על פסוק (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שירושת הארץ תלוי בבחינת צדיק שהוא בחינת הברית כנודע. אבל השבועה לא היה רק על יצחק ועל כן אמר לו כאן והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך שהוא ליתן לך את הארץ והוא חיות הרוחנית של הארץ אבל גוף גשמיות הארץ עדיין לא אתן לך. עד אחר,

כי לך וגו׳. הוא טעם על הצווי גור בארץ הזאת משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו:

כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. דרשו רבותינו האל קשות האלה יותר, וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז' גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ (תהלים עב ח):

ואברכך. במזונות.

כי לך ולזרעך אתן והקימותי את השבועה. והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכה ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך:

והקמתי את השבועה וגו׳. אם נפרש שבועת ברית בה״ב על נתינת הארץ הוא מיותר שהרי אומר כי לך ולזרעך וגו׳ אלא דברים שיש להם שייכות זל״ז כמו מלבד איל הכפורים. או הנעשים סמוכים זל״ז כמו מלבד עולת התמיד. והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות כי כמאה שנה ביניהם וע״כ היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא בא רק משום נסיון לאברהם בלבד. כמש״כ שם אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו כמש״כ לעיל י״א ה׳. אבל משבא א״א החל השגחתו ית׳ להופיע בארץ לתת לאיש כדרכיו בחסד ובד״א. ואין השגחתו ית׳ ניכרת כ״א מתוך צרה וטוב ה׳ למעוז. אז ויודע חוסי בו להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטית נשמו פנותיו וכלה והולך. וע״ז כתיב בישעיה מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. והנה היה הרעב בימי אברהם לזה התכלית ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אז. ומעין זה לכל סביביו מש״ה כתיב מלבד הרעב וגו׳:

והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. בהר המוריה:

הארצות האל. הקשות שהיו האומות חזקות.

וילך יצחק וגו׳. שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית הכונה על שבועה שהיתה בשעת עקידה. ונתבאר כונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים. בעת שאוה״ע ישלטו בבניו אז לא יהיו יכולים לכלותם ויתגברו בשני אופנים כמבואר שם וזהו טעם על ואהי׳ עמך. להצילך מאיבת אבימלך שלא יוכל לך ע״פ הקמת השבועה:

ד"א האל. מקצתן אבל לעתיד לבא אתן את השאר. שנא' וירד מיד עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב ח).

ראו ראינו כי היה ה' עמך. ואיתא במדרש רבה (בראשית פרשה ס"ד,ח') ראו ראינו מעשיך ומעשי אבותיך, היינו שאצלך צריך אני ראיה אחרת ממה שראינו באבותיך, מאחר שמדתך היא להיפך וצריך להביט ביותר עומק, כמו שאמר אאמו"ר זללה"ה בשם רבנו ר' בונם זללה"ה מפרשיסחא שבאברהם היו יכולים לראות בהשקפה ראשונה ואצל יצחק היו צריכים להביט ביותר עומק ולכן כתיב ראו ראינו.
(בית יעקב בראשית תולדות ל"ב)

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחתי היא. איתא בגמ' פ' הזהב (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו לנשייכי כי היכי דתתעתרו, וזה נרמז גבי אדם הראשון שנאמר ויקרא האדם שם אשתו חוה וכו' ומיד נאמר ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, היינו אחר שנתמעט השפעתו ע"י הנחש, וע"י כתנות עור חזרה אליו ההשפעה מפני שהוקיר לחוה וקראה ע"ש אם כל חי. וכן מצינו גם באברהם שאמר על שרה אחותי היא כשהלך למצרים ויצא משם ברכוש רב, וכן יצחק שאמר על רבקה אחותי היא נאמר תיכף ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים.

וירא אליו ה' בלילה ההוא. זה לכאורה תמוה [למה לו להודיענו] שהי' בלילה. אך שקאי על יראת הרוממות הנקרא באר שבע. ויאמר אל תירא. אין צריך לך עוד היראה כי אתך אנכי כו'. וברכתיך כו'. בעבור אברהם עבדי להיות עובר השפע דרך אברהם (ולמעל' כתיב עקב אשר שמע אברה' בקולי ולא בעבור דוק):

והנה בגמרא דיבמות דף ס"ד ארז"ל לנכח אשתו מלמד זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת וצריך להבין מה ענין זוית אלו דנקטי רבנן בלשונם הטהור ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב קה"י ז"ל בסוד אות אל"ף דיו"ד עלאה שבאלף ה"ס מ"ד שיורד ממוח הזכר והוא בחינת חסדים ויו"ד תתאה דאל"ף ה"ס מ"ן של האשה והוא"ו שבנתיים הוא הפריסו הנזכר בזוה"ק דמ"ד יורדים עד ההוא פריסו ומ"ן עולים עד ההוא פריסו והולד נוצר מן מ"ד ומ"ן שה"ס יו"ד עלאה ויו"ד תתאה ולכן כתיב וייצר בשני יודי"ן לרמוז על שני יודי"ן הנז' ונ"ל דשני יודי"ן הנז' ה"ס שני יודי"ן שבשם השילוב של הוי"ה אדנ"י וששה אותיות שבנתיים ה"ס וא"ו של אל"ף נמצא האיש ממשיך שפע למ"ד שלו מן יו"ד עלאה שעומדת בקרן זוי"ת העליונה והאשה ממשכת שפע למ"ן שלה מיו"ד תתאה שעומדת בקרן זוית השנית ולז"א זה עומד בזוית זו שהיא יו"ד עלאה להמשיך שפע משם למ"ד שלו וזו עומדת בזוית זו שהיא יו"ד תתאה להמשיך שפע למ"ן שלה כדי שבצירוף שניהם נעשה פועל טוב של ההריון:

והתברכו בזרעך. אָדָם אוֹמֵר לִבְנוֹ יְהֵא זַרְעֲךָ כְּזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְכֵן בְּכָל הַמִּקְרָא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ וְגוֹ' (בראשית מ״ח:כ׳); וְאַף לְעִנְיַן הַקְּלָלָה מָצִינוּ כֵן וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה (במדבר ה'), שֶׁהַמְקַלֵּל שׂוֹנְאוֹ אוֹמֵר תְּהֵא כִּפְלוֹנִית, וְכֵן וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיהו ס"ה), שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹמֵר אֱהֵא כִפְלוֹנִי אִם עָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ:

קראו בשמו. קריאה בשם ה' בא לרוב על הפרסום, (בראשית יב ח' יג ד', כו כה), ובכ''מ :

ונתתי לזרעך, לכם תהיה מתנה גמורה שישכנו ויגרשו הגוים ממנה, ומה שאמר לזרעך, על זרע יעקב, כי הוא המיוחד לאברהם וליצחק:

והרביתי וגו׳. זה הכתוב הוא טעם על הבטחה של ואברכך. ומתחלה יש להבין עיקר זה הכתוב שהוא מיותר אחר שהקדים והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כבר נכלל בזה ברכת ה׳ לאברהם שיהיו ככוכבי השמים. ויותר קשה מה שאמר ה׳ עוד. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. והרי בזה המאמר אמר לו כי לך ולזרעך אתן וגו׳ אלא ע״כ יש הבטחה אחרת בזה שאמר ככוכבי השמים. והנה גם שם גבי א״א ביארנו שאינו הבטחה לרבוי שהרי ע״ז כבר הובטח שיהיה זרעו כעפר הארץ. אלא שיהיו גדולי המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים. ושם היתה הכונה לענין חכמה כמבואר בענין. והוסיף כאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים. והיינו מה שסיים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. היינו כח ושפע של כל הארצות. במה שתהיה ברכה מיוחדת בתבואת ישראל:

הארצת האל והתברכו. ח' סבירין האלה:

אדם אומר לבנו. ופי' והתברכו בפה לא שתגיע להם הברכה בסבתו:

והרבתי את זרעך. הנה הצדיק המושגח בהשגחה פרטיית דומה כצינור אשר על ידו יורק השפע לארץ, ובענין זה נאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, ואמרו חז"ל שכלם מתברכים בשביל ישראל, וה' אמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך ולא הבטיחו שע"י תבא הברכה לכל משפחות האדמה, השיב לו ה' כי עתה א"א שיהיה זאת אם מצדו אם מצד הארץ, אם מצדו באשר הוא יחיד שרק לזרעו שיהיו קהל גדול יהיה להם הכח הזה שיתברכו גויי הארץ על ידיהם, ועז"א והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ר"ל כמו שהכוכבים פועלים בעולם השפל וכל ארץ יש לה כוכב מיוחד מריק עליה הברכה וההשפעה מאת המשפיע העליון, כן יהיה זרעך הרבים, אם מצד הארץ, שמה שנתתי לך את הארץ עדיין אינה בידך ע"י כבוש וחזקה, רק שהבטחתי לך שיהיה לזרעך בעתיד, אבל בעת שארבה את זרעך אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל שיהיה שלהם ע"י כבוש, ואז זכות זרעך וזכות הארץ שתדבק בם האלהות תגדל עד שיהיו הם הצינור להריק ברכה לכל העולם, ואז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ולא יהיה כמו עתה שרק אתה לבד תתברך בעת הרעב, כי יתברכו כלם:

אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק. רצונו לפרש והתברכו בפה לא שיתברכו בשביל זרעך דא"כ היה לו לומר והתברכו מזרעך:

והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. אע"פ שהן תמימים:

אדם אומר וכו'. פירוש שאין "והתברכו" רוצה לומר שתהא לכל גויי הארץ הברכה בשביל ישראל, שהרי "והתברכו" משמע לשון התפעל, הם עצמם מתברכים בזרעך, ולא שיהיו מקבלים הברכה:

והתברכו בזרעך כל גויי הארצות. כשם שאמר לאברהם כך אמר ליצחק. שבזכות ישראל העולם עומד כדי שיעסקו בתורה. (ו) שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה). והברית זו תורה. שנא' והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח).

והתברכו וכו׳ ואף לענין הקללה וכו׳ הביא זה הרב בכאן להכריח פירושו דל״ת מנ״ל הך פירושא דילמא ה״ק והתברכו בזרעך שכל גויי הארץ יתברכו בשבילך ובזכות זרעך ולכך קאמר ואף לענין הקללה מצינו כן והתם ודאי א״א לפרש שהיא לקללה לכל עמה שאם היא חטאה הם מה חטאו אלא מוכרח לפ׳ שיקללו בה ה״נ הוי פירושה שיברכו בהם:

הארצת האל שהרי ארץ פלשתים אף בכלל ארץ ישראל היא כמו שפירשו בפרשת וארא.

והרביתי את זרעך ככוכבי השמים אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ כי לזרעך אתן גם גוף גשמיות הארץ התחתונה לא חיות הרוחנית שלה לבד ועל כן והתברכו בהם כל גויי הארץ מה שאין כן אם לא יהיה להם כי אם בחינת הרוחנית לא יתברכו בהם גויי הארצות כי הם לא ידעו ולא יבחנו במעלות הרוחניות, והארץ הזאת אתן להם.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כל הגוים שבארץ יתברכו שיצליחו בתבואה כמו ישראל. וכ״ז הוא טעם על מה שבירך ג״כ את יצחק בשפע ברכה כדי להיות סימן לבניו:

וכן בכל המקרא. כשהברכה מחוברת עם בי"ת ואב לכלם בך יברך ישראל דכתיב בתריה לאמר:

והתברכו בזרעך. כמו שדרשנו באברהם:

האל רמז לל״‎א מלכים שכבש יהושע.

והתברכו בזרעך אמר רב יוסף בן טוביה בזרעך יתערבו כל גויי הארץ כדתנן אחד המבריך ואחד המרכיב.

וישב יצחק ויחפר את בארת וכו'. כתיב (תהלים קמ"ז,י"ז) משליך קרחו כפתים וכו' ישב רוחו יזלו מים. משליך קרחו כפתים היינו שהש"י נתן כח באומות למשול על ישראל. ישב רוחו שהקב"ה יתרצה אח"כ לישראל, כי ישב הוא לשון משיבת נפש, אז יזלו מים מתוקים. מגיד דבריו ליעקב היינו שמגיד להם החטא והחסרון הנמצא בם שעי"ז יש כח באומות למשול עליהם, ויחזרו מיד בתשובה. לא עשה כן לכל גוי כי להם אינו מודיע כוונתו כלל. וזה היה הענין ג"כ כאן, כאשר ראה יצחק שאמר לו אבימלך לך מעמנו לפי שחשב אשר יצחק מתגאה עליהם, ובאמת אצל יצחק לא היה נחשב זאת לשום חסרון מה שהוא מתגאה על אבימלך, כי היה אצלו כמו אדם המתגאה על הבהמה, אשר כן היתה הבריאה שהאדם גדול מהבהמה, ע"כ הרע מאד בעיניו, אחרי כי היה בן אברהם אבינו שהיה מלך בעולם כמ"ש (בראשית כ"ג,ו') נשיא אלקים וכו' והיה חשוב בכל העולם וטבעו יצא ומדוע יעיקו לו עד שהוצרך להגלות מגרר. והתישב בדעתו אשר בוודאי פגם וחיסר בעסקי עבודת אביו היינו מדות אהבה שהוא חמדה ותשוקה לד"ת, ואבימלך לא היה רק שליח שעל ידו יוודע ליצחק שיתן זאת על לבו, ואבימלך בעצמו לא הבין כלום מה שהש"י מנהיג על ידו כי משפטים בל ידעום. וכאשר הבין יצחק את זאת נאמר מיד וישב ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו, היינו שעי"ז בא למדות אהבה מחמת שראה בעצמו החסרון וממילא בא לו חשק חדש לד"ת. וזה היה ענין בשלמה המלך ע"ה כמו שאיתא בגמ' (סנהדרין כ"א:) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה וכתיב ויתן שלמה את הכסף כאבנים ומשני כאן קודם שנשא את בת פרעה כאן לאחר שנשא את בת פרעה. כי תחילה מחמת שהיה לו השפעה הרבה בד"ת ע"כ לא היה אצלו כ"כ חשק לד"ת הנקרא כסף, כי כסף היינו חשק ולאחר שנשא את בת פרעה אשר זאת היה נחשב אצלו לחסרון וממילא נתהוה לו חשק חדש ע"כ לא נאמר כאן למאומה כי אח"כ נתהוה לו חשק.

שמע אברהם בקולי. כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ:

וישמור משמרתי לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ו:ה׳) בקולי כשנסיתי אותו משמרתי גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת מצותי מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים חקותי דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חקו על עבדיו ותורתי להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא נתנה וכך אמרו (ב"ר צד ג) בפסוק ויתן להם יוסף עגלות (בראשית מ״ה:כ״א) שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו ועד עכשו לא נתנה תורה והרי כתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ושם אמרו שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו' ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה (בראשית כ״ח:י״ח) ונשא שתי אחיות וכדעת רבותינו (ב"ר עד יא) ארבע ועמרם נשא דודתו (שמות ו כ) ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שם כד ד) והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו (ב"ר עט ו) ששמר את השבת וקבע תחומין ואפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) שהיא מעידה על מעשה בראשית ואולי נאמר משמרתי שניות לעריות של בני נח ומצותי גזל ושפיכות דמים חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן ותורותי דינין ואסורי עבודה זרה שאלו כולן נצטוו בהן בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד) ודרשו ב"מאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו) כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים או לכהני ה' כגון שם ועבר ותלמידיהם כענין והוא כהן לאל עליון (בראשית י״ד:י״ח) והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ הן אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין לו) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (בספרי דברים פסקא מג) ואני אעירך בו בעזרת השם (ויקרא יח כה דברים יא יח) והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא כמו שדרשו (בספרי) באשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות וביוסף דרשו (ב"ר צב ד) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות לפי שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים וזאת כונתם ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי העבודה זרה וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו מצותי ככל אשר צוהו בלך לך מארצך ועולת בנו וגרישת האמה ואת בנה חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם ותורותי המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן שהן תורה להם:

וישמור משמרתי. שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצות וחוקים ותורות ויתכן המצות לך לך גם קח נא את בנך:

עקב אשר שמע אברהם בקולי - על העקידה, דכתיב: אשר שמעת בקולי.

עקב אשר שמע אברהם בקולי. בכל אשר צויתיו:

עקב אשר שמע וגו' יש בפסוק יו''ד תיבות כנגד יו''ד הדברות שבהם עק''ב תיבות וכנגדם נתנסה יו''ד נסיונות וקיים עולם שנברא בי' מאמרות: עק''ב שנים שמע בקולי בן ג' שנים הכיר בוראו ושנותיו קע''ה:

שמע אברהם בקולי. לכל אשר נסיתיהו, וישמור משמרתי שמר עצמו לבל יבא לידו דבר שצויתיהו לשמור, וכמו כן שמר המצות לבל יעברוהו בהסח הדעת. וחקותי הם מצות שאין בהם טעם, וכמו כן תורתי שמר לבל תשכח ממנו על דרך אומרו (דברים ד) ושמור נפשך וגו' פן תשכח את הדברים וגו':

עקב אשר שמע אברהם, לפיכך נתתי לו הארץ בשכר ששמע בקולי לכל אשר צויתיו אפילו לעקוד את יחידו.

אשר שמע אברהם בקלי. כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי אין הפי׳ שעשה כמו שנזהר. אלא שדקדק בהדברים.

מצותי חקותי ותורותי: כל צווי בין לדורות בין לשעה נקרא מצוה, חוקה ותורה אינן אלא לדורות, חוקה היא באשר יאמר המושל תעשה כך וכך, ואם יאמר אם יארע לך כך אז תעשה כך, ואם יקרה כך אז תעשה כך, זה נקרא תורה. יציאתו מארצו והעקדה היו מצוות, המילה היא חוקה, וההליכה בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט היא תורת ה', ואעפ"י שלא מצאנו, שנצטוה על זה מאת ה', הנה אברהם ידע כי זאת היא דרך ה', והיה עושה צדקה ומשפט להיותו יודע כי באלה הוא חפץ, נמצא שהיה שומר אותן להיותן תורת ה'.

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי. פירש"י כגון גזירות להרחקה שניות לעריות ושבות לשבת. וכתב הרמב"ן א"כ לדעת רבותינו קיים אברהם כל התורה וקשה א"כ היאך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות ועמרם נשא דודתו ומשה הקים שתים עשרה מצבות שכיון שאבותיהם קיימו התורה גם למדוה לבניהם כדכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו אע"פ שהיינו יכולים לפרש משמרתי שניות לעריות שמסר לבני נח ומצותי גזל ושפיכות דמים חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן ותורותי דינין ואסור ע"ז שבכל אלו נצטוו עליהם בני נח והוא הוסיף בהם לשמור דקדוקים וחומרות שבהם ומה שדרשו ביעקב ששמר השבת וקבע תחומין שאני שבת ששקולה כנגד כל המצות שהיא מעידה על מעשה בראשית מ"מ נראה מדעת רז"ל שאברהם קיים כל התורה כולה ברוח הקודש בטעמיה ובדקדקיה ושמר כולה כמי שאינו מצווה ועושה ולא שמר אותה אלא בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות וכן עמרם כי המצות משפט לאלקי הארץ הם אע"פ כי הוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום והמצבה מצוה שנתחדש בזמן ידוע כמו שדרז"ל אשר שנא ה' אלקיך ששנאה אחרי היותה אהובה בימי האבות וביוסף דרז"ל שהיה שומר את השבת במצרים מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות לפי שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת בריאת העולם להוציא מלב עובדי ע"ז. ועל דרך הפשט משמרתי אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר זאת המשמרת בלבו וחלק בה על ע"ז וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו מצותי בכל אשר צוהו בלך לך מארצך ועולת בנו וגרושת האמה ואת בנה וחוקותי ללכת בדרכי השם להיות רחום וחנון עושה משפט וצדקה ולצוות את בניו ואת ביתו אחריו ותורותי המילה בעצמו ובבניו ועבדיו ומצות בני נח כולם הם תורה להם:

חקותי. בהעתק הללי חקתי: ירושלמי חקותי עכ"ל, וכן הוא מלא וא"ו בתראה מבכל הספרים ונמסר עליו לית מלא בתורה וכ"כ לשון הרמ"ה ז"ל על זה. חקותי ולא וא"ו קדים לתי"ו וחסר וא"ו קדמאה דין לחוד מלא וא"ו ושאר חקתי בחקתי כלהון חסרין תרין ווי"ן באורייתא:

משמרתי גזרות להרחקה על האזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת. ביבמות פרק כיצד אמרו רמז לשניות מן התורה מניין מהכא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי הרי שקרא הכתוב גזרות השניות לעריות וכיוצא בהן שהן הרחקה על אזהרות התורה משמרת אף כאן סתם משמרתי הן הגזרות להרחק' על אזהרות שבתורה שהן שניות לעריות וכיוצא בהן ונשאר תורותי לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ ששתיהן יחד מפיו של הקב"ה וזהו היותר קרוב לפשוטו של מקרא אבל ביומ' פר' אמר להם הממונה אמ' רב ואיתימא ר' אסי קיי' אברהם אבינו אפי' עירובי תבשילין שנ' תורותי תרתי אחת ד"ת ואחת ד"ס והרב ז"ל לא פנה אליו ומפני שממלת תורותי משמע דתרוייהו הן תורותיו של הקב"ה וא"א זה משום דדברי סופרים אף על פי שצונו השם לשמוע דבריהן ושלא נסור מהן כדאיתא בשבת פ' במה מדליקין גבי נר חנוכה היכן צונו בלאו דלא תסור מכל מקום אין דרך הפשט סובל שיקראו תורתו. והרמב"ן ז"ל שאל אם כן איך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות ועמרם נשא את דודתו ומשה רבינו הקי' י"ב מצבות והיאך אפשר שיהיו נוהגין היתר במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על זה והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו ששמר את השבת וקבע תחומין. והשיב ואמר שהנראה אלי מדעת רבותינו ז"ל שלמד אברהם התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כלה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אות' היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ הם אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה ואני אעירך בו בע"ה והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא כמו שדרשו באשר שנא ה' אלהיך ששנאה אחרי היותה חביבה בימי האבות וביוסף דרשו שהיה משמר את השבת אפילו במצרים מפני שהיא שקולה ככל המצות שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת החדוש ושהשם ברא את העולם. אבל יש לתמוה אם אין המצות חובה רק בארץ לבדה מה זה שאמרו בפרק ערבי פסחים שכשיאמרו לו ליעקב אבינו ע"ה טול ברוך יאמר איני מברך מפני שנשאתי שתי אחיות והלא לא חטא בזה כלום מכיון שנשאן בח"ל:

עקב אשר שמע אברהם בקולי. מכאן הוכיחו רז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו לפי שהוא חי קע"ה שנה ושמע בקולו מנין עק"ב שנים אם כן בן שלש שנים הכירו.

עקב. סיים כי כל הזכות הזה בא לו בזכות אברהם, ובזה גדול כחו מן אברהם שלא קבל האמונה מאבותיו והוצרך לנסיונות. אבל אתה למדת דעת קדושים מאביך, וחושב שאברהם שמע בקולי בדברים שצויתי לו לפי שעה כמו העקדה והליכתו מבית אביו, וישמר משמרתי דברים שנצטוה להתנהג בהם תמיד, וחשב מצותי חקותי ותורתי, מצות הם אלה שנוכל לתת להם טעם שכלי, וחקים הם מצות שלא נדע להם טעם שכלי, ותורות הם האמונות, כמו אמונת ההשגחה והשכר והעונש וכדומה. והנה האומות שמנהגים עפ"י הטבע אין חייבים רק במצות מדעיות, אבל אברהם שהיתה הנהגתו ע"י ה' בהשגחה פרטיית נתחייב במצות חקיות כמו המילה ואחריו לזרעו תרי"ג מצות:

מצחק. אין ספק שלא ראה אותם עושים משגלם ושהיה משמש, כי איך יעשהו נגד החלון, אבל ראה אותם מצחקים ומשתעשעים כחבוק וכדומה מן הרמיזות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו, ורש"י שכתב ראהו משמש מטתו לא כיון על הראי' החושית אבל על הראי' השכלית, (כמו ולבי ראה חכמה), ומן השעשועים שפט בדעתו על המעשה, והרא"ם לא אמר כן, וכן במשכיל לדוד הרחיק עצמו בזה מפשוטו:

עקב אשר שמע. א"ר אמי בר אבא, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבני' דעקב קע"ב [וכל שנותיו של אברהם קע"ה] ^ביתכן דהי' דבר זה לחז"ל בקבלה וסמכוהו על מספר המלה עקב. ובמ"ר ורמב"ם פ"א ה"ג מעבודת כוכבים גירסות שונות בענין אגדה זו. .
(נדרים ל"ב א')

להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני. וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות (ושמעון דינה אחותו) ועמרם יוכבד אחות אביו. וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בא"י והם היו בחו"ל. [רמב"ן]:

עקב אשר שמע אברהם בקולי בבחינת קולי ומשמרתי. ולא בשביל סבה אחרת. וזהו תכלית העבודה האמיתית. ומה שאמר למעלה ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם. כבר כתבתי למעלה שזה הדרך היה לפתאים ולתינוקות להכניסם במסורת הברית. ואמר וישמר משמרתי כפי הירושלמי שאמרו כשהיה אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי. רמזו בזה כי קודם שבא אברהם לעולם היה הקב"ה צריך לזון לכל באי עולם במדת חסד מביצי כנים עד קרני ראמים. כי זו היא מלאכת השם משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים בחסד. משבא אברהם לעולם שנאמר בו חסד לאברהם. לקח מלאכת השם והשיג גבולו והיה מאכיל ומשקה לרעבים ומחזיר נשמות לפגרים. ויטע אש"ל. אכילה שתייה לוייה. שהיא לוית חן בחיבור הנפש. כאומרו ואת הנפש אשר עשו בחרן. וזאת היא מלאכת השם כדכתיב ונשמות אני עשיתי. וכתיב נותן לחם לכל בשר. וזהו וישמור משמרתי. כמו והלא אין משמרתי ומשמרתך שווים. ובזה כלולות מצותי חוקותי ותורותי:

עקב אשר שמע אברהם בקולי פרש"י מצותי שאלו לא נכתבו דין הוא כגזל ושפיכות דמים חקותי דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם כאכילת חזיר ושעטנז. ויש להקשות א"כ איך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות ומשה הקים י"ב מצבות ועמרם נשא דודתו ואיך היו נוהגין היתר במה שאסר אברהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו. התשובה שלמד אברהם התורה ברוח הקדש ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ לבד ויעקב חוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ אע"פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום והמצבה מצוה שנתחדשה כמו שדרשו באשר שנא ה' אלהיך:

עקב. בשביל, ודומה לו עקב תשמעון (דברים ז יב), ומלת עקב מתפרד לחמשה ראשים, עקב לשון עקבי רגל, כמו בעקב עשו (בראשית כה כו). עקב לשון רמאות, כמו ויעקבני (שם כז לו). עקב לשון עיקום הלב, כמו חילוף עקב אשר שמע. עקב לשון מניעה, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד). עקב הוא לשון סוף הענין, והכרת אותותם ע"י הטעם והנקודות, והוא מפורש במקום אחר, כידוע לאותן הבקיאין בחכמת הדקדוק:

כשנסיתי אותו וכו'. דזה משמע 'לקול', כלומר שלא יהרהר אחר דבריו רק שהוא ישמע לקול, ואף על גב שאינו מבין הדבור והוא אצלו כמו קול שאין בו דבור. וכן "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך" (שמות טו, כו), וכל זה שלא יהרהר אחר הדבור, אלא ישמע לקול לבד לעשות בכל אשר ישמע:

עקב אשר שמע אברהם בקולי. שאמרתי לו לך לך מארצך וממולדתך (בראשית יב א).

שמע וכו׳ כשנסיתי אותו נפקא ליה מדכתיב בפ׳ העקידה כי ברך וכו׳ עקב אשר שמעת בקולי וא״צ למ״ש הנח״י דליכא לפ׳ על התור׳ והמצות מדכתיב אח״כ וישמור משמרתי וכו׳ ע״כ דאי משום הא לא איריא דסוף סוף הראשון דבקרא הו״ל לפ׳ על התורה ומאי דיתיר ידרוש על דבר אחר:

אשר שמע אברהם בקולי (רמז) להליכה, שאמרתי לו: לך לך מארצך. וישמר משמרתי. רמז למצוות שהן למשמרת. מצותי – למעשר וכדומה לו, חקתי, מצוות העריות, ותורתי, זו המילה.

מצותי. שצויתי עליו לפי שעה כגון לך לך ועקידת יצחק:

עקב אשר שמע אברהם בקלי זו עקידה וכן הוא אומר שם עקב אשר שמעת בקולי.

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'. ולכאורה יקשה הלא אמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואיך הבטיחו נתינת הארץ על אשר שמע אברהם בקולו ואכן נראה שעל כן אמר לו בלשון עקב אשר שמע ולא על אשר שמע וגו' כי עקב המצוות הן הן הפירות של המצוות אשר הם עקב לגבי המצוה, והפירות של המצוות ידוע לכל מה שמנו חז"ל (ריש פאה) מאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו' ושורש הדברים ידוע מדברי קדוש עליון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שם שכל מה שמנו שם הכל הם מדברים שבין אדם לחבירו שיש בהם שני חלקי מצוה אחד מצוות שצוה להיטיב לחבירו כי גמילות חסדים מצוות עשה דאורייתא בכלל רמ"ח המצוות ממה שאמרו הדבק בדרכיו מה הוא רחום וגו' כמו שמובא ברמב"ם ז"ל, והב' מה שמגיע על ידי זה טובה לחבירו וחבירו נהנה. ועל כן הקרן זה שמקיים בו מצות ה' זה הוא שמור לו לדורות לעולם הבא כמו במצות תפילין וציצית שאין בהם חלק לבני אדם כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא שאין בכל העולם שכר על מצוה אחת ממצוות התורה וראיה מנבוכדנצר שהלך לכבוד ה' ג' פסיעות ניתן לו מלוכה על כל העולם כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ו.) ומה ינתן עוד להולכי בית הכנסת יותר ממאתים פסיעות או בכל המצוות הנעשים בטרחא ויגיעה וביזבוז ממונו של אדם (כאשר כתבנו מזה במקום אחר). ונמצא אשר שכר מצוה אי אפשר לשלם בעולם הזה כלל כי אין בכל הנאת עולם הזה שכר על מצוה אחת בשום אופן רק חלק הב' שהוא מה שהגיע טובת הנאה לחבירו זה הוא פירות המצוות, ועל זה הקב"ה משלם בעולם הזה וכן כתבו המפרשים שזירוז המצוה וגדרים וסייגים של המצוה זה הכל בכלל הפירות יחשב, לפי שעיקר המצוה שמור, ואלה הם טפלים להמצוה ונחשבים לפירות להיות אוכלין מהן בעולם הזה. וזה הנקרא עקב שהוא כמו העקב לגבי הראש ועל זה מגיע כל טובת עולם הזה ועל כן אמר הכתוב (דברים ז', י"ב) והיה עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך וגו'. יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' (שם כ"ח, ח'), כל הברכות שמונה שם שכל המפרשים דקדקו למה נקט לשון עקב. ועם האמור נכון כי על שמיעת עקב של המצוות שהן הפירות על זה ישמור ה' את הברית ויצו את הברכה ברכת עולם הזה לתת מטר ארצך ולברך כל מעשה ידך וברכת פרי בטן, כדין אכילת פירותיהן בעולם הזה. ועל כן אמר ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה היא עשיית גדר וסייג למצוות התורה שהם טפלים להמצוות ובכלל הפירות יחשבו, ועל כן גם כאן אמר ליצחק זה שאני מבטיח לזרעך ירושת גוף גשמיות ארץ הקדושה זה הכל בשביל הפירות שכל המצוות שקיים אברהם אביך עקב אשר שמע אברהם בקולי מה ששמע לעשות עקביים של המצוות וישמור משמרתי מצוותי חקותי וגו', שעשה גדרים למצוותי, ופירותיו יהיו בניו אוכלין בעולם הזה עד שלהם אתן את הארץ והתברכו בהם כל הגוים אבל עיקר המצוות של אברהם הכל להנתן ליום שכולו טוב וכולו ארוך כמאמר חז"ל.

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקתי ותורותי. אפשר לרמוז דרך אסמכתא. והענין שהראשונים חקרו מדוע בושש אברהם אע״ה לימול והלא היה מקיים כל התורה והרב משפטי שמואל ז״ל בתשובה סימן י״ג תירץ דכל המצות היה יכול לקיימם כמה פעמים ולכן קיימם עד שלא נצטוה שאם יצוהו הוא יתברך עליהם יכול לקיימם אחר שיצטוה ויהיה במדרגת גדול המצווה ועושה אבל אם ימול עצמו שוב אי אפשר לזכות לסוג מצווה ועושה כי המילה עשויה. ובספרי הקטן ראש דוד פרשת לך לך חקרתי דלפי מ״ש הרב פרשת דרכים ז״ל דמעת שקבל אברהם אע״ה לקיים התורה ח״ו היה נענש אם יעבור על דבר א׳ והיה דינו כמצווה ועושה לפי מ״ש התוספות דטעם גדול המצווה דיצרו תוקפו. וכתבתי שם דלפי מ״ש הריטב״א ז״ל פ״ק דקדושין דגדול המצווה ה״ט שזכה לקיים גזרת מלך ועל זה נקרא גדול. ניחא ע״ש באורך. ואפשר שזה ירמוז עקב אשר שמע אברהם אחר שנקרא אברהם שמע בקולי מצות דמילה ולא עשאה מקודם. ואם יקשה בעיניך דלפי טעם מצווה ועושה דיצרו תוקפו כבר אברהם אע״ה היה בסוג זה וא״כ הי״ל לימול מקודם. לז״א אע״ג דכבר וישמור משמרתי. מ״מ מצותי דגדול המצווה שמקיים גזרת המלך כמ״ש הריטב״א ז״ל ולזה לא מל עד אשר שמע בקולי שצויתיו. ואם נפשך לומר הא אמרו בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואברהם אע״ה איך מקיים התורה. לז״א חוקותי כלומר זה שהוא הדיוט הוא כשאינו מצווה אבל אם הוא מצווה שנצטוו אחרים עושה מצוה ולזה אברהם אע״ה מקיים מצות ועוסק בתורה אף שלא נצטוה כיון שהם מצות ה׳ ותורת ה׳ ובזה לא נאמר כל הפטור הדיוט כמ״ש הרמב״ן ז״ל והריטב״א ז״ל פ״ק דקדושין וז״ש חוקותי ותורותי. ודברי הריטב״א הנז״ל נעלמו מהרב שלטי הגבורים ז״ל (שהוא הדפיסם) ומהרב יד אהרן ז״ל כמ״ש בעניותי במקומו בס״ד. וכבר כתבתי דנעלם מהרם משפטי שמואל ז״ל ומהמפרשים דברי רז״ל בב״ר ובתנחומא ובשוחר טוב סימן טוב דטעם אברהם אע״ה שלא מל עד זקנותו כדי שיוכלו הגרים להתגייר בזקנותם ויש לרמוז דס״ת עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי בגימטריא יעיר גרים עם הכולל:

וישמור משמרתי גזרות להרחקה וכו'. פי' שכן דרשו רז"ל בפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ולא משמרת למשמרות משמרתי מכאן שאין גוזרין גזרה לגזרה אלמא דגזרות קרי להו משמרת ומכאן אמרו רבותינו ז"ל אפי' עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו:

רש"י ד"ה וישמר משמרתי... ד"ה מצותי... ד"ה חקותי... ד"ה ותורתי... . לפי פירושו לדיבורים השונים הסדר מאד לא הגיוני - תחילה גזרות להרחקה וכך הלאה. וצ"ע. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' משכיל לדוד שהקדים רש"י גזירות חכמים על עריות ושבת למצוות התורה כיון שהם חביבים יותר כאמור במסכת עבודה זרה לה ע"א.

וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א):

והחוקים. הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפ' שעטנז. ואלה החוקות נטועות בלב. והתורה שמל עצמו ובניו ועבדיו. ובפסוק התורה והמצוה אבארם היטב:

וישמור משמרתי - כגון מילה, דכתיב בה: ואתה את בריתי תשמור.

וישמר משמרתי. עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד כאמרו כל אורחות ה' חסד ואמת ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי. שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים. הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה'. ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונ' אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק:

עקב אשר שמע אברהם בגימטריא קיים אף עירובי תבשילין ונתוסף לו ה''א יתירה על שמו כנגד בקולי משמרתי מצותי חקותי ותורותי:

וישמר משמרתי. היינו עסק התורה שנקראת משמרת כדתנן בשלהי מס׳ קידושין שהתורה משמרתו מכל רע. ופי׳ וישמר משמרתי ששנה הרבה והעלה הלכות בעיונו. ומפרש הכתוב איזה הלכות:

מצותי חקותי ותורותי, כלל לכל מצות השכל המפורסמות ושאינן מפורסמות. גם יש בשבע מצות שנצטוו ב"נ שאין טעמם נגלה אלא לחכמים והם הרבעת בהמה והרכבת אילן ואבמה"ח לפיכך אמר חקתי; ואמר מצותי כלל לכל מצות השכל בין בלב בין ביד בין בפה מ"ע ולא תעשה. ויש דרש (ב"ר ס"ד) כי בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו כמנין עק"ב וימיו היו קע"ה, הנה כל ימיו חוץ משלש שנים היה שומר את המצות. ויש דרש אחר כי בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, וזה נראה יותר ואמרו (יומא כ"ח) כי כל התורה קיים אברהם ואפילו עירובי תבשילין, ר"ל זה מפני שאמר משמרתי ועירובי תבשילין הוא משמרת למלאכת יום טוב כן עשה הוא דברים יתרים למשמרת המצות:

מצותי חקותי ותורתי. אמר רב, קיים אברהם אבינו כל התורה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ואימא שבע מצות ומילה, א"כ מצותי ותורתי למה לי ^גנראה דר"ל דבשלמא אם נימא שקיים כל התורה שפיר האריך בלשון מצותי ותורותי, להורות זה גופא שקיים כל התורה, וכפי שיתבאר בדרשא הבאה, אבל אם קאי רק על שבע מצות לא הו"ל להאריך ככה בלשונות כפולות, ודי הי' לכתוב וישמור משמרתי וחקותי, והוי קאי משמרתי על השבע מצות שהן בכלל משמרת לישוב וקיום העולם [עיין מזה לפנינו בפ' משפטים בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו], וחקותי על מילה שהיא מצוה חוקית שלא נבין טעמה [ע' יומא ס"ו ב']. .
(יומא כ"ח ג')

הרחקת וגו'. אף על גב שזה שלא כסדר הענין לזכור ההרחקות קודם המצות, שההרחקה קודם למצות לפי השגת האדם, ולכך נכתבו בתורה קודם לפי שהם מדרבנן, וחכמת חכמים גזרו אותם והרחיקו אותם, ומאחר שהם דבריהם – הם קודמים לדברי תורה, שהיא רחוקה מהשגת האדם:

וישמר משמרתי. עשה משמרת למשמרתי. שצויתי לאדם הראשון על ע"ז. והוא ביטל את צלמי אביו.

וישמור וכו׳ גזרות וכו׳ והקדימם להנך משום דחמורי׳ דברי סופרי׳ יותר מדברי תורה:

חוקותי. שחקקתי עליו לדורות כגון מילה:

וישמר משמרתי זו מילה שקבלה מיד כדכתיב זאת בריתי אשר תשמרו וגו'

רש"י ד"ה ותורתי, להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני. ע"כ. ולא ידעתי, מה שייך כאן הלכה למשה מסיני שניתנה לו למשה רבנו ע"ה. ובאשר לדברי שפתי חכמים (אות ע): וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות, ושמעון - דינה אחותו, ועמרם - יוכבד אחות אביו. וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בא"י והם היו בחו"ל. רמב"ן. (א) רמב"ן אינו שואל אלא על יעקב שנשא אחיות ועל עמרם ויוכבד דודתו, אבל אינו שואל על שמעון ודינה. (ב) בוודאי לא שייכת תשובתו של רמב"ן ששמירתו של יעקב (בית אברהם) את התורה היתה בארץ בלבד לעניין שמעון ודינה (אשר, אגב, אינו כתוב מפורש). אבל אפשר לשאול על רמב"ן, כיצד הוא מפרש עניין זה שבוודאי התרחש בארץ. (פ' תולדות תשס"ה, מלון קראון פלז'ה, אילת) ר' עוד דברי הגאון ר' אשר זליג וייס שליט"א בספרו מנחת אשר לספר בראשית עמ' רעא "בענין יעקב נשא שתי אחיות וקיום המצוות על־ידי האבות".

מצותי. דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים:

מצותי - כגון מצות שמנה ימים, דכתיב: כאשר צוה אותו אלהים.

מצותי. היינו מצות התורה כמשמעו.

ותורתי. אמר רבא, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר ותורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה ^דובנוסחא ש"ס כת"י הגירסא אחת דברי תורה ואחת דברי סופרים, והיא גירסא יותר רצויה, יען כי עירוב תבשילין הוא מדברי סופרים, כמבואר בביצה ט"ו ב' ברש"י, יעו"ש. ויש מגיהים במקום עירובי תבשילין – עירובי תחומין, ודעתם שסמכו בדרשא זו על המלה עקב מלשון צעד, והיינו שלא יצא באיסור חוץ לתחום, אבל לפי נוסחת ש"ס כת"י הנזכרת וכפי שבארנו יותר נכון הגירסא עירובי תבשילין, יען כי איסור תחומין לדעת רוב הפוסקים הוי מדאורייתא, וי"ל. .
(יומא כ"ח ב')

הרחקת לתורה. והקשה הרמב"ן והלא יעקב נשא שתי אחיות שאסרה תורה (ויקרא יח, יח), ותירץ הרמב"ן כי האבות למדו התורה כולה ברוח הקודש כמו שהיא מסורה לנו, וקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה, ודווקא בארץ ישראל, כי התורה היא "משפט אלקי הארץ" (מ"ב יז, כו) ולא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם דודתו (שמות ו, כ). ויש להשיב בענין אחר, ובפרשת ויגש מבואר באורך מאוד (להלן מו, י, אות ה):

מצותי. דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (שם יח יט).

תורותי. דברים שהתריתי עליו שלא לעשות. הג"ה:

מצותי זו מילה לשמנה כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים.

חקותי. דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו:

חוקותי ותורותי - לפי עיקר פשוטו: (מצות) הניכרות (=השכליות) כגון: גזל ועריות, וחימוד, ודינין, והכנסת אורחים, כולם היו נוהגין קודם מתן תורה, אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימן.

חקותי. היינו המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שיבואר בס׳ ויקרא י״ח ובכ״מ שזה נקרא חוקים.

ד"א מצותי. אלו ז' מצות שנצטוו בני נח ע"ז וג"ע וש"ד וגזל ואבר מן החי ודינין וברכת ה'. כדמפורש לעיל על ויצו ה' אלהים על האדם (בראשית ב טז).

חקותי שיצוה כמו כן זרעו אחריו שיהיו נמולים. כדכתיב והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, ואומר ויעמידה ליעקב לחק וגו'

ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):

ותורתי. המה תורה שבכתב ושבע״פ. כדאיתא ביומא דכ״ח. הכלל שלמד סדר המצות שבכתב ובע״פ. והגה בכללי התורה. והנה בזה נתן הקב״ה טעם ליצחק על שפע העושר וברכה לו ולזרעו למי שיזכה לה. דיש לדעת דזכות שקבע הקב״ה בעולמו לישראל להשיג פרנסה עיקרו אינו אלא בזכות עבודה ולא בזכות התורה כמש״כ לעיל י״ב י״ז ובכ״מ. מ״מ העוסק בתורה ג״כ ניזון בזה הכח. וכמלכותא דארעא. שמפרנס אנשי מדינה בשני אופנים. היינו רוב המדינה ע״י עבודת הארץ. ועובד אדמתו שניתן לו ישבע לחם. אמנם אנשי חיל התופשים חרב ושומרי המדינה והמלוכה המה ניזונים מאוצר המלך אע״ג שאין החרב בעצם שייך לפרנסה מ״מ בע״כ מחויב המלך לזון ולפרנס אותם בלי שום עסק בפרנסה אמנם יש נ״מ באופני הפרנסה דעובד אדמתו הרי ניזון שלא בעוני ודוחק מתחלת עבודה. וכאשר מתכשר בעבודתו ומצליח אינו מתנשא בעושר וכבוד כ״כ. משא״כ אנשי חיל מתחלה ניזונין בדוחק בלחם נקודים וישנים על הארץ וכדומה אך אחר שמתכשר בעבודת החרב ונעשה ראש. הרי מגיע לו פרנסה בכבוד ובשפע רב כיד המלך. כך יש נ״מ אם ישראל זוכים להתפרנס בשביל העבודה מתחלה שבעים בלחם וברכת הארץ וגם בסוף אינם מושפעים כ״כ בעושר וכבוד. משא״כ בעלי תורה מתחלה זהו דרכה ש״ת להיות בדוחק ועוני וכמו שאמר ישעיה הנביא כ״ח למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב. היינו במיעוט תענוג. ולא ככל המון ב״א שעיקר חיותם היה נהוג בחלב כמאמר החכם במשלי ודי חלב עזים ללחמך וללחם ביתך. אבל ת״ח יש להגמל עצמם גם מחלב כ״א פת במלח כו׳. ולעתיקי משדים היינו במיעוט ד״א. משא״כ לאחר שזוכה להצלחת התורה משיג עושר וכבוד. וכ״ז מבואר עוד בס׳ שמות ט״ו כ״ז ובס׳ דברים י׳ א׳ ובכ״מ ומזה הטעם אמרו בעבודת כוכבים ספ״א כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין כו׳ והיינו שאמר הקב״ה טעם על הברכה בשפע יתירא שהוא בזכות שהיה א״א עוסק בתורה כ״כ. ולא בא ההבטחה זו בשביל עבודה שהוא מדת יצחק. באשר שזה אינו בא להשפעה יתירה כ״כ:

חקותי. (ט) אלו י"ג בריתות של מילה חוק ברית ח' ימים. וחוק ברית מקנת כסף. וחוק ברית יליד בית. יש נימול לשמונה ויש נימול ליום אחד כדמפורש לעיל.

ותורתי שאמרתי לו לך לך אל הארץ אשר אראך, וראיה לדבר אשכילך ואורך בדרך זו תלך. וכן יורנו בדרך יבחר וכן כל תורה לשון הוראה. ולפי הפשט מצותי חקותי הן שבע מצוות שנצטוו בני נח.

ומנין שהמילה נקראת חוק. שנאמר אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק (דה"א טז יז).

ותורותי. שהיה מורה חטאים בדרך. שנאמר ויקרא אברהם בשם ה' אל עולם (בראשית כא לג).

ד"א ותורותי. תורת הציווים. ותורת הדעת. כענין שנא' באיוב. אם נפתה לבי על אשה (איוב לא ט). אם אראה אור כי יהל (שם שם כו) אם אראה אובד מבלי לבוש (שם שם יט). אם הניפותי על יתום ידי (שם שם כא). אם כחה אכלתי בלי כסף (שם שם לט). אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון (שם ל כה).

ויכרו שם עבדי יצחק באר. ענין הבארות של יצחק אבינו, כי יצחק השתדל לבחור במדה שעל ידה יהיה הפרש והבדל בינו ובין אומות העולם, וע"ז מרמז חפירות הבארות. הבאר הראשון היה ד"ת שבחר בד"ת והכרה שיש בורא ולאלו אין שייכת לאומות, ויריבו רועי גרר לאמור לנו המים, היינו שאמרו שגם להם יש שייכת באלו כי גם להם יש הכרה בה' וגם שבע מצוות שנצטוו. והבאר השני היינו שבחר בעבודה היינו קרבנות ואמרו שגם להם יש שייכת בזה כי נדרים ונדבות מקבלין מהם. ואח"ז נאמר ויעתק משם ויחפור, וענין הבאר הזה היינו שבחר בסבלנות ויסורין, רצונו לומר לסבול עבור עבודת הש"י כדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ט,ח') יצחק חידש יסורין, ולא רבו עליה כי מיד שחפר הבאר הזאת ברחו הכל כי הם בעטו בזה, וזה שאמר בזה הבאר כי עתה הרחיב ה' לנו, היינו שבקש שלא יבוא ח"ו ליסורין גדולים רק תכלית יסורין כמו שמבואר בגמ' (ערכין ט"ז:) בקש לעלות דינר זהב ועלה בידו דינר כסף. ופרינו בארץ היינו שהש"י יחזיר לנו את כל מה שסבלנו טובה מרובה על זה, וזהו שקרא שם הבאר הרביעי שבעה כי שבעה רומז על עתיד כידוע, היינו כי לעתיד יחזיר הקב"ה לכל מי שסבל יסורין בעבור קדושת שמו ית'. וזה פי' המדרש (בראשית רבה פרשה ס"ד,י') ויבואו עבדי יצחק אין אנו יודעים אם מצאו מים אם לא מצאו, כשהוא אומר וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים, פירוש שאינו ידוע אם מצאו מים חיים, כשהוא אומר בבאר הראשון וימצאו באר מים חיים כ"ש בבאר הרביעי שרומז על טוב הצפון לעתיד, וע"ז גם בבאר השלישי אמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ.

עקב אשר שמע אברהם בקולי. מדרש. ר' ברכי' אומר בשם ר' יהודא. אין לך כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה. מ"ט דכתיב והגא מפיו יצא. ואין הגא אלא תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ואפילו אותן ההלכות הי' אברהם יודע שנ' ותורותי ע"כ. ולהבין זה י"ל. דהנה אנו אומרי' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעב"ר. וידוע דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכיון שבריאת העולם היה ע"י התורה ע"כ מוכרח שהחידוש של מעב"ר בכל יום הוא ג"כ ע"י התחדשות בהתורה והלכות שמחדשין הצדיקים שבכל דור ודור בכל יום ויום. היינו ע"י שעוסקים בתורה ובמצות ה'. באמת ותמים ביראה ואהבה כל היום. אז הש"י משפיע להם שכל ישר ובינת אדם להבין דבר מתוך דבר וטעמי תורה והמצות. ובזה מחדשים הלכות חדשות בכל יום. וזהו דברי המדרש שהקב"ה מחדש בכל יום ר"ל שהש"י משפיע ומופיע שכל זך ובינה ישרה לת"ח העוסקים בתורה ומצות לשמה. ולזה המה מחדשים בכל יום הלכות ועי"ז מתחדש בכל יום תמיד מעב"ר. ועפ"ז יש לפרש מחז"ל כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב שנא' הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות ע"כ. כי בהשתנות טעמו של דבר ההלכה. תתחדש ההלכה. כנודע לכל מבין מדעתו. וזהו כל השונה הלכות בכ"י היינו שלומד לשמה ומכניס ראשו ורובו וכל איבריו וחושיו להבין טעמי התורה ומצותיה ומשנה בכ"י טעמי ההלכות. ונמצא שנתחדש ע"י בכ"י הלכות חדשות. מהשתנות הטעמים של ההלכות. ומזה בא התחדשות מעב"ר וחידוש בריאת העולמות וייחוד וקישור העולמות. מובטח לו שהוא בן עוה"ב. היינו אותו עולם שבא ונתחדש ביום ההוא במעב"ר. וע"י נעשה חידוש זה. שנא' הליכות עולם לו. א"ת הליכות אלא הלכות. היינו ע"י חידוש ההלכות נעשה עולם שלו זה שנתחדש באותו יום. כי הוא גרם חידושו:

וישב יצחק בגרר. עשה כאשר צוהו השם:

וישב יצחק בגרר. לומר שקיים מאמר הבורא ברוך הוא ובטל מחשבתו שקדמה לו:

וישב יצחק בגרר. בעיר המלוכה. ואע״ג שלא היה לו עזר מהמלך כמו שחשב מ״מ ע״פ הבטחת ה׳ ישב לבטח שם:

וישב, קבל מצות האל שצוהו.

וישב יצחק. אין מאריך ביו"ד:

וישב יצחק בגרר. כפי שצוהו ה' ויספר איך חופפה עליו השגחת ה' באופן נשגב וחשב תחלה איך הציל אותו מרעת בעלי בחירה שלא נלקחה רבקה לבית אבימלך כמו שקרה לשרה, כי ה' שמרהו:

וישב יצחק בגרר. מקום שדר בו אביו, רבותינו אמרו גררה זו גרדיקי:

וישב יצחק בגרר. דכתיב גור בארץ הזאת. וישב יצחק במקום שישב אביו.

וישב יצחק בגרר. לכאורה הכתוב הזה מיותר אחר שנאמר וילך אל אבימלך מלך פלשתים גררה וה' אמר לו שכן בארץ הזאת ודאי ששם היה יושב, ואמנם נראה לפי הנזכר כי אחר שאמר לו הקב"ה שכֹן בארץ אשר אומר אליך וגו', וכאשר כתבנו שאין אני חפץ שתהיה תחת שום שר ומושל מהשרים הסובבים הכסא רק תהיה שמור לחלקי ואני בעצמי אהיה עמך, אז לא הכניס עצמו תחת יד אבימלך כאשר היתה מחשבתו בתחילה ללכת אל אבימלך מחמת שהיה בעל ברית אברהם אביו, כי לא חפץ לקבל עליו שום דבר כי אם רשות מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולזה אמר הכתוב וישב יצחק בגרר לא חפץ לישב תחת רשות אבימלך כי אם ישיבה בפני עצמו במקום שצוהו ה' כי קיבל עליו אמירת הקב"ה שלא להכנס תחת רשות שום שר רק תחת כנפי השכינה רשות הקב"ה בעצמו.

וירא אליו ה' וכו' ויבן שם מזבח וכו' ויכרו שם עבדי יצחק באר. ולא כתיב כאן קריאת שמה, והיא על דרך משל למה הדבר דומה אם מודיעין לאדם שיבוא אליו המלך ביום פלוני והוא מכין בכל מיני הכנות ובתוך כך בא אליו המלך הוא משליך הכל ומקבל פני המלך, כן כאן כאשר הראה אליו ה' לא היה פונה לשום דבר.

לאשתו. עַל אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ׳:י״ג):

ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא וגו'. ידוע מחז"ל אברהם קראו הר. יצחק קראו שדה. שהוא מקום ראוי ונכון לזריעה. יעקב קראו בית. ואלו הדברים נאמרו על השכינה ויצחק קראו שדה. חקל תפוחין קדישין. שהוא מקום טוב לזריעה. היינו זריעת וצמיחת ההשפעה טובה לעולמות התחתונים הוא על ידה. וג"כ ידוע לכל שכל העובדות ומע"ט של אבותינו הק' ז"ל היה הכל להמשיך הנהגה ושפע טובה להשכינה הק' ולכל העולמות ע"י מידותיהם הק' כאו"א לפי בחינתו ושורש מדתו ולייחד ולקשר העולמות העליונים. ואי' בס"י בל"ב נתיבות פליאו' חכמה חקק וברא ויצר את עולמו. וראשית התגלות הוא ע"י הבינה כנודע. ובינה לבא ובה הלב מבין. וידוע דה' עילאה הוא עלמא דבינה סוד ה'. אותיות מנצפ"ך הפשוטים. וה' חומשי תורה והם ה' שערים כוללים אשר כ"א כלול מעשר ונעשים חמשים שערי בינה ומשם ההבל יוצא ע"י שית עזקין דקנה אל ה' מוצאות הפה. סוד ה' תתאה. בסוד מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה. וגם הם ה' שערים כוללים ונעשים חמשים כנ"ל ומבואר למעלה דשורש בחי' נשמת יצחק אע"ה הוא מעלמא דבינה. וזהו ויזרע יצחק בארץ ההוא. ר"ל בארץ הק' סוד שדה תפוחין קדישין מלכותא קדישא. וימצא מאה שערים שחיבר וייחד וקישר אלו נ' שערים העליונים עם הנו"ן שערים דה' תתאה ולזה ויברכהו ה' שנתהווה ברכת ה' וכל טיבו וחדו בכל העולמות. והמשכיל יבין. וע"פ דברינו אלה יש לכוין דברי המד"ר אומד זה למעשרות היה עיי"ש. והבן:

ויאמר אחותי היא ועל הבנים לא שאלוהו כי יאמר בני אשה אחרת הם לו:

לאשתו. בעבור אשתו כמו פן יאמרו לי:

ויאמר אחתי היא. ולא ביקש ממנה שתאמר ג״כ הכי כמו שעשה אברהם משום שרבקה היתה נכנעת ביותר ליצחק כמש״כ לעיל ס״פ כ״ד הסיבה לזה ולא סרה מרצונו מאומה:

וישאלו... לאשתו, בעבור אשתו שאלו לו וכן אמרי לי והדומים להם רבים וכבר הארכנו בפירוש הענין הזה.

פן יהרגוני: עיין למעלה כ' י"א.

ויאמר אחותי היא. ועל הבנים לא שאלו לו אמרו אולי הם בני אשה אחרת:

פן יהרגני. הה"א בפתח לא בחטף פתח כי לא יתכן שוא נח אחר חטף:

על אשתו. דמשמע בפסוק ששאלו את רבקה ויצחק השיב והיאך שייך זה אלא וכו':

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי. אם התורה נותנת סבה לא היה לומר אלא פן יהרגוהו. ואם הוא משיב לאנשי המקום אם כן ידעו הדבר וזה שקר. ואולי היא תשובה לאנשי ביתו ולרועיו שכשיראו שאמר אחותי היא שאלוהו למה לא אמרת שהיא אשתך. והוא השיב כי אני ירא לאמר אשתי פן יהרגוני. ואולי היה זה לזרזם שלא יאמרו שהיא אשתו כי יש בדבר סכנת נפשות:

וישאלו אנשי המקום לאשתו. לא ששאלו אותה, אלא לו שאלו על עסקי אשתו, ודומה לדבר אל הנער הזה התפללתי (ש"א א כז):

וישאלו אנשי המקום לאשתו. כמו בשביל אשתו. לו שאלו. אבל לא לאשתו.

לאשתו על אשתו. דאל״כ נמצא דעיקר השאלה לא כתיבא בקרא:

וישאלו אנשי המקום לאשתו מה שלא נלקחה רבקה לאלתר כמו שנלקחה שרה היינו לפי שהוכיחם אברהם כבר כדאמרינן לעיל בפרשת וירא שאמר להם אכסנאי שבא לעיר וכו'

וישאלו אנשי המקום כו'. ששאלו לאשתו ולא לו כי הוא יאמר אחותי מאימת מות פן יהרג לנושאה כי בעולת בעל יש להם. ע"כ שאלו לאשתו כי היא תאמר אישי פן יקחוה כי זה מוראה ולא תחוש פן יהרג בעלה כי ברית כרותה לאבימלך עם אביו. אך הוא בשומעו לא הניחה להשיב פן תאמר אישי הוא ויהרג. ע"כ קפץ והשיב הוא ויאמר אחותי היא ולא מיראת אבימלך כי הלא היה לבו בטוח בו על אשר כרת עם אברהם ברית. וגם יזכור מה שאירע לו עם שרה אמו. אך מה שירא לאמר אשתי הוא על אנשי המקום. וזהו פן יהרגוני אנשי המקום כו' וכאשר ארכו לו שם הימים נתן לב לאבימלך להסתכל בדבר. באומר כי לא יתכן היה יצחק שרוי בלא אשה ימים רבים. וישקיף וירא אותו מצחק שהוא ענין נשוק וחבוק אז ויקרא כו' הנה לפנינו כי אשתך היא ואומר אך הוא למעט כי לא ראה התשמיש ממש כ"א קרוב אליו שהוא הצחוק כמדובר ואיך אמרת אחותי היא. ולא אמר למה אמרת כלומר הנה כדי לשקר אתם מקרבים הדבר כמ"ש אברהם אחותי בת אבי כו' אך אתה איך אמרת אחותי היא. איך הוא התואנה שבקשת כי הלא אין זאת בת אביך. וזה יתכן כיון במלת אך לומר אברהם היתה שרה אשתו ואחותו בת אביו. אך זו הנה אשתך בלבד ולא אחותך בת אביך. ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות ומותר לשקר מאימת מות ע"ד נשבעים להרגים ולחרמים כו':

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא. פירוש מחמת ששאלוהו על אשתו אמר אחותי היא כמו שאמר אברהם לאבימלך, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כמאמר חז"ל (בבא קמא צ"ב.) ובפרט כפי מה שכתב הרב האלשיך זללה"ה שגם לאשתו שאלו אם אשתו היא אז ודאי אמר מה להם לבדוק באנשים ובנשים אם היא אשת איש או לא ודאי כוונתם לרע ולא לטוב וירא לאמר אשתו פן יהרגוהו.

ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני וכו׳. יש להעיר דהוה ליה לכתוב לומר פן יהרגוהו דכוליה קרא כתיב בסגנון זה ויאמר כי ירא לאמר מדבר בעד יצחק. ואפשר דכתיב הכי לרמוז דעשה כן לפי שאברהם אע״ה עשה כן ואמר רק אין יראת אלקים והרגוני ונשא ק״ו מאביו ולכן נקט בלשון שאמר אביו והרגוני. וז״ש כי ירא לאמר אשתי פן יתקיים בו יהרגוני שאמר אביו אנשי המקום שאין להם יראת אלהים. ומיהו אמר פן אעפ״י שאמר אביו והרגוני ודאי כי שרה היתה יפה מאד מאד ורבקה אינה כמותה אלא טובת מראה לבד לז״א פן:

"ויאמר (יצחק) אחתי הוא (רבקה), כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני" וגו'. המעבר מלשון מדבר לנסתר ושוב למדבר תמוה, ולא ראיתי לו הסבר. (פ' תולדות תשמ"ט)

כי ירא. פועל עבר. וכן ויהי כי זקן יצחק. ותחסר מלת כי אמר פן יהרגני וכן כי הפרני אלהים:

כי טובת. בהעתק הללי טובת. ירושלמי טבת עכ"ל. ובכל הספרים מלא ונמסר עליו במסורה כ"י כל אורייתא מלא בר מן חד חסר ובפ' חיי שרה ע"פ והנערה טבת מראה נמסר עליה לית חסר בתורה וכ"כ הרמ"ה בהדיא והנערה טבת מראה חסר וא"ו ומסרים עליה לית כותיה חסר בתורה ושאר אורייתא מלא:

ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אשתי. וכן אמר בדעתו:

ויאמר אחותי הוא. כדרך אביו. אבל הפרש היה בין מעשה אברהם למעשה יצחק. כי אברהם בכניסתו למקום נלקחה שרה. אבל ביצחק לא נלקחה רבקה כלל. כי למודים היו מן אברהם. שאמר המלאך לאבימלך השב (את) אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ ז). נביא הוא ממך למד אכסני בא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו. או על עסקי אשתו ואחותו שואלין אותו. לפיכך לא נלקחה רבקה עתה לאלתר עד שנתברר לו הדבר מדעתו שאשתו היא.

פן יהרגני אבל אברהם לא היה ירא לסוף הדברים לומר אשתי היא כי היו יראים אותו מפני מלחמת אמרפל וחביריו שנצחם. אבל את יצחק לא היו יראים, לכך נתירא יצחק.

כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה וגו'. הכתוב מגיד בזה צדקת הצדיק כי אף שהבטיח לו הקב"ה כי אהיה עמך ואברכך ובודאי היה מאמין בהבטחת הקב"ה ואכן היה ירא פן יגרום החטא, וכן דרך כל הצדיקים כי אף שמאמינים באמת בהקב"ה מכל מקום על טובתם יראים שלא יגרום החטא שילקח הטובה מהם, וכאשר מצינו בשאול המלך שנפסק גדולה לו ולזרעו אחריו ועל ידי החטא נלקח ממנו ונתנו הקב"ה לריעו לדוד וכן יעקב אבינו אחר הבטחת הקב"ה, דאג פן יבוא והכני אם על בנים הכל שמא יגרום החטא כמאמר חז"ל (לשון רש"י בראשית ל"ב, י"א). ובפרט כששמע שאנשי המקום שואלין לו ולאשתו על עסק זה אמר אולי תואנה הם מבקשים לרוע לו ובמקום דשכיח הזיקא יש לחוש כמו שאמר שמואל הנביא אל הקב"ה (שמואל-א ט"ז, ב') איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר לו ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי וכו' הרי שה' בעצמו התיר לו לשנות במקום דשכיח הזיקא ולכן גם כאן אמר יצחק על רבקה אחותי היא.

אברהם אמר אחותי היא על שרה שהיתה אחיניתו ואלו יצחק אמר כך על רבקה שהיתה בת דודו (בתואל בן נחור אחי אברהם). (פ' תולדות תשנ"א)

פן יהרגני אנשי המקום על רבקה. שאינם גדורין מן הערוה ועוד:

כי טובת מראה היא ולא כתיב מאד לפי שילדה אבל קודם שילדה בפרשת חיי כתיב בה מאד.

וקצת דרוש הסבר, כיצד עשה יצחק כן בלא לומר דבר לרבקה, כפי שעשה אברהם אבינו ע"ה (לא תמיד). (פ' תולדות תשס"ה, מלון קראון פלז'ה, אילת) ור' העמק דבר על אתר.

כי טובת מראה היא. כמו שאמר אברהם כך אמר יצחק, אלא מפני המעשה שאירע לאבימלך על שרה לא לקח את רבקה:

יש מקום להניח שדור האבות ידעו אירועי קודמיהם, ואם כן קשה, כיצד זה חוזר יצחק על מעשה אביו אע"פ שזה התקבל קצת קשה הן אצל אבימלך הן אצל פרעה. (פ' תולדות תשס"ה) ור' אברבנאל על אתר.

ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח את יהודית וכו' ואת בשמת וכו' ותהין מרת רוח. הנה עשו היה פושט טלפיו והראה שלקח את יהודית אשר שמה מורה על המשכה כמו אות יו"ד שהוא מוכן לעשות ממנו כל האותיות, כי היה לה גוון שהיה לה רך לבב להיותה נמשכת אחר יצחק ורבקה. ושם בשמת מורה על ישוב הדעת כי הוא לשון מבושם ואיתא בגמ' (יומא ע"ו:) חמרא וריחני פקחין, ע"כ נאמר תיכף שבאמת לא היה כן, רק מורת רוח מלשון זקן ממרא, היינו בריח רע. וזה שתרגם אונקלוס מסרבן ומרגזן, מסרבן הוא נגד שם יהודית היינו שאין לה שום המשכות ומרגזן נגד שם בשמת שמורה על נייחא וישוב הדעת.

כי ארכו. אָמַר, מֵעַתָּה אֵין לִי לִדְאֹג, מֵאַחַר שֶׁלֹּא אֲנָסוּהָ עַד עַכְשָׁו, וְלֹא נִזְהַר לִהְיוֹת נִשְׁמָר:

ויהי כי ארכו לו שם הימים - לא נזהר מעתה כל כך שלא להתנהג עם אשתו מנהג אישות, מאחר שלא נתנו לב לגוזלה ממנו.

ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו'. לפיכך הרהר אבימלך בלבו לאמר אם באמת שאחותו היא א״כ למה אינו נושא אשה כל הזמן הארוך הזה הנה ודאי יש דברים בגו על כן וישקף אבימלך בעד החלון לראות מה טיבו ועניניו.

מצחק ב' הנה יצחק מצחק. אשר ילדה לאברהם מצחק. מלמד שהיה ישמעאל צד נשים תחת בעליהן ומזנה עמהן מה מצחק דהכא אשת איש אף התם אשת איש:

מצחק את רבקה. פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו ולדברי האומר (ב"ר פס"ד) מצחק משמש מטתו אולי שהיה באחד מהדרכים שמותר אפי' ביום כמו שתאמר לרפואה וכמו שכתב רמב"ם (הלכות דעות פ' ד') או כמעשה שהובא בש"ם (כתובות סה) דביתהו דאביי דגלית וכו' ואזל רבא וכו' כי הצדיקים יחושו לדומה דדומה דכיעור לבל יכשלו בו:

וישקף, כבר פירשנו שמושו בפסוק וישקיפו על פני סדום:

כי ארכו לו שם הימים וישקף וגו׳. ידוע בש״ר פ׳ מ״א דהשקפה בכ״מ היא לרעה והיינו כמש״כ שהיה קשה לאבימלך ישיבת יצחק בע״מ אלא שלא מצא לב להרע לו עד שמצא תואנה עליו. וזהו לשון כי ארכו לו שם הימים שלפני גדולי העיר ומנהיגיה היו הימים שלו שם ארוכים. ע״כ וישקף וגו׳:

מצחק את רבקה אשתו: מעשי געגועים שאין אדם כשר עושה עם אחותו (אך אין להאמין שהיה יצחק משמש מיטתו במקום שהיה אפשר ליושבי בית אחר או לעוברי דרך לראותו בעד החלון). מליצת מצחק את אין ענינה כמליצת מצחק ב... בא אלי (לצחק בי [למטה ל"ט י"ז]): המצחק את רעהו הוא מצחק עמו ושניהם משתעשעים; והמצחק ברעהו הוא לבדו מצחק ואין חברו מצחק, אך הוא מקבל מזה נזק, צער או בושת.

והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. אע"פ שאסור לשמש ביום וליכא למימר דבבית אפל היה שהרי ראה אותו. וי"ל דתלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי. וי"מ מפני שראה החלון סגור ביום הבין שעשאו כדי להאפיל ולשמש מטתו ומיהו תימה היאך שמש מטתו בשני רעבון וי"ל כיון שהיה לו שובע ואין יהודי אחר בעולם שיצטער עליו שרי ומהאי מעמא נמי שמש לוי כדאמרינן שיוכבד נולדה בין החומות ויוסף לא שמש אע"פ שהיה לו שובע שהיה מצטער על רעבון אחיו ובית אביו:

ויהי כי. כי בגלגל לא במקף:

כי ארכו אמר מעתה אין לי לדאג. ופי' וישקף שהניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש כי אמר מעתה אין לי לדאג לא מפני שארכו הימים השקיף או היה מצחק כי אין האורך סבת השחוק וההשקפה:

ויהי. ספר איך השגיח ה' עליו ביחוד, שהגם שארכו לו שם הימים, לא קרה לו כמו לאברהם שיקחה אבימלך רק השקיף בעד החלון חוקר עליהם ולא ערב לבו לנגוע בה. ב] יספר איך נשמר בהשגחת ה' מסכנה אחרת, שאחר שאמר אחותי היא ושהה שם ימים רבים הלא הוחזקה בחזקה שהיא אחותו ולא אשתו, (שכן הוא הדין שמי שבא לעיר אחרת ואמר זו אשתי ושהה שם שלשים יום סוקלים ושורפים על חזקה זו ואינו יכול לומר בהפך כמ"ש בקדושין) ועפ"ז היה יכול אבימלך להרגו אחר שהחזיק שהיא אחותו, וב"נ שבא על אחותו מן האם חייב מיתה, ונהרג בעד אחד ובדיין אחד בכ"ז לא נגע בו לרעה, וז"ש שהגם שארכו לו שם הימים היה בהשגחת ה' שאבימלך החזיק את יצחק לצדיק:

וישקף אבימלך מלך פלשתים וגו'. פרש"י משמש מטתו וא"ת היאך שמש מטתו ביום. וי"ל שהיה מאפיל בטליתו ומשמש. עוד י"ל כששמש מטתו היה החלון סגור ואמרי' בבית אפל מותר ומה שכתו' בעד החלון ר"ל מתוך החלון שהיה סגור הבין שהיה יצחק משמש מטתו. וא"ת היאך שמש מטתו בשנת רעבון הא אמרי' במסכת תענית וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון וי"ל דאיכא מאן דאמ' ביבמות מצות פריה ורביה בן ובת ואמ' חשוכי בנים מותרים כדי לקיים מצות פריה ורביה. עוד י"ל דליל טבילה מותר. עוד י"ל אותו רעבון של יוסף היה בכל העולם כלו אבל זה הרעב לא היה אלא בארץ ההיא:

אמר מעתה אין לי לדאוג כו'. ופירוש וישקף הניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש לכן וישקף אבימלך:

וישקף אבימלך בעד החלון. בדרך כישוף כמו בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב שהם מיני כישוף לראות למרחוק. ואם סיסרא הביטה בעד החלון שהוא כישוף מפורסם כמו החלון. ולפי שלא השיגו הדבר על בוריו חזרה לעשות כישוף אחר יותר דק. וזהו בעד האשנב שהוא חלון דק. ואמר חכמות שרותיה תענינה. להורות שאף הנשים החכמות שבמלכותם עשו כישופיהן וכולן הסכימו והשיגו מה שהשיגה אם סיסרא. וזהו אף היא תשיב אמריה לה באופן שהחכמות ואם סיסרא כלן אמרו הלא ימצאו יחלקו שלל. לפי שרואות ואינן יודעות מה רואות. וכשראו דם ואש בסיסרא והמונו. פתרו הדבר שהיה רחם רחמתים מדם בתולי הנערות ושלל צבעים רקמה. וכל זה היה שקר. אבל בזה נתקררה דעתה כאלו היה אמת. ולכן סמך מיד כן יאבדו כל אויביך ה' שיחשבו שהם נוצחים ויהיו מנוצחים כמו בסיסרא. אבל ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. בלי ספק וגמגום אלא ברור כשמש. וכן אבימלך בכישוף הזה ראה שהיא אשתו. וזהו וירא והנה יצחק מצחק שאמרו ראהו משמש מטתו. כי בכישופיו שידה ושידים הראוהו שהיה משמש מטתו. כי באופן אחר לא יצוייר זה ביצחק הצדיק. וזה ידוע באותה מלאכה שמראין השדים איש אחד בקצה הארץ אוכל או עושה מלאכה אחרת. ולכן אמר אך הנה אשתך היא. כי נתן לו סימן מהזמן וכיוצא בו. ולזה לא הכחיש יצחק אבל אמר פן אמות עליה. ולפי שהיה לו ברית עם אברהם אמר הנוגע באיש הזה:

בד"ה כי ארכו אמר מעתה כו' נ"ב ואין משיבין את הארי אבל נ"ל לפרש כי בתחילה שאמ' יצחק לאבימלך שהיא אחותו האמין לו ואח"כ שארכו לו הימים לאבימלך והיה מתמיה א"כ עד עתה למה לא נשא אשה וגם אחותו למה לא השיאה לאיש אחר בודאי לא כך הוא כדבריו וישקף אחריו וימצא כי לפרש"י הי' לו לכתוב ויהי כי ארכו לו הימים ויהי כמצחק ודוק מהרש"ל אמנם המעיין במדרש רבות בפ' זו ימצא כפירש רש"י ע"ש.

ויהי כי ארכו לו שם הימים. שעשה שם ימים הרבה, ודומה לדבר אורך ימים עולם ועד (תהלים כא ה), אורך ימים אשביעהו (שם צא טז):

שראהו משמש מטתו. דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו. ואין לומר שראה שנשקה וחבקה (קושית הרא"ם), חדא – "מצחק" כתיב, ולא נקרא "מצחק" רק משמש מטתו, כדכתיב (ר' להלן לט, יד) "הביא לנו העבד עברי לצחק בנו", ושם פירוש לתשמיש, שאמרה שרצה לשמש עמה. ועוד דקלות ראש כזה לא היה נוהג יצחק, שהרי אמרו חכמים (אבות פ"א מ"ה) 'אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו', וכל שכן בקלות ראש בחבוק ונשוק. ומה שהיה משמש מטתו ביום, דקיימא לן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (שבת פו.) תלמיד חכם מאפיל בטליתו (כ"ה ברא"ם):

ויהי כי ארכו לו שם הימים. יש אומרים אריכות הימים. וי"א ימי הקיץ שהימים ארוכים. והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.

וישקף וכו׳ ראהו משמש וכו׳ איכא למידק אמאי נקט רש״י וישקף וכו׳ הו״ל לקבוע פירושו על וירא והנה יצחק מצחק לא על וישקף ועוד טפי הול״ל מצחק משמש מיטתו ובזה היה מקצר כדרכו ומזה נ״ל שכוונת הרב לפ׳ מאי דאי׳ בזהר שלא היתה ראיה ממש אלא השקפה באצטגנינות והיינו דקאמר הרב וישקף ראהו וכו׳ כלו׳ מאחר שהשקיף באצטגנינות ראה כן דאל״כ לא הוה חזי מידי דודאי יצחק אבינו לא היה משמש מטתו ביום ומה גם בחלון פתוח חלילה ויש כמה הכרחים לפי׳ זה חדא דאל״כ יש כפל בפ׳ וישקף וכו׳ וירא היינו השקפה היינו ראיה ועוד דמאי בעד החלון היל״ל מן החלון ועוד מאי החלון בה״א הידיעה אלא ר״ל בעד החלון הידוע דהיינו אצטגנינות דומיא למאי דכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא ואפ׳ לומר דעד האידנא יצחק היה נזהר לפעול ע״י איזה שם באופן שלא יוכל אבימלך לידע באצטגנינו׳ שלו כשהיה משמש אבל עכשיו אחר שארכו הימים לא נזהר לעשות פעולתו להשמר ממנו ולכן וישקף וכו׳ ובזה מה נמלצו לחכי אמרי יושר של רש״י ז״ל בדבור דלעיל ולא נזהר להיות נשמר שנראה לשון כפול ובלא טעם והנח״י נדחק בו ע״ע ולדידן ניחא דרצה לומר לא נזהר לעשות פעולתו להיות נשמר:

ויהי כי ארכו לו שם הימים ימי תשמיש ולכך הותר לו לשמש מטתו וכן מצינו בחלקיהו הכהן אביו של ירמיהו שבא על אשתו ביום לפי שלא בא עליה מימים רבים.

ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וגו' עד והנה יצחק מצחק את רבקה וגו'. רש"י ז"ל פירש לפי שארכו הימים אמר מעתה אין לי לדאג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו וכו'. ועוד נראה כי נודע אשר ימים הרעים אף אם הם ארוכים למאוד נקראים קיצור ימים כמאמר הכתוב (תהלים ק"ב, כ"ד) ענה בדרך כחי קיצר ימי. לפי שהאדם מצפה ומחכה עת עוברם ורוצה מאוד שיתקצרו הימים האלו ויעברו בִּין יום ובִּין לילה כמאמר הכתוב (דברים כ"ח, ס"ז) בבוקר תאמר מי יתן ערב. וימי הטובה כמה שהם נקראים אריכת הימים שאדם רוצה שיתארכו הימים האלה יום לשנה והם נמשכים מיום שכולו טוב ויום שכולו ארוך, ועל כן נקראים אריכת ימים. והנה כבר כתבנו שזה שאמר יצחק אחותי היא אף שהבטיחו הקב"ה כי יהיה עמו, ירא פן יגרום החטא. ואך בראותו כי ארכו לו שם הימים שהיה לו שם אריכת ימים ימי טובה וישב בשלוה והשקט אז ראה והבין כי נתקיים הבטחת הקב"ה ולא גרם החטא למנוע ממנו הבטחת אלהיו, על כן אמר, מעתה אין לי לדאוג שלא יהרגוני כי הנה ה' אתי ושמרני בכל אשר אלך.

וישקף אבימלך ראהו משמש מטתו. קשה מנא לו. י"ל דגמיר ליה מדכתיב והנה יצחק מצחק והוא לשון ערוה כד"א לצחק בי. וקשה דאם כן היה לו לתפוש מלת מצחק ושם היה ראוי לומ' וראהו משמש מטתו ומה לו לומ' דבר זה על מלת וישקף. י"ל דרש"י אתא לטעמיה שפי' בכמה מקומות כל השקפה שבמקר' לרעה ואולי תתמה כאן מאי רעה איכא לכך הקדים רש"י ואמ' גם בכאן יש רעה שראהו משמש מטתו וזהו לשון וראהו בוי"ו יתירה כלומר ואל תתמה ללשון וישקף שהרי ראהו משמש מטתו וקשה איך היה יצחק משמש מטתו ביום. י"ל שכך אמ' חכמים תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש. ועוד קשה איך היה משמש מטתו בשני רעבון. וי"ל כדאמרי' חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשנת רעבון ואעפ"י שהיו לו יעקב ועשו מ"מ הוה ליה מחשוכי בנים הואיל ולא היה לו בת נקבה ואליבא דמאן דאמ' זכר ונקבה במסכת יבמות ומהר"ר כתב שאל השואל מנא ליה הא ואי משום מצחק היה לו להזכיר והנה יצחק מצחק ראהו משמש מטתו ונ"ל דדייק ליה מוישקף אבימלך בעד החלון ר"ל חלונו של יצחק שהשקיף שהיה סוגר חלונו והבין כי היה רוצה לשמש מטתו כי חלילה שהיה משמש במקום שיוכלו לראותו משם:

"וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון". מתרגם אונקלוס "מן חרכא", ונראה שזהו תרגום "חלון" שבבניין קבע, קשוח, שהרי את ה"צהר" שבתיבה (ו, טז) הוא מתרגם "נהור", כלו' מקור אור כלשהו, בלא להיכנס למחלוקת לטיבו של המקום אם חלון ואם אבן טובה, ואלו את "חלון התבה" (ח, ו) הוא מתרגם "כות תיבותא", שהרי זה לא יכול להיות אבן טובה, ובהכרח הוא פתח כלשהו. אך לא מצאתי מלת "כות" במילון יסטרוב. (פ' תולדות תשנ"ד)

וישקף אבימלך וגומר. רָאָהוּ מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ:

מצחק - תשמיש, כדכתיב: בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי. ובמקום אחר הוא אומר: בא אלי לשכב עמי.

את רבקה אשתו. עניני צחוק המיוחדים לאשה. ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו:

וירא ראהו שהיה משמש מטתו. דאל"כ איך ידע מאותו צחוק שהיא אשתו אבל עדיין לא ידעתי מאין הוציא שהיה משמש מטתו דילמא נישוק וגיפוף וכיוצ' בהן היה אבל ליכא לאקשויי היאך היה משמש מטתו ביום והלא ישראל קדושי' הם ואין משמשין מטותיהן ביום כדפריך בשבת פרק רבי עקיבא והיאך היה יכול לשמש מטתו בזמן הרעב אפילו בלילה הא כתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ודרז"ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון משום דאיכא למימר בבית אפל הוה כדמשני התם בבית אפל מותר א"נ מאפיל בטליתו הוה דאמ' רבא ת"ח מאפיל בטליתו ומותר ומשום רעב ליכא מאחר שבגרר שבא יצחק שם לא היה בו רעב דטעמא מאי אסרו בזמן הרעב משום דאין ראוי להיות כל העולם בצער והוא במנוחה ובאותו מקום כולהו במנוחה הוו:

שראהו משמש מטתו. דאל"כ מנא ידע דאשתו היתה. וצ"ע דלמא גפוף ונשוק ראה. [רא"ם]: נראה דדייק תיבת אשתו מיותר הוא מלמד שהיה מצחק מעשה אשתו דהיינו שימוש. ומה שפירש רש"י על ישקף ולא על וירא דלא תימא שראהו ממש משמש דחלילה לצדיק כמותו להניח חלון פתוח אלא שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך וזהו וישקף ר"ל השגחה והבנה בעד החלון ר"ל כנגד החלון כמו כל בעד שבמקרא. [נח"י] ועיי"ש שסותר דברי הרא"ם:

וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. אין השקפה אלא מלמעלה למטה, וכבר דרשנו בוישקף על פני סדום (בראשית יט כח):

וישקף אבימלך, בעד החלון י״‎מ לא שהיה החלון פתוח אלא שמתוך שהיה נעול הבין אבימלך המעשה שכן בבית אפל מותר לשמש אפילו ביום ולפי שלא היה רעב רק בארץ ההיא לבדה הותר לו תשמיש.

ואצל עזרא ציון מלמד ז"ל - חלון. (פ' תולדות תשנ"ה)

וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא"כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר הלילה אמר הורה גבר (איוב ג ג), שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה', וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח, וכל כך למה, אמרו רבותינו שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הלכך במקום אופל מותר:

וירא והנה יצחק מצחק צחוק שלפני הבעילה כדכתיב הביא לנו איש עברי לצחק בנו ואחריו כתיב לשכב עמי. ואין לומר שראהו בועל שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום.

רש"י ד"ה וישקף אבימלך, שראהו וכו'. קצת תמוה שאין רש"י מזכיר גם כאן "כל השקפה (שבמקרא) לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך" וכו', כמו שכתב למעלה (יח, טז' ד"ה וישקיפו), וראה מה שכתבתי שם. (פ' תולדות תשמ"ח)

וראה דברי שפתי חכמים (אות ק) כאן וישקף - השגחה והבנה. (פ' תולדות תש"ס)

עכ"פ מאד קשה לתאר שיצחק ורבקה נהגו בחוסר צניעות. לכאורה הרבה יותר פשוט לומר שראם נוהגים כמנהג בעל ואשתו. (פ' תולדות תשס"ו) וכן בחזקוני.

ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. יובן בס"ד אם הקב"ה רוצה לשלוח לאדם ריוח אלף זהובים אם ישלחם לו בפעם אחת ישמח שמחה אחת אבל אם ישלחם לו בשנים ושלשה פעמי' כל פעם שירויח ישמח גם מאחר שתבא לו בהדרגות לא תהו ביה אינשי כ"כ וכאן אמר ויגדל האיש ואל תחשוב שבאה לו בתכיפה אחת אלא וילך הלוך וגדל בהדרגות עד כי גדל מאד ותחלה ויהי לו מקנה צאן ואח"כ מקנה בקר ואח"ך ועבודה רבה מכל מין ומין ולכן היתה סיבה שויקנאו אותו פלשתים שאם היו רואים שבאה לו הצלחתו בפעם א' לא היו מתקנאים כי היו מתנחמים בדעתם ואומרים כמו שפעם אחת הרויח כ"כ ממון כן אפשר שבפעם אחת יפסיד אבל אחר שראו שבאו לו בהדרגות שבכל פעם שעוסק מרויח א"כ זה הוראה שמזלו תמיד הוא מצליח ולכן נתקנאו בו:

וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וגו' שמות כשמות גו'. יש להבין מאי משמיענו בזה תוה"ק שקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו. ובהעיר לב י"ל. דידוע שכוונת אבותינו הק' ז"ל בחפירות הבארות היה רק להמשיך התגלות אלהותו ית' ברב טוב ושפע טובה ורחבה והנהגה ישרה בכל העולמות ע"י חסדים טובים ורחמים רבים מים זכים ונובעים חכמות נפלאות. והנה אאע"ה פעל ועשה בחפירות הבארות המשכות והתגלות אלהותו ית'. ע"י מדתו מדת החסד. גם המשיך רב חסד ורחמים רבים לכל העולמות. ע"י צירופי אותיות התורה והם הם השמות אשר קרא להבארות. ויצחק אע"ה חפר ג"כ הבארות להמשיך התגלות אלהותו ית' וחסדים טובים ע"י מדתו מדת הצימצום כנודע. להיות בסוד גומל חסדים טובים. כמבואר למעלה פ' וירא. ואם הי' קורא להבארות שמות אחרים ע"י צירופי אותיות אחרים היו אז מתנהגים ע"י מדתו מדת הגבורה בעצמותה לבדה. אשר לזה התחכם וקרא להם שמות באותן הצירופי אותיות ממש שקרא להן אביו. היינו שיהיו בחי' כלים להמשיך רב חסד ורחמים רבים וגדולים ויוכלו לקבל ע"י מדתו מדת הצמצום בסוד גומל חסדים טובים. היינו להיותם טובי' והבן:

וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וגו' שמות כשמות גו'. יש להבין מאי משמיענו בזה תוה"ק שקרא להן שמות כשמות שקרא להן אביו. ובהעיר לב י"ל. דידוע שכוונת אבותינו הק' ז"ל בחפירות הבארות היה רק להמשיך התגלות אלהותו ית' ברב טוב ושפע טובה ורחבה והנהגה ישרה בכל העולמות ע"י חסדים טובים ורחמים רבים מים זכים ונובעים חכמות נפלאות. והנה אאע"ה פעל ועשה בחפירות הבארות המשכות והתגלות אלהותו ית'. ע"י מדתו מדת החסד. גם המשיך רב חסד ורחמים רבים לכל העולמות. ע"י צירופי אותיות התורה והם הם השמות אשר קרא להבארות. ויצחק אע"ה חפר ג"כ הבארות להמשיך התגלות אלהותו ית' וחסדים טובים ע"י מדתו מדת הצימצום כנודע. להיות בסוד גומל חסדים טובים. כמבואר למעלה פ' וירא. ואם הי' קורא להבארות שמות אחרים ע"י צירופי אותיות אחרים היו אז מתנהגים ע"י מדתו מדת הגבורה בעצמותה לבדה. אשר לזה התחכם וקרא להם שמות באותן הצירופי אותיות ממש שקרא להן אביו. היינו שיהיו בחי' כלים להמשיך רב חסד ורחמים רבים וגדולים ויוכלו לקבל ע"י מדתו מדת הצמצום בסוד גומל חסדים טובים. היינו להיותם טובי' והבן:

אך הנה אשתך, פירושו אבל, וכן אך את שבתותי תשמורו (שמות ל"א) אך אם יום או יומים (שם כ"א) והדומים להם, כלומר איננה אחותך כמו שאמרת כי אתה מצחק עמה ואין אדם מצחק עם אחותו.

אך הנה אשתך היא. בברור שהיא אשתך ולא זולת ואמר אך שאין לו לומר כמו שאמר אברהם וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו׳. דזה ידע אבימלך דבת הגר לא היה יצחק נושא לאשה כי לגבי יצחק היתה נידונית כשפחה ולא ישא בת שפחה וא״כ היא אך אשה ולא אחות:

אך הנה אשתך היא: בודאי אשתך היא, והוא נאמר דרך אומדן הדעת (למעלה כ' י"א), כי כן שפט אבימלך כי ודאי אם היתה אחותו, לא היה מצחק עמה, אעפ"י שלא שמע שקראה אשתו.

אמרת אחתי הוא. הוא כתיב בוא"ו כמ"ש בפ' לך לך גבי ומלך בלע היא:

ויקרא ויאמר אך הנה אשתך היא, ר"ל אני מבטל החזקה שהחזקת אותה שהיא אחותך ואני מחזיק שאשתך היא ורק אשאלך איך אמרת אחותי היא, והנה אברהם התנצל בג' טענות. א] שבאמת אחותו בת אביו היא וזה לא היה ביצחק. ב] שכן אומר בכ"מ בראשית בואו שאינו מכיר אנשי המקום, וזה לא יכול יצחק לומר ג"כ, כי כבר ארכו לו שם הימים, לא נשאר לפניו רק טענה הג' כי אמרתי פן אמות עליה:

ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך. לשון מיעוט, כלומר מיעטת עצמך מדוברי אמת:

ויקרא אבימלך ליצחק. לדעת על מה אמר אחותי היא.

ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא וגו' עד כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם. לדקדק לשון אחד העם וגם מה אמר והבאת עלינו אשם הלא בני נח אינן ערבין זה בזה. ועל הרשע שקלקל עליו האשם ולא על האחר. ואכן כי הנה לכאורה לפי שכל אנושי היה ליצחק להודיע הדבר על כל פנים לאבימלך שאשתו היא שלא יכשל הוא ח"ו באשת איש ובודאי המלך עצמו לא יעשה זאת לצוד האשה מתחת בעלה ואותו יהרג. ועוד, כי אבימלך מלך כשר היה כידוע (פסיקתא זוטא כ', ט"ו). ואמנם יצחק היה סבור בדעתו כי אין צריך להודיע זאת לאבימלך כי כבר הוא יודע מזה ממעשה דאברהם שמחמת הפחד והיראה אומרים אחותם היא, והאמת אשר אשתם היא. ועל כן לא אמר אבימלך, כי אם כמעט שכב אחד העם את אשתך, כי אני בודאי הייתי נזהר בזה שידעתיהו מכבר ואולם אם ישכב אחד מן העם הפשוטים שאין יודעין ואז והבאת אלינו אשם כי אנחנו לא היינו עושין בו משפט ובן נח מוזהר על הדינין וחייב מיתה אם אינו עושה הדין כראוי ואפילו אם הוא שוגג שאינו יודע כלל מזה (כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (הלכות מלכים סוף פרק ט' ופרק י' הלכה א')).

"פן אמות עליה". יש לשאול, והרי ג"ע הוא מן הדברים שביהרג ואל יעבור. ואולי צריך לומר שיצחק סבר, שאין זה ג"ע מצדו, ועל כן היה נכון להציל חייו בדרך זו. ועכ"פ צ"ע. (פ' תולדות תשמ"ח) ועוד: גם אם היה נהרג לא היה מונע לקיחתה.

ואיך אמרת, ולא היה זה אבימלך שהיה בימי אברהם כי אלו היה הוא לא היה שואלו איך אמרת כי כבר ידע בענין שרה, אבל מלכי ארץ פלשתים היו נקראים אבימלך ברוב, כמו שרוב מלכי מצרים היו נקראים פרעה:

ויאמר אליו יצחק. בזקף קטן:

הנה. כלומר הנה נמצא מתוך מעשיך שאשתך היא:

ואיך אמרת אחותי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה. כלומר בשבילה, כמו שאמר אביו:

או יובן בס"ד דרך רמז ויגדל האי"ש גימ' שט"ו ניצוצין ע"ה שהם ז"פ אד"ם שצריך בירור ותיקון וכל ניצוץ וניצוץ מהם וילך הלוך וגדל עד כי גדל מא"ד אותיות אד"ם שנתגדל להיות בחי' אד"ם שלם או מא"ד ד"ת "אדם "דוד "משיח ששלשה אלה הם כלולים זה בזה ובתיקון ניצוצי הקדושה יגדלו גם הם ויבא משיח צדקנו לגאלנו במהרה בימינו אכי"ר וזהו עד כי גדל מא"ד אדם דוד משיח:

אתה עתה ברוך ה'. דיבר עמו בחכמת הפאליטיק. דבתחילה כתוב ויקנאו אותו פלשתים, דהיינו המון העם מאנשי המדינה ואמר לו אבימלך דהוא המלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ועתה כשבא אליו אמר לו שכל כוונתו בשלחו אותו היה רק לטובתו של יצחק שלא יקנאו בו המון העם ויגזלו ממנו כל אשר לו, וזהו שאמר וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום כי השילוח היה רק לטובתך. אתה עתה ברוך ה', כאומר כעת אשר אתה מרוחק מהפלשתים ההמוניים אתה ברוך ה' כלומר איש מוצלח בברכות ה' ואם היית בתוכם מי יודע מה שהיו עושים לך בקנאתם שהיו שודדים ושוללים כל אשר לך. גם יש לומר דבתחילה אמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, אמר לו שכל העשירות שלך הכל הוא ממנו כלומר מהפלשתים, וז"ל המדרש כל העצמות הוא ממנו וכוונתו למה שכתבנו. ומעשה אבות סימן לבנים דבגלות יטענו המצריים על הישראל כי כל הממון שיש לישראל הכל הוא משלהם. וזהו שאמר לו אתה עתה ברוך ה', דכעת שאתה רחוק מהפלשתים ורחוק מאדם העיר והצלחתך הולך וגדול רואים כולם שאתה ברוך ה' וה' מצליח אותך וכל אשר לך מברכות ה' המה ולא הגיעו לך חלילה במרמה מן הפלשתים כאשר סברנו מקודם וכעת אנחנו מודים:

אחד העם. הַמְיֻחָד בָּעָם, זֶה הַמֶּלֶךְ:

ויאמר מה זאת עשית לנו וגו'. כתיב באבימלך עשית לנו לשון רבים, וכן אמר אבימלך לאברהם (כט) מה עשית לנו וגו', ופרעה אמר לאברהם מה זאת עשית לי. לשון יחיד, ובספר תולדות יצחק כתב בהיתר ספק זה, לפי שהמצריים שטופי זימה ע״כ אין חילוק שם אם אמר אחותי היא או אשתי היא עכ״פ היו מזנים בה, אבל לי לבד חטאת כי אני מלך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, על כן היה לך להגיד לי האמת, אבל אבימלך אמר לנו לכלנו חטאת כי אני ועמי כולם צדיקים, ולא היו נוגעים בה כלל אלו הגדת האמת.

כמעט שכב אחד העם. הוא המלך היחיד בעמו שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיא לו את אחותך:

אחד העם ב' דין ואידך כי בא אחד העם. והתם איירי בדוד המלך כשלקח החנית מראשותיו של שאול מה התם איירי במלך אף הכא אמר בשביל עצמו שהוא המלך:

כמעט שכב, כלומר קרוב היה הדבר לשכב אחד מן העם את אשתך אחר שאתה אמרת כי אחותך היא, לא היו חושבים עון בדבר הזה, והיית מביא עלינו אשם בדבר הזה כי כולנו היינו לוקים בעבורך כי אתה גדול ואהוב לאל, וכן כמעט נטיו רגלי (תהילים ע״ג:ב׳) קרוב הייתי לנטות רגלי.

מה זאת וגו׳. לא קיבל דברי יצחק וכי בשביל שהוא בספק סכנה יביא אשם של סכנה עליהם.

אחד העם: אבל המלך עצמו לא היה נכשל בזה, אם להיותו זקן, ואם כי כבר נכוה כשלקח את שרה; ונראה כי לפיכך לא האמין ליצחק כשאמר אחותי היא ודיקדק אחריו עד שעלתה בידו לראותו מצחק עמה.

מה זאת. הזי"ן דגושה:

המיוחד שבעם זה המלך. דאל"כ והבאת עליו אשם מיבעי ליה:

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו. ר"ל שיאמר איש שקר מפני חשש ספק סכנה הוא רק אם לא יירא שע"י השקר שלו יהיה סכנה ודאית, אבל הלא ע"י שקר זה היא סכנה ודאית, כי כמעט שכב אחד העם את אשתך שזה כדבר ודאי שעז"א כמעט, ואיך להנצל מספק נכנסת בודאי סכנה, ולא תאמר ששכיבת אחד לא יחשב בעיניך סכנת נפשות, הלא עי"כ והבאת עלינו אשםוהיית מביא אשם על הכלל שיקצוף ה' עליהם, כמו שהיה ע"י לקיחת שרה שא"ל מות תמות אתה וכל אשר לך:

כמעט שכב אחד העם את אשתך וגו'. מכלל דלא שכב אף כמעט לא נשחט מכלל דלא נשחט לכן צריך לומ' כדפרש"י:

המיוחד בעם זה המלך. דרש"י דייק מדכתיב והבאת עלינו אשם ואי קאי אמלך אתי שפיר דהא גבי מלך נמי מצינו לשון רבים וכן גבי אדם חשוב וק"ל: נ"ל דדייק מדהל"ל אחד בסגו"ל תחת האל"ף ולא בפת"ח וכן פי' (להלן מט טז) בפסוק דן ידין עמו כאחד. [נח"י]:

מה זאת עשית לנו יש בכאן ספק למה אמר אבימלך ליצחק בלשון רבים מה זאת עשית לנו והבאת עלינו אשם וכן אמר אבימלך לאברהם מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה ופרעה אמר לאברהם בלשון יחיד ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. התשובה מצריים היו שטופין בזמה ולכן אמר איני מתרעם עליך בעבור עמי אשר במצרים כי אין הפרש בין שהיית אומר אשתי היא או אחותי היא אבל אני מתרעם עליך ממני שאני מלך ולי לבד חטאת באמרך אחותי היא השופט כל הארץ לא יעשה משפט אבל אבימלך אמר אני ועמי צדיקים לכולנו חטאת שאם היית אומר אשתי היא היו יראים מהש"י לנגוע אליה ולזה אמר גם כן אבימלך לאברהם מה עשית לנו לכולנו חטאת ובפרט מה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה שכולם צדיקים ולכן ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו שאמר פרעה לא יועיל כרוז לומר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת שישימו נפשם בכפם על הזמה אבל אבימלך אמר לאברהם הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב וכן ליצחק הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת ויזרע יצחק בארץ ההיא:

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו. להחטיאנו:

כבר הבאת אשם. ואין לומר "והבאת אשם" לשון עתיד, שהרי מיד כששכב בא האשם, שעם השכיבה בא האשם, ולפיכך אם שכב – כבר הבאת אשם בשעת שכיבה:

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך. מה אחד. המיוחד שבעם הוא המלך.

אחד העם המיוחד וכו׳ נ״ל דכוונתו מדקאמר בבירור כמעט שכב ומצי למימר יצחק מנא לך דילמא לא היא ומעולם לא היה עולה על דעת שום נברא כך לכך מפ׳ דעליה דידיה קאמ׳ כן נ״ל כי מ״ש הרא״ם ז״ל מדכתיב והבאת עלינו ולא כתיב עליו דחוק טפי ומ״ש הנח״י מדכתיב אחד בפת״ח ולא אחד בסגו״ל עמו הס״ד כך משפטו כי א׳ בפת״ח הוא סמוך ובסגו״ל מוכרת:

כמעט שכב אחד העם את אשתך, רצונו לומר: זה הדבר הקל יותר שהיה קורה לך אם לא היו הורגים אותך.

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו וגו'. יש לרמז כאן סוד עתיק. דהנה ידוע שיש נחל עליון ונחל תחתון. נחל עליון הוא בסוד ר"ת נ"וצר ח"סד ל"אלפים. סוד מזלא עילאה קדישא. ונחל תחתון הוא בסוד בחי' נ"פשנו ח"כתה ל"ה'. היינו ע"י שנפשות ישראל מתאוים בתשוקה רבה ודביקות גדול להש"י ב"ה וב"ש אזי מאתערותא דלתתא זו מעוררים עליהם הנחל העליון בחי' נ"וצר ח"סד ל"אלפים להשפיע להם רב טוב וברכות ישועו' וחסדים עליונים. וזהו כנחלים נטיו. היינו שהם נוטים זה לזה. והם בסוד תרין מזלין נוצר ונקה. והבן: ועפ"ז י"ל ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ר"ל בבחי' נ"פשינו ח"כתה ל"ה' שהוא מיין נוקבי' אתערותא דלתתא וימצאו שם. היינו שעשו מציאות והנהגה שם. ב"א"ר מ"י"ם ח"י"י"ם. ר"ת גימ' נו"ן. ר"ל נש"ב. ואותיות האמצעיים הם ג' יודין וא' מספר א"ל והמה ג' יודי"ן וא' של שם הק' ס"ג. שהוא הנשמה לכל העולמות. ר"ל שתפרו ופעלו התגלות אלהותו ית' בבחי' נחל התחתון ע"י נש"ב. ושם הק' א"ל שבשם הק' ס"ג. ועל ידי זה להמתיק הס"ת של הג' תיבות. בא"ר מ"ים ח"יים. הנ"ל שהוא מספר פ"ר דינין. וכ"ז הוא ע"י עבדי יצחק כדי להמתיק דינין בשורשם. והמשכיל יבין כל זה:

אחד העם כפשוטו אחד מן העם הן גדול הן קטן כמו כי בא אחד העם דשמואל.

אחד העם דמיחד בעמא זה המלך. קשה מנא לו תאמר אחד העם כפשוטו. י"ל לפי שנאמר אחריו והבאת עלינו אשם וזה דבר תימא שבשביל אחד העם יבא אשם על כולם ע"כ פי' זה המלך שהוא גדול שבכולם ועל עונו יהו נתפשין כל אנשי הדור ושפיר קאמ' והבאת עלינו אשם:

רש"י ד"ה אחד העם, המיוחד בעם וכו'. והוא כתרגום אונקלוס, ובלא להזכירו, וזה שכיח למדי. (פ' תולדות תשנ"ט)

והבאת עלינו אשם. אִם שָׁכַב כְּבָר, הֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:

ותירוץ זה אינו מספיק, שהרי אנו רואין שהמצרים אע״פ שהם שטופי זימה הרי לא נגעו בה אלא אמרו הגונה זו למלך שנאמר ויהללו אותה אל פרעה ונ״ל לפי שהמצרים אחיהם של כושים והם שחורים, לא הורגלו באשה יפה כמו שפירש״י פר' לך לך (יב יא) מסתמא שאינן שולחים יד באשה יפה, וראינו שכן הוא שהרי כאשר ראו את שרה אמרו ביניהם הגונה זו למלך, א״כ לא רצו ליקח מה שאינו ראוי להם, ואם כן יפה אמר פרעה מה זאת עשית לי, אבל לא לעמי, כי בין כך ובין כך לא היו נוגעים בה, כי מיראת המלכות ודאי לא יגעו בדבר הראוי למלך לבד ולא להם. אבל עמו של אבימלך לא היו שחורים והורגלו בנשים יפות ואין מורא מלכות עליהם בדבר הזה והכל שולחים יד באשה יפה פנויה א״כ לנו לכלנו חטאת. וראייה לזה שהרי אצל אבימלך לא נאמר ויהללו אותה אל אבימלך לאמר הגונה זו אליו, ודאי בענין כזה העם כמלך, לכך אמר מה זאת עשית לנו. ומ״ש פרעה הנה אשתך קח ולך. לפי שחשש שאחר שפטרה המלך מביתו יאמרו שלא חפץ בה המלך וישלחו בה יד, משא״כ באבימלך, כי דוקא המצרים היו שטופי זימה.

והבאת עלינו אשם. ובזה כמעט הבאת עלינו אשם ועונש ואמר עלינו כי כשילקה גדול הדור ירבה היזק לחוסים בצלו:

ואמר כמעט שכב אחד העם. שהיו נכנסים לבית יצחק גדולי ועשירי העיר וכאשר רגילים בביתו יוכל להיות שישכב. ע״כ אמר.

אחד העם: אחד מהעם, יהיה מי שיהיה. אחד בסמיכותו אחד, ויבוא בצורת הסמיכות כאשר תחסר אחריו המ"ם, כמו אחד השיחים (ברא' כ"א ט"ו) על אחד ההרים (שם כ"כ ב') אחד הרקים (ש"ב ו' כ') ולפעמים גם במ"ם, כמו כאחד ממנו (ברא' ג' כ"ג) או אל אחד מבניו (ויקרא י"ג ב').

אם שכב כבר הבאת עלינו אשם. נרא' שבספר החומש שבידו היתה מלת והבאת מלעיל שפירושה כבר הבאת ולפיכך הוכרח לפרש אם שכב כבר הבאת עלינו אשם:

אם שכב כבר הבאת אשם עלינו. אי אפשר לפרשו לשון עתיד דהא אמר שכב שהוא עבר ועוד דהא צוה להכריז שהיא אשתו וממילא לא ישכבו אצלה. [נח"י]:

כמעט שכב אחד העם את אשתך. כלומר המיוחד שבעם, והוא המלך, אמר ברמז על עצמו. כל אחד שהאל"ף פתוחה הרי הוא נתלה על תיבה הבאה סמוכה לו, וכל שהאל"ף בסגו"ל הרי הוא עומד על עצמו:

והבאת עלינו אשם. שהאשם בא על מעילת השוגג. אבל באברהם כתיב כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (בראשית כ ט). כי באברהם פשע. דכתיב וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה (שם שם ב). אבל רבקה לא לקחה לאלתר. והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות. והוא שוגג בדבר. כי בחזקת פנויה היה משדך עליה. לכך נאמר אשם.

והבאת עלינו אשם על ידי השבועה אם תשקור לי ולניני ולנכדי שכן חייבים אשם על עברת שבועה כמו שמצינו גבי כפר ונשבע והודה.

רש"י ד"ה והבאת עלינו אשם, אם שכב כבר, הבאת אשם עלינו. ע"כ. מעניינת רגישותו היתרה של אבימלך לאיסור אשת איש, בעוד שלשפיכות דמים לשם זה לא היתה - לפחות לדעת יצחק - כלל. ומכל מקום קשה, למה אין רש"י מבין לשון הכתוב Conjuctive, כלו' לשון אלו - אלו היה שוכב, כי אז הבאת אשם. (פ' תולדות תשמ"ט)

והבאת עלינו אשם: עונש על כל האומה. כי לארץ לא יכופר כשאין עושים דין בחוטאים, וכאן לא היה אפשר לעשות דין מאחר שלא היה החטא נודע.

והבאת עלינו אשם. שהאשם בא על המעילות ועל השוגג, והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות ונמצא שוגג עליה, כי בחזקת פנויה הי' ששידך עליה:

והבאת: עבר (עיין אוהב גר עמוד 40) אך המילה מלרע בעבור העי"ן שאחריה כמו ונחה עליו (ישעיה י"א ב') ורעה עינך (דברים ט"ו ט').

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כו'. נקדים מ"ש בפ' עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. גם מ"ש בשרו מיום אל יום ישועתו. כי כל ענין אריכות הגלות הזה האחרון אשר הוא כבר ראו הצדיקים הקדמונים כמ"ש בזוה"ק בכה רשב"י ואמר ווי דגלותא אתמשך כולי האי. לכן לפי גודל הצער שהיה להם מגלות השכינה זכו לראות תיכף הישועות ונחמות אשר נבאו הנביאים. כמו שהביא בס' עמק המלך המעשה של ר' אברהם הלוי שראה דמות אשה אבילה וראשה חפוי ונצטער מאד וראה אותה תיכף בבגדי ישע ושמחה. וזה בשרו מיום אל יום ישועתו. כביכול תבשרו להש"י ב"ה כי מהר יצמיח ישועתו כי כל העת אשר עבר עלינו יום אל יום אנו קרובים יותר להגאולה. ואז ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר כו' כמבואר במד"ר. וז"ש ג"כ ותשחק ליום אחרון. שהצדיקים מביאים השמחה לפני הש"י מה שיהיה ביום אחרון בגאולה העתידה במהרה. ובזה פרשנו לעיל בפ' לך לך כו' כי אל הארץ אשר אראך. ר"ל אראה לך הארציו' לתאוות הרשעי' שהולכים אחר שרירות לבם כמ"ש והכנעני אז בארץ רומז למדות הרעות. ואחד היה אברהם שהיה מכיר בגדולת הבורא וכל דורו היו מכעיסים הבורא בתעלוליהם. וז"ש ויעבר אברם בארץ עד מקום שכ"ם. ר"ת "שם "כבוד "מלכותו. עד אלו'ן גימט' אלהי"ם מור"ה רומז לזמן הגלות מ"ר ו"ה. מ"ר גימט' עמלק כי הוא עשה הפירוד בשם הוי' יד על כס י"ה. וכאשר יהיה הגאולה ב"ב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואז יתהפך תיבת מ"ר לתיבת ר"ם כמ"ש רם על כל גוים ה'. ולזה כאשר ראה א"א כובד הגלות נצטער עד למאד על צער גלות השכינה. ולזה הראה לו הש"י תיכף הגאולה אשר יהיה באחרית הימים כמ"ש לזרעך נתתי כו' פי' כל עיקר הבטחתי לתת לך את ארץ ישראל זה יקוים בסוף כאשר יהי' הגאולה שלימה. וז"פ עקב אשר שמע אברהם בקולי כו' כמ"ש והיה עקב תשמעון כו' בעוקבא דמשיחא אז תשמעו ותבינו כי יקוים כל ההבטחות והישועות. וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. פי' כל התורה ומצות שעשה א"א היה הכל בבחי' זו לאוקמי שכינתא מעפרא ואז יזכה לראות שמחת הבורא בעקב ובסוף ב"ב. וזה פי' הפ' בישעיה נ"א. שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם כו' כי אחד קראתיו ואברכהו כו' כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה. סמיכת הפסוקים הללו. שהיה הנביא מוכיח אותם מדוע אינכם שמים על לבבכם לצער גלות השכינה. וז"ש הביטו אל אברהם אביכם כי היה הראשון אשר ראה כובד הגלות ונצטער למאד לכן זכה לראות תיכף בנחמתה כמ"ש כי נחם ה' ציון וכו'. וז"ש כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה תיכף בנחמתה. כמ"ש עמו אנכי בצרה כו' אורך ימים אשביעהו ואראהו תיכף בישועתי. וזה היה ענין דוד המע"ה שאמר יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'. שיבא שמחה כביכול בהבורא ב"ה כמ"ש יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ואז יהיה כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו לכן אחר כל השירות ותשבחות שאמר דוד לפני הש"י. כל זה אינו שוה לו. משל למה"ד למלך שנשבה בבית האסורים ובא אחר וספר ומפאר גודל ממשלתו. לא היה לו בזה שום קורת רוח יען כי עתה הוא במאסר. אך רק זהו רצונו לנחמו כי מהר ישוב לביתו ולמקום מנוחתו. בזה יערב עליו שיחו. וז"פ בתפלת של שחרית בשבת. ביום השביעי שמך מלכנו יתקדש כו'. יען כי בשבת עכ"פ כל איש מבנ"י יש לו פנאי להתישב בדבר לשום מגמתו על צער גלות השכינה ולהיות מצפה ומיחל לישועתו ית"ש שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בכל העולמות. וז"ש ויום השביעי משבח ואומר כו'. כי כל יום ויום היום גופו נותן הודאה להבורא על המצות ומעש"ט שעשו בנ"י נ"ר למעלה אכן ביום השבת היא הודאה למעלה בגודל מעלת בנ"י ביום השבת שהם מצפיסעל הגאולה לאוקמי שכינתא מעפרא. ובזה פרשנו בפ' זו. וידו אוחזת בעקב עשו. יד"ו אותיות יו"ד רמז לעולם המחשבה כי בי"ה ה' צור עולמים עוה"ז נברא בה' ועוה"ב נברא ביו"ד. לכן יעקב אבינו ע"ה היה כל מחשבותיו על העקב מה שיהיה בסוף הגאולה שלימה ואז יתבטל לגמרי כחו של עשו כמ"ש ויותר יעקב לבדו. וזהו וידו הוא כח מחשבתו היתה אוחזת בעקב עשו להעביר הזדון מן הארץ. ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך. ובזה יש להבין בפ' לך לך דכתיב ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. לכאורה יש להתבונן מפני מה רק עתה בנה המזבח.ולא בנה תיכף כשנראה אליו. ולפי דברינו ניחא. כי על זאת היתה כל שמחתו כי עתה נודע לו כי הוא אוהב נאמן להבורא ב"ה בבחי' צי"ע אשר מתחלת בריאת עולם צפה הש"י שיהיה צדיק בכל דור כמ"ש חנון ורחום וצדיק. וא"א ע"ה נקרא זרוע ימין כמ"ש נאום ה' לאדוני שב לימיני כמ"ש בזוה"ק לכן כאשר הבטיח לו הש"י לזרעך נתתי כו' ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. פי' שהי' מראה לו הגאולה העתידה ושמחת הבורא שיהיה אז כמ"ש ומשמחתך ששמחת בו. ועד עתה לא נחה ושקטה דעתו מגודל הצער מגלות השכינה וממורת רוח ממעשים הרעים המכעיסים אותו ית"ש עד אשר הראה לו הגאולה ב"ב נזכה לראות בישועתו.אמן:

ויהי לו צאן ובקר וכו' ועבדים ושפחות וכו'. לכאורה י"ל למה הפסיק הפסוק בין חמורים לגמלים ואתונות בעבדים ושפחות כי חמורים וגמלים ואתונות מין אחד הם ויובן בס"ד דלפי פשט הפסוק שפרעה נתן לו כל זה אפשר לומד שהפסוק נקט כסדר נתינת פרעה שנתן לו תחלה צאן וכקר ואח"כ חמורים ואח"ך עבדים ושפחות ואח"ך גמלים ואתונות ואמנם צריך לזה טעם למה עשה פרעה כן ויובן בס"ד דהנה דרך הטבע הוא שאם האדם עשה איזה נחת רוח לעשיר אחד ומצפה ממנו מתנה בשביל זה וקראו העשיר ונתן לו אלף גרוש והלך לו המקבל ואח"ך קרא אותו והוסיף לו עוד מאה גרוש הנה זאת המאה ישמח בה יותר מן האלף יען כי זאת באה לו בהיסח הדעת שנתייאש ממנה מאחר שכבר נתן לו אלף חשב שלא יתן עוד כלום וקודם שנתן לו האלף אפ' זה לחשוב בדעתו שיתן לו שני אלפים אבל אחד שכבר נתן תו אין לו לחשוב בדעתו שיקבל עוד וא"כ כפי הטבע צריך שישמח זה במאה יותר מן האלף כי כל דבר הבא בהיסח הדעת ישמח בו האדם הרבה. והנה לפי פשט הפסוק שפרעה נתן לו זה אפשר שפרעה רצה לשמח את אברהם במתנתו יותר ע"י שיקבלם בהיסח הדעת כי הנה בלקחו את שרה ידע שודאי צריך ליתן לו פרעה מתנה והנה מן הדרך הוא שצריך לשלוח מקודם עבדים ושפחות שהם יקרים יותר כי הם מין חי מדבר ואח"ך ישלח לו מין בהמה טמאה שהם יקרים בדמים יותר מן בהמה טהורה והוא מה עשה שלח לו מקודם צאן וכקר כדי שבזה אז יבין אברהם שלא ישלח לו עוד לא עבדים ושפחות ולא מין בהמה טמאה שאם בדעתו לשלוח מאלו היה שולח מאלו בראשונה וממילא מתייאש מאלו המינים ואח"ך מה עשה שלח לו חמורים שהם בהמה טמאה והנה כשהביאו לו החמורים באו לו בהיסח הדעת וא"כ מן הטבע צריך לשמוח בהם הרבה אבל אם היה עושה להפך שהיה שולח לו החמורים תחלה ואח"ך צאן ובקר אזי הצאן והבקר לא נחשבים אצלו בהיסח הדעת כי זה אפשר לחשוב בדעתו גם בעת ששלח לו החמורים שישלח אח"ך צאן ובקר ג"כ ויאמר בדעתו ששלח תחלה החמורים שהם יקרים יותר ואח"כ ישלח צאן ובקר ג"כ ומן הדרך הוא לשלוח כל מין ומין בפני עצמו ולא הכל בבת אחת וא"כ מאחר שיש לו נחשוב בדעתו שאפשר שישלח לו מאלו אין חשיבי לגבי דידיה היסח הדעת אבל כששלח מקודם הצאן ובקר יתייאש מן החמורים ומן העבדים כי יאמר אם רצונו לשלוח לי מאלו היה שולח מאלו בראשונה כי כל דבר יקר שולחים בראשונה והנה אחר ששלח לו החמורים הנה השתא יש לו מקום לחשוב שאפשר שישלח לו אתונות וגמלים ג"כ שהם ג"כ בכלל בהמה טמאה ויתרץ בדעתו מה שלא שלח לי אלו קודם הצאן ובקר אפשר שירצה להקדים לי מין בהמה טהורה קודם וא"כ אחר שראה שכבר שלח לו חמורים עתה יש לו לחשוב בדעתו שאפשר שישלח לו מיני אתונות וגמלים ג"כ וכל יום ישלח לו מין אחד וא"כ השתא אם היה שולח לו אחר החמורים אתונות וגמלים לא חשיב שבא לו בהיסח הדעת אבל עבדים ושפחות ודאי אין לו לחשוב שישלח לו דיאמר אם רצונו לשלוח מאלו היה שולח קודם הכל דאלו מין חי מדבר הם ובשלמא על החמורים יש לומר מה שלא שלח לו מקודם הצאן ובקר בשביל שרצה להקדים מין בהמה טהורה קודם שהוא מין הנאכל לאברהם אבל עבדים ושפחות שהם בני אדם ודאי יש להם דין קדימה על הכל והשתא כששלח עבדים ושפחות אחר החמורים זה חשיב באו לו בהיסח הדעת ובודאי ישמח בהם יותר והנה אחר ששלח לו העבדים ושפחות השתא ודאי נתייאש מן אתונות וגמלים כי בראותו ששלח לו העבדים ושפחות אחר החמורים השתא מוכרח לתרץ בדעתו ולומר אולי זה המאוחר אצלו עדיף ואחרון אחרון חביב ולכן שלח קודם הצאן ובקר ואח"ך חמורים שהם יקרים יותר ואח"ך עבדים ושפחות שהם יקרים יותר דאצלו אחרון אחרון חביב ולכן היקר מאחר אותו וא"כ השתא ודאי דלא ישלח עוד ממין בהמה טמאה דעל זה לא נשאר שום טעם לומר גם לא שייך לחשוב שהם עדיפי יותר מעבדים ושפחות דודאי גמור הוא שעבדים ושפחות הם יקרים בערך איכותם ושומתן יותר מאתונות וגמלים ולמה אחרניהו ובודאי שלא ישלח עוד והשתא כשישלח לו האתונות והגמלים אזי תהיה לו בהיסח הדעת שכבר נתייאש מהם ולא חשב עליהם וא"כ יהיה לו בזה שמחה יותר כמשפט כל דבד הבא לאדם בהיסח הדעת ואפ' שכל מחשבות אלו עלו במחשבת פרעה ולכן שלח כסדר הזה וכל יום שלח לו מין א' והפסוק תפס כסדר הנתינה תחלה צאן ובקר ואח"ך עבדים ושפחות ואח"כ אתונות וגמלים:

ויאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. יובן בס"ד ממנו אותיות ממו"ן וזהו כי עצמת ממו"ן מאד. או יובן בס"ד ממנ"ו ר"ת "מתרין "מזלין "נוצר "ונקה שהשפע בא משם ויובן עוד כי לכן הטעם שהעושר נקרא ממון ר"ת כנז' שהשפע בא משם:

מות יומת. פי' מות בידי שמים יומת בידי אדם, ודקדק לומר הנוגע לומר אפילו בדרך שאינו נהרג על אשת איש דבני נח יהרג על זאת וכמו שכתבנו במעשה שרה בפרשת וירא (כ ד):

הנונע באיש וגו׳. א״א לפרש הנוגע לרעה דמה זה להזהיר עתה. ואין לומר משום שנודע שהיא אשתו נצרך להזהיר שלא יפגע בו. דא״כ למה זה הזהיר על אשתו. אלא להיפך שמצא אבימלך להראות שנאה שבלבו. וגזר שלא יסחרו עמו למען לא ישאו עין על אשתו. וכ״ה במדרש ואמרו הה״ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו וגו׳. והיה בזה היזק ליצחק. אבל מה עשה ה׳.

ויצו, כי אחר שנודע לו כי אשתו היא הודיע לעם כי היא אשתו, כדי שלא יגע בה אדם, וכן היה צריך להזהיר על יצחק שלא יגע אדם בו, כדי שלא יהרגהו על דבר אשתו:

הנוגע באיש הזה: לרעה, כמו כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב' י"ב), כי יד אלוה נגעה בי (איוב י"ט כ"א) ומזה נגע, וכן שורש פגע, שענינו קרוב לשורש נגע, נמצא להורות על המכה, כמו ויפגע בו וימות (מ"א ב' כ"ה), ומזה פגע.

ויצו בכ"ז היה מהשגחת ה' שלא לבד שלא עשה עמו רעה בעבור זה, כי עוד צוה לכל עמו הנוגע באיש הזה להרע לו, או באשתו לאנסה מפני שהיא בחזקת פנויה, מות יומת, וגם לא שלחו מארצו רק,

ויצו אבימלך את כל העם לאמר. זה לזה משמו:

ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה. לשום היזק בעולם. כמו אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו (דה"א טז כב).

ויהי אחרי מות אברהם. א"ר סימון כל מקום שנאמר ויהי אחרי מות [חזר העולם לאחוריו. ויהי אחרי מות] אברהם מיד וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים (בראשית כו טו) ויהי אחרי מות משה (יהושע א א). פסק המן וענני כבוד והבאר. ויהי אחרי מות יהושע (שופטים א א). נתגרו בהם יתירות הארץ הכנעני שהותירו. ויהי אחרי מות שאול (ש"ב א א). ופלשתים נלחמים.

ויצו אבימלך וגו' הנוגע וגו' ובאשתו מות יומת. פירוש שדמו ניתן כביד כל רואיו וכל מי שיראה לחבירו נוגע באיש הזה ובאשתו תיכף מות יומת על ידו. גם אמר הכתוב, לאמר, שאבימלך צוה לכל העם שיאמרו כל זאת אחד לחבירו שיגיע הדבר לאוזן כולם, וכולם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות כדבר הרע הזה.

באיש הזה ובאשתו: או באשתו, והאפודי מפרש ומכה אביו ואמו כאילו כתוב ומכה אביו ומכה אמו, וכן כאן הנוגע באיש הזה והנוגע באשתו, ונכון, אלא שהענין אחד. והנה ציוה אבימלך על הדבר הזה למען ידעו העם שהיא בעולת בעל, כדי שלא להביא אשם על העם כולו, והזכיר גם את יצחק (באיש הזה) כדי שיהיה הענין בל' נקיה, וגם אולי קצת מהעם יכעסו על יצחק על שהתל בם עד עכשו באמרו אחותי היא.

הנוגע באיש (ההוא) [הזה]. להרע, ודומה לו אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):

ובאשתו. לשום ביאה, ודומה לו לא ינקה [כל] הנוגע בה (משלי ו כט), א"ר אבהו כל הנוגע אפי' צרור אל יזרוק אדם בהן:

מות יומת. בשום מיתה:

ויהי כי ארכו לו שם הימים כו' ויהי לו מקנה צאן כו' ועבודה רבה ויקנאו אוחו פלשתים. הנ"ל עפ"י מ"ש ע"פ קצתי בחיי מפני בנות חת. ענין יצחק אבינו שהיה בו בחינת קנאת ה' צבאות כמ"ש בפינחס ואליהו קנא קנאתי. פינחס בגימט' יצחק. יצח"ק גימט' ק"ץ ח"י שהיה תמיד במס"נ כאשר ראה שפלות הדור המכעיסים הבורא ב"ה. והיה מצפה על גדולת הבורא ב"ה שיקבלו כולם עול מלכותו. וזש"א עמו אנכי בצרה כו' אורך ימים אשביעהו. מעולם הארוך. ואראהו תיכף בישועתי כנ"ל. וזה ג"כ הפי' כי ארכו לו שם הימים מעולם הארוך וכו' ויהי לו מקנה צאן וכו' ועבודה רב"ה כמ"ש בגמרא כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו שהיה עיקר מחשבתו על גודל צער גלות השכינה. ויקנאו אותו פלשתים. פי' הפלשתים הביאו בו בחי' הקנאה להיו' במס"נ כאשר ראה מעשיהם הרעים. וז"ש לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. פי' שהוציא מהם כל הני"ק ונשארו ריקם כמצולה שאין בה דגים:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויריבו רועי גרר וגו'. הנה לכאורה י"ל למה בבאר הראשון והשני רבו ובבאר השלישי לא רבו עליה. עוד י"ל למה בבאר הא' והב' כתיב ויחפרו לשון רבים ובבאר הג' כתיב ויחפור לשון יחיד ויובן בס"ד דהנה באר הא' והב' חפרו אותו בתוך הנחל דכן כתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים וא"כ מאחר שהחפירה היתה בנחל אם כן יש טענה לרועי גרר שיהיה להם שותפות בבאר הזה מאחר דחפירת הנחל היא שלהם שהם חפרו הנחל ולולי חפירתם בנחל היו צריכים עבדי יצחק לחפור יותר אבל עתה שחפרו הבאר בתוך הנחל אהני להו חפירת הנחל שלא לחפור הרבה ותכף יצאו המים וא"כ הוי כאלו חפרו הבאר בשותפות והרי הוא של שניהם ולכן רבו עליה לאמר לנו המים ר"ל גם לנו יש חלק במים ולמה תקחו הכל לכם ולא תניחו אותנו לשלוט בו גם אנחנו והנה עבדי יצחק כשראו ככה חפרו עוד באר אחרת בתוך הנחל ולא חפרו במקום אחר כדי להקל עליהם הטרחא שלא יהיו צריכים לחפור הרבה מה שאין כן בנחל שבלא"ה המקום ההוא חפור ונמוך ובחפירה מועטת שיחפרו בתוכו יצאו המים ואמנם לא חששו מרועי גרר שגם עתה יריבו עמם כאשר עשו בתחלה יען כי גם לפי טענתם שדין הבאר החפור בנחל צריך שיהיה בשותפות הנה מ"מ כבר הנה בעתה יש ב' בארות והשתא יש בהם דין חלוקה ורועי יצחק יקחו באר אחד לצרכם ורועי גרר יקחו באר אחד לצרכם כי רועי יצחק רוצים שיהיה באר אחד לצרכם ולא יתערבו עמהם רועי גרר ועתה בפעם שנית כבר נעשה ב' בארות וכל אחד יקח אחד והנה אחר שחפרו באר הב' רבו ג"כ עליה כי רועי גרר אלמים היו ולא רצו לחלוק אלא רוצים שיהיה להם שליטה בשני הבארות ותשאר שני הבארות בשותפות עם רועי יצחק ולא שכל אחד יברור באר לעצמו ואין איש זר אתו אלא רוצים שיהיו ב' הבארות תחת ידם ורועי יצחק לא יחפצו בזה כי הם אינם רוצים להתערב ולהתחבר עם רועי גרר ורוצים שיהיו מופרשים מהם ולכן הוכרח יצחק אע"ה להתחכם אז ולהתעתק מאותו הנחל ולחפור באר במקום גבוה שלא היה בו חפירה מעולם כדי שלא יהיה להם עוד פתחון פה לרועי גרר לטעון בו דין שותפות ולכן עתה בפעם ג' לא רבו עליה כי לא נשאר להם פתחון פה לטעון בו דין שותפות ולכן השתא ניחא דבבאר הג' כתיב ויעתק משם ויחפור באר אחרת אבל בבאר השני לא כתיב ויעתק משם אלא כתיב ויחפרו באר אחרת סתם והיינו טעמא משום דבאר השני חפרו אותו ג"כ בנחל ולא נעתקו מן הנחל אבל בבאר הג' כתיב ויעתק משם ר"ל שנעתקו מן הנחל שהוא מקום חפור וחפרו במקום אחר שלא היה בו חפירה מעולם. וגם השתא בזה ניחא שבבאר הראשון כתיב ויחפרו וכן בבאר השני כתיב ויחפרו אבל בבאר הג' בתיב ויחפור לשון יחיד לרמוז דבבאר הזה לא יש בו שום חפירה מזולתו אלא כל החפירה של יצחק היתה משא"כ בבארות הראשונים שהיתה בהם ג"כ חפירת אנשי גרר והוא חפירת הנחל ודוק כי נכון הוא בעזה"י:

בארץ ההוא. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ חֲשׁוּבָה כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ, כְּאֶרֶץ שִׁבְעָה גוֹיִם (בראשית רבה):

מאה שערים. בדברי קדמונינו ז"ל שיעור כי מצא מאה משיעור הזרע. והוא מגזירת כי כמו שער בנפשו:

בארץ ההוא - אף על פי שהארץ קשה היא.

ויזרע יצחק בארץ ההיא. כמו שאמר לו האל ית' גור בארץ הזאת:

מאה שערים ויברכהו. פי' להיות דדבר הנמדד אין הברכה מצויה בו (ב"מ מב.) וכאן אמר שהגם שנמדד ונודע שיעור מאה שערים אף על פי כן ויברכהו ה'. עוד ירצה שלא נכנם בו עין הרע מהפלגת הריוח כי יצו ה' אתו את הברכה:

מאה שערים, מאה ממה ששערו שיצא ממה שזרע, מצא במה שאסף מאה חלקים יותר ממה ששערו בני אדם שיצא מן הזרע ההוא.

מאה שערים. והיה שנת רעב והכרח לאנשי המדינה לסחור עמו ולקנות תבואה:

בשנה ההוא. ההוא כתיב בוא"ו וכן כתב הרמ"ה ז"ל כל הוא ההוא דלשון זכר מלא אל"ף וא"ו כתיב וכל לשון נקבה דכותא בר מן י"א באורייתא דכתיבין יו"ד ואל"ף וסימן וכו' כמ"ש בס' לך לך ועיין מ"ש מזה בס' דברים:

אף על פי שאינה חשובה כא"י עצמה כארץ ז' גוים בשנה ההיא אע"פ שאינה כתקונה. ב"ר דאם לא כן מעוטא דההיא ההיא למה לי אבל מה שאמר שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה שהוסיף מלת עצמה וחזר ואמר כארץ ז' גוים הוא מפני שנם גרר שהיא ארץ פלשתים מארץ ישראל היא כדמשמע ממה שפי' למעלה אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך כלומ' אבל ארץ גרר אינה חוצה לארץ ולפיכך אמר כא"י עצמה כלומר כעיקר ארץ ישראל שאע"פ שאינה תשובה כחוצה לארץ לגמרי מכל מקום גם אינה חשובה כא"י עצמה ולפיכך חזר ואמר כארץ ז' גוים כלומר שהיא עיקר של א"י:

ויזרע יצחק. במ"ש שלא הרע לו ולא גרשו נתקיים מ"ש לו ואהיה עמך, ועתה יספר איך נתקיים מ"ש ואברכך, וספר שזרע בארץ ההיא הגם שהיתה שנת רעבון מצא מאה שערים, ויש שני מיני ברכות. א] שתתברך התבואה שעז"א וימצא מאה שערים. ב] שיתברך האיש ע"י שאוכל קמעא ומתברך במעיו כמ"ש (בפ' בהר) על ואכלתם לחמכם לשובע, ועז"א ויברכהו ה'. ויש עוד ברכה שלישית שהיא שיבורך האיש בעצמו להיות איש מצליח בכל עסקיו במשא ובמתן ובחכמה וכבוד וגדולה (כמ"ש ויהי איש מצליח, וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו) ועז"א:

ויזרע יצחק. דוסתאי ב"ר ינאי אומר משום ר' מאיר, הרי הוא אומר ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך, דרש יצחק, הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשה ידי, עמד וזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים ^הענין הדרש הוא שדרש כעין גז"ש, כי כמו הברכה והרביתי את זרעך לא תבא רק אם עוסק האדם בפו"ר כך ברכת הארץ לא תבא רק אם יעסוק האדם בעבודת האדמה, לכן קם וזרע ושלח לו ה' ברכתו. .
(תוספתא ברכות פ"ו)

ויזרע יצחק בארץ ההוא. פרש"י אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה ולא כארץ ז' גוים כלומ' ארץ פלשתים היה מארץ ישראל דאם לא כן לא היה יצחק גר בה לפי שהוא עולה תמימה אבל מ"מ לא היתה עקר ארץ ישראל והיינו דקאמ' רש"י אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל שהיא ארץ ז' גוים:

אע"פ שאינה חשובה כא"י עצמה כו'. דקשה לו דהא גרר נמי א"י היה כדפירש לעיל (בפסוק ב):

ויזרע יצחק בארץ ההיא. זה בא להורות על צדקתו באומרו זרעו לכם לצדקה. וז"ש אומד זה למעשר היה. ויברכהו ה' ברכת ה' הביאו את כל המעשר. ואמר שבסבת גדולתו וברכתו שהיה שלא כדרך כל הארץ קנאו בו פלשתים. עד שבסבת קנאתם עשו רע לעצמם. וכל הבארות שחפרו בימי אברהם אביו סתמום עתה פלשתים וימלאום עפר. אע"פ שהיו נהנים מהם. וזה מעין הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם: וכל זה כדי לגרש את יצחק משם. ואולי היה מאמר המלך בהחבא. וכשראה שלא הועיל ערמתו. ויאמר אבימלך הוא בעצמו לך מעמנו. ולפי שלא היה ראוי לו לילך בלא מאמר השם. אמר ויחן בנחל גרר שנופל על לשון גור בארץ הזאת קרוב לגרר:

בד"ה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה נ"ב ואני קבלתי דה"פ דרבותינו אמרו הא דכתיב בקרא וימצא בשנה ההיא מאה שערים אותן מאה שערים היו מעשר והיינו שעשתה על אחד מאה דמה שאמדוהו שהיתה ראוי' לעשות אחד היתה עושה אלף וממילא היה המעשר מהם מאה שערים מהרש"ל אמנם בב"ר משמע כפשוטו כמו שפירש הרא"ם ז"ל ע"ש כנ"ל:

ויזרע יצחק בארץ ההיא. אע"פ שהיתה ארץ קשה:

כארץ ישראל עצמה. אף על גב דודאי ארץ ישראל הוא, שהרי אסר לו הקדוש ברוך הוא לצאת חוץ לארץ (רש"י פסוק ב), אפילו הכי לא היתה עיקר ארץ ישראל עצמה:

ויזרע יצחק בארץ ההוא. א"ר חלבו אע"פ שהארץ היתה קשה.

ויזרע יצחק. עיין בתוספ׳ פ״ט דברכות דרש אין הברכה שולט רק במעשה ידי ע״ש, משום דיצחק היה לו כספים ופרדות, עיין תוס׳ ב״מ דף פ״ו וכאן ברש״י, והני לא שייך ברכה עיין קדושין דף י״ז לכך זרע.

בארץ וכו׳ שניהם למה וכו׳ כלו׳ ההיא ההיא ל״ל אלא לומר שאותה הארץ בפרטית קשה משאר הארצות שסביבותיה ואותה שנת רעבון קשה משאר שנות רעבון:

מאה שערים. מאה על מה שהיה משער מן הזריעה שתצא משם היה מוצא על אחד מאה וכמדומה מאה לאו דוקא:

מאה שערים פרש״‎י רבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה, פי׳‎ שעשתה על אחד שאמדוה אלף.

ויזרע כו'. נצטרפו ב' זכיות. (א) היות יצחק. (ב) היות הארץ ההיא זבת חלב ודבש. וע"י כן וימצא בשנה ההיא שנת מארת רעב. מאה פעמים על מה ששיערו הכרי. כי אחר העמדת כרי לא היה סמוי מן העין. נתרבה מאה פעמים כשנמדד על א' ששיערוהו. והנה הל"ל ויברכהו ה' וימצא בשנה ולא אח"כ אך יאמר שמדד ומצא מאה שערים. וגם אחר שהיה ג"כ מדוד באופן שהיה בלתי סמוי מן העין וגם מדוד שאין הברכה שורה בהם. עם כל זה שב ויברכהו ה' ונתרבה עוד אחר כל זאת. ואחרי זאת היה הולך וגדל קו לקו עד כי גדל מאד בהדרגה. ולא בבת אחת מפני העין. והנה עד כה שלא היה שובו כ"כ גלוי. כי הי' תבואות וכיוצא הניתנים באוצרות לא קנאו בו פלשתים. אך כאשר ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה שהוא דבר המתפשט בשדות בכל הארץ. אז לבשו קנאה ויקנאו אותו פלשתים:

ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' ויברכהו ה'. פירוש שכולם ראו אשר ברכתו לא מאת אלהים הוא שגימטריא הטבע כי אם מה' למעלה מטבע העולם כי נתקיים בו לך ולזרעך וכאמור כי לו ניתן תיכף החיות הרוחניות והברכה של הארץ ועל כן קיבל הברכה שלא בטבע כי אם למעלה למעלה, כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד שברכת הארץ יהיה למעלה מן הטבע.

בשנה ההיא אעפ"י שאינה כתקנה וכו' עד ורבותינו אמ' אומד זה למעש' היה. אין לפרש שיצחק שער תבואתו להוציא ממנה מעשר באומד שהרי אסור לעשות כן דתנן ואל תרבה לעשר אומדות אלא פי' שאמדוה שראויה לעשות כל כך תבואה שיוציאו ממנה כך וכך מעשרות ועשתה על כל אחד מהמעשרות שאמדוה מאה:

רש"י ד"ה בארץ ההוא, אע"פ שאינה חשובה כא"י עצמה, כארץ שבעת הגוים. ע"כ. קצת קשה לי, הרי מן הכתוב למעלה (ב-ג) "שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת" - והוא מיתרגם למעשה בפס' ו - "וישב יצחק בגרר" - משמע שגרר, ארץ פלשתים, בגבולות א"י היא. וראה גם רש"י למעלה (ב ד"ה אל תרד מצרימה) "...ואין חוצה לארץ כדאי לך". (פ' תולדות תשמ"ח)

בשנה ההיא. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינָהּ כְּתִקְנָהּ, שֶׁהָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן (בראשית רבה):

בשנה ההיא - אף על פי שהיא שנת בצורת ורעבון.

מאה שערים. כמו שיעד באמרו ואהיה עמך ואברכך:

ויברכהו ה׳. במסחור התבואה ולא נעשה רצון המלך:

ויברכהו ה', הצליחו בכל מעשה ידיו.

ויברכהו. הוא"ו במאריך:

שאמרוה כמה ראויה לעשות. שפי' שערים הוא מן כמו שער בנפשו ופירושו מאה שעורים כמו השעור ששערוה שעשתה על אחד מאה ממה שאמדוה כלומר מאה כפלי השעור שאמדוה:

וימצא וגו' מאה שערים. ת"ר, בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, דכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו' וימצא מאה שערים ^וכלומר על אחת שבשאר שנים נתברך למאה, והוי מאה פעמים חמש מאות הרי חמשה רבוא, ועיין בתוספתא פ"ו דברכות, ובגמ' כאן החשבון. .
(כתובות קי"ב א')

מאה שערים. פרש"י שאמדוה כמה היתה ראויה לעשות וכו'. ורבותינו אמרו אומד זה למעשר היה עכ"ל. פי' חזקו' שמה שפרש"י אומד זה למעשר היה ר"ל שעשתה על אחת שאמדוה מאה אלף. והר"ל אומר זה שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשת על אחת מאה זהו מעשר שלה בלבד שעלה על אחת מאה שאמדוה כלה הרי שעשתה על אחת אלף לפי זה. ואמנם אי אפשר לומ' כן על פי הבריית' דאיתא התם וימצא מאה שערי' מלמד שהעמידו אותה ועשתה כמאה שהעמידו אותה. והלא אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ושקול ומדוד ומפני מה מדדו אותה מפני המעשרות עכ"ל הבריית' משמ' מ"מ שמה שפרש"י אומד זה למעשר היה ליתן טעם למה אמדוה והכי ר"ל רש"י שנת בצורת היה והיה אומד כמה ראויה לעשות מפני המעשרות כדי להקדים מתבואתו מעשר לעניים וגם שמעתי כן מהר"ר אליעזר והיה אומר שבסוף מסכ' סוטה משמע כן:

שאמדוה כמה ראוי' לעשות כו'. ומאה שערים פירושו לשון שיעור ששערה נפשם:

וימצא בשנה ההיא. אע"פ שהיתה שנה רעה:

אומד זה למעשרות. אף על גב שאין חילוק בין פירוש זה לפירוש הראשון, שאם שערו לעשות תבואה מאה ועשתה [י'] אלף, או ששערו לעשות מעשר מאה ועשתה מעשר [י'] אלף, לעולם הברכה מאה פעמים כמו שהיתה דרכה לעשות, אלא פירושו רבותינו (ב"ר סד, ו) נתנו טעם למה שיער את השדה, והלא אין הברכה שורה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בסמוי מן העין (תענית ח ע"ב), ולפיכך פירשו שאומד זה למעשרות, רוצה לומר בשביל המעשר היה צריך אומד, וכך איתא בב"ר (סד, ו) בפירוש:

וימצא בשנה ההוא מאה שערים. אע"פ שהשנה ההיא שנת רעבון כל שכן בארץ טובה ובשנה טובה.

והנה לא מצאתי בבראשית רבה כמסומן ברש"י, אבל נאמר שם (סד, ג) במפורש שהיא א"י - שכון בארץ - עשה שכונה בא"י וכו', וראה מה שהוספתי למעלה (ב). (פ' תולדות תש"ן)

בארץ ההיא בשנה ההיא. שְׁנֵיהֶם לָמָּה? לוֹמַר, שֶׁהָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה:

מאה שערים - שדה ששיערוהו שיוציא כור א' הוציאה מאה כורין.

ויברכהו ה'. בממון שמכר תבואתו בדמים יקרים ולפי מה שאמרו ז"ל אומד זה למעשרות היה הנה קבע לו ברכה בשבילם כאמרו הביאו את המעשר אל בית האוצר והריקותי לכם ברכה עד בלי די:

ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה. אינו ר"ל שרבותינו חולקים בזה ואומרים במקום כמה ראוי לעשות כמה מעשר ראוי' לעשו' דמאי נפקא מינה הגע עצמך ששערו אותה לעשות תבוא' מאה סאין או ששערו אותה לעשות מעשר י' סאין הנה הק' פעמים שעשתה כמו השעור ההוא בין כך ובין כך י' אלפים סאין הן שהרי מאה פעמים מא' סאין י' אלפים סאין הן וק' פעמים י' סאין מעשר הן אלף סאין מעש' שהן י' אלפים סאין תבואה אלא ה"פ ורבותינו נתנו טעם על האומד הזה מפני מה הוצרכו בו וכי דרכן של בני אדם לאמד תבואות השדה של כל אח' וא' ואמרו אומד זה למעשרות היה שדרך העולם הוא לאמד השדות לענין המעשרות וכן משמע נמי מלישנא דב"ר שאמרו ק' מניינים ק' כורים לא נאמר אלא ק' שערים מלמד שאמדו אותה והלא אין הברכ' שורה בדבר שבמשקל ושבמדה ושבמנין אלא מפני מה אמדו אותה מפני המעשרות:

ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה. דקשה לרש"י למה מדד והא קיימא לן (ב"מ מב.) דאין ברכה מצויה בדבר המנוי והמדוד אלא בדבר שסמוי מן העין ל"פ שהיה רוצה ליתן מעשר וקי"ל (אבות פ"א מט"ז) דאין מעשרין אומדות:

מאה שערים. מאה כורין, לשון שיעור. ודומה לו בדברי רבותינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, מלמד שאמד אותן ועשאת במאה, והלא אין ברכה שורה על דבר שהוא במדה ובמשקל ובמניין, ומפני מה אמדוהו, אלא בשביל המעשרות, שכן מצינו באברהם ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ), וביעקב עשר אעשרנו לך (שם כח כב) וכאן מצינו ביצחק ויברכהו אלהים, תיכף למעשרות, וכה"א ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג י), ואלו היה הארץ רפה והשנה טובה על אחת כמה וכמה:

מאה שערים. על חד בשיעורו מצא מאה. ומפני מה מדדו אותה. מפני המעשרות. שכן מצינו באברהם. דכתיב ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ). וביעקב כתיב עשר אעשרנו לך (שם כח כב). וביצחק מצינו ויברכהו ה' תיכף למעשרות ברכה. וכן הוא אומר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג י).

והרבה דברים ראיתי באשר למעמד ארץ פלשת מבחינת שייכותה לא"י, וקשה לרכז הכל ולהביאו בפונדק אחד. ואי"ה עוד יבוא היום. (פ' בלק תשנ"ו)

מאה שערים. שֶׁאֲמָדוּהָ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְעָשְׂתָה עַל אַחַת שֶׁאֲמָדוּהָ מֵאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה:

ור' מה שכתבתי למעלה (כד, ו) ורשב"ם למעלה (כב, א). (פ' תולדות תשנ"ח) ור' התורה והארץ ח"ז עמ' 20 מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי "באכה גררה עד עזה - מגרר לגוש קטיף" ובעמ' 268 מאמרו של הרב יצחק אמיתי "חבל עזה - אתגר מימי בראשית".

רש"י ד"ה מאה שערים, שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה וכו'. אלו ידעתי שהיחס בין כמות הזרעים ליבול הוא קטן בהרבה מן אחד למאה, הייתי מפרש בפשטות - ע"פ פשוטו של מקרא - הרבה מאד, וכדאי לברר. (פ' תולדות תשמ"ח)

ואמר לי ר' מאיר שורץ שי' שהיה איש פלחה בקיבוץ חפץ חיים, שאכן זה הרבה מאד, וכי אפילו היום מגיעים ליחס כזה רק במקרים הטובים ביותר. (פ' תולדות תש"ן)

שם. ...ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרות היה. ע"כ. קשה לי והרי אין אומדן למעשרות, והיה צריך לומר - מנין זה, או מדידה זו, או ספירה זו וכו'.

ורק עתה שמתי לב ללשון רש"י: ...ועשתה על אחת שאמדוה מאה, כלו' אם אמדו את היבול במאה, הרי קצר עשרת אלפים, דהיינו פי מאה מן האומד. (פ' תולדות תשנ"א)

ועדיין קשה לי שבסופו של דבר אין כאן כי אם מספר יחסי, ובוודאי אין זה יסוד להפרשת מעשרות. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' תוספות השלם שרבותינו באו לפרש למה אמד את השדה כמה תוציא, הלא אמרו חז"ל (תענית ח ע"ב) "אין הברכה שרויה בדבר המדוד... אלא בדבר הסמוי מן העין", אלא אמדה מפני המעשרות.

ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו יי'. דע כי חכמי הקבלה אמרו כי הארץ העליונה מאה שערים לכל שער בית קיבול נובעת מעייני ברכה לעולם. ומשם ינק יצחק אבינו ע"ה מאה מיני ברכות ממאה שערים הנזכר שמשם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים. ולפיכך תמצא באהל מועד מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן שאין לך אדן שלא יהיה לו בית קיבול לקבל הברכה מן העמודים שנאמר ווי העמודים. וכבר ידעת כי סוד הוי"ו הוא סוד הקו האמצעי והוא סוד מאה ברכות בכל יום. כי המקיים זה יזכה בזה כי כל ברכה וברכה יש לה מקום ומעיין ממה שהיא נשפע ונאצלת. ואם ח"ו יחסר מהם הרי הוא מקלקל הצנורות ומקצץ נטיעות נפשו ואוי לו על חסרונו שאינו נכנס בשערי צדק לפי שהאדנים לעמודים אינם מסודרים ואין שכינה שורה על דבר פגום כי אין האהל פרוסה כסדר זהו סוד אהל בל יצען וגו' (ישעיה לג כ') נמצא כל הגומר בכל יום מאה ברכות כאילו פורש אהל מועד ותקעו על מאה אדנים ומתברך במאה מיני ברכות:

א"י ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך כו' ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת כו' ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. הנראה לרמז בפסוקים הללו עפ"י מ"ש בגמ' ר"מ ארוך בדורו היה. איננו כפשוטו שהיה גדול בקומה כי מה קמל"ן בזה. אך הרמז עפ"י הידוע לי"ח כי יש עולם הנסתר שנקרא אר"ך אנפי"ן אשר שם כולו רחמים וחסדים והוא למעלה מז' מדות הרומזים לזי"ב שהם בבחי' דכר ונוקבא. לכן הם נקראים חסדים הראשונים כמ"ש איה חסדיך הראשונים. כי בכל המדות והשמו' אשר בהם בחי' מקבל יש בהם ג"כ בחי' דין רומז בשם אלהים. אבל בעולם הנסתר הנ"ל הוא כולו רחמים וחסדים. וזה הרמז ויהי כי ארכו לו שם הימים. להורות על גודל צדקתו של יצחק אבינו ע"ה אשר לעת זקנתו היה בא למעלה ומדריגה גדולה כזו להמשיך אותו עולם הארוך לימי הבנין ז' ימי בראשי'. וז"ש להלן וישקף אבימלך כו' למה אמרת אחותי היא כי הוא לא היה אז באותו בחינת דו"נ בבחינת עץ הדעת טו"ר דכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות. כידוע בחי' מיתה היא ירידת המדריגה ממקומו. אך במדריגה גדולה בחי' אחותי כידוע. וזה שהשיב כי אמרתי פן אמות עליה לשון ירידה ממדריגה. וזה ששינה כאן בלשון הכתוב כי שם אצל אברהם נאמר פן יהרגוגי כו' וכאן כתיב פן אמות רמז להנ"ל כי עתה היה עומד במדריגה עולם הארוך כנ"ל. ויעתק משם כו' ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה. באר לשון עתיקא כי זה העולם נקרא עתיק יומין ושם אין בו מגע עובדי כוכבים ולזה ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות כי לא יכלו להרע לו כלל. וז"ש כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. ויעל משם באר שבע:

ענין הבארות שחפרו אבות הקדושים הכל הי' עבורינו שמקודם הי' המאור נסתר בעפר ועניני עוה"ז המבדילין שלא ניכר הבאר מים חיים שיש בעולם שהוא עיקר המכוון בהבריאה וחפרו והסירו העפר עמוק עמוק בדרך עד שמצאו מים חיים ועשק ושטנה הי' ימי החול שצריכין עבודה גדולה כמ"ש ששת ימים תעבודו ורחובות הוא שבת שהיא נחלה בלי מצרים שאין מיצר רק האור מתרחב באורך ורוחב והרי הי' יצחק יכול לחפור מיד באר הרחובות ולמה חפר הבארות שרבו אתו אולם הכל הי' בעבורינו כדי להקל שגם בהסתר יהי' ד' לנו סיוע ע"י עבודתם אז שכל מעשה אבות כן הי' כמ"ש ויעתר הרבה והפציר ומן השמים רצו כן שיצטרך להפציר בתפלה והוא ג"כ להועיל לבניו למקום שיצטרכו ריבוי תפלה והפצר וכן הבארות שחפר מקודם עשק ושטנה כי גם העובד השי"ת והולך ממדריגה למדריגה בתחילה צריך עבודה ונסיונות וכשעומד תמיד בנסיון אזי בא בסוף למדרגה שאין בה שום הסתר וזה שבת שנק' רחובות כנ"ל ולא רבו עלי' כי במדריגתו אז אין עירעור ומריבה אולם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי בא מזה שעומד בנסיון כנ"ל וז"ש ואנכי איש חלק שהי' במדריגה הנ"ל שאין בה שום עירעור ושטנה.

ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים. לכאורה י"ל כי תיבת לאמר אין לה מובן כי אינו לאמר לזולת והול"ל ויריבו רועי גרר ויאמרו לנו המים ומאי תיבת לאמר. ויובן בס"ד דהנה רועי גדד תחלה היו אוהבים עם רועי יצחק ואמנם הם היו צרי עין וכשראו שחפרו ויצא באר מים חיים צרה עיניהם בזה ורוצים ליקח הבאר להם והנה דרך האוהבים שלא להקפיד זע"ז וכ"ש כי הכא שהם חפרו ומצאו הבאר ואיך אפשר לרועי גרר להקפיד עליהם בזה שלא להניחם לרועי יצחק להשקות מן הבאר ולעכב הכל לצרכם כי בזה יהיה זילותא ובזיון להם שיהיו נראים כצרי עין לכן התחכמו לעשות תחלה מריבה עמהם בשביל דבר אחר כדי שאח"ך אם יקפידו עליהם ולא יניחום להשקות מן הבאר כי יאמרו להם לנו המים אין נראים צרי עין כי דרך העולם אחר שנעשו שונאים זה לזה להקפיד אפילו על דבר כל דהוא ואינו נראה בזה צר עין כי הכל יודעים שמחמת המריבה שביניהם הוא עושה כן עמו להכעיס ומקפיד עמו אפי' בדבר כל דהוא כדי לנקום ולנטור ממנו ולא מחמת צרות עין וגם כאן מאחר שכבר עשו מריבה זע"ז א"כ הגם שההקפדה על מים בעלמא היא נראית כצרות עין מ"מ במקום קטטה ומריבה אינה נחשבת כך ואז יוכלו למונעם בלתי להשקות מן הבאר ולא יבישו ובאמת שהם לא עשו זה אלא מחמת צרות עין וז"ש וידיבו רועי גרר עם רועי יצחק שעשו עמהם מריבה לפנים והכוונה שעשו איזה המצאה כדי שיבואו לידי מריבה בשביל איזה דבר ולא שבאמת יש להם לעשות עמהם מריבה אלא לא עשו מריבה אלא בשביל כדי לאמר אח"כ לנו המים וכדי שלא יהיו נראים כצרי עין לכן עשו תחלה מריבה עמהם ואז אם יאמרו אחר כך לנו המים וימנעום מלהשקות מן הבאר לא יהיה נראה לעיני העולם כצרות עין אלא בשביל להכעיס להם.

כי גדל מאוד. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶבֶל פִּרְדּוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק וְלֹא כַסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה):

וגדל. פועל עבר:

ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל. שלשה גדולות כנגד ג' ברכות שנתברך בעקידה כי ברך אברכך והתברכו בזרעך:

ויגדל, בעושר וברכוש רב.

ויגדל האיש. בעושר דבזה מדבר בכל הענין:

וילך הלוך וגדל: גדל הוא שם התואר, והוא עומד במקום בינוני כי בפועלים העומדים הבינוני בקמץ יבוא לפעמים על דרך שם התואר (או תאמר על דרך לשון ארמית), כמו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד (שמות י"ט י"ט), ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה (שופטים ד' כ"ד), וילך הפלשתי הלוך וקרב (ש"א י"ז מ"א), ודוד הולך וחזק (ש"ב ג' א'), וילך הלוך וקרב (ש"ב י"ח כ"ה).

עד כי גדל מאד שהיו אומרים זבל פרדותיו כו'. ב"ר דאל"כ עד כי גדל מאד למה לי ויגדל האיש וילך הלוך וגדל ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר מיבעי ליה מת"ל עד כי גדל מאד לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו עד כי גדל מאד לחוד ויהי לו מקנה צאן לחוד שפי' שגדל מאד וגם היה לו מקנה צאן כו' שאז יחוייב שיהוה פי' כי גדל מאד ענין לעצמו לא שהיו לו צאן ובקר כו' ואין זה אלא שהיו מגדלים אותו בגדול' אלהית שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק יותר מבורכת ויותר מוצלח' כשישימוה בשדותיהן מכל כספו וזהבו של אבימלך:

ויגדל האיש. שתלה הברכה בהאיש עצמו לא בארץ ובתבואה. והנה יצליח האדם מצד ארבעה ענינים. א] על צד ההזדמנות שיקרה לו סבות מצליחות במקרה, שיבחר בעסק שיש בו ריוח או ימצא מציאה וכדומה, וזה לא יגדל תמיד שלפעמים יקרה שיפסיד ג"כ ולא יגדל רק ע"י שהעסקים שיש בהם ריוח יהיה יותר מהעסקים שאין בהם ריוח, ועז"א וילך הלוך וגדל שלא קרה לו הפסד בשום פעם, ומזה מבואר שלא היה על צד ההזדמנות. ב] יצליח מצד טוב המזל, אבל המזל יש לו גבול בעליה, שעת יעלה מזלו עד רום המעלה יתחיל לרדת מטה ותחת מסבות יתהפך, כמ"ש גלגלא דרקיע הוא דהדר, גלגל הוא שחוזר בעולם, ועז"א עד כי גדל מאד:

כי גדל מאד. פרש"י שהיו אומרי' זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. וק' לחזקו' שהרי לקמן בפר' וישלח גבי הוא ענה אשר מצא את הימים פרש"י ימים זה פרדים הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד עכ"ל משמע שלא היו פרדות עד ענה. והוא תירץ ודאי קודם ענה היו בעולם על ידי עצמן אבל ענה התחיל לעשות פרדות על ידי רביעת חמור בסוס. ולשון מצא משמע כן כלומ' מצא חכמה שמשני מינים כגון סוס וחמור יצא מהם פרד:

שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק כו'. דאל"כ עד כי גדל מאד למה ליה ולהכי נקט פרדותיו דרבותא קאמר דגבי פרידות אין הברכה מצויה כלל כדפירש רש"י בפרשת ראה (דברים טו יד) וק"ל:

ויגדל האיש. בעושר ובנכסים:

שהיו אומרים וכו'. דאם לא כן "עד כי גדל" למה לי, אלא שהיה גדל בתכלית הגדלות, וזהו 'שהיו אומרים וכו'', ורוצה לומר כל כך ברכה היה בזבל פרדותיו של יצחק – עד שהוא יותר טוב מכספו וזהבו של אבימלך. ואחי החכם המופלג מורנו הרב ר' חיים מורנקווט נטריה רחמנא ופרקיה פירש כי 'זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו של אבימלך' פירוש שכל כך הרבה פרדות היה לו, שיותר היה שוה זבל פרדותיו מכספו וזהבו של אבימלך. אך קשיא דאם כן לא יהיה זה רק עושר בלבד, וכבר נזכר זה במה שכתיב "וילך האיש הלוך וגדול", ובודאי הא מילתא לענין עושר נאמר, ואם כן מה שכתיב "כי גדל מאוד" הוא דבר זולת הראשון, ועל כרחך זהו מה שהיה כל אשר לו מוצלח. ומה שנקרא 'פרדותיו' ולא 'חמוריו', מפני שהפירדה אינה בכלל ברכה שהרי אינה פרה ורבה כלל (קידושין סוף יז.), ואפילו הכי זבל פרדותיו יותר טוב מכספו וזהבו כו', שזהו עיקר הברכה ועשרו. ולפיכך לענין הענקת עבד עברי דכתיב גביה "כאשר יברכך" (ר' דברים טו, יד) ממעטינן פרדות, משום שאינם בכלל ברכה, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (סוף יז.):

ויגדל האיש וילך הלך וגדל עד כי גדל מאד. ג' גדולים. שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כסף וזהב של אבימלך.

עד כי גדל וכו׳ זבל פרדותיו וכו׳ הק׳ בדב״ט ממ״ש רש״י לקמן בפ׳ וישלח גבי ענה אשר מצא את הימים שהביא פסולין לעול׳ ותי׳ דר״ל פרדותיו דהיינו יוני ועוד נדחק בדרך אחר ע״ש ומעיקר׳ ל״ק מידי דהך מלתא תליא באשלי רברבי דפלוגתא דתנא׳ היא בפסחים דף נ״ד דר׳ יוסי סבר דאדם הראשון במ״ש הרכיב ב׳ בהמות זע״ז ויצא מהן פרד ורשב״ג סבר פרד בימי ענה הוה ואין לתמוה דרש״י אייתי תרוייהו דבכמה מקומות כך דרכו לאתויי סברות חלוקות:

חמשה שכתוב בהם "הלך וגדול". יצחק ושמואל יהושפט דוד ומרדכי. יצחק, בעבודת הבורא; שמואל – בחכמה; יהושפט – במשפט; דוד – בעושר, ומרדכי – בכח. והודיע לנו על סתימת הבארות ופתיחתן כדי שנדע שלא שינה יצחק את שמותיהן, אלא הלך בזה אחרי אביו, ככ': ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ומזה לנו לקח מוסרי: המכבד את אביו בזה שאינו משנה את שמות בארותיו, התורה חושבתו לצדקה, שאינו משנה מנהגי אבותיו ואינו מהרהר אחרי המסורת שלהם, על אחת כמה וכמה ... והשכר שקיבל יצחק על שלא שינה את שמותיהן, שלא שינה השי"ת את שמו, כמו ששינה את שמות אברהם ויעקב.

ויגדל האיש הלוך וגדל וגו' ויהי לו מקנה צאן וגו' ויקנאו אותו פלשתים וכל הבארות וגו' סתמום פלשתים וימלאום עפר וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. להבין כל זאת מפני מה קנאו בו הפלשתים ולמה סתמו הבארות והיה להם לגזול הבארות לידם אבל לסתמם בעפר זה הוא דבר רשעת בלבד. ואמנם הכל חוזר למה שכתבנו כי האבות קבלו תיכף ברכת הארץ מחיות הרוחניות שבה שעל זה אמר להם הקב"ה כי לך ולזרעך אתן וגו' ועבור זה אמר לאברהם לך לך מארצך וגו' עד ואברכך ואגדלה שמך וגו', כי שם אברך אותך בברכת הארץ אשר ברכת האמת שלה הוא למעלה מטבע העולם לפי שאינה נתונה תחת שום שר כי אם תחת רשות הקב"ה המנהיג עולמו בחסד וברחמים למעלה מטבע העולם ועל כן כאן אי אתה זוכה לבנים ושם תזכה לבנים כי שם תתברך בברכת למעלה מן הטבע ועל כן נאמר בה (דברים י"א, י"ב) עיני ה' אלהיך בה וגו', ונודע אשר בחינת עינים הם למעלה משבעת ימי הבנין המתנהגים אחרי טבע העולם ועל כן גם יצחק כשנתברך בברכת הארץ נתברך בברכה למעלה למעלה עד כי גדל מאוד ויהי לו מקנה צאן ועבודה רבה שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך (בראשית רבה ס"ד, ז'), ואף שהארץ ההיא לא היתה חשובה כארץ שבעה עממין רק כמקצת ארץ ישראל (כמו שמובא בדברי הרמב"ן ז"ל ומובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה) והשנה היה קשה שנת רעבון מכל מקום נתברך למעלה מן הטבע.

כי גדל שהיו אומ' זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. פי' לענין הברכה ולא לענין העושר כלומר יותר נכון ומעותד לברכה זבל של יצחק לזבל בו את הקרקע שהברכה מצויה בו יותר מכספו וזהבו של אבימלך. ושמעתי אומ' דנקט רש"י זבל פרדותיו לרבותא כלומ' שאף הפרדות שהם דבר המזיק היה הברכה מצויה בזבל שלהם. ואומ' שראה רש"י דבר זה מלשון כי גדל מאד שמלת מאד היא מלה הנדרשת על מלאך המות כדדרשינן בפסוק והנה טוב מאד טוב זה מלאך הטוב מאד זה מלאך המות לכך אמ' רש"י בכאן זבל פרדותיו שהפרדות קרויות מלאך המות כדאמרינן בגמ' דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר:

וילך הלוך וגדל. מכניס בכל יום עשירות. עד שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך פי׳ אפי׳ פרדותיו שאינם מולידים ואין מהם הכנסה אלא הזבל מ״מ היו טבין מכסף וזהב של אבימלך שלא מכניסין כ״כ. וכדאיתא בירושלמי פאה פ״ח טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין:

הלוך, מקור. וגדל, תאר או מקור, וכן ובשל מבושל (שמות י"ב), היה הולך ומוסיף בעשרו בכל יום ויום עד כי גדל מאד:

וילך הלוך וגדל. בכל יום:

והנה נודע משל הרמב"ן ז"ל כשבא לשערי ירושלים וראה שם כסאות למשפט וסוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ, ונפל על הארץ ונתן את קולו בבכי גדול ואמר ירושלים ירושלים לפני מי אתה מקשטת עצמך ואל מי אתה נותן ברכתך והשפעתך וצווח על זה בקול מר ואחר כך כשעמד מן הארץ אמר הן אמשול משליך לאשה המניקת את בנה כשבנה נפל לחולי ואין יכול לינוק מדדיה והאם יראה פן בתוך כך כאשר לא תניק החלב מדדיה תייבש החלב ולא יהיה לבנה להניק כשיבריא, ולוקחת כלב ונותנת על זמן הזה חלבה למזון הכלב עד אשר יבריא בנה שינוק ממנה מה שאין כן חס ושלום וחס וחלילה כשבנה מת אז לא תתן חלבה לכלב ותקשר דדיה עד אשר תייבש חלבה. וכן את ירושלים לפי שאת יודעת שעתידין בניך להניק מאתך כבראשונה לקבל ברכותיך והשפעותיך, ואך עתה חולים הם ואין ביכולתם לקבל על כן אתה נותן חלבך מעט הברכה לאומות העולם כדוגמת הכלב בכדי שלא תייבש חלבך מכל וכל וכו'.

עד כי גדל מאד. עשירות למעלה מן הרגילות אפי׳ במלכים. וכ״ז היה בכלל ברכת ה׳. והאבות סימן לבנים שיהיה כן אפי׳ באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אוה״ע כמו שהיה יצחק אבינו אז בצל אבימלך:

עד כי גדל מאד. במטלטלין יותר מאבימלך, א"ר יצחק עד שהיו הכל אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, שלש לשונות גדל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם:

ועל כן פלשתים כשראו ברכת יצחק למעלה מן הטבע והבינו אשר הוא מקבל ברכת הארץ על מכונה, אז בשתים קנאו בו. אחד, כי זה שהוא מקבל, מאתם הוא כי אם לא היה הוא מקבל, היו הם המקבלים על כל פנים כעין הנקת הכלב והיה מגיע להם מעט מברכה זו, ועוד קנאו בו מפני מה הוא מקבל ברכה גדולה כזו מה שאין כן הם כל הימים שהם יושבים על האדמה ההיא לא קבלו הברכה כך על מכונה. ועל כן אמרו בלבם אפשר שמה שאברהם והוא מקבלים הברכות על מכונם הוא עבור הבארות אשר חפרו כי באר מים הוא הרומז על השפעת החסד אשר הוא בלתי הפסק. וגם נודע אשר באר היא הבחינה המקבלת לתוכה כל מיני שפע וברכה והצלחה והיא המחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה ועבור זה חפרו הבארות בכדי לקבל אליהם השפע וברכה. וכיוונו לבטל זה ועל כן סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יהיה שום זכרון לבארות ההם ואולי על ידי זה לא יוכל יצחק לקבל הברכות ויגיע להם מעט על כל פנים דוגמת הנקת הכלב ואבימלך כשראה שגם זה לא הועיל ויצחק הולך וגדל אמר מוטב אחלל בריתי שכרתי עם אביו ואגרשנו מארצי בכדי שיקבלו הם הברכה ועל כן אמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, כלומר זה אשר עצמת בגדולה ועושר, ממנו הוא. כי השפעה זו היינו מקבלים אם לא אתה, ושלנו הוא. וגם בלא זה הנה כל חלק הרע ישנא החלק הטוב, ואפילו בלתי טענת אשר חִסֵר ברכתם והשפעתם לא יכלו לסבול גדולת יצחק וברכתו. ויותר היה לקוץ בעיניהם מה שראו חשיבתו שהוא מקבל ברכת הארץ על מכונה ברוב ברכה והצלחה ולא הם שאינם מקבלים כי אם ככלב המלקק מן הים ועל כן אמרו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד שנתגדלת שלא בטבע ונעשינו מבוזים בעינינו שאין אנו יכולים לקבל הברכה כמו אתה והוא על דרך מאמר הכתוב (שמות א', י"ב) ויקוצו מפני בני ישראל או (במדבר כ"ב, י"ג) ויקץ מואב מפני בני ישראל שנעשו כקוצים בעיני עצמם בראותם ברכת ישראל שפרים ורבים שלא בטבע או שמצליחים שלא בטבע.

וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. כתב הרב (הרמב"ן) ז"ל יספר הכתוב ויאריך בענין בארות ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותם בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד כי באר מים ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק. ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר מקור מים חיים את יי' (ירמיה יז יג) וקרא הראשון עשק ורמוז לבית ראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אמנו כמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה (עזרא ד ו') והיו לנו לשטנה עד שהחריבוהו והשלישי קרא אותו רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו ויעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב גבולינו כמו שנאמר ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך וגו'. שהוא לעתיד. וכתיב ורחבה ונסבה למעלה וגו' (יחזקאל מא ז). עד כאן דברי הרב ז"ל. ונעבור בהם עד יערה עלינו רוח ממרום. וטעם ותכהין עיניו מראות פירשתיו והתבונן עליו:

וירא אליו ה' ויאמר וכו' גור בארץ הזאת. הענין שנאסר ליצחק לנסוע למצרים ולאברהם לא נאסר, כי יצחק היה צריך להיות תמיד ביראה ולהיות בצמצום, כי הרגיש שצריך לשמור עצמו בזה כידוע, ולכן נאסר לו לצאת כי מי שצריך לצמצום אסור לו לילך לבקש סיבה לפרנסה עד שיזמין לו ה' בביתו. [ולהיות בצמצום באכילה, לכן אמר לו השי"ת שב בביתך ותצפה עד אמצא לך סיבה לפרנסה, ובברית המעור היה מוגדר מאוד לכן לא היה צריך לשום גדר בזה כמו שכתיב והנה יצחק מצחק, אבל אברהם אבינו היה מוגדר באכילה לכן הותר לו לחזור אחר סיבה לפרנסה, וכן בכל נפש מישראל מי שמכיר תכונת נפשו שהוא מוגדר מותר לו ליסע ממקומו ולחזור אחר סיבתו, אכן מי שמכיר נגעי לבבו שיוכל לבוא חלילה להתפשטות, זה צריך להמתין על ישועת השי"ת שיזמין לו במקומו ובביתו איזה סיבה. תשלום.]

ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ויעל משם באר שבע הנה כבר נתבא' זה לעיל שבוודאי יש בענין הבארו' שחפרו כל אחד מאבו' אורות וסודות עליונים עמוקים וכל הסיפור שבתורה אודות הבארות שסתמו פלשתים וחזר יצחק וחפרם בוודאי לא דבר רק הוא שזה היה פעולת אבותינו הקדושים ובזה היה ענין עבודתם להש"י ב"ה כל אחד לפי מדריגתו ובחינתו ושורשו הזך והנה יצחק היה בחי' דין כנודע ע"כ בוודאי היה כל השתדלות פעולותיו לבטל הדינים ולהמתיק' בכלל הרחמים והנה קבלתי מן אא"ז נ"ע זלל"ה שם הוי"ה ב"ה הוא שורש כל החסדים ושם אלקים הוא שורש כל הדינים ר"ל וזה י"ל שרימזה התורה בסיפוריה הקדושים אצל ויריבו על הבאר כתיב ויאמרו לנו המים פי' שזה מריבת הקליפות ויצה"ר לבטלו מעבודתו ית' ויתעורר ח"ו אלקים שהוא גימ' לנו ושורש כל הדינים ויוכלל ח"ו חסדים בדין ע"י התגברות הדינים וזה לנו המים היינו החסדים שהם בחי' מים יהיה לנו היינו שיהיה נעשה מהם ח"ו אלקים גימ' לנו שהוא שורש כל הדינים וראה יצחק בהשתדלותו לבטלם וכשחפר עוד באר אחרת ולא רבו עליה והפעיל פעולתו הזכה אז בשלימות ויאמר כי עתה הרחיב שנעשה הרחבה ה' לנו פי' שנמתקו כל הדיני' שהם שורש לנו גימ' אלקי' ונכללו בחסדים ורחמים שורש שם הוי"ה ב"ה והבן:

ועבדה רבה. פְּעֻלָּה רַבָּה בִּלְשׁוֹן לע"ז אוברי"נא, עֲבוֹדָה מַשְׁמָע עֲבוֹדָה אַחַת; עֲבֻדָּה מַשְׁמָע פְּעֻלָּה רַבָּה:

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות ויזכיר הכתוב זה ולא יזכיר כסף וזהב כאשר נאמר באברהם (בראשית י״ג:ב׳) בעבור כי גדולתו אשר נתגדל בה בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא וזה טעם כי עצמת ממנו מאד אמר לו גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך:

ועבדה. עכדים ושפחות שיעבדוהו והוא תואר השם או שם כמו סגולה:

ועבדה רבה - עבודת שדה וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא.

ועבדה רבה. קרקע מוכן להיות נעבד:

ועבדה רבה ב' במסורה הכא ואידך באיוב מה התם גדול מכל בני אדם אף הכא היה גדול מכל ואף מאבימלך שהיה מלך:

מקנה צאן ומקנה בקר, שניהם סמוכים נקודים בצרי.

ויקנאו אותו: כמו אפרים לא יקנא את יהודה (ישעיה י"א י"ג).

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה. ולא הזכיר כסף וזהב שגדולתו שנתגדל בה בארץ ההיא שנתקנאו בה בשבילה היתה במקנה שאמר לו גם אני שאני המלך אין בביתי כל כך מקנה כמוך וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מביתי לפיכך לך מעמנו על כן מזכיר המקנה:

ועבדה רבה. חסר וא"ו בתר בי"ת ובבראשית רבה פ' ס"ד דניאל חייטא אמר ועבדה כתיב אם אין אדם עושה עצמו כמו עבד לעבדו אינו קונה אותו כענין שנאמר טוב נקלה ועבד לו ובעל מתנות כהונה פי' על דרך מה שאמרו בפ' אלו מציאות מי שהניח לו אביו מעות ומבקש לאבדם ישכור פועלים ולא ישב עמהם. ובעל יפה תואר פי' על דרך מה שאמרו בפרק ארבע מיתות מאי דכתיב עבד אדמתו ישבע לחם אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם ואם לאו לא ישבע לחם:

ויהי לו. ג] יקרה שיצליח בעסק מיוחד אשר הוא בקי בו או בעסק שיתיגע בו מאד וישם בו כל מגמתו, עז"א שהיו לו עסקים מפורדים, צאן ובקר שהיא עסק המרעה,ועבדה רבה שהיא עסק עבודת האדמה, וידוע שעסק המרעה ועסק עבודת האדמה לא יתכנו באיש אחד, כי הם אומניות חלוקות, שהעובד אדמה צריך שישכון במקום אחד קבוע לזרוע ולהשביח את האדמה, עד שתהיה שדה תבואה, שזה לא יצלח אם נוסע ממקום למקום, משא"כ הרועה צריך ליסע תמיד ממרעה למרעה, וע"כ כתיב ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה, כי היו אומניות חלוקות, והאבות היו רועי צאן והמצרים היו עובדי אדמה, ותועבת מצרים כל רועי צאן, וא"כ ביצחק שהיה לו צאן ובקר וגם עבודה רבה בשדה היה זה למעלה מן הטבע. ד] יצליח האדם ע"י שיאהבו אותו כל העם ויסחרו אתו יקנה בזול וימכור ביוקר, וכדומה, וגם זה לא היה כי ויקנאו אותו פלשתים, ומבואר אצלי, כי קנאה שאחריה מלת את, מורה שהמקנא רוצה לעשות לו רעה, ובכ"ז הצליח, מבואר מכ"ז שהיה בהשגחת ה':

ועבדה רבה. חסר. דסתם עבודה הוא עבודת הארץ. אבל עבדה חסר משמעו עסקים שנותנים ריוח לבעליהן ע״י מה שפועלים בהם:

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. אלו עבדים ושפחות, ועבדה חסר ו', דניאל חיטייא אמר אם אין אדם נעשה כעבד לעבדו אינו קונה אותו, לכך חסר ו':

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה. אלו העבדים והשפחות.

רש"י ד"ה ועבדה רבה, ...עבודה משמע פעולה רבה. ע"כ. אם כן הדבר למה צריך לכתוב "רבה", והרי תיבה זו במשמע של "עבודה"? (פ' תולדות תשנ"ג)

ויקנאו אתו פלשתים. שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט:

ועבודה רבה, היה לו עבודה גדולה באדמה, כמו עובד אדמתו (משלי י"ב) כי תעבוד את האדמה (ד' י"א).

ויקנאו אותו פלשתים. שדרים בגרר עיר המלוכה ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה. אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק. ועשיר מתקנא בעשיר גדול ממנו. וביותר אם הוא יהודי:

ויקנאו אותו פלשתים. היינו דתנן הקנאה והתאוה מוציאין את האדם מן העולם:

ויקנאו אותו פלשתים. היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

ויקנאו אותו, קל הנו"ן קנאו בו לרוב טובתו והצלחתו:

בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. להודיע כי כל משפטי ה' וגבורתיו הכל בכח החסד. כדכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. שזה עיקר החסד הטוב שהקב"ה שומר לאוהביו. כדכתיב אשר יאהב ה' יוכיח. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. שכל הדינין והגבורות מכח החסד הם נולדים. [וזה ענין חסיד לפנים משורת הדין כלומר שפנימיות הדין חסד הוא]. ומקודם כתיב תולדות ישמעאל על פני כל אחיו נפל. ואח"כ תולדות יצחק. להודיע ההפרש שהקב"ה מתנהג עם הצדיקים. כמ"ש וידעת כי ה' אלקיך כו' שומר הברית והחסד כו' ומשלם לשונאיו אל פניו כו'. לכן ישמעאל קיבל מיד החסד שירש מאברהם ע"פ כל אחיו. ותולדות יצחק הי' יעקב אבינו. ונולד לו מיד שטנו עשו הרשע. ועבר עליו כמה יסורים. מטעם שלאוהביו הקב"ה שומר החסד שיהי' ממנו רק אחרית טובה. כי בודאי הקב"ה טוב ומטיב. אבל מכח המקבלים צריך עצות שיקבלו החסד בטוב. והוא ע"י הגבורה. וכ' מה רב טובך אשר צפנת. כי אברהם אע"ה הי' האור וכ' ויבדל שגנזו לצדיקים. לכן הי' אח"כ בחי' יצחק והוא הגניזה אשר צפנת. ונולד מזה יעקב אבינו טוב הגנוז לצדיקים [שהוא יוסף ויהודה ודוד]. וכן הענין בעבודת האדם להשי"ת שמקודם צריך האדם להשיג יראת ה'. וע"י השתוקקת האהבה זוכין ליראת שמים. וצריכין לתקן המדות אהבה ויראה. ואח"כ זוכין לנקודה של אמת שהיא מדת יעקב אע"ה. שכמו שהי' בכלל כן הסדר בכל פרט. וידוע כי אהבה ויראה צריכין בירור. ומדת האמת היא בירור הגמור. וע"ד הרמז י"ל ענין הג' בארות עשק שטנה ורחובות. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ימי המעשה בחי' עשק ושטנה. ורחובות הוא ש"ק. יום מנוחה. והוא בחי' יעקב אבינו דכתיב בי' נחלה בלי מצרים ופרצת ימה כו' ע"ש במדרש. והרמז שא"י לבוא לבחי' זו עד שעוברין מקודם בחי' עשק ושטנה. ויש לרמוז כי בבחינת אהבה יש התפשטות פסולת. וזה עשק. התעשקו עמו. לנו המים. ובבחי' יראה לא יש התפשטות. רק שהוא שטנה לשון שנאה יותר שקשה מאוד להיות ירא ה' כראוי וזה שטנה. ובמריבה זו לא כתיב לנו המים. רק שאין מניחין להיות ביראה כראוי. עכ"ז ע"י אלו באין אח"כ לרחובות. וזהו תולדות יצחק בן אברהם כנ"ל. ולכן נזכרו בתורה גם אלו הבארות. הגם כי רבו עלי'. רק שע"י אלו בא לרחובות. וכאמרם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. אף שרואה שלא מצא. אך הוא הכנה על אח"כ. כי אין שום יגיעה בעבודת ה' לבטלה ח"ו. ויש נטי' בלב. הגם שאין בכח להוציאו עוד לפועל:

ויזרע יצחק בארץ ההוא כו' וימצא מאה שערי' כו' ופי' רש"י אומד זה למעשרות להבין פי' רש"י הנה ידוע שכל העבדו' שאדם עושה לעבודתו ית"ש נקרא בשם זריעה כמ"ש אור זרוע לצדיק וכל מה שהצדיק עובד ה' בכל עבודה ועבודה הוא בא להשגה יותר להשיג אלקותו יתב"ש מה שלא הבין מקודם ונפתחו לושערים עליונים לילך יותר יותר בעבודתו ולזה נקראו השגת האלקות בשם שערים ע"ד דברי הזו"הק על פסוק נודע בשערי' לפום שעורי' דלבי' היינו מה שאדם משער בשכלו להבין מה שלא הבין עד עתה הי' אצל הצדיק כאלו נפתח לו שער לכנס בו מה שהי' סתום אצלו עד עתה וזהו ויזרע יצחק כו' ר"ל שסוגל מצות ומעש"ט הרמוז בלשון זריעה כאמור וימצא מאה שערי' ר"ל מאה השגות שהשיג אלקותו ית"ש מאה פעמי' על מה שהבין מקודם וזהו מרמז פי' רש"י ז"ל אומד זה למעשרות ר"ל שכל ההשגות הנרמז בלשון אומד דהיינו שעורי' דלבי' הי' הכל בקדושה וזהו למעשרות הנ"ל כי מעשר רומז לקדושה והבן.

ויאמר אנכי עשו בכורך ותמהו כאן כל המפרשי' איך יעקב שהוא מדת אמת יוציא דבר שקר מפיו ופירוש רש"י דחוק מאוד שתיבת אנכי אין לו שום פירוש ולפענ"ד נראה כי גלוי וידוע כי יעקב הוא התורה ממש וכבר נתבאר זה לעיל כמה פעמים ובזה יבואר ג"כ השינוי לשון של יעקב מן עשו שעשו אמר אני ויעקב אמר אנכי אבל האמת הוא שקושיא חדא מתורצת בחברתה שכך אמר יעקב כששאל לו יצחק מי אתה הודיע לו שהוא אנכי היינו התורה כולה הכלולה בתיבת אנכי ועשו בכורך כפירש"י ויצחק הבין כפשוטו ויש עוד בזה לאלוה מילין:

ויתן לך האלהים איתא במדרש יתן ויחזור ויתן יתן לך ברכה ויתן לך כבושהון והוא תמוה ונ"ל בס"ד דידוע אותיות של כל דבר המה יהיו צינורות השפע והמלוי של האותיות יהיו צינורות של שפע מרובה יותר וכל מה שירבו הצינורות ירבה השפע ובזה פרשתי אדני שפתי תפתח כי אותיות ברכה הם צינורות השפע והמלוי שלהם הוא אותיות שפת"י בהם יהיה רבוי שפע יותר ולכן מבקש שלא יספיקו לי האותיות הפשוט של ברכה להיות צינורות אלא גם הצינורות של אותיות המלוי שהם שפת"י ג"כ תפתח להריק לי שפע בהם ובזה פי יגיד תהלתיך על רבוי השפע ור"ל לאו בשביל רבוי טובת עצמי אני מבקש אלא בשביל רבוי התהילות שצריך להיות על רוב טובך ובזה יובן דברי המדרש יתן ויחזור ויתן ר"ל יתן בצינורות של אותיות הפשוט ויחזור ויתן בצינורות של המלוי ופירש הדבר יתן לך ברכה הם צינורות הפשוט ויתן לך כבושיהון הם צינורות המילוי כי המלוי הוא כבוש בתוך הפשוט לכך אמר כבושיהון:

סתמום פלשתים. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ תַּקָּלָה הֵם לָנוּ מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי לְשׁוֹן סְתִימָה, וּבִלְשׁוֹן הַתַּלְמוּד מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב:

בא סמיכות בארות על שני דרכים:

סתמום פלשתים - שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו והוצרך לכתוב בשביל כשנתרחק משם שב וחפרם דוגמת וחם הוא אבי כנען.

סתמום פלשתים. כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק סתמו הבארות בשנאת קנאתם:

וימלאום ב' הכא. ואידך וימלאום למלך שאול גבי מאה ערלות של פלשתים רמז למה שנותנין הערלה בעפר. ד''א לפי שעבר אבימלך על שבעותו ומלא הבארות בעפר מלא דוד לשאול ק' ערלות פלשתים בכפלים ונתן לו ר' במקום ק':

וכל הבארות וגו'. סמך הודעה זו לויקנאו וגו', לומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והודיע שקנאו ממנו, והוסיף להודיע שגם עם אברהם היה להם קנאה ושנאה וכל הבארות אשר וגו'. ואומרו סתמום וימלאום עפר ולא הספיק לומר מלאום עפר, אולי כי אחר מות אברהם סתמום דוקא עשו אבנים לפיהם ולא בטלום בהחלט, ואחר הקנאה שקנאו ביצחק ויוסיפו להרשיע בקנאתם וימלאום עפר והיו כלא היו, ולזה הוצרך יצחק לחפור אותם מחדש כאומרו בסמוך ויחפור את בארות וגו':

וכל הבארת, אחרי שמת אברהם לא יראו מיצחק, וגם אבימלך שהיה לו ברית עם אברהם והשיב לו הבארות מת, ולמה סתמום? אמרו שמא היום או מחר יגדל כח יצחק ויכלתו כאביו ויקחם, לפיכך סתמום כי אמרו גם לו גם לנו לא יהיה:

אשר חפרו עבדי אביו. נכלל בזה אשר בב״ש וקרוב לגרר יותר:

וימלאום. עיין מ"ש בשמואל א' י"ח:

סתמום פלשתים מפני שאמרו תקלה הם לנו. ולא מפני שקנאו בו כדכתיב לעיל מיניה ויקנאו אותו פלשתים דא"כ ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו וגו' מיבעי ליה ועוד אם סתמום תחלה בעבור שקנאו בו איך הניחוהו לחזור לפותחם דכתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו וגו' ועוד מדכתיב ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם משמע שסתמום קודם בא יצחק בגרר שהיה אחרי מיתת אביו הילכך עכ"ל דקר' דוכל הבארו' מילת' באנפי נפש' היא וכתב' פה משו' דבעי למיכתב אחר זה וישב יצחק ויחפור ומפני שמלת סתמום שתרגמה המתרגם טמונינון יש לחשוב שהיא מלשון הטמנה שהטמינום לעצמם ולא מפני שאמרו תקלה הם לנו הוצרך לפר' שלשון טמונינין הוא מלשון סתימה ולא מלשון הטמנה:

וכל. ספר שקנאת פלשתים היה בין מצד העם ובין מצד המלך, מצד העם שסתמו כל הבארות של מים שחפרו עבדי אביו, כדי שלא ימצא מים למקנהו ויוכרח לצאת, ובין מצד המלך:

מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות כו'. ואין לומר משום קנאה דאל"כ ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מבעי ליה. [רא"ם]: ול"נ דמפני הקנאה סתמו וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו' דאל"כ ה"ל להסמיך ויקנאו וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו' ואח"כ וכל הבארות וגו' ואח"כ וישב ויחפור וגו' ולמה סמך וכל הבארות וגו' לפסוק ויקנאו ש"מ מפני הקנאה סתמו וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם כאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו א"ל בפי' לך מעמנו. [נח"י]:

וכל הבארות אשר חפרו הם הגרים שגייר אברהם סתמום פלשתים שחזרום לאמונה רעה וישב יצחק ויחפור שחזר לגיירם וקרא להם שמות יהודים ואותם השמות עצמם שקרא להם אביו כשגיירם וזהו שאמר ויקרא להם שמות וגו':

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמו פלשתים. מקום מוצא מימיהם:

מפני שאמרו וכו'. דאין לומר מפני שהיו מקנאין בו כמו הבארות האחרות שחפר, דאם כן היה להם ליקח הבארות, ולא לסתום. ומפני שהתרגום הוא 'טמונין פלשתאי', דמשמע שהיו מטמינין אותם לעצמם, ואם כן לא סתמו אותם מפני הגייסות הבאות למלחמה רק לעכב לעצמן, פירש כי 'טמונין' הוא תרגום של "סתמום":

וכל הבארות אשר חפרו וגו' סתמום פלשתים. מפני הקנאה.

סתמום וכו׳ תקלה פי׳ דמקרא דלקמן דכתיב ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם מוכרח דהסתימה היתה קודם ביאת יצחק לגרר וא״כ צריך להבין טעם בסתימה בשלמא אילו היה אפשר לומר שהיתה הסתימה אחר ביאתו של יצחק היינו אומרי׳ בפשיטו׳ שעשו כן להכריח את יצחק שילך מאצלם אבל הואיל ומכח קרא דלקמן משמע ליה לרש״י דלאו הכי הוה הילכך הוצרך לבקש טעם על הסתימה ומש״ה קאמר מפני הגייסות וצ״ל שהבארות הללו לאו בתוך העיר הוו דא״כ לא שייך טעמא דגייסות אלא חוץ מהעיר סמוך לה היו וע״ע לקמן בסמוך:

סתמום פלשתים שלא יחזיק יצחק בהם להיות לו חזקה בארץ.

וכל הבארות כו' בוש אבימלך מלאמר לו שילך מאתם ע"י עצמו והניח את עמו לסתום הבארות אולי ילך מאתם. והוא כל עוד המלך לא עשה לו רעה שתק גם לא רצה להלשין עבדים אל אדונם. ובראות אבימלך שלא נכוה בפושרים. דבר לו בעצמו. וזהו ויאמר אבימלך כאשר יבא ביארו בס"ד. ולהיות שסתמו בארות אביו. לא היה כי אם כדי שילך משם על כן אחר שהלך לו שב לחפור אותם. ולא חזרו לסתום אותם:

כל הפרשה אין יצחק אבינו מתלונן אצל אבימלך בהסתמך על הברית שכרת הוא (או קודמו) עם אברהם אבינו ע"ה (כא, כב-לב), אף כי גם שם היה עניין גזילת באר (שם, כה-כו) פריט חשוב ב"הסכם השלום". (פ' תולדות תשנ"ו)

סתמום פלשתים. יושבי השדה ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך באשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שהגיע שאמר המלך לך מעמנו. מן הכרך מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ עשירים:

טמונון פלשתאי ל' סתימה כו'. רש"י נשמר שלא תפרש התרגום כמו טמוני חול (דברים לג יט) שהוא לשון מטמון ל"פ דהוא גם כן לשון סתימה:

וימלאום עפר. עד שלא פורצים ונובעים:

רש"י ד"ה סתמום פלשתים, מפני שאמרו וכו'. מסתבר שרש"י רוצה להבהיר, למה לא שמרו על הבארות לעצמם אלא סתמון. (פ' תולדות תשס"א)

"...בימי אברהם אביו". לכאורה היה די לכתוב: בימיו, שהרי ידענו כי אברהם אביו של יצחק הוא, או: אשר חפרו עבדי אברהם אביו, כי בוודאי בימיו חפרו. והשוה פס' יח, שם הייתורים בולטים פחות. (פ' תולדות תשס"א)

וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך כו' בעבור אברהם עבדי. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בענין ג' ברכות הראשונות מגן אברהם הוא כנגד א"א. מחיה מתים נגד יצחק. אתה קדוש נגד יעקב אבינו ע"ה. והנה בברכה השניה יש בו ערבובי דברים פעם אחת מדבר נגד החיים ופעם נגד המתים מכלכל חיים כו' מחיה מתים. ומקיים אמונתו לישיני עפר. ומסיים מחיה מתים. הענין כאשר בארנו במ"א במעלת הצדיקים אשר גם אחר סילוקם מעול' הזה נשאר רושם הקדושה בעוה"ז להגן עלינו ומפיהם אנו חיים כמ"ש בא"א ויגוע ויאסף אל עמיו. וזה שאמרו כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות להשפיע טובות וברכות לבריות אשר חיים עודנה כמ"ש בכיבוד אב מאכילהו ומשקהו. וזש"א וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. וז"ש בזוה"ק דומה דודי לצבי. מה הצבי מחזיר ראשו לאחוריו. פי הצדיקים בגן עדן עודם עיניהם פקוחות להשפיע כ"ט לעוה"ז. וז"ש לו הש"י אל תירא כו' בעבור אברהם עבדי. כי כל ההשפעות עודם יורדים בזכות אברהם. ולזה פתח ואמר בברכת מחיה מתים. כי הענין הזה התחיל בראשונה אצל יצחק שהיה לו עזר וסעד מאביו. הראשון היה א"א ע"ה בדבר זה:

כי עצמת ממנו. ותוכל בעשרך להתקומם עלינו:

כי עצמת ממנו וגו'. פי' ואין גדולת המלכות ניכרת לפני גדולתו ואין לך בזיון המלך כזה:

כי עצמת, עצמת בעושר ורב טובה יותר ממנו, ר"ל מאחד ממנו או מרבים ממנו, ואולי לקנאת פלשתים בך ירעו עמך, ואע"פ שאני הזהרתי העם עליך שלא לנגוע בך. ואאז"ל כתב, כי ממנו, משלנו, כלומר משלנו גדלת ועצמת מאוד.

כי עצמת וגו׳. וזה כקוצים בעיניהם. והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים. ע״כ הנני מוכרח לספר כמעט ברית שעם אברהם שיהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרח הארץ. וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. והכלל כבר העיר הרמב״ן ז״ל לפי דרכו שכ״ז הענין הוא סימן לבנים:

לך מעמנו: אמר לו זה בשלום (כמו שאמר ונשלחך בשלום), כלומר לך מעיר המלוכה כי הגדולים מקנאים אותך, ופן יפגעו בך ולא אוכל להצילך, ולפיכך לא יצא יצחק ממלכות אבימלך רק מעיר מלכותו. ואמנם יצחק אמר אח"כ (למטה כ"ז) ואתם שנאתם אותי, והכוונה על אחוזת מרעהו, והם השרים, כי הם קינאו בו ושנאוהו, עד שהוצרך אבימלך לומר לו לך מעמנו.

ויאמר אבימלך וגו' לך מעמנו. כי אבימלך חשב שיצחק מגרע מאתם את השפע שהיה ראוי אליהם, ועז"א כי עצמת ממנו, ר"ל על ידינו עצמת, שאתה לוקח השפע הראוי אלינו, ולא ידע כי הצדיק דומה כלב בגוף האדם, שהוא מקבל חיות מכל האברים ע"י מרוצת הדם וחוזר ומשפיע החיות לכולם ובלעדיו לא תחי הגויה אף רגע אחד:

כי עצמת ממנו מאד. כלומר יותר ממנו, כ"כ המפרשים, וא"כ היה מלת ממנו ראוי באחרונה, כי עצמת מאד ממנו, אבל טעמו עצם וגודל עשרך בא לך מסבותינו (פאן אונס וואורדעסט דוא מאֶכטיג) כי ממכירת תבואותיך בשנות הרעבון בא לך העושר הזה. כדרך ההמוניים ממאני ההשגחה שתולים הכל במקרים טבעיים, וכ"ד רבותינו באמרם כל אותן עצמות שעצמת ממנו היה לך. ואחר שהתרחק יצחק מהם ויעל לבאר שבע וגם שם ראו הצלחתו הודו על שבוש דעתם ורק ברכת ה' תעשרהו לכן אמר אבימלך אליו. אתה עתה ברוך ה':

לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ר"ל אין בכל מלכותי קרקע טוב כקרקע שלך שנאמר וימצא בשנה ההיא מאה שערים כיון שהלך לו החזיקו כמו האחרות מצאוה ואז הבינו שהיה בזכותו של יצחק ולכך אמרו ראה ראינו כי היה אלהים עמך וגו':

ויאמר אבימלך אל יצחק לך ממנו כי עצמת ממנו מאד. אפי' ממני, אפס רבותינו דרשו ממנו כמו משלנו, א"ל כל העצימות שעצמת. משלנו הוא, לשעבר הות לך חדא קווקין, וכדין אית ליך קווקין סגין, ואין הדבר מדובר על אופן הפשט, כי לא תמצא במקרא ממנו דמסתבר מדבר שלנו, זולתי בלשון יחיד משלו, או כמו מאותו הדבר ממש, דכתיב כי ממנו נקח (שמות י כו), לקטן ממנו, ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י ד), או בלשון רבים, כמו מעצמינו, וכגון זה כי עצמת ממנו, וכגון איש ממנו (בראשית כג ו), כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא), לא נפקד ממנו איש (שם לא מט):

ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ולהלן הוא אומר לאביו. הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב. (בראשית כ טו). וכאן אומר לך מעמנו. הוא שארז"ל רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושין.

לך מעמנו אמרו, ארצותינו אינן מתברכות מפני גזירת הרעב וארצו של זה שבאה לו מנחלת אבותיו מתברכת מאה שערים ונתכוונו שילך לו יצחק וארצו תשאר בידם.

"...לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". כך חרף הברית עם אברהם (כא, לב). אכן צדק רשב"ם בדבריו לריש פרק כב. (פ' תולדות תשנ"א)

וללמדנו הוא בא, מה ערכם של הסכמים ובריתות. (פ' תולדות תשנ"ט)

ואעפ"כ כרת יצחק ברית עם אבימלך זה, ר' להלן (פס' לא). (פ' תולדות תשנ"ט)

וניתן לפרש "ממנו" כמ"ם־ההשואה וגם כמ"ם־המוצא. (פ' תולדות תש"ס)

א"י וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי. יבואר עפ"י הידוע כי א"א ע"ה היה בחינת החסד מדת האהבה. ויצחק בחי' הגבורה פחד יצחק. ובאמת דרך הישר הוא להיות בדחילו ורחימו. וז"ש לו הש"י אל תירא. כי היראה שלו היה ביתר שאת בלי שום גבול והיה ירא לגשת ולהתקרב לעבודת הבורא ב"ה. ולזה אמר לו הש"י אנכי אלהי אברהם אביך בחי' החסד והאהבה. אל תירא כי אתך אנכי אני רוצה לקרב אותך אלי להיות עמדי וצריך להיות בדחילו ורחימו. גם י"ל כי אתך אנכי. פי' כל יראתך הוא מחמת דבר זה כי אתה עמדי לכן גם במדת האהבה אתה צריך להתחזק:

בנחל גרר. רָחוֹק מִן הָעִיר:

בנחל גרר רחוק מן העיר וישב ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ו:י״ח) ונראה מדבריו שהם הבארות הנזכרים כאן כמו שאמר (בראשית כ״ו:ט״ו) סתמום פלשתים וימלאום עפר וזה איננו כן כי היאך יתנו לו הם רשות והם אמרו "תקלה הם לנו מפני הגייסות" אבל הם אחרים במקום אחר כי נחל גרר שם מקום או שהנחל נמשך מגרר אל ארץ אחרת וכאשר קנאו בו פלשתים הם השרים אשר בגרר מדינת המלך סתמו הבארות אשר לו מירושת אביו בגבול עיר גרר והמלך שלחו מעיר מושב כסאו והלך לו לעיר אחרת ואולי איננה ממלכותו אף על פי שהיא בארץ פלשתים ושם בארות אחרים שחפר אברהם שגר במקום ההוא ימים רבים ופלשתים יושבי הארץ כאשר מת אברהם ויצחק לא ישב שם סתמום ולא לשנאתו רק בימי אברהם לא רצו לסתמם מפני כבודו כי אמרו אולי ישוב לשבת בארץ ולכן שב יצחק ויחפור אותם בנחל ורועי נחל גרר רבו עמו לאמר לנו המים והטעם "לאמר" הנה הבאר בנחל ומימי הנחל הם אשר ימצו שם ומתמציתם ימלא הבור והנחל יתמעט בהם והנה הם שלנו ועל כן הזכיר הכתוב וימצאו שם באר "מים חיים" לאמר כי היה מקור נובע מים חיים אין מימיו מן הנחל כאשר אמרו מריביו:

ויחן בנחל גרר. כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלשתים בהחלט לצד מצות המלך מלכו של עולם היא לאמר (פסוק ג) גור באדץ הזאת, והגם שנאמר שהמקום ההוא לא היה בכלל מה שאמר לו ה' שכון בארץ אף על פי כן אנוס היה מהמלך אדון הארץ. ואולי כי עשה ה' ככה לנסיון שהגם שאמר לו ה' לך ולזרעך אתן את כל הארצות אף על פי כן לא נתנוהו אפי' לשבת שם כאחד העם אם לא יהרהר אחר השכינה, וכמו כן עשה לאברהם:

ויחן בנחל גרר. היינו בהמותיו וכל עסקיו:

נחל גרר, נחל נקרא העמק ואע"פ שאין שם מים, כמו והעיר אשר בנחל (דברים ב' ל"ו) ימין העיר אשר בתוך הנחל; וזה נחל גרר היה שם העיר, וחנה שם יצחק בנסעו מגרר וישב שם, וחפר שם בארות לצורך מקנהו שהיה רב:

רחוק מן העיר. שאלו היה קרוב לעיר היה מגרש אותו משם כמו שגרש אותו מן העיר ונקרא נחל גרר מפני שהוא עובר משם:

רחוק מן העיר. דק"ל דהא אבימלך היה אומר לו לך מעמנו דהיינו מגרר ולמה יחן בנחל גרר כיון שהוא קרוב לעיר:

וילך משם יצחק. הרחיק עצמו מן המחלוקת, ולא שנסתלק לגמרי מגבול גרר בשביל מה שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת (פסוק ג), אלא ויחן בנחל גרר וישב שם. מפני רוב מקניהו נתיישב על המים:

וילך משם יצחק. הרחיק עצמו מן המחלוקת. וכה"א לך מנגד לאיש כסיל (משלי יד ז).

בנחל גרר רחוק וכו׳ דאילו סמוך לעיר הרי בודאי מתחומי העי׳ ופשיטא דנחשב כעיר ומאי שייך ריב דכתיב ויריבו וכו׳ לאמר לנו המים פשיטא דשלהם הוה ויצחק גופיה מאחר שקיבל עליו ללכת מעמהם למה לו לחפור בורות בתחומם:

וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. אומרו וילך משם והיה די לאמר וילך יצחק וגו' נראה שכיוון לומר שלא הלך יצחק אלא משם מפני אבימלך שאמר לו לך מעמנו אבל לא הלך לארץ אחרת כי לא היה לו מקום אחר ללכת לשם כי בארץ כנען כבד הרעב ולארץ אחרת צוהו הקב"ה שלא ילך, ועוד לקיים מאמר פיהו יתברך שכון בארץ הזאת. על כן לא רצה ללכת לשום מקום, כי אם משם מאת פני אבימלך הלך, ובתחילה ויחן בנחל גרר שעשה חניה בעלמא לא על דעת להתישב שם ואחר כך נתן דעתו להתישב שם בישיבה בקביעות וישב שם.

וישב שם. אהלו ודירתו היה ג״כ סמוך להם וסרה הקנאה של שרי המלך כאשר לא היה לפני עיניהם הרעה. ועוד הועיל.

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך. הנ"ל עפ"י מ"ש בגודל מעלות הצדיקים אשר כל הנלווים אליהם זוכים לבא למדת היראה כמ"ש במשרע"ה וייראו מגשת אליו. ודבר זה ניכר וידוע לכל מבין ההבדל כאשר נפטרים ממנו והלכו להם חסר מהם בחי' היראה שהי' להם בהיותם עמו יחד. וז"ש כאן שאמר להם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי כו'. כי בהיותם עמו היו סבורים שהם בעצמם הם יראים ושלמים ואינם צריכין לו כמו שנראה כן בעיני המון עם לכך היו מתקוטטים עמו. אבל כשנסע יצחק מהם אז ראו כי ערומים הם מכל אז באו אליו אח"כ. ולזה כשאמר להם למה באתם עתה אלי הלא אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. השיבו עתה ידענו כי מה שראה ראינו שהיה לנו יראה כי זה היה ממך. כי היה ה' עמך. ועל ידך באה לנו היראה הזו. וכאשר עשינו עמך רק טוב. ר"ל עמך ובזכותך וכוחך עשינו רק טוב. אבל עתה כאשר שלחנו אותך חסרנו כל אלה. לכן עתה היה ברוך ה' לצדיק ומורה דרך ונהיה נלווים עמך כמאז ומקדם. ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. כמ דרך הצדיקים שאוכלים עמו ושואבים רוח הקדושה ממנו כנ"ל:

והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך צ"ע מאי רבותי' שיקיים שבועתו וערמב"ן, וכן יש להקשות וכרות עמו הברית וגו' ותקם את דבריך כי צדיק אתה מאי רבותי' גם אבימלך ולבן קיימו בריתם עמג"א בה' ר"ה אי עשו נקרא זרעו דיצחק, דזרע אברהם לא נקרא כדדרשי' ביצחק ולא כל יצחק אבל הנודר מזרע יצחק מנ"ל שמותר בבני עשיו ורצה לומר מדכתיב לזרעך אתן את הארץ ולא נתן לעשיו נחלה בארץ ישראל לחלוטין, והנראה לי מרגניתא דהא ביצחק כתיב והתברכו בזרעך כל גויי הארץ וכי סלקא דעתא שיתברכו כל גויי הארץ בעשיו ובניו, אע"כ זרעך הוא יעקב ולא עשו, אבל כל זה איננו ראיה מפורשת, ואני אומר בהיפוך הא דאין עשו זרע יצחק, והנודר מזרע יצחק מותר בזרע עשו לא צריכא ש"ס למימר דהא מפורש ברוח הקדש בברכתו ליעקב והם הנה דברי רו"הק בפיו של יצחק כמ"ש רמב"ן בפסוק גם ברוך יהיה, ואמר לו וישתחוו לך בני אמך ולא אמר בני אביך הלא לא הי' ליצחק לא אשה ולא פלגש זולת רבקה ורה"ק לא יאמר דבר שאינו אלא משום שרצה לומר שבני עשו ישתחוו לבני יעקב, והם בני אמך ולא בני אביך כי אין עשו זרע יצחק ומשו"ה כתי' לקמן אחי רבקה אם יעקב ועשו, היא היתה אמם של שניהם אבל יצחק לא הי' אב לשניהם, נמצא שאיננו זרע יצחק הוא פשוט אך שלא יאמר עשו מכח אבא דאבוה אברהם קאתינא כמו בס"פ מי שמת משו"ה הוצרך לומר גם לאברהם ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. ולבוא אל המכוון בעזה"י אומר אפי' הי' עשו זרע יצחק ואברהם, מ"מ לא היה ראוי להיות בנוחלי הארץ כיון דעשה מעשה אמורי כדכתיב אשר לקחתי מיד האמורי כפרש"י בפ' ויחי א"כ אינו ראוי לירש את האמורי, אך לפ"ז היתה השבועה בטלה לגמרי כיון שנשבע לתת לזרע אברהם ויצחק וביניהם עשו, והוא אינו ראוי, נמצא בטלה מקצתה בטלה כולה כמו הדיר האנשים מן התאני' ואביו ביניהם, דבטלה כולה, ה"נ, אך הקב"ה צדיק ורוצה לעשות צדקה לקיים השבועה ולהקימה ע"כ הפריד עשו מזרע יצחק ואברהם נמצא לא היה עשו בכלל לזרעך אתן ונתקיימה השבועה אצל בני יעקב והיינו ותקם את דבריך עשית להם קיום כי צדיק אתה דהרי היית יכול לפטור עצמך ממנה והיינו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי וק"ל:

וישב ויחפר. הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וּפְלִשְׁתִּים סִתְּמוּם, מִקֹּדֶם שֶׁנָּסַע יִצְחָק מִגְּרָר, חָזַר וַחֲפָרָן:

אשר קרא להן אביו - כדי שלא יוכל אדם לערער עליהם.

וישב יצחק... אשר חפרו, עבדי אביו,

וישב יצחק ויחפור וגו׳. כי בהיותו יושב גם הוא בנחל על השדה ראה והשגיח על הבארות ולא יכלו עוד יושבי השדות לעשות עול באשר היה קובל על המסתמים לפני המלך. ובע״כ היה המלך עושה משפט. ומזה למדנו דרך הגלות שהקב״ה מהפך מחשבות ומה שנראה לנו שמריעין לנו כ״פ הוא בא לטובה אחר זמן כאשר יבוא עוד:

שמות. בזקף קטן:

וישב ויחפור את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום וקודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן. מפני שסדר המקרא הזה מורה שאחר שנסע יצחק מגרר אל נחל גרר חזר וחפר שם את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו הוצרך לומר שאין הדבר כן אלא אותן הבארות שהיו בגרר קודם שנסע מגרר חזר וחפרן וקרא דוישב יצחק דבק עם סתמום פלשתים וימלאו' עפר דאל"כ היאך חזר וחפרן אח' שנסע מגרר ששם היו הבארות כפי המובן מן המקראו' ומה שהפך וכתב ופלשתים סתמום במקום ויסתמום פלשתים הוא מפני שממאמר ויסתמום פלשתים נראה שאחר שחזר יצחק וחפרן חזרו פלשתים וסתמום ועם ההפוך נראה שהסתום הנזכר פה הוא הסתום הנזכר למעלה לא שחזרו וסתמום אחר החפירה השנית אבל מה שהשמיט שם יצחק וכתב וישב ויחפור במקום וישב יצחק ויחפור גם כתב את הבארות סתם במקום את בארות המים אינו אלא להודיענו שכך היה ראוי שיכתב כפי סדר המקראות לא עם שם יצחק ועם שם בארות המים כי כבר הוזכרו למעלה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון כי היאך יתנו לו רשות והם שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות ואינה טענה כי הרב ז"ל ישיב שבזמן שנתנו רשות ליצחק לפתחן לא היו גייסות בעולם כי השלימו הכל זה עם זה ועוד שזאת הטענה עליו להשיבה כי הוא עצמו פי' שאלה הבארות הם בארות אחרות במקום אחר שחפר אברהם כשגר במקום ההוא ימים ופלשתים יושבי הארץ כאשר מת אברהם ויצחק לא ישב שם סתמום ולא לשנאתו רק בימי אברהם לא רצו לסותמם מפני כבודו כי אמרו אולי ישוב לשבת פה ולכן שב יצחק ויחפור אותם ואם כן צריך לתת טעם למה סתמום מאחר שלא היו שונאים אותו והטעם שיתן הוא בסתימתן איזה טעם שיהי' יש לטעון עליו איך הניחוהו לפותחן מאחר שבפתיחתן יבטל טעם והתשובה שישיב הוא לעצמו תספיק גם לרש"י ז"ל וכל שכן שהוא עצמו פי' אחר זה שפחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו ואם כן יש לומר שבעל כרחן פתחן ולא ברשותן:

וישב יצחק. לדעתי הבארות שזכר בפסוק ט"ו היו בגרר עצמו, שלא סתמום פלשתים עד עתה כי היו צריכים להם, רק עתה סתמום כשראו שיצחק משתמש בהם כדי שיהיה יצחק מוכרח לצאת, ויצחק לא חפר אותם כי הוצרך לצאת משם, והבארות הנזכרות פה הן אותם שחפר אברהם בנחל גרר, עת יצא מפלשתים לבאר שבע, שעבר דרך נחל גרר ונתעכב בנחל גרר בדרכו כדרך הרועים, ואותן הבארות סתמו תיכף אחר מות אברהם ואלה הבארות חפר יצחק עתה, ומבואר במדרש שהיה לאברהם בבארות האלה גם ענין נעלם, כי כל מעשה האבות והליכתם בקודש ממדרגה למדרגה, עשו נגדם ציונים למטה בעולם התחתון, ובהורידם השפע הרוחניית מנהר היוצא מעדן אל נחלי עדנים, חפרו בארות למטה ויקראו להם שמות, מורים על דברים עליונים שנעשו בעולם העליון, וכמ"ש הרמב"ן, והפלשתים חשבו שע"י בארות אלה ממשיך השפעה משר שלהם וסתמו אותם, ויצחק משך מי החסד מדלים בכחו של אברהם, והחזיר צינורי הברכה למקומם, וחזה מפעלות אלהיםושם שמות בארץ כשמות אשר קרא להם אביו הקורא בשם ה':

ויקרא להן שמות. אם יהיו שמות הבארות האלה שמות פשוטות בעלמא בלתי מורות על ענין מה, מה אהדר קרא לאשמעינן בהם, מה לנו בשמות שהיה להן תחלה, ומה היה ההפסד בבטולן, ומה התועלת שהתאמץ יצחק להחזיר שמם הראשון עליהן. ויתכן דקריאת שמות לבארות היו דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה' ופעולותיו, כענין ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, ויקרא שם המקום ההוא בית אל, ויקרא שמו ה' נסי, על כן קרא לבאר באר לחי רואי, ככה עשה אברהם בבארות אשר חפר, שקרא את שמם בשם ה', ולפי שהיתה מדתו של אברהם להשתדל בכל מאמצי כחו להשיב רבים מעון ללמדם דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילם שהיו מוטעים לעבדם, וכדי להמציא מציאות רוחני למכחישי אל, המציא תחבולה נפלאה להכניס ע"י את המוטעים אל תחת כנפי השכינה, כל באר אשר קרא אותה בשם אשר יורה על אמתת מציאת ה', עד"מ לפי שהיו הטועים לומר שהנהגת העולם תלוי רק במערכת השמים, וכל הצלחת אדם איננה רק מהשפעת הככבים והמזלות, לכן חשבו אלו לאלהים ועבדו אותם, לבטל מהם הדעה המוטעת, קרא שם דבאר, ה' אל עולם, או ה' אלהי צבאות, בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו, באמרם נלכה נא לשאוב מים מבאר הנקרא כך, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמתית, ההוי' ב"ה לבדו הוא אלהי עולם ותחת ממשלתו לבד יתנהג העולם. וילמדו דעת כי כל צבא השמים הככבים והמזלות אין השפעתם מעצמם רק מה שהוי' ב"ה משפיע לכל ככב כפי הכשר קבלתו, ולזה אין ראוי לעבוד עבודה רק למי שהוא אדון על כל, לא למי שממשלת יד אחר עליו. ככה עשה אברהם בכל באר ובאר אשר חפר, לפי שבארות מים הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את אל העליון ית', ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה', שהי' כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו, והוא ידבר אל לבם ויודיעם מטוב הנהגת המלך ויטה את לבבם עד שיתנו שכמם תחת עול המלכות, ככה עשה אברהם להטות את לבב מכחישי אל לקבל עליהם עול מלכות שמים. והודיע הכתוב שבעודנו חי והי' נשיא אלהים בתוכם היה מוראו על אנשי הארץ הניחו את הבארות והיה שמותן עליהן. אמנם אחרי מותו חזרו לגלוליהם, וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כלם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות, ובהתבטל הבאר נתבטל שמותן. ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם אביו והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן עליהן כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה ומצאתי במכדרשב"י בתוספות ח"ג דש"ב ב' שכתב: כיון דמליוה פלשתים עפרא, דאהדרו בני עלמא לע"ז והוה עלמא שמם דלית דידע לקב"ה כיון דאתא יצחק מה כתיב וישב יצחק ויחפור וגו' מאי וישב אלא דאתיב עלמא לתיקוני' ואוליף לון לבני עלמא דידעין ליה לקב"ה וגומר:

את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כו'. רצונו לתרץ דהא כבר הלך יצחק משם והיאך חפרן ועוד קשה כיון שחפרן אברהם למה חזר יצחק וחפרן ועוד קשה למה כתיב ויסתמום פלשתים דמשמע שחזר יצחק וחפרן וחזרו פלשתים וסתמום ואין הענין כן כי לא מצינו שסתמום אחר חפירת יצחק ומתרץ פלשתים וכו': הנחלת יעקב האריך בזה וגריס ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן להראות שאחר שנסע מגרר ויחן בנחל גרר רחוק מן העיר חזר וחפר הבארות וכו'. עיי"ש:

וישב יצחק ויחפור את בארות המים. לפי שענין אלו הבארות הם רמז לאמונת ישראל הוא באר מים חיים. אמר ששב יצחק והחזיק באמונת אביו. ואף על פי שפלשתים סתמום חזר וחפרן. וזה להורות על מעלתו וגובה לבו שבטח באלהיו וחזר לחפור הבארות על כרחם. אחר שהם עשו שלא כהוגן וסתמום אחרי מות אברהם. ויקרא להם השמות שקרא להם אביו. לפי שהאמת לא תשתנה. ולכן תמצא בכולן שבעה בארות עם באר שבע שהוא השביעי. ואלו הבארות ובארות אברהם ויעקב בפרשת ויצא הכל דבר אחד. רמז לשם ה' המיוחד כי שלשתם החזיקו באמונה זו. ועיין בהרמב"ן ז"ל שכתב שבכאן רמוזות השלשה בתים. כי השנים היו בערעור ומריבה. והשלישית שיבנה במהרה בימינו היא כנגד רחובות. ואולי הם כנגד מה שאמרו אברהם קראו הר. כי זה רמז אל מקדש ראשון שנעשה הר. וזה כנגד ויקרא שם הבאר עשק. יצחק קראו שדה כנגד בית שני דכתיב ציון שדה תחרש וזה כנגד ויקרא שמה שטנה. יעקב קראו בית זה כנגד הבית השלישי שאינה עתידה ליחרב. וזה כנגד ויקרא שמה רחובות. עיין בתחלת פרשת ויצא יעקב כי שם יהיה מפורש ביותר בע"ה. ויעל משם באר שבע. ולפי שעלה בלי רשות נראה אליו ה' בלילה ואמר לו אל תירא מהפלשתים לפי שעברת מאמרי. כי אני אברכך ושמרתיך בעבור אברהם עבדי. אע"פ שלא תהיה ראוי. ויבן שם מזבח לכפר חטאתו. ויקרא בשם ה' כמו שעשה אברהם:

וישב יצחק ויחפור את בארות המים. מיעוט בארות שתים, ולכך חסר ו':

ופלשתים סתמום קודם שנסע משם. דאין לומר שעתה סתמום, דאם כן איך קרא להם שמות אחר שחזרו פלשתים וסתמו אותם, אלא פירושו שכבר קודם שנסע מגרר אז סתמו אותם, ועתה חזר וחפרן. ואין להקשות הלא בתחלה היו סותמין אותם מפני הגייסות (רש"י פסוק טו), ועתה איך יחזור יצחק ויחפור אותם (קושית הרמב"ן), אין זה קשיא, כי בשעה שסתמו אותם – שעת מלחמה היה, ועכשיו לא היה מלחמה (כ"ה ברא"ם). ועוד סבור היה כי עלילות דברים הם מפני הקנאה, כדכתיב (פסוק יד) "ויקנאו אותו פלשתים", ועכשיו שהלך מהם אין כאן עוד קנאה. ועוד להניח דבר כזה שהוא חשש תקלה – אין להניח, כיון שלא היה יצחק דר אצל הבארות, אבל אחר שנסע יצחק משם ויחן בנחל גרר (פסוק יז), שם היו אותן הבארות, ובשביל חשש מלחמה אין לסתום אותן, ולפיכך חזר וחפרן:

וישב יצחק ויחפר את בארות המים. מיעוט בארות שתים.

וישב ויחפור וכו׳ קודם שנסע מגרר וכו׳ לאו דוקא אלא רצ״ל קודם שנסע מתחום גדר שהרי ע״כ לאו בתוך העיר הוו כדלעיל אלא כלו׳ מידי צאתו מגרר ללכת אל נחל גרר כשעבר דרך אותם הבארות חזר וחפר דעד עכשיו לא רצה לחפר הואיל והיה גר עמהן תוך העיר לא רצה לעשות דבר שלא ברצונם אבל עתה שנבאש עמהם ושלחוהו מאצלם שב וחפרן. והיה המשך הכתובים ע״ד זה תחלה מספר הכתוב שקנאו אותו פלשתים. ושוב כתב ומודיע שמתחלה היו שם בתחום העיר בארות אשר חפר אברהם וסתמו׳ פלשתים אחר מותו. והנה עתה אירע דמחמת הקנאה דלעיל ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וכו׳ וילך משם יצחק לנחל גרר רחוק מן העיר ומדי לכתו קודם הגעתו לנחל גדר פגע אצל מקום הבארות וישב ויחפור את הבארות וכו׳ ואחר כך הלך לנחל גדר ויחפרו עבדי יצחק וימצאו וכו׳ בארות אחרות ועיין ברא״ם ובש״ח ואני הנלע״ד כתבתי ודוק:

כשמות אשר קרא להן אביו. כדי שיודע שאילו בארות אביו ומיורשתו שאם היה משנה שמם שאמרו לו אחרים הם ולא של אביך היו:

כשמת אשר קרא להן אביו שיהיו לו השמות לשם ולראיה ולזכות כי מירושת אביו באו לידו שהרי אביו גר לו בגרר כדכתיב וישב בין קדש ובין שור וישב בגרר ועליהן כרת ברית.

וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים וגו' עד ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. צריך לדעת למה לא כתיב את הבארות אשר חפר אברהם אביו וגם למעלה כתיב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו ולא אשר חפר אביו. ובאמת למעלה נאמר, שאמר אברהם בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. והנראה כי הנה ידוע אשר בהיות הצדיק בדור, לרוב הקדושה ואור חיות השפע הנשפע אליו, גם לכל דורו מגיע מאור הקדושה הלזו לכל אחד לפי ערכו וכאשר מצינו באלו הנביאים בימי אליהו שכל עוד שהיה אליהו בעולם אמרו אל אלישע היום יוקח אדוניך מעל ראשיך ולאחר שעלה אליהו בסערה השמימה אמרו אליו לבקשו על אחד ההרים כי נלקח הנבואה מהם אחרי עלות אליהו השמימה. וכן מצינו כמה פעמים בזוה"ק (חלק ב', קנ"ו.) שאמרו זכאה דרא דא דר' שמעון שרא בגוויה דאפילו בין טינרי (פירוש אבנים) חכמתא אשתכח.

רש"י ד"ה וישב... ויחפר, ...מקודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן. ע"כ. בלעדי דברי רש"י אלה מובן שחפירות אלה נעשו בנחל גרר, הרחק מן העיר, אחר שעזבה כדרישת אבימלך. ולא ידעתי, מה מביא את רש"י לראות בשני פעלים אלה צורת עבר רחוק, כלו' קודם שנסע מגרר. ועוד, שלפי דבריו צריך להבין כעבר רחוק כל הנאמר עד פס' כג, והרי מפס' כב משמע שאחר עזבו את גרר התיישב בנחל גרר. וקשה לומר ש"ויעל משם באר־שבע" (כג) הוא התוצאה של "לך מעמנו" (טז), שהרי אחרי זה נאמר "ויחן בנחל גרר וישב שם" (יז). וצ"ע בדברי רש"י. (פ' תולדות תשמ"ט)

ויקרא להן שמות וגו׳. למען לא יוכלו לערער עליהם אחרי אשר כבר החזיק בם בימי אברהם בלי ערעור:

כשמות, להיות בחזקתן הראשונה.

כשמות. בזקף גדול:

אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמו פלשתים. כדלעיל:

והנה אברהם אבינו בדורו כל ימיו היה עוסק במצוות ובגמילות חסדים וכוונתו ודאי היה רק ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לגרום יחוד וזיווג וברכה למעלה והוא תיקון זכר ונקבה הנקרא שארה כסותה ועונתה לא יגרע והאבות עשו כל התיקונים האלו על ידי חפירת הבאר להשפיע ממקור המים חיים להבור שהוא הכלי המקבל ועל ידי זה גרמו שפע וברכה רבה להיות הנהר יוצא מעדן להשקות את הגן לקשט את הכלה בשאר כסות ועונה כידוע ליודעי רזי תורה. והנה בדורו לא זו שהוא חפר את הבאר וגרם יחוד למעלה כי אם גם עבדיו אלו שהיו עבדים אליו בכדי ללמדם תורת ה' ורצו ללכת בעקבותיו גם הם חפרו את הבארות כל אחד לפי שורשו ומדריגתו. והנה הבאר שחפר אברהם בעצמו ודאי לא יכלו הפלשתים לסותמה והיא קיימת לדרי דרין לעולמי עד ואל הבאר הלז בא יעקב ומצא באר בשדה, ומשה ישב לו על הבאר הזאת. ואך שאר הבארות אשר חפרו עבדי אברהם בימי אברהם את זו סתמו הפלשתים בגודל רעתם ועל כן וישב יצחק ויחפור את הבארות אשר חפרו עבדי אברהם לגרום זיווגים ויחודים והשפעות שחפרו ועשו עבדי אביו.

ולכאורה צריך לומר כך: פס' טו מדבר על עבר רחוק - הפלשתים סתמו את בארותיו של אברהם, ואף־על־פי שמוזכרת רק באר אחת אצלו, זו שבבאר־שבע (כא, כה-ל), הרי הכתוב כאן מניח כידוע שחפר בארות גם בגרר וקרא להם שמות.

ויקרא להן. יצחק:

והנה נודע אשר האבות אף שהיה כל אחד במדה ידועה, מכל מקום היו כלולים זה מזה וכל אחד היה כלול מכולן ויצחק הגם שהיה מסטרא דדינא קשיא היה נכלל גם במדת חסד לאברהם וכמו שכתב בזוה"ק (עיין בראשית צ"ו.) וזה לשונו: רזא דמלא יצחק דאתי מסטרא דאברהם דאיהו חסד עילאה עביד חסד עם כל בריין ואף על גב דאיהו דינא קשיא וכו' עד כאן. ועל זה אמר הכתוב יצחק בן אברהם כלומר אף על פי שהוא יצחק פחד וגבורה מכל מקום בן אברהם הוא ועביד חסד עם כל בריין ועל כן הכל מודים אברהם הוליד את יצחק כי גם בדמותו וצלמו הוא, ואפשר לזה כיוונו חז"ל שאמרו שהיה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל וכו' כי זה היה דבר חידוש גדול שכולם ידעו שיצחק מבחינת גבורות הקשות ואף על פי כן היה בו מדת החסד לדברים ידועים וזה ודאי מפני שבן אברהם הוא וברא כרעא דאבוהי. ועל כן יצחק, חוץ מן הבארות שחפר הוא בעצמו מבחינתו ומדריגתו, ועבדי יצחק על ידי כוחו, כנאמר להלן ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויחפרו באר אחרת וגו', חוץ מבארות הללו, כשראה יצחק שסתמו הפלשתים בארות עבדי אביו הנה תחילה וישב יצחק ששב ממדריגתו לחפור בארות אשר היו בימי אביו מה שסתמום פלשתים ועל כן ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו כי חפר ומצא הכל בכח החסד שהיה בו מאביו, ובכח הזה חפר להחזיר הבארות אשר חפרו עבדי אביו ועל כן קרא להן שמות אביו. ואחר כך התחיל לחפור בארות בכוחו מבחינת מדריגתו פחד יצחק הוא ועבדיו וקרא להן שמות עצמו. ואך לתוקף הגבורות, עוררו עליהן. כי כן טבע הגבורות לעורר מחלוקת ועל כן קרא שם האחת עשק כי התעשקו עמו ושם השנית שטנה הכל שמות הגבורות עד לבסוף שקרא שמה רחבות והוא רחבות הנהר שגם שם בחינת דין במקצת, כלומר שמניה דינין מתערין אבל במקומה רחמים פשוטים והיא הממתקת וכופת כל הדינים והמקטריגים כידוע ושם הוא חירות הגדול בחינת היובל חמשים שערי בינה. ועל כן לא רבו עוד עליה כי שם נאמר לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. ובודאי כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ועל כן אמר לשון ופרינו שהוא גימטריא פ"ר ע"ב רומז שכל הפ"ר דינים נעשים שם לחסד מופלג כי שם המתקתן בשורשן, ושורש כל הדינים הם חסד גמור בתכלית השלימות מאתו יתברך כאשר הארכנו בכמה מקומות. גם יסוד תיבה הזו הוא פר"ן לרמז על פ"ר דינים הנמתקים בנ' שערי בינה והוא שורש יצחק כנודע מכוונות האר"י ודי למבינים.

פס' יח בא לאמר שהבארות של אברהם אביו, אותן יצחק פתח מחדש לפני שהתרחק מגרר ולהן קרא בשמותיהן הקודמים - סימן לבעלותו עליהן מכח ירושה - והניח אחריו כשהן פתוחות. כך לפי רש"י, אלא שלפי זה חסר עיקר מן הספר - העובדה שהניחן בלי ליהנות מהן, שהרי הורחק משם, ומה טעם אפוא באיזכורן בכלל.

שמות כשמות אשר קרא להן אביו. שלא לסתור את דבריו, ולהודיע כי משל אביו היה:

פסוקים יט-כב מדברים על הבארות שחפר יצחק בנחל גרר, הרחק מגרר, ורק עליהן יצאה מחלוקת מצד אנשי גרר, עד רחובות. אלא שלפי זה מקומו של פס' יח הוא אחר טו, ובמקומו הוא קשה.

ברם, אם נאמר שלא כרש"י, כלו' בפס' יח מדובר בבארות שחפרן אברהם בשעתו בנחל גרר, אתי שפיר, דהיינו בארות אלה נותרו אמנם ברשותו, שהרי בעלותו עליהן היתה ברורה בשל השמות, והמחלוקת לא היתה אלא על החדשות שחפר. (פ' תולדות תשמ"ט)

ור' לכל הענין פירושו של מלבי"ם (פ' תולדות תשנ"ט)

"ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם". ויש לתמוה, היכן היה יצחק בשעה זו? והרי היה מצוי במשקו של אביו, וכפי שניכר בפרשה, ולמה אפוא הניח להם לסתום ולא פנה מיד אל בעל ברית אביו? (פ' תולדות תשנ"ז)

ועל סמך מה עשו כן הפלשתים, והרי ידעו שיש יורש חוקי לאברהם, בעל ברית אבימלך? (פ' תולדות תשנ"ט) ור' תוספתא סוטה (פ"י ה"ב) שכל זמן שהיה אברהם קיים היו הבארות נובעות מים, משמת אברהם פסקו, אמרו, הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות (שיכולים להתחבא שם ולארוב להם), עמדו וסתמום ומלאום עפר, בא יצחק והיו בארות נובעות מים שנאמר: "וישב יצחק ויחפור את בארות המים".

"ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". לא אדע, מה חשיבותה של קריאת שם לבאר, ור' גם למעלה (טז, יד): "על כן קרא לבאר וגו'" ולא אמר, מי קראה ועאכו"כ לא אדע, מה חשיבותה של קריאת שם מחודשת, ואולי זו וזו הן מעין הוכחה לחזקת בעלות, וברשב"ם: כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן, אך מן טז, יד לא משמע כן.

ומ"מ ברור מכאן שתולדות המשפחה על פרטיהן נמסרו מאב לבנו בדיקנות רבה. (פ' תולדות תשמ"ז)

ור' מה שכתבתי להלן (פס' כ-כא). (פ' תולדות תשנ"ח)

מעצם חפירת הבארות מחדש וקריאת שמות להן "כשמות אשר קרא להן אביו" ניכר, כמה יצחק היה מעורב במעשי אברהם אבינו ע"ה, כלומר חרף העקידה היה מעורה בעניינים חומריים בהחלט, ולכאורה חובה לזכור זאת בימינו כשמנסים לצייר תמונה שונה מאד. (פ' תולדות תשנ"ג)

ובזה יובן בס"ד המדרש שהובא בספרי המפרשים התחיל עשו צווח ואמר ראו מה עשה לי התם הזה ע"כ ומקשים דהול"ל מה עשה לי הרמאי הזה כי לגנותו הוא מדבר ובזה שאמרנו ניחא כי נקרא איש תם שהוא שלם בשני שמות ומחמת שהוא תם בשני שמות לקח הברכות באומרו אנכי עשו בכורך:

מים חיים. שהם נובעים תמיד:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. כתב הרמב״ן וכן בספר תולדות יצחק וכן בספר מנורת המאור, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל עניני בארות אלו על ג' בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים, כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב״ב קרא רחובות.

ויחפרו. מחדש.

ויחפרו, חפרו עוד מחדש להרבות להם מים לצורך המקנה.

וימצאו שם באר מים חיים. הזכיר מים חיים לפי שרועי גרר נתעוררו על המים בעבור שהבאר בנחל ויתמצו מימי הנחל לתוכו ויתמעטו מימי הנחל ועל כן הזכיר מים חיים לומר שנובע ממקורו ולא יתמעטו בשבילו מימי הנחל:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל. שאח"כ לא הספיקו בארות של אברהם כי היה מקנה יצחק רב ממקנה אברהם וחפרו שם עוד בארות ומצאו באר מים חיים, כי בארות אברהם היו מאוספים ממי גשמים:

באר מים חיים. א"ר חנינא, הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ^זר"ל ולא נתקיים הבאר בידו של יצחק עד שעשה שלום עם אבימלך. , ור' נתן אומר, מצא תורה, שנאמר (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים וכתיב הכא באר מים חיים ^חלכאורה הו"ל להביא הפסוק דישעי' נ"ה הוי כל צמא לכו למים דדרשינן בי' (תענית ז' א') אין מים אלא תורה, אך י"ל דניחא לי' להביא פסוק זה ממשלי דכתיב בי' גם לשון מציאה ואיירי בתורה, וגם הכא כתיב לשון מציאה, וימצאו באר מים חיים. .
(ברכות נ"ו ב')

ויחפרו. מלת חפר אחד מן הדברים שאין יכולת לדעת טעמו, בלעדי תיבה הסמוכה לה, כי יש לומר חפר לשון כניעת חרפה, כגון וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), כי לא תחפירי (שם נד ד), וכל דומיהן, ויש לומר לשון מרגלים, כגון לחפור את הארץ (יהושע ב ב), וכגון לחפור פארות ולעטלפים (ישעיה ב כ), ומתרגם לטעייתא, היא ע"ז של אשירה המחפית עובדיה, וכגון ותחפרו מהגנות (שם א כט), ויש לומר לשון כרייה וחפירה בקרקע, כגון באר חפרוה שרים (במדבר כא יח), וכגון זה ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ה' בארות חפרו חוץ מאותן של אביו, כנגד ה' ספרי תורה הקרואה מים חיים, הראשון זה, שנאמר וימצאו שם באר מים חיים, כלומר נובעין שאין פוסקין:

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים.

באר מים חיים. עיין ב״ק דף פ״א גבי מעיין היוצא בתחילה, וגם נ״מ בין מעיין לבאר, ועיין תוס׳ ע״ז דף מ״ז ודף נ״ט ומעילה דף י״ג וביצה דף ל״ט, ולכן אז [מריבות] מחמת באר מים חיים. ועמ״ש בספרי פ׳ חקת גבי פרה אדומה, ואכמ״ל … ולכך התחילו (במקוה) [במעיין] בגדר פרה וצריך מים חיים, וכן בזב טה״ג [=טומאת הגוף] צריך מים חיים, וגם בע״ק לכתחילה כן, כמבואר בירושלמי פ״ג דברכות ע״ש, ועיין רש״י סנהדרין דף פ״ח ע״ש בזה, וזה לתקן של עשו דהוא ע״ז רציחה ותאוה, וזה תקן יצחק, ולכך מצא מים חיים דוקא [ויצחק רצה גדר ניסוך גם בבמה לכן נצרך רק מים חיים], וכן רצה גדר טהרה של פ״א [=פרה אדומה] דרק ע״י מים חיים. וזה הגדר דכתיב ברבקה טובת מראה כאן ולעיל, בגדר קרבן של פרה, עיין שבועות דף י״א מצא נאה כו׳, ע״ש בתוס׳ דף ט״ו, ואף דלא הוה קרבן גמור, עיין ביומא דף ס״ה, ע״ב ודף מ״ב בש״ס אם קדשי מזבח או בדה״ב [ע״ש ברש״י], מ״מ מראה שלה צריך להיות טובה לא לקוי, ועיין בפרה פלוגתא דר״י ור״ש גבי היתה בה יבלת וחתכה, ועיין בהשגת [מחמת] דהשיער, וזה הגדר נאה ולא יפה, ועיין בירושלמי פ״ו דיומא משובח בגופו משובח במראה, וע״ש דף כ״ה ע״ב גבי איברא דבישרא, עכ״פ נאה זה דבר [המתוקן] ביותר, וזה גדר טובת מראה, טוב, הוא מתוקן, וכן באסתר כה״ג הוה זה הגדר ולא יפה, עכ״פ זה גדר יצחק דהו׳ גדר משפיע לגדר ניסוך המים ולפרה אדומה, ועיין בספרי פ׳ חקת בזה, ולכן רצה יצחק לתקן עשו והוה אוהב גבי׳, וכמ״ש לקמן, וגדר קטורת וכמ״ש רבינו הרמב״ם בספר המורה טעמי המצוות, ויצחק תקן תפילת מנחה כנגד קטורת, כמ״ש התוס׳ ברכות דף כ״ו, ובירושלמי שם פ״ד וע״כ רצה לברך עשו ולחון רשע, וזה שדה של תפוחין … בזה, וכן עשה ניסוך המים, ואכמ״ל בזה.

ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויריבו רועי גרר עם רעי יצחק וגו' ויקרא שם הבאר עשק ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה וגו' עד ויעתק משם ויחפור באר אחרת וגו' ויקרא שמה רחבות וגו'. חוץ ממה שכתבנו למעלה בזה נאמר עוד כי נודע מה שכתב האר"י ז"ל (בכוונת המזוזה ובשאר מקומות) בסוד מאמר חז"ל (שבת קמ"ז:) ר' אלעזר בן ערך איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למקרי בספרא בעי למקרי החודש הזה לכם אמר החרש היה לבם וכו' עד כאן. כי השטן יש לו רי"ב כתות משחיתים והחליף ג' אותיות דז"ך מספר אל בג' אותיות רי"ב ועל כן קרא החרש היה לבם עיין שם. ומבואר בספר זקוקין דנורא שהרי"ב כתות אלו נמשכים מקרבן קין מאותיות אחורים עיין שם על כן כשחפר יצחק הבאר וכבר כתבנו שחפירת בארו היה משורש הגבורות ולעומתן עומדין אלה הרי"ב כתות המשחיתים על כן נתעורר הרי"ב ויריבו רעי גרר וגו', על כן קרא שם הבאר עש"ק כי עש"ק ראשי תיבות ע'ל ש'ם ק'ין לומר שהרי"ב נמשך משורש קין שורש הגבורות וחפר באר אחרת ויריבו גם עליהם ויקרא שמה שטנה אותיות השטן והכל לכוונה הנזכרת רק שם היה בפרט וכאן בכלל והבן.

ואוסיף אני משלי, להרחיב פרטי הענינים שיסכימו עם דרוש זה, ובו יתורץ מה שנאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ כי כפי הנראה שמאמר ופרינו בארץ אינו טעם ללשון רחובות, על כן ארחיב בו הדבור בפרטי הענינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מ״ש רז״ל (יומא ט:) שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ״ש (ירמיה כג ד) והקימותי עליהם רועים. ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני היתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא. ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא דבר כמנהג דורינו, וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהיתה בין רועי ישראל בבית ראשון היתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע הענין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, וע״י עסק זו רבתה המשטמה ביניהם.

באר מים חיים. נובעים ממקור ולא נמשכים לשם ע״י גידי הארץ מהנחל. אבל.

וימצאו שם וגו', אחר שחפרו מצאו מתחת באר חפורה מקדם, והיו נובעים בה מים חיים, זהו שאמר וימצאו באר ולא אמרו וימצאו מים:

באר מים חיים. א"ר יהושע בן לוי, הרואה באר בחלום ישכים ויאמר באר מים חיים קודם שיקדימנו פסוק אחר (ירמי' ז') כהקיר ביר מימיה ^טענין אמירת הפסוק הזה נראה דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון – אחר הפה, והכונה אחר הפתרון. וע' לפנינו לקמן ר"פ מקץ בפ' ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ' הרואה כמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות בלשון לרעה ולטובה יתפוס בלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו, מפני שהחלומות הולכין אחר הפתרון, ובזה הדרשא שלפנינו מבוארת. ובתורה אור ציין כאן הפסוק באר מים חיים לשיר השירים ד', ואין זה נכון, חדא דפסוק שלפנינו הוא מוקדם, וגם הוא בתורה, ועוד שהרי למעלה מזה בגמרא [בדרשא הקודמת] דרשינן מפסוק זה שהרואה באר בחלום הוא חלום טוב, וכן בנוסחא ש"ס כת"י מובא מפורש פסוק זה מתחלתו, ועיין בילקוט. .
(שם שם)

ושורש הענין היא בסוד מאמרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל"א) אין לך יפה מן הצניעות כי כל דבר ודבר כל עוד שהוא בסוד נעלם אין רשות להחיצונים להאחז בו כי דבר הסוד הוא בבחינת רשות היחיד אשר אין רשות להקליפות להכניס מרשות הרבים שלהם שהם נקראים רשות הרבים עלמא דפירודא לרשות היחיד יחידו של עולם וכשמתחיל הדבר להתגלות אז החיצונים רוצים מאוד להאחז בו ועל כן כשכרה הבאר לעין כל בהתגלות נתעורר מריבה מכת החיצונים עד שבא הכתוב השלישי והכריע כאשר התחיל להתגלות אור היסוד המאיר ובא מיסוד אבא כי יסוד אבא אינו מתגלה כי אם במקום סיום יסוד זעיר אנפין ונודע לכל אשר במקום הארת אור הזה אין שום שטן ופגע רע בשום אופן בעולם כי אור יסוד אבא הוא המכניע ומבטל כל כוחות הרעים והקליפות המקטרגין ועל כן קרא שמה רחבות כי הרחיב ה' לנו שאין עוד שום ערעור וקיטרוג כי רחבות הוא מספר ברית עם ד' אותיותיו לרמז על אור היסוד המאיר ובא מיסוד אבא שעל זה אמר הכתוב (משלי א', י"ט) חכמת בחוץ תרונה כלומר אור החכמה שהוא אור יסוד אבא הנזכר אינו מתגלה ומאיר כי אם מחוץ על ידי אור היסוד זעיר אנפין כי שניהם מסתיימין כאחד כנודע מכתבי האר"י ז"ל.

אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע״פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע״כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ״א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ״ש (ויקרא כו לז) וכשלו איש באחיו.

ועל כן ירד יוסף למצרים ולא אחד משאר אחיו כי היה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו רומז אל הנזכר כי יעקב היה בסוד הדעת המחבר ליסוד אבא ואימא וזיו איקונין של יוסף בחינת הברית דלתתא דומה לשל אביו ששניהם מסתיימין כאחד ועל כן לא ירא לירד למצרים ועמד בנסיון אשת פוטיפר כי היה גנוז אתו אור יסוד אבא וכל האלילים כליל יחלוף מפני פחדו והדר גאונו וישוי לון בנוקביהון וכו' ולא היתה יכולה אשת אדוניו לאחוז בו. וזה רמזו חז"ל (סוטה ל"ו:) לעשות צרכיו נכנס אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו כלומר אם לא היה מתגלה אליו אור דיוקן אבא לא היה יכול לעמוד בנסיון מגבורת החיצונים ואך שנראה ונתגלה אליו דיוקן אביו הוא אור הזה ואז ויעזוב בגדו בידה בגדו מלשון שבר בוגדים כלומר רעתו עזב בידה והוא וינס ויצא החוצה שבא לכלל חכמת בחוץ תרונה שאחז באור הזה על ידי בחינת היסוד המתגלה לחוץ, ועל כן כל התורה כולה שלמד יעקב משם ועבר מסרה לבנו ליוסף ולא לאחר הכל כי חכמה בחוץ תרונה כאמור.

ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע״י מלך המשיח, שנאמר בו (ישעיה ט ו) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע״פ שפרינו בארץ, ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ״מ רחבת ידים להם ואין צר להם כדמסיק במס' (סנהדרין ז.) כד הוה רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא הוה שכיבן, השתא דלא סגי רחימתין פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן, ע״כ נאמר כי הרחיב ה' לנו, אף על פי שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים מכל מקום הארץ לפניהם רחבת ידים ועוד שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ מרעת יושבי בה, על כן אמר שבזמן מציאת השלום ופרינו בארץ כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

ועל כן בכל מקום שאמרו רבותינו דבריהם, נאמר, אמר זה בשם זה כמו אמר רב יהודה אמר רב וכדומה ולמה לא הזכיר שם הרב לבד לומר אמר רב כיון שעיקר הלכה זו היא שלו ואמנם כל תלמיד ורב הכל בבחינת יעקב ויוסף שהוא אור החכמה המתגלה על ידי היסוד ואין אור החכמה נתגלית כי אם דוקא ביסוד ושניהם מאירין בשוה ועל כן זה התלמיד האומר הדבר ומגלהו הוא בבחינת היסוד המגלה כל האורות לחוץ והרב הוא בבחינת אור החכמה יסוד אבא שמתגלה ביסוד זעיר אנפין ועל כן במקום ההתגלות נזכרו שניהם להראות אשר אי אפשר להתגלות אור החכמה כי אם על ידי היסוד ושניהם מאירין בשוה. ועל כן האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כמאמר חז"ל (אבות ו', ו') כי נודע אשר כל עיקר הגאולה הוא ביסוד ועל כן הוא באלף הששי שהוא בחינת יסוד וכן מבואר בזוהר הקודש כמה פעמים ובדברי האר"י ז"ל כידוע ליודעים. ועל כן תלמיד האומר דבר שלא בשם האומרו גורם להיות ח"ו נהר יחרב וייבש שלא יאיר אור יסוד אבא אל יסוד זעיר אנפין וזה כל עיכוב הגאולה כשאינו מתגלה אור הזה אבל האומר דבר בשם אומרו גורם שעל ידי זה יאיר ויופיע ויתמשך אור יסוד אבא אל יסוד זעיר אנפין ובזה תלוי גאולתינו ופדות נפשנו כשיאיר אור הזה בעולם ויתחזי הקשת בגוונין נהירין. ועל כן הביאו ראיה מן ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, כי מרדכי ידוע לכל מדברי האר"י שהוא רומז על אור הזה בסוד מרי דכיא, שאור הזה אין בו שום סיג ודופי ועל כן כשאמרה אסתר למלך בשם מרדכי וידוע אומרם (זוה"ק חלק ג', ק"ט) כל מלך במגילה האמור סתם הוא מלך מלכי המלכים ופירוש שכיוונה להמשיך אור הזה יסוד אבא לעולם אז הביאה גאולה לעולם ונגאלו מרשעת המן ואחשורוש ופור המן נהפך לפורינו כן יחיש ה' גאולה השלימה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן, ונחזור לענין שעל כן אמר יצחק כי הרחיב וגו' ופרינו בארץ כי כל בחינת לפרות ולרבות תלוי באור הזה שהוא בחינת הברית כנודע.

מאה שערים ויברכהו ה', אחז"ל אומד זה למעשר הי' והק' של"ה הא אין מעשרין מאומד, והנה י"א מעשר למלך מתבואותיו הי', ואמנם הרמב"ם בה' מלכי' כ' יצחק קיים מצות מעשר תבואה מהך דהכא ש"מ ממעשר גבוה מיירי ולפע"ד ליישב דספ"ק דקידושי' בסוגי' דחדש איכא סברא בתוס' דשדותינו שיש עליהם מס מלך פטורי' ממעשר ונהי לא קיי"ל הכי מ"מ לא גרע מבהמת ארנונה דפטורה מבכורה דה"ל שותפות גוי דפוטר בבכורה, והכא במעשר נהי אינו פוטר מ"מ ה"ל כשדה שגוי וישראל שותפי' בו ויצחק לא רצה שיהי' שום שותפ' גוי בטבלו כדי שיתחייב במעשר ממש ע"כ היה אומד למעשר של מלך ופרע לו וסילק יד המלך מהשדה ושוב זרעה ומצא מאה שערים ועישר במדה ובמנין כדינו, וי"ל עוד אלו הי' שותפו' גוי לא ברכו ה' לרבות מעשרו של מלך אבל אחר שכבר נסתלק יד המלך ברכו ה':

עשק. עִרְעוּר:

ויקרא שם הבאר עשק יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותם בשוה אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר (ירמיהו יז יג) מקור מים חיים את ה' וקרא הראשון עשק ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה ופרינו בארץ שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:

עשק. ידוע בדברי קדמונינו רק במקרא אין לו ריע:

התעשקו עמו. השתדלו עם יצחק שיעזוב הבאר:

עשק כנגד בבל שעשקו את בית יהודה ומיד עושקיהם כח:

לנו המים, כמו שכתבנו בדבר אברהם עם אבימלך כי היתה מחלוקת ביניהם אם אותה הבאר מגבול גרר או מגבול באר שבע כן עתה מטעם הזה נפלה מחלוקת בין רועי גרר ובין רועי יצחק.

ויריבו וגו׳ לנו המים. כי אמרו שהמה נמשכים מהנחל ושרי מלוכה היה להם מקום להעלים עין מהאמת. מחמת שנאה שבלב:

התעשק עמו: התעסק בל' סורי difficilis, asper fuit, וכן בלשון חכמים שדה שיש עליה עסיקין (שבועות ל"א ע"א) ענין ערעור; ודח"א ע"ה אומר כי מזה ג"כ עסיק עפרא (בבא מציעא ע"ד ע"א) העפר היה ביוקר. והנה באר זו והאחרת הנקראת שטנה נראה (כדעת מהרש"ד) שנשארו ליצחק, כי אעפ"י שרבו עליהן לא גזלו אותם ממנו, אלא נתפשרו עמו באחר מן הדרכים.

ויקרא שם הבאר עשק. כתב הרמב"ן הכתוב מאריך ענין סיפור הבארות ולכאורה אין בו שום חדוש אבל יש בו ענין נסתר כי בא להודיע דבר עתיד כי באר מים חיים רומז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק ועל כן הזכיר באר מים חיים וקורא אותו עשק שרומז לבית ראשון אשר התעשקו עמנו ועשו עמנו כמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא שמו בשם הכתוב ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על אנשי יהודה וכל ימיו היה לנו לשטן עד שהחריבוהו והשלישי קרא אותו רחובות הוא הבית שעתיד ליבנות שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלי ריב ומצה והאל ירחיב בגבולינו ופרינו בארץ שהכל יעבדנו שכם אחד:

רעי גרד. הגימ"ל רפה:

עשק ערעור. אף על פי ששם העשק מורה על ההתעשקות בכלל אם לטובה אם לרעה ופה אינו אלא לרעה כדכתיב ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וכתיב ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו שפי' נתעסקו עמו במריבה וערעור ושם הערעור בכל מקום מורה על הרעה פי' עשק ערעור ועוד שלא יתכן לקראתו עשק בעבור ההתעשקותו בכלל מפני שכל הדברים הנעשים על ידי אדם אינם נעשים רק על ידי התעסקות ומה טעם לקריאת השם הזה על הבאר הזה ופי' עשק ערעור ולא מריבה על שם ויריבו מפני שהבאר האחרת קראו אותה שטנה שפי' מריבה:

ויריבו רעי גרר. שע"י שהיה מים חיים שהמעין מקורו מן ההרים, היה להם טענה לאמר לנו המים. א] כי מי המעין יוצאים מן ההר שבגרר שהוא מגבול אבימלך. ב] שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות, וא"כ מי תהומות הם של המלך ובני המדינה, ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר, ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו, וע"כ קרא שם הבאר עשק כי היה ביניהם עשק וטענות, שכ"א היה לו טענה לפי דעתו:

ויקרא שם הבאר. אין אדם נותן שם לדבר שאינו שלו, ומזה ראי' שעם היות שרבו על הבארות נשארו ליצחק, והיה מתקיים בו לא הניח לאיש לעשקם (רא"ש דלא כרמב"ן) וסיפר הכתוב ענין הבארות ויציאתו מגרר, והליכת אבימלך אליו להודיע שנתקיים מה שנאמר לו לך ולזרעך אתן כל הארצות האל, כאילו הוא היה אדוני הארץ, ולזה הודיע אף שהם ברשעתם סתמו כל הבארות שהיה מימי אברהם כדי שלא יהנו מהם רועי יצחק, וגם אבימלך אמר אליו לך מעמנו כי עצמת ממנו, כלומר שלרוב מקנהו לא היה מקום למקנה הארץ, ויצחק הלך משם, ולא נתרחק מן העיר וישב בנחל גרר סמוך לעיר ושב וחפר הבארות שמימי אברהם, והשתרר עליהן לקרות להן השמות שקרא להן אביו, להודיע שבעל כרחם עשה כן, וגם חפר ומצא מים חיים, ואע"פ שרבו עוד לאמר לנו המים, באמרם שמי הבאר היה באים שם מן הנחל, עם כל זה נשארו הבארות ליצחק, וכל זה יורה שישיבתו בארץ היה כאלו הוא אדון הארץ, עד שאבימלך הלך אליו לבקש אהבתו (רי"א דלא כרמב"ן שכתב שאין בחפירת הבארות תועלת ולא כבוד ליצחק), ועי' בדברי הגר"א ענין נשגב בדרך אמת בחפירות בארות אלה:

נתעשקו עמו כו'. רצונו לתרץ בזה שלא תפרש עשק לשון ערעור אלא הוא עסק ממש כלומר עסק של ערעור:

ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים לפי שהבאר אצל הנחל אמרו שאותו הבאר ממי הנחל הם ומתמציתו ימלא הבור והנחל יתמעט מזה והעיד הכתוב כי מי הבאר הזה לא היה מן הנחל כמו שאמרו רועי גרר אלא הוא באר מים חיים ומאליו נובע:

ויריבו רעי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. אע"פ שטרחתם וחפרתם, מ"מ המים מן הנחל שלנו נוגרין ולאחר שנצח:

עסק ערעור. ונראה מה שעל הבאר הראשון היה להם ערעור ועל השני שטנה (פסוק כא) ועל השלישי לא רבו (פסוק כב), כי בבאר הראשון שהיה סמוך אל הנחל (פסוק יט) היו אומרים שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ולקחו הבאר בערעור הזה. ואחר כך הרחיק יצחק עד מקום שאין לומר שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ושוב לא יכלו לערער, מכל מקום היו מריבים ושוטנים, שהיו אומרים כי אנחנו היינו חופרין אותו אם לא חפרת אתה. וזהו שטנה, שהיו שוטנים אותו. ונראה שבפעם השני לא היה צריך להרחיק כל כך, אלא שחפר באר במקום שהיה ידוע שאין מי נחל נמשכין לבאר. ואחר השטנה היה מעתיק לגבול אחר, ולפיכך כתיב (פסוק כב) "ויעתק" עד מקום שלא יוכלו לומר שהם היו חופרין שם, ולא היה להם שטנה, ולפיכך לא היה להם ריב ושטנה בפעם הג':

לנו המים. כי מאחר שהם חיים מן הנהר שלנו הם באים:

לאמר לנו המים לפי שהיו זוחלין מן הנחל שהיה שלהן וגם על השניה רבו אבל כשהרחיק משם לא רבו כענין שנאמר ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו.

ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וכו׳. אפשר לרמוז בפסוקים אלו בתוכחות מוסר בסגנון אחר ממה שרמזתי בקונטרס פני דוד בס״ד. ונקדים מ״ש פרק היה נוטל דעבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה וזה היה טעות אחיתופל. ויש לחקור דכפי מ״ש רבינו האר״י זצ״ל ויסודתו בהררי קדש דברי הזהר הקדוש כל התורה שלומד בעודו רשע הולכת לסט״א. וקרא הכי כתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך ואיך אמרו דעבירה אינה מכבה תורה. ונראה לומר דיש הפרש בין כשעבר עבירה או עבירות והוא בדעתו להיות צדיק רק דיצריה אנסיה בשוגג או במזיד לעבור העבירות אבל קיים זה מ״ש פרק הרואה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה דכיון שהוא רוצה להיות ירא שמים ולפי שעתא טרדא מהיצה״ר הוא מבקש צד מצוה אפילו בעבירה ההיא והגם שהוא טועה מ״מ הוא בדעתו רוצה להיות ירא שמים ובענין זה אמרו עבירה אינה מכבה תורה. אבל כשעובר עבירה ופורק עול ודעתו להיות רשע אז הסט״א לוקח התורה שלומד ועליו כתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ומשו״ה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה כלומר אפילו שעובר עבירה ואנוס הוא מיצרו לא יפרוק עול ואדרבא יבקש איזה צד מצוה בעבירה ובכגון זו עבירה אינו מכבה תורה. ואפשר שז״ש דוד הע״ה יבשו זדים כי שקר עותוני אני אשיח בפקודיך כי הם סברו דעבירה מכבה תורה וכיון שעבר עבירה אסור לו ללמוד כמש״ה מה לך לספר חקי אבל הם טועים כי שקר עותוני לומר דעבירה מכבה תורה דזה לא נאמר אלא ברשע שפרק עולו יתברך. אבל אני אשיח בפקודיך כי אני נושא בעולו יתברך [ואשיח מסיבה שהם פקודיך והוא תורה לשמה]. וזה רמז הפסוק ויריבו רועי גרר הם המקטרגים מהסט״א שגוררים האדם לגהנם עם רועי יצחק מליצי יושר ונקראים רועי יצחק על שם הצדיק שנקרא יצחק לעת״ל על שם ותשחק ליום אחרון כמ״ש במדרש הנעלם. לאמר לנו המים התורה שלמד הרשע היא שלנו וז״ש לנו המים התורה שנמשלה למים. והמליצים היו אומרים דעבירה אינה מכבה תורה. ורועי גרר היו טוענים דכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ואם כן לנו המים וזכו בדין ויקרא שם הבאר מים חיים היא התורה עשק שעשקוה. ונתן טעם כי עשקוה מסיבת כי התעשקו עמו כלומר דמה שאמרו עבירה אינה מכבה תורה היינו כשלא פרק עול אבל זה כי התעשקו עמו ופרק עול ונתחבר עם הסט״א לכך זכו בדין. ויחפור באר אחרת שהתחיל הרשע להרהר בתשובה אבל לא נפרד מהסט״א ולא שב כהוגן ויריבו גם עליה שעדיין מלוכלך בעבירה ויקרא שמה שטנה אותיות השטן כי הוא חלקו. ויעתק משם שנפרד מהסט״א משם גימטריא שף כלומר שף מדוכתיה ועשה תשובה ולמד ולא רבו על באר מים חיים התורה. ויקרא שמה רחובות לשון רבים ששב מאהבה וזדונות נעשו כזכיות וזהו רחובות. ויאמר כי עת״ה היא התשובה כמשז״ל אין ועתה אלא תשובה עי״ז הרחיב ה׳ לנו דגם עבירות נעשה זכיות. ופרינו כל הפירות מתורה ומצות הם בארץ החיים הכל לג״ע שאין היד שולטת אוכל מפירותיהם מקצת הפירות בעה״ז כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל והניחו יתרם עם הקרן קיימת לעוה״ב. עוד אפשר לרמוז כי בכח התשובה ועסק התורה נהפך הדין לרחמים כי אלהים במילוי יודין גימטריא ברחמים. וז״ש כי עתה הרחיב ה׳ לנו גימטריא אלהים שהוא דין וה׳ מדת רחמים הרחיב לנו גימטריא אלהים שיהיה במילוי יודין שהוא גימטריא ברחמים:

"ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק". קשה לי, והרי זה אחר שיצחק עשה כדרישת אבימלך "לך מעמנו" וגו'. כלו' אמנם בנחל גרר, אך לא בטריטוריה של אבימלך. (פ' תולדות תש"ן)

כי התעשקו עמו. נִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ עָלֶיהָ בִּמְרִיבָה וְעִרְעוּר:

כי התעשקו עמו. היה בזה רוב דברים אשר הוכיח יצחק כי מים חיים המה. והמה נתוכחו עמו וזה מיקרי עשק:

ויקרא שם הבאר עשק קרא לה שם לפי שהיום או מחר כשיגדל כחו עליהם לא יוכלו לאמר רועי גרר כי לנו הבאר בלא שום ערער, והנה השם יודיע. ולשון עסק והתעסקו ידוע בדרז"ל (ב"ק ח') כאמרם, המוכר את השדה ויצא עליה עסיקין:

כי התעשקו עמו התעסקו עליה במריבה וערעור. פי' התעשקו עמו התעשקו עליה מפני שכתוב אחריו ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה שטעמו כמו על הבאר הראשונה ואל יקשה עליך בעבור שמלת עמו כנוי לזכר והבאר בלשון נקבה כי פירושו התעשקו עמו עליה והוא מקרא קצר ופי' מלת התעשקות במריבה וערעור ולא ערערו בסתם כמו מלת עשק שפי' אותה ערעור מפני שעשק הוא שם מורה על ענין מה ואמר שהמכוון פה הוא הערעור אבל התעשקו הוא פועל ואם יפרש אותה ערערו כפי הוראתה לא נדע הערעור ההוא איזה מין ערעור הוא לפיכך הוכרח לפרש אותה ואמר התעשקו במריבה וערעור ומפני שהעשק אינו נופל בראשונה על הערעור כי הערעור הוא המתחייב מן ההתעשקות ולא יפול עליה אלא לשון יציאה כמאמר רז"ל משפחה שיצא עליה ערעור לפיכך הוצרך לומר התעשקו עליה במריבה ומפני שהמכוון פה הוא הערעור הוצרך לומר ערעור ומריבה שניהם יחד האחד לתיקון הלשון והאחר בשביל המכוון:

עשק כי התעשקו. כל מעשה הנעשה בכוונה מוטעת שהתכוין לעשות דבר זה ונעשה דבר אחר, נקרא מתעסק כגון שהתכוין לבלוע רוק ונמצא שבלע חלב, התכוין להטיח בכותל ונמצא שהטיח בערוה, נקרא בדברי רבותינו מתעסק בחלבים ועריות, וכן כשהתכוין לחתוך דבר תלוש ונמצא שהוא מחובר שהיא מלאכה שלא כמחשבתו (אונבעאבזיכטיגטע בעשאֶפטיגונג), הנה אמר ויריבו רעי גרר, ולשון ריב הוא לשון רבנות והתרברבות (מייסטער שפיעלען), כמבואר במשפטים לא תענה על רב, אמר ויריבו שהי' משתדלים לנצח ולהיות רב ושליט על באר זה, ואחר שהיתה יגיעתם לריק כי לא היו הם המנצחים ולא נעשה מה שהתכונו, וביותר לרבותינו שבבוא הבאר לידי רעי גרר מצאוהו שנתיבשו מימיו, כמ"ש בתיב"ע והוה צבו מן שמיא ויבשת ובכן אהדרו יתה ליצחק, הנה השתדלו להשיג באר מים חיים, ומצאוהו ריק אין בו מים, ולא השיגו מה שהי' מתכונים אליו, והיתה מריבתם למפרע רק כמתעסקם, השתדלות בכוונה מוטעת, לכן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו, ולהמפרשים עשק והתעשק ענין ערעור ומריבה, למה לא היה קורא את שם הבאר מריבה, כי רבו אתו, וכן שטנה שבבאר השני ענינו התנגדות המשבית את שלום חבירו (געגנער, הינדרער, רוהעשטאֶרער) כמו כתבו שטנה (עזרא ד׳:ו׳) והמחרחר ריב עם חבירו לנצחו, ולא עלתה בידו, הנה לא היתה מריבתו כ"א השבתת השלום לפי שעה. לפי המבואר שמות הבארות הם הם לזכרון תודה להשם, שלא הניח לאנשי תושב לעשוק את הגר, והחליף מריבתם לעסק ושטנה והיתה כל יגיעת מריבתם לריק ולהבל ולא הועילו מאומה:

ויקרא שם הבאר עשק האריך בענין הבארות יש אומרים לרמוז לעתיד כי באר מים חיים ירמוז לבית המקדש הראשון שנאמר מקור מים חיים את ה' וקראו עשק שהתעשקו עמנו ועשו מחלוקות ומלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שטנה הוא הבית השני שכתוב בו ובמלכות אחשורוש כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים וכל ימיו היה לנו לשטן עד שגלינו ממנו. והג' קרא רחובות הוא הבית העתיד שיעשה בלי ריב והש"י ירחיב גבולנו שנאמר בו וכי ירחיב ה' אלהיך את גבולך שהוא לעתיד ופרינו בארץ שכל העמים יעבדוהו שכם אחד. ונאמר עוד שבעסק ושטנה לא הזכיר שם ה' לפי ששתי בתים הראשונים נבנו על ידי בני אדם והם שלמה וכורש ולכן נחרבו אבל בהמ"ק הג' יבנה על ידי הקב"ה וכמו שהקב"ה חי לעד כן יהיה קיים לעד ולא יחרב עוד ולז"א בו הרחיב ה' לנו הזכיר בו שם ה' וזהו שאמר דוד אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו הוא על שתי מקדשות הראשונים ועל הג' אמר מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך ואחר שה' יבנה בית המקדש ה' ימלוך לעולם ועד לא יחרב עוד:

ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ובמדרש רבותינו כנגד ס' בראשית שבו מגיד שעסק הקב"ה וברא את עולמו:

ור' רש"י לפס' יח ומה שכתבתי שם. (פ' תולדות תשנ"א)

עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, ויעל משם באר שבע, יראה יצחק יצא מא"י לח"ל מפני רעבון וכשיהי' השנים כתיקונן מחוייב לחזור למקומו או לכל הפחות באר שבע אעפ"י שהי' עתה תחת ממשלת פלשתי' מ"מ מנחלת אברהם הוא משא"כ גרר, והנה אעפ"י שברכו ה' בארץ ההיא ובשנה ההיא, מ"מ כל זמן שהי' רעבון בא"י ואמרו חכז"ל אם גבירה לוקה (שפחה לא כש"כ) הרגיש גם יצחק בחו"ל כי מאנו דרכיו לצלוח ע"כ כשחפרו באר רבו עלי' בשנה ראשונה עשק ובשני' שטנה ומזה הבין יצחק כי עדיין לא הי' הרחבה בא"י אך שוב כשלא רבו וקראו רחובו' אמר זהו סימן כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ופסק הרעב בא"י ע"כ ויעל משם באר שבע:

שטנה. נושימנ"ט:

שטנה כנגד המן שכתב שטנה על ירושלים ולכן שטנה ב' הכא וההיא דהתם:

שטנה, כלומר לשטן הם לנו. כי בכל אשר אנחנו חופרים הם מריבים עמנו:

ויקרא שמה שטנה. אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה הוסיפו לגזול בלי טענה רק עמדו לשטן. גם אז העלימו השרים עין:

ויחפרו באר אחרת. בכ"ז לא רצו להחזיק בו בחזקת היד, וחפרו באר אחרת למנוע א"ע מן הריב. ויריבו גם עליה, ובזה לא היה לרועי גרר שום טענה, אחר שהיה באר של מי גשמים שהם הפקר, וע"כ קרא שמה שטנה שלא היה בזה עשק וטענות רק שעמדו לשטן להם בלא שום טענה, ועוד שבריבם על הבאר הראשון היה מפני שגם הם היו צריכים למים והיה סבת הריב תועלת עצמם, אבל בריבם על הבאר הזה שלא היו צריכים לו אחר שהיה להם באר מים חיים אשר לא יכזבו מימיו, א"כ היה רק שטנה לשטן אל יצחק ולהפסידו לא בעבור צרכם אליו:

ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. משטינין אותי כלפי המלכות. ובמדרש רבותינו כנגד ס' שמות דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א יד):

ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה.

ויקרא שמה שטנה. כלו' מן הראשון אקראי הוא אבל מזה ודאי שטנה הוא:

ויקרא שמה שטנה אינו מפרש על מה קרא שמה שטנה, כמו שמפרש עשק כי התעשקו עמו, אלא מן הראשון אמר שמא כדין עירערו וכשראה שהיו מערערין בשני אמר ודאי שטנה ושנאה היא ומשום כך אינו מפרש.

"ויקרא שמה שטנה". כמה אמת יש בדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" - "מן הראשון אקראי הוא, אבל מזה ודאי שטנה הוא", כלו' הישנות הדבר מורה על הסיבה האמיתית ואי־אפשר עוד ליחסו למקרה. כמה חכם היה אבינו יצחק שלא הישלה את עצמו אחר הישנות הדבר, וכמה לא חכמים היו והנם אחינו בנ"י בכל אתר שאינם לומדים מכגון דא. (פ' תולדות תשמ"ט)

ומעין דברי "דעת זקנים" ראה גם אצל חזקוני, אבל לענין עצמו, לא רק שקשה, לשם מה נתן שמות, והרי מתן שמות הוא סימן לבעלות והוא הסתלק מכאן, אלא גם אם הסתלק, בזכות מה נתן שמות והרי זוהי זכותם של הבעלים בלבד. ושמא ביקש לבטא בזה את אי־ויתורו על אדמת א"י ותכולתה? (פ' תולדות תשנ"ו)

ור' מה שכתבתי למעלה (פס' יח). (פ' תולדות תשנ"ח)

גם י"ל ע"ד דאיתא בכוונת המברך את עמו ישראל בשלום שהיחוד הוא מקודם אלקים ואח"כ הוי"ה וזהו ויתן לך האלקים היינו בתחלה אלקי' ואח"כ מטל השמים ומשמני הארץ שהוא הוי"ה ב"ה טל הוא מספר יה"ו והאר' רמז על ה"א תתאה כנ"ל היינו שכך יהיה ענין היחוד כנ"ל והבן:

*אתה עתה ברוך ה', וצריך ביאור מה השיב אבימלך על טענת יצחק ונראה שאמר לו דברכה שלך יוכל להיות מצד ב' סיבות או שהיא ברכת ה' או שהמקום והאדמה גורם כמו שאמרו כי עצמת ממנו מאוד ע"י המקום אבל עכשיו שנסעת משם ואפ"ה אתה הולך וגדול עכ"ח הכל מודים שהיא ברכת ה' וא"כ ע"י שילוח נעשה לך טובה שהכל מכירין שאתה עתה ברוך ה':

ופרינו בארץ. כְּתַרְגּוּמוֹ וְנֵיפוּשׁ בְּאַרְעָא:

ולא רבו עליה - לפי שנתרחק ממרעיתם, דכתיב: ויעתק משם.

רחובות כנגד יון שגזרו שלא יטבלו כדי למונעם מפריה ורביה. ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה לכל אחד ואחד וזהו ופרינו בארץ:

ויעתק, העתיק כל חפירתו משם ורחק מעט מגבולם במקום שלא יוכלו לערער, ולא רבו עליה, כי הדבר היה גלוי ואין במקום ההוא ספק כי מבאר שבע הוא ולא מגרר, לפיכך קרא שמה רחובות להודיע להבאים אחריהם כי לא רבו עליה, על הבאר הזאת.

ויעתק משם. למקום אחר שלא היו האנשים רעים כ״כ:

הרחיב ה' לנו: זה סימן טוב שגזר ה' להרחיב את גבולי.

ויעתק. העי"ן בשוא לבדו:

ופרינו בארץ ונפוש בארעא. כי הוי"ו השיבו לעתיד ואע"פ שיצדק שיהיה פועל עבר אף על פי שהוא בוי"ו ומ"מ הענין מוכיח שהוא עתיד כי אחר ההרחב' צריך זמן לפרות ואיך יאמר כי עתה הרחיב גם פרינו:

ויעתק. לכן העתיק את מקנהו מן המקום ההוא, אחר שראה שעומדים לשטן לו וכבוד לאיש שבת מריב, התרחק מהם ושם חדלה המריבה. ויקרא שמה רחבות שמעתה לא יצר להם המקום, ואח"כ עלה באר שבע, כי כלתה המרעה של הצאן, וכן באשר מקום זה קנה אביו ויטע אשל:

תרגומו וניפוש בארעא. דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר כיון שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ אלא לשון עתיד. ורש"י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר לכן פירש"י שתרגומו צריך להיות וניפוש וק"ל:

ויעתק כלומר ויסתלק, ודומה לו המעתיק הרים (איוב ט ה):

וניפוש בארעא. שאינו לשון עבר, כי אחר שקרא שם הבאר "רחובות" על שם "כי הרחיב ה' לנו", אם כן עדיין לא פרו בארץ, שאם כבר פרו למה יקרא שם הבאר על שם ההרחבה, ולפיכך על כרחך צריך לפרוש "ופרינו" – 'וניפוש':

ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה. הרי ה' כנגד ה' חומשי תורה שנקראו באר מים חיים.

ויעתק משם. למקום שלא יוכלו לומ' שבא מן הנהר שלהם ומשום הכי לא רבו עליה:

ופרינו בארץ תרגו' וניפיש בארעא. צריך לישב מה בא ללמדנו. ונראה משום דכתיב ברישא דקרא כי הרחיב דמשמע משעבר והייתי יכול לטעות ולומ' וכבר ופרינו בארץ וניפוש לשון עתיד הוא. מהר"ר:

ויחפר באר וגו׳. עבדיו חפרו בשמו אלא כיון דכתיב כאן ויעתק הוא בעצמו ועבדיו אחריו. ע״כ כתיב גם בחפירה על שמו. או ששם ידו בהתחלת החפירה כנהוג בדברים גדולים שהגדולים שולחים אצבע בתחלת המלאכה. ובזכות זה.

ופרינו בארץ, כי אין שטן ומריב ונפרה ונרבה במקנה:

ופרינו: לשון הצלחה, כאילן המצליח כשהוא עושה פרי.

רחבות. בהעתק הללי רחבת ירושלמי רחבות עכ"ל ובמקרא גדולה כתוב ובתיקון ס"ת ישן ראיתי רחבת חסר ומוגה חסר עכ"ל ובכל הספרים מצאתיו מלא וא"ו בתראה ובא' מהם כ"י כתוב עליו כן כתיב וכן כתב הרמ"ה ז"ל חסר וא"ו קדמאה ומלא וא"ו בתראה:

ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו'. והרבה בשמועו, ובמדרש רבותינו כנגד ס' ויקרא שהוא ממולא ומרובה הלכות ותורות:

ולא רבו עליה. וזה היה בהשגחת ה׳:

כי עתה. בחילופים כתיבת יד הכ"ף במאריך לב"א וכן הוא במקצת מדוייקים ובקצתם הוא ג"כ במקף:

הרחיב ה׳ לנו. להתיישב במקום מרווח. הרבה עבדים סמוכים אליו בנחל גרר. והרבה עבדים הלאה אצל זה הבאר החדש:

ופרינו בארץ. דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם יושבים במקום א׳. כמש״כ לעיל ח׳ י״ז ט׳ ז׳. וכ״ז סימן לזמן הגלות דהגירושין גורמים כמה דברים זה נגזל בטענה כ״ש. וזה נגזל גם שלא בטענה. וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה. וגם הגירוש גורם פו״ר בישראל יותר משהי׳ במקום א׳. והנה כבר ידענו מברית בה״ב שהגלות החל מיצחק ע״כ בא אותות הגלות בו:

ויעל משם באר שבע - כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שא"ל הקב"ה: אל תירא כי אתך אנ[כ]י נמצא שהיה מתיירא.

ויעל משם באר שבע, קרוב היה לשם, כמו שכתבנו. ומה שאמר ויעל, כי ארץ ישראל המוחזקת היתה גבוה מארץ פלשתים, כמו שאמר ויעלו פלשתים (שופטים ט"ו) ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים (שמואל א' י"ד) וכן בכל מקום. וכל הספורים האלה בחפירות הבארות וקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קרא שמות כרצונו, והיה בני המקום קוראין אותן כן. וכן אברהם כמו שכתבנו. וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם, אבל פלשתים אע"פ שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם לפיכך רבו עמהם על הגבול, וכל זה להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כלה אע"פ שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלשה גוים, את הקני, את הקניזי ואת הקדמוני:

ויעל משם באר שבע. קשה היה על יצחק לדור בשדה ובכפר אם כי בטבעו היה בן כרך. או מחמת שביקש לקרוא בשם ה׳ וזה מסוגל יותר בכרך. ע״כ כשנגרש מגרר ועבר עליו איזה משך בשדה נסה דבר לגור בבאר שבע שגם היא עיר גדולה אבל עדיין לא נכנס עם ביתו לשם שהיה ירא שלא יקנאו אותו שרי העיר ההיא ג״כ. ע״כ בא אליו מראה ה׳.

ויעל משם באר שבע. במדרש רבותינו כנגד ס' וידבר שהוא משלים שבעה ספרי תורה, כדברי בר קפרא דעביד מן רישיה דספרא דוידבר עד ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, מן ויהי בנסוע עד רבבות אלפי ישראל ספר בפני עצמו, מן ויהי העם כמתאוננים עד סופא ספר בפני עצמו:

ויעל משם באר שבע. מקום שאמר לו הקב"ה לך לך אל ארץ המוריה (בראשית כב ב).

ויעל משם באר שבע היא באר שבע שעמד אביו שם וקרוב לחברון היה.

ויעל משם באר שבע. כאשר תיקן בחפירת הבארות עד היסוד כאשר כתבנו אז ממילא עלה משם לבאר שבע בחינת המלכות הכלולה משבע מדות העליונים ועלה במחשבתו לתקן גם אותה ולהאיר אליה מהשפעת האורות הנזכרים ואז ה' בחכמה יסד ארץ, והבן.

"ויעל משם באר־שבע". אין הכתוב מפרש, סיבת עלייה זו מהי, אם הפחד מפני מעשי איבה נוספים מצד הפלשתים (רמבמ"ן), ואם הרצון לשוב למקום אביו (רש"ר הירש), ואולם שני הביאורים אינם משכנעים ביותר כאשר הגירה־עלייה זו באה אחר ההצלחה המתוארת למעלה (כב), וצ"ע. (פ' תולדות תשמ"ט)

ואולי הסיבה לעזיבתו את האזור הפורה שבו ביקש להתיישב ואף הצליח בו, היא משום שגם סדר ישיבותיו של אביו היה - גרר ואחר כך באר־שבע. ואם אמנם פחד, הרי רמז לכך להלן (כד) - "אל תירא כי אתך אני", כלו' גם באר־שבע הרי היא בממלכת פלשת, אבל אין לך מה לפחד. (פ' תולדות תש"ן)

וראה רשב"ם - "כי היה מתירא מפניהם". ועדיין קשה לי, אם כדבריו שהתרחק כדי לא להתעסק בריב ומדון, למה הלך לבאר־שבע שאף היא שייכת לממלכת אבימלך, ואכן שם כרתו ברית אברהם ואבימלך (כא, לא). (פ' תולדות תשנ"ב)

וראה "דעת מקרא" לכשיתפרסם. (פ' בלק תשנ"ו)

וראה "אור החיים" הק' על אתר. וראה דברי רשב"ם להלן (לג) ששתי באר־שבע היו. (פ' תולדות תשס"א)

אל תרד מצרימה, לפי שהמהלך מארץ כנען לארץ מצרים דרך ארץ פלשתים הוא כדכתיב ולא נחם אלקים וגו', לכן בהגיעו לארץ פלשתים הוצרך לומר לו אל תרד וגו', ג"ן:

אל תירא כי אתך אנכי בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו וגם רועי גרר רבו עמו היה מתירא פן יאספו עליו ויכוהו הוא וביתו והבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם ויברך אותו ואז נתן בלבם שהלך לפניו המלך בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו כי בא עם פיכול שר צבאו ועוד הוסיף להביא עמו רבים רעיו:

אל תירא. שימעטו נכסיך במריבותם:

אנכי אלהי אברהם אביך ולא כתב ה' אלהים כמו באברהם ויעקב לפי שנתייסר ביסורים בלי מדת רחמים:

אל תירא כי אתך וגו', פי' להיות שראה השפלה ממלך פלשתים שגרשו מארצו ולא ידע אן יפנה חש כי ה' עזבו לזה אמר אל תירא לא עזבתיך אתך אני:

וירא, לחזק את לבו שלא יירא מאשר הריבו עמו על חפירת הבארות, והבטיחו שיברכהו ויצליחהו עד שהשוטנים אותו יבואו לפניו להשלים עמו, לפיכך כתוב בסמוך דבר אבימלך שבא אליו.

וירא וגו׳ אנכי אלהי אברהם. מיוחד להגנה כמו שהיה מגן אברהם. וכמו שביארנו להלן כ״ח י״ג ובריש ס׳ שמות ובכ״מ:

אל תירא. בעבור שהבריחו אבימלך מעליו ונתקנאו בו רועי גרר ורבו עמו היה ירא מהם ולכך הבטיחו הב"ה אל תירא ונתן בלב המלך שבא לקראתו לשלום בכבוד גדול:

וירא אליו. הנה המקום ששם גר הצדיק והפיץ אור האמונה, קונה קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע"כ בבאר שבע ששם קרא אברהם בשם ה', נתקדש המקום וירא אליו ה', והזכיר לו כי שם מוכן להשראת השכינה, מצד האלהות ששכן שם על אברהם שהיה מרכבה לשכינה, ובאשר אברהם קרא בשם ה' ופרסם אמונת האלהות, ויצחק התירא מלפרסם אמונת ה' ברבים, א"ל אל תירא, כי השגחת ה' דבקה עמו ויוכח עליו מלכים, וזכות אברהם יעמוד גם לו, וע"כ בנה גם הוא מזבח ויקרא בשם ה', וגם כרו שם באר. ויש הבדל בין כריה לחפירה, הכריה מציין התחלת החפירה, והחפירה מציין גמר החפירה, כמ"ש בפי' תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו, ור"ל שהתחילו לכרות, ואח"כ אמר על אדות הבאר אשר חפרו:

וירא אליו ה' בלילה ההוא. שהוא מקום המזומן לחזיון:

וירא אליו ה' בלילה ההוא. מקום מזומן לחזיון.

אל תירא. לפי שלא היו רגילים לעשות עמו מריבה ולהתקוטט עמו הוצרך לומר אל תירא:

אל תירא כי אתך אנכי לפי שהיה מטולטל בשביל קנאת פלשתים ובמריבת רועי גרר נגלה עליו הקב״‎ה ואמר לו אל תירא.

וירא אליו ה' בלילה ההוא. פירוש בשביל מה שעשה בלילה כי ידוע מדברי זוה"ק (חלק ב', ל"ח:) אשר חצי הלילה הראשונה נקראת ליל קודם קבלתה מן דכורא ואחר חצי הלילה אחר שמקבלת מן הזכר נקראת לילה בה"א בסוף והוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ועל ידי שגרם יחוד הזה כאמור למעלה והוא הנקרא לילה נגלה אליו ה'. וגם יאמר על זה הדרך כי אחר שגרם יחוד הזה נגלה אליו שם הוי"ה שבארבע אותיותיו במדה הזו והוא מעלה נפלאה נודעת לחכמי לב.

"...בלילה ההוא". לא ידעתי, באיזה לילה מדובר, והרי זה לילה מיודע, ולא מצאתי עדיין מי ישים לב לזה. אדרבה, אצל אחרים בולטת ההיעלמות, וצריך לבדוק "בלילה ההוא" שבמקומות אחרים. והנה בדקתי בגמ' (תענית כט ע"א, סוטה לה ע"א, סנהדרין קד ע"ב) וב"ילקוט שמעוני" (ח"א רמז שס"ח, תשל"ה, תשמ"ג, תשע"א ובח"ב רפ"י) ולא מצאתי מלבד הדרשה הידועה "בלילה ההוא, ליל ט' באב היה". ולכאורה בפס' ההוא (במדבר יד, א) הביטוי אינו בולט יותר מאשר כאן ואולי אף מובן יותר, כלו' - אחר הוויכוח עם המרגלים, מאשר כאן. (פ' תולדות תשמ"ח)

וברכתיך. תוספות ממון:

אל תירא. מלבוא עם אנשי ביתך לדור פה: כי אתך אנכי. שלא יוכלו לגרשך:

בעבור אברהם עבדי, כי בכל אשר צויתיו שמע אלי כעבד:

ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא. מפני שאמרתי לך שתגור בארץ הזאת, ואתה עלית לכאן בלי דברי, כי מסכים אני על ידך:

אל תירא. שהיה מתיירא שהתחילו האומות לקנאות בו. בעבור אברהם עבדי ששמע לקולי. כשאמרתי לך לך אל ארץ המוריה. ולא הרהר אחר מדותי.

ויאמר אנכי אלהי וגו' אל תירא כי אתך אנכי וגו' לא הודיע הכתוב מה היה יראתו שאמר לו הקב"ה אל תירא, ואכן נראה כי הוא כעין שנאמר באברהם (בראשית ט"ו, א') אשר היה דבר ה' אליו במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ד') לפי שאחרי שובו מהכות את המלכים אמר שמא קבלתי כל שכרי שניצלתי מיד המלכים האדירים האלה ועל כן אמר לו אל תירא וגו' כי עדיין שכרך הרבה מאוד. וכן כאן לפי שישב יצחק בגרר ועשה והצליח מאוד שעשה מאה שערים והגדיל מאוד עד שנתקנאו בו מלכי הארץ וגם בארץ ציה וצלמות מקום נחל גרר שלא מז' עממין הוא הצליח ועשה פרי, ואפשר היה עולה בלב יצחק לומר אשר קיבל כל שכרו בעולם הזה לזה אמר לו אל תירא מזה כי מה שאתך אני וברכתיך והרביתי את זרעך הכל הוא בעבור אברהם עבדי ולא צרפתי כלל זכותך לזה ועדיין כל זכותך שמור לך לדורי דורות. ועל בשורה זו הנה,

בתורה בא "בלילה ההוא" ה' פעמים (בראשית יט, לה; כו, כד; לב, יד; לב, כד; במדבר יד, א), בנביאים וגם בכתובים (אסתר ו, א). ור' גם ילקוט שמעוני רמז תתרנח שבארבעה מקומות נאמר "בלילה ההוא" וארבעתן היו בלילי פסחים.

וברכתיך והרביתי את זרעך. רבוי זה ע״כ אינו בכמות כמש״כ לעיל ד׳ שכל מה שנתברך אברהם הרי זה ברכה ליצחק. וגם א״א לפרש כאן גדולה בעושר שהרי כבר נתברך בזה יצחק בראשונה ועוד דזה אינו שייך למורא זו שנתיירא שלא יגרשוהו מפני קנאה. והרי מגרר גרשו אותו מחמת רוב עשרו. ועוד מה זה שאמר ה׳ בעבור אברהם עבדי. וכל בעבור משמעו לטובתו כמש״כ לעיל ג׳ י״ז ובכ״מ. ומה זה טובה לאברהם בעולם העליון עשירות זרעו. אלא הוא ברכה חדשה שיגדל את זרעו העוסקים בתורה שיהא חוט של חן משוך עליו. ובזה יהיו ניצולים בעת צרה וכדתנן באבות כל המקבל עליו עול תורה פורקין כו׳. וכמו שהראנו לדעת להלן מ״ה ט״ז שגם בחרבן ראשון ושני ניצולו חכמי תורה בהשגחה פרטית. וע״ע בס׳ דברים כ״ט ח׳. והראה הקב״ה באבות בזה המקום שהיה יעקב אז עוסק באהלי תורה והיה זיוה והדרה של באר שבע כמבואר ברבה ר״פ ויצא. וזהו והרביתי את זרעך. אגדיל אותם בעיני אוה״ע:

כי אתך אני. לסייעך מן האומות שהתחילו לקנאות בך:

ואולי כאן פשוט הכוונה בלילה אחר הגעתו לבאר־שבע. (פ' תולדות תשס"א)

בעבור וגו׳. כי בשעה שת״ח במנוחה הוגים בתורת רבם ויש מזה נחת להם בעולם העליון כדאיתא בב״מ דפ״ה ב׳. מתנייתא דמר מתנינא ובכ״מ ידוע מאמרם ז״ל עה״פ דובב שפתי ישנים כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר. והיה יעקב אבינו יושב בישיבה כדאיתא ביומא פ״ג וברבה ר״פ ויגש והיה דולה ומשקה מתורתו של א״א וזה לא היה אפשר אלא בהיותו בב״ש בכרך ומצא אנשים שהתגיירו ולמדים תורת אברהם והיה בזה נ״ר לאברהם. ומעשה אבות סימן לבנים:

וברכתיך. בעושר ובנכסים:

וכך כותב ר' יהודה קיל בדעת מקרא. (פ' תולדות תשס"ו)

והרבתי את זרעך בעבור אברהם אביך שהוצאתיו מבית אביו ולא הרהר אחר מדותי:

עקב אשר שמע, קע"ב תיבות יש בעשרת הדברות וכולן שמר אברהם, ולכן עשר תיבות בפסוק הזה כנגד עשרת הדברות:

ויכרו. חפרו וכן אשר כריתי לי. וכן כי יכרה. כורה שחת:

ויכרו שם עבדי יצחק באר - ולא קרא לו יצחק שם, עד לבסוף שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ואז קרא לו שבעה, על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך.

ויקרא בשם ה'. ויכרו שם:

ויקרא בשם ה', כמו שהיה אברהם עושה.

ויבן שם מזבח. אחר שהובטח על ישיבה בעיר במנוחה עקר דירתו מן הנחל לב״ש והקדים לקבוע מקום לקרבן ולתפלה. ואח״כ קבע אהלו לדירה ואח״כ ראה לכרות באר לצורך דירה מרווחת. וכתיב ויכרו ולא כתיב ויחפרו. וכבר ביארנו בספר במדבר כ״א י״ח דכריה משמעו התחלת הכרי׳ וחפירה הוא עמוק הרבה וכדי לא נימא דהחל יצחק לכרות קודם שבנה מזבח אלא שלא נגמר עד אחר שבנה מש״ה כתיב ויכרו שלא החל להכין באר עד שגמר מזבח ויקרא בשם ה׳ ויט אהלו:

אהלו. בוא"ו בספרים מדוייקים כ"י ודפוסים קדמונים וכן במסורת הדפוס וכ"י לא נמנה זה עם אותם שהם בה"א וסימנהון נמסר פ' נח וכ"כ הרמ"ה ז"ל:

ויכרו. טעמו כמו ויחפרו, וכן וכי יכרה איש בור, ולשון כרי' הוא עשיית גומא בקרקע, וממה שמצאנו בור כרה ויחפרהו, נראה כי החפירה עמוקה יותר מן הכרי', ואפשר לחפור אחר הכרי' וא"א לכרות אחר החפירה. ונראה עוד כי כל לשון חפירה עיקרו לשון חקירה ודרישה דוגמת ויחפרו לנו את הארץ, ובעבור כי הכורה צריך להיות מרגל ולדרוש המקום הנאות לחצוב לו באר מים לכן הוציאו בלשון חפירה (רוו"ה), ועל הבאר הזה אשר כרו בבאר שבע, ר"ל אשר החלו לחפור, אמר (פ' ל"ב) ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ר"ל שהגיעו לעמקה הראוי' ויאמרו לו מצאנו מים, כמ"ש הרמב"ן שם:

ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. שקראו לשם הקב"ה:

ויבן שם מזבח ויט שם אהלו. קבע מקום לאהלה של רבקה.

ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. להודות לאל ההודאות אשר לא נגרע מערכו דבר וכל אשר עשה אתו ועוד יעשה אותו הכל בזכות אברהם כאמור.

"ויבן שם מזבח... ויט שם אהלו, ויכרו שם עבדי יצחק באר". בפס' קצר אחד ג' פעמים תיבת "שם", ולכאורה לפחות האמצעית מיותרת. (פ' תולדות תשס"ג) ואולי להדגיש כי הלך בדרך אברהם אביו. ור' רד"ק.

ויט שם אהלו, בבאר שבע קבע מקום לשבת.

ויט שם אהלו. ממש, זה אם למקרא, ונדרש אם למסורה, אהלה שקבע אוהל לרבקה:

ויכרו שם, כמו שחפר שם אברהם צוה ג"כ יצחק לעבדיו שיכרו שם באר, ובחפרם הבאר בא אבימלך אליו, ובעודו שם באו עבדיו לבשרו כי מצאו מים, וכל זה להודיע שהאל אהבו ומצליחו במעשיו ויראו ממנו:

ויכרו שם עבדי יצחק באר. במדרש רבותינו כנגד אלה הדברים, כשם שהבאר תיכף למזבח, כך ספר זה תיכף לביאת הארץ:

3025 / (בראשית כו,יד) / עבדה
אובריינ"א / ovreine / מכלול העבודות
כדברי רש"י: "עבודה משמע עבודה אחת, עבודה משמע פעולה רבה". במלה הצרפתית הוא רואה אפוא שם קיבוצי לעומת oevre, שהיא "עבודה אחת".

והנה יצחק מצחק וגו', תימה היאך שימש מטתו ביום דא"ל שהי' בלילה, וי"ל שפרס טליתו והאפיל, או שסגר דלת החלון של עץ והאפיל (וזהו אצלי פי' וישקף אבימלך בעד החלון, שהוצרך להציץ ולהשקיף למאד בדוחק גדול בסדק שבדלתות שסוגרין לפני החלון שהן הן הנקראים בעד החלון שסגרן יצחק, ומתוך כך הרגיש אבימלך, דאל"כ מהיכי תיתי להשקיף, ולולא זאת וישקף מן החלון או בחלון מבע"ל מאי בעד, וכן בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, בעד האשנב, שמרוב בושת וצער לא נגלית להוציא ראש או להשקיף ע"י זכוכית החלון שאז היו יכולין לראותה ובפרט מכח ייבבת הבכי' אין שייך שתוציא ראשה מהאשנב, ותייבב נוסף על עצם הבוז וקלון שהי' זה לזה כי למה זאת לה לייבב בכונה לחוץ, אלא שסגרה הדלת בעד החלון והאשנב כאשר לא יכלה להתאפק מבכיי', וק"ל, וכן ויסגור ה' בעדו, ואין להאריך כי הדברים מובנים ופשוטים):

ואחזת מרעהו. כְּתַרְגּוּמוֹ וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי, סִיעַת מֵאוֹהֲבָיו. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין מֵרֵעֵהוּ מ' מִיסוֹד הַתֵּבָה, כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים דְּשִׁמְשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תֵּבַת וַאֲחֻזַּת דְּבוּקָה; אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְדַבֵּר עַל הַמַּלְכוּת כֵּן, סִיעַת אוֹהֲבָיו, שֶׁאִם כֵּן, כָּל סִיעַת אוֹהֲבָיו הוֹלִיךְ עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא סִיעָה אַחַת שֶׁל אוֹהֲבִים – לָכֵן יֵשׁ לְפָתְרוֹ בַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן; וְאַל תִּתְמַהּ עַל תָּי"ו שֶׁל אֲחֻזַּת וְאַעַ"פִּ שֶׁאֵין תֵּבָה סְמוּכָה, יֵשׁ דֻּגְמָתָהּ בַּמִּקְרָא עֶזְרָת מִצָּר (תהילים ס'), וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיהו נ"א):

ואחוזת מרעהו - כתרגומו: חבורת אוהביו, כמו: ויתנה למרעהו והמ"ם כמו מ"ם של מריע ותוקע, וכמ"ם של אנכי מסב כלי מלחמה. וכן יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו, כמו: ויתורו את ארץ כנען אבל דרך רשעים לעצמם ושכיניהם תתעם פייט' אשגרור בלע"ז. יתור, הוא את עצמו, יתר הוא את אחרים, כמו ישוב ישיב יקום יקים זה פועל וזה מפעיל.

ואבימלך הלך. אחר שהתעורר לקרא בשם ה' כרו שם עבדי יצחק באר מצלחת בלתי מריבה ואבימלך הלך אליו לכרות ברית ולא הזיקוהו עוד:

ואבימלך הלך אליו מגרר וכו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מגרר והוא דבר ידוע. גם אין צורך בהודעה זו. ורז"ל הרגישו ודרשו (ב"ר פס"ד) מגורר וכו' וזה דרך דרש. עוד למה הוצרך לקחת עמו פיכל ואחוזת מרעהו, ואם לטכסיסי מלוכה לא היה צורך לכתוב להודיע דברים שאין לנו בזה צורך:

ואחוזת מרעהו, שר גדול לאבימלך היה שמו אחוזת, והמסורה עליו לית שום בר נש, ואמר מרעהו, כמו רעה המלך (מלכים ד'), ומ"ם מרעהו מאותיות אית"ן הנוספות, וכן מרעהו אשר רעה לו (שופטים י"ד) ואונקלס תרגם וסיעת מרחמוהי, ר"ל הולך עם חבורת מרעהו, ולדעתו תהיה מ"ם מרעהו מ"ם השמוש, ויהיה רעה כמו רעו, וכן מגן גבורהו (נחום ב') כמו גבוריו.

מגרר. הוא מיותר. ואלא מאיזה מקום הייתי אומר. אלא משום דלעיל כ״א ל״ב גבי אברהם ביארנו שביאת המלך לאברהם היה בהסכמת המדינה כי נחוץ היה להם וע״כ שב אליהם לבשר הדבר והודיע הכתוב שכאן לא התיישב עם המדינה והיינו משום שלא ידעו מזה דבר שעשו עמו עול וכעין הפרת הברית ואלו ידעו מה שנעשה בגרר היו מוחים בדבר ע״כ כשראה אבימלך לתקן הדבר הלך מגרר:

אחזת: שם אדם, כן דעת בעלי המסורה ורבנו סעדיה, היירונימוס, והמתרגם הסורי והאלכסנדרי קלער' וראז' וגעז', וכן דעת ר' יהודה בבראשית רבא (ס"ד ח'): אלא שלדעתו אחזת מרעהו היה שמו, כלומר שהיה שמו מורכב משתי מילות על דרך דמשק אליעזר, רוממתי עזר (ד"ה א' כ"ה ד' ול"א), וזה רחוק בעיני, שתהיה מילת מרעהו בכנוי נסתר גם היא מן השם, ואולי טעות סופר נפל במדרש וצ"ל אחזת היה שמו.

ואחזת מרעהו וסיעת מרחמוהי. ב"ר כרבי נחמיה ולא כר' יהודה דאמר אחזת מרעהו היה שמו ופי' סיעת כת ופי' מרחמוהי מאוהביו ומ"ם מרחמוהי מ"ם השמוש ולכך אין תי"ו ואחוזת תי"ו הסמיכות:

ואבימלך הלך אליו מגרר. מגורר, שעלו בו צמחים כלומר פצעים וחבורות, כן דרשו בב"ר.

ואחזת מרעהו. פי' קבוצת אוהביו, ותיבת אחוזת סמוך אל מרעהו, ויהיה כנוי וא"ו לסימן הרבים, דוגמת בהתפללו בעד רעהו (איוב מ״ב:י׳) מגן גבורהו (נחום ב׳:ד׳), ודרך לשון עברי לומר רעהו ומרעהו בתוספת מ"ם, ומ"מ יש הבדל בין רֵעַ ובין מֵרֵעַ, רֵעַ הוא האיש הנבחר מזולתו להיות לו רֵעַ, אמנם מֵרֵעַ יקרא האיש המבקש להיות רע לזולתו, וכן אוהב ומאהב כמ"ש הראב"ע קראתי למאהבי, טעמו למבקשים שאוהב אותם ואין זה כמו אוהבי; ובב"ר אר"י אחזת מרעהו היה שמו, וכ"ת הסורי ואחוזת רחמי', וכן לדעת בעל המסרת כך היה שם האיש רֵעֶה המלך אחוזת, והתי"ו כתי"ו של אסנת בשמת מחלת ודומיהם משמות עצמים, והוא יותר נאה לפשוטו, כי לא מצאנו בכל המקרא שיקרא קבוצת אנשים אחוזה כ"א חברה ולא יפול לשון אחוזה כ"א על הקרקע (רוו"ה):

ואבימלך הלך אליו מגרר. להורות השגחת השם על יריאיו ששם בלבם שילכו הם לבקש אהבתו בכבוד גדול כי באברהם לא נאמר אלא ופיכול שר צבאו. וכאן אמר ואחוזת מרעהו שהולך בסיעת אוהביו. וכל זה לפייסו על מה שעשו לו. והוא בגודל לבבו לא שת לבו למלך ושרים ואמר להם מדוע באתם אלי עתה. אחר הנבלה הגדולה שעשיתם שלא כדין לשלחני מאתכם בהיותי תושב עמכם. והם אמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אף על פי שעשינו שלא כהוגן בלא ראות. עתה ראה ראינו ופקחנו עינינו שהיו עורים:

ואבימלך הלך אליו מגרר. ששם היה בית מלכו:

סיעת מרחמוהי. פירוש שהמ"ם הוא שמוש, סיעת מן אוהביו, ולפיכך קשה שלא היה לו לכתוב תי"ו של "אחוזת", אלא רק 'אחוזה מרעהו', והביא ראיה שכן מצאנו תי"ו במקום אחר שלא לצורך – במלה שאינה סמוכה, כמו "עזרת מצר" (תהלים ס, יג), ולפיכך גם כן כאן אחוזת מן רעהו, והתי"ו נוסף, כי לא תבוא תי"ו הסמיכות על המ"ם של שימוש. ולא ידעתי למה לא פירש המ"ם נוספת, ויהיה התי"ו תי"ו הסמיכות:

ואבימלך הלך אליו מגרר. מגרר בבשרו. כלומר שהיה מגרר עצמו מן הצרעת שעלו בו צמחים.

ואחוזת וכו׳ ואל תתמה וכו׳ לולא דבריו ז״ל הייתי אומר דלעולם תי״ו דאחוז׳ היא תי״ו הסמיכות אלא דמ״ם דמרעהו איננה שמושי׳ רק מהאותיות האמנתי״ו הנוספות על השם כידוע וחבירו ותהי אש׳ שמשון למרעהו וכן משמע מל׳ התרגום דמתרגם סיעת מרחמוהי ומשמע דתיו דסיעת היא סמיכות שהרי השם הוא סיעה כמאמרם ז״ל בספ״ק דברכות והוא שתהיה סיעה של בני אדם עוברת שם. אך נר׳ דהכרחו של רבינו משום דתיבת מרעהו היא ל׳ יחיד ולא יתכן להסמיך אחוזה דהיינו קביצה של ריע אלא קביצה של רעים והכי הול״ל ואחוזת מריעיו אבל אם נאמר שאינו נסמך יתכן לומר כן אחוזה כלו׳ קביצה עשויה מן רעהו כלו׳ מכל מי שהיה רעהו והטעם שבחר רש״י בפ׳ זה ולא נקט כסברת ר״י בב״ר דנר׳ דפשיטא טפי בל׳ דוחק דאחוזת שם איש וזה היה ריע המלך אפשר מדאשכחן לעיל בפ׳ ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו וכו׳ ואם אי׳ דאחוזת זה שם אדם רשום וחשוב טפי מפיכול אמאי לא הזכירו שם:

אחזת הוא שם, כמו פיכל. ולמה הוצרכו לאמר: תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך, והלא כבר כרת אברהם עמם ברית שלא ירע להם ולזרעם ולבאים אחריהם, כמפורש? ונאמר, הם הפרו את הברית עם יצחק וגרשוהו באמרם: לך מעמנו ובטלה הברית ההיא, ולכן הצטרכו לחדשה. והכפילו ואמרו: בינינו וביניך, כלומר, רוצים אנו שתתן לנו הבטחה, לי ולניני ולנכדי כזו שהיתה בינינו ובין אביך. והזכיר במיוחד את הבארות, מפני שהעם זקוק להן, כי ארץ אשר היתה תמיד עניה במים, גם היו המים שם רעים, וכמו שהמשיל הנביא: "ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר". ומי שיחור אלה הם מי גפאר שהם רעים, מרים ומלוחים, וזה מקום הפלשתים. ומי נהר, רעים וסרוחים, וזה בדרך גזירה.

ואחוזת מרעהו. כתרגומו וסיע' מרחמוהי חבורה מאוהביו. וי"א אחוזת שם אדם וכן מוכיח המסרה שנמסר עליו לית שום בר נש. מרעהו פי' חבירו והמ"ם בו יסוד כמו ויתנה למרעהו וכן מרעהו גבי שמשון:

ואחוזת מרעהו. יש אומ' אחוזת שם איש ומרעהו כמו רעהו, (שופטים י״ד:כ׳) למרעהו אשר רעה לו דשמשון ומביאין ראיה מדכתב ואחוזת שר העיר (צ"ל מדכתב ופיכל שר צבאו, כלומר מזה ראיה שאחוזת שם איש כמו פיכל). ול"נ כמו שתרגם אונקלוס הג"ה:

ואחזת יש מפרשים שם אדם.

ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו וגו'. לכאורה לפי סדר לשון הכתוב הוה ליה למימר ואבימלך ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו הלכו אליו מגרר, ואכן הודיע הכתוב שאבימלך הראה חיבה וכבוד גדול ליצחק כי אם היה לוקח בעת הילוכו מגרר אחזת מרעהו ופיכל שר צבאו לא היה ניכר כי לוקחם בשביל כבוד יצחק לפייסו ברבות עם כי אם מחמת שדרך המלך שלא ללכת יחידי ולכבודו הולכין אתו כל סיעת מרחמוהי ושר צבאו. ועל כן הנה תחילה אמר הכתוב ואבימלך הלך אליו מגרר, הוא בעצמו בא אליו. ואחר כך באו אחזת מרעהו ופיכל, להראות ליצחק אשר רוצה לפייסו בקרב רבים מה שלא היה צריך לעשות כן לאברהם אביו כי לא שלח את אברהם מארצו ולכן לא הוצרך לפייסו אבל ליצחק שביזה אותו במה שאמר לו לך מעמנו הוצרך להרבות עליו ריעים כמאמר חז"ל (יומא פ"ז.) בפסוק (משלי ו' ב'-ג') נוקשת באמרי פיך וגו' לך התרפס ורהב רֵעיך. המקניט חבירו כו' אם ממון יש לו בידך התר לו פסת יד, ואם לא, הרבה עליו ריעים. ולזה פרט הכתוב כל אשר באו אליו לפייסו לפי שהוא כבודו של יצחק. ואמר, ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו, כלומר הנה אחזת מרעהו של מלך ודאי אנשים חשובים הם, ואף על פי כן ופיכל שר צבאו נחשב כנגד כולם וכמו שאמר הכתוב (שמואל-ב ב', ל') ויפקדו מאנשי דוד תשעה עשר איש ועשהאל ואמרו חז"ל (ילקוט רמז תתע"ה) והלא עשהאל בכלל היה אלא ללמדך שהיה שקול כנגד כולם וכן (מלכים-א י"א, א') אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגו', וכן כאן נחשב פיכל כנגד כולם וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ס"ד, ט') וכל אלה באו לכבוד יצחק לפייסו עם ריעים רבים.

רש"י ד"ה ואחזת מרעהו... סיעת מאוהביו וכו'. כלו' פירוש "אחזת" הוא סיעה, ופירוש הביטוי כולו: סיעה - קבוצה המורכבת מאוהביו של אבימלך, אחר כך מתלבט רש"י, אם המ"ם של "מרעהו" הוא מן היסוד או שמא היא אות־שימוש, ומטעמים טקסיים־חברתיים־פוליטיים הוא מגיע למסקנה שהיא אות־שימוש.

אחזת. לְשׁוֹן קְבִיצָה וַאֲגֻדָּה שֶׁנֶּאֱחָזִין יַחַד:

ואחזת מרעהו. להרבות רעים לפייסו אם יהי׳ נצרך:

ופיכל שר צבאו, הוא שהי' עם אבימלך שהי' עם אברהם:

אכן כוונת הכתוב היא לתרץ מה שיקשה לנו למה הוצרך אבימלך לחזר אחר יצחק לכרות לו ברית ללא צורך כי כבר נשבע לו אברהם (כא כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ומה מיחוש היה לו לאבימלך בשבועת אברהם שהוצרך לשבועת יצחק, ורמב"ן ז"ל הרגיש ליישב ואמר שיראת אבימלך שיצחק יפר הבטחת אברהם לצד שהם הפרו ברית וגרשוהו מאתם ע"כ. ולא ראיתי שהתנה אבימלך לאברהם בשבועתו לשבת בארצו הוא ובניו ואין הפרת ברית במה ששלחו יצחק, ועדיין קושיא במקומה עומדת שלא היה צריך לברית יצחק.

ואחזת מרעהו. כלומר משרתו, ודומה לו (ויתנו לרעהו) [למרעהו] אשר רעה לו (שופטים יד כ) (ואתנה לזרעך) שלשים מרעים (שם שם יא):

ואחוזת מרעהו. התרגום מפרש וסיעת רחמוהי. ר' יהודה אומר אחזת היה שמו של מרעהו. כמו ויתנה למרעהו (שופטים טו ו).

לא ידעתי יום מותי, חשב שימי חייו יהיו כימי אביו, וכשימיו היו יתירים על שלאביו בשלש שנים, אמר: "לא ידעתי יום מותי".

מרעהו חברו, והמ״‎ם בו יסוד כגון ויתנה למרעהו וכן מצינו במסורת, על ואחזת, לית שום בר אינש.

ואפשר לזה כיוונו היש פותרין שהביא רש"י אשר מרעהו הוא מיסוד התיבה, שלקח כל סיעת אוהביו. ורש"י ז"ל הקשה וכי לא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, ואמנם הם דרשו באופן שיהיה יותר כבוד ליצחק, ויותר טוב לומר שלקח כל סיעת אוהביו בשביל כבוד יצחק, מלומר רק סיעה אחת בשביל כבוד אבימלך כי מן הסתם הכתוב מדבר להרבות בשבח הצדיקים.

והנה בדפו"ר אין כל התלבטות, וזה לשונו: אחוז' מרעהו, וסיעת מרחמוהי, סי"ע מאוהביו אחוזת לשון קבוצה ואגודה שנאחזי' יחד.

אשר על כן בא הכתוב ואמר מגרר פי' מטעם גרר יש מקום לחוש לביטול ברית אברהם והוצרכו לחזק ברית עם יצחק. והוא על דרך מה שאמרו בנדרים דף ס"ה וז"ל תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. וכתבו הגהות מיימוניות בפ"ו מהלכות שבועות וז"ל ואמר ר"י ודוקא לכתחלה צריך בענין זה אבל לא דיעבד ולכתחלה לא אמרו אלא באדם העושה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו וצדקיהו שהוציאו נבוכדנצר ממאסר וכו' אבל אדם אחר אפילו לכתחלה כדמוכח מפרק אלו נאמרין וכו' (סוטה לו) ע"כ. הנה מוכח כפי זה שיכול הנשבע על דעת חברו לעשות התרה אפילו לכתחלה אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר דיעבד כל שלא קבל הנאה ממנו. ויש לך לדעת כי אברהם לא קבל הנאה מאבימלך כי מה שנתן לו מתנות הוא לצד כלימת שרה ומה שנתן לו לשבת בגרר לא קבל אברהם, וכמו שנראה מהכתובים כי פנה תיכף והלך לו מגרר וישב לו בבאר שבע מקום שגר שם יצחק אחר שלוחו מגרר. ושוב בא לידי מאמר אחד (ב"ר פנ"ד) וז"ל כחסד אשר עשיתי וגו' מה חסד עשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' והוא לא קבל ע"כ. הרי שסוברים רז"ל שהחסד שעשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' לא קבלו, והגם שאומר כחסד הם דברי עצמו ואינו כן, ולא כן היה ביצחק שהושיבו בארצו וישב שם ועשה והצליח בכל טוב, והוא אומרו ואבימלך הלך אליו והטעם מגרר פי' מדין הנמשך מאמצעות גרר, כי לאברהם לא היתה טובת גרר טובה שהוא לא קבל ושבועתו ישנה בהתרה וליצחק היתה הטבה ולזה תתקיים השבועה כשתהיה בשביל הטובה ואינו יכול להתיר שלא ברצונו של אבימלך:

ופיכול שר צבאו. שלשתן הלכו אצלו:

ופיכול שר צבאו. ללמדך שהוא היה אבימלך שהיה בימי אברהם. כי הנה אומר ופיכול שר צבאו. ושם אומר ופיכול שר צבאו (בראשית כא כב). הוא שאמר דוד. ואויבי חיים עצמו (תהלים לח כ).

ושאלתי עצמי, למה לא לבאר "אחוזת" כשם פרטי, על משקל "בשמת" (פס' לד), ובסוף הפרשה (כח, ט) "מחלת", ואם תרצה שם של זכר על משקל זה, הרי לך "גלית" (שמואל א'). וב"ה מצאתי כך מחלוקת בענייננו בבראשית רבה (סד, ט): ואחוזת מרעהו, רבי יהודה אמר, אחוזת מרעהו היה שמו, רבי נחמיה אמר, סיעת מחמוהי. ע"כ.

ועוד אפי' אם תמצא לומר כי אבימלך כשהשביע אברהם היה דעתו הפך דעת ר"י שכתבו הגהות מיימוניות והיה סובר כרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות שבועות דכל שהשביע חבירו על דעתו הגם שלא קבל ממנו הנאה אין מתירין לו אלא בפניו אף על פי כן לא סמך בדעתו על השבועה כי מודה שאם דיעבד התיר שבועתו מותרת כיון שלא היתה טובת הנאה באמצע, ודין זה שוים בו כל המורים, לזה הלך ליצחק שהיתה לו טובת הנאה, ובזה כתבו הראב"ד והרשב"א והאחרונים שהגם שהתיר דיעבד אינו מותר. גם נתחכם לקחת אחוזת וגו' ופיכול לחזק השבועה כאשר אבאר:

פיכול. פה שכל צבאותיו נושקין כלי זיין על פיו:

תמוה בעיני שרש"י בוחר בדעת ר' נחמיה (ואינו מזכיר את ר' יהודה), אע"פ שדווקא לדעת ר"י אין קושי בלשון היחיד שב"מרעהו", ולא ראיתי מי שיעסוק בקושי זה, חוץ מרמבמ"ן המאריך בביאור זה. (פ' תולדות תשמ"ז, תשנ"א, תשנ"ו-תשנ"ט)

ואחוזת מרעהו ופיכול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לקחת עמו אחוזת מרעהו מה שלא עשה כן בימי אברהם:

זש"ה ואיבי חיים (עצמת) [עצמו] (תהלים לח כ). כל אלו היו בימי אברהם ועכשיו הן מקנאים בבנו, אברהם נפטר והן חיים ועומדין:

וראויה לציון העובדה שרש"י דוחה פירוש מקרא בשל "דרך ארץ" (במובן הרחב), אין דרך ארץ לדבר על מלכות כן!

אכן יתבאר הענין על פי מה שנסתפק ר"ת (ר"ן נדרים סה.) בהנשבע על דעת חבירו בשביל הטבה אם דיעבד התירוהו אם מותר או לא ולא הוכרע. ולסברא זו חש אבימלך גם לשבועה זו הגם שהוא בשביל טובה, ונתחכם לעשות חיזוק שלא תועיל לו ההתרה, והוא על דרך מה שאמרו בגיטין דף מ"ו מחלוקת ר' יהודה ורבנן ר"י סבר נדר שהודר ברבים אין לו התרה כיון דנדר בפני רבים שוב אינו יכול להתיר ורבנן סברי יכול להתיר. ואמרו בגמ' דף ל"ו אמר אמימר אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו התרה נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה ע"כ. וכתבו התוספות דאיכא פנים לומר שלא דחה אמימר דעת ר"י שאמר נדר שהודר בפני רבים אין לו התרה. וגם מדברי רב יוסף (פסחים קז) נמי מוכח דהלכה כר"י ובמסקנת דבריהם העלו דהלכה כרבנן והגאונים פסקו כר"י.

וכפי זה נתחכם אבימלך להביא עמו רבים אחוזת וגו' ופיכול כדי שידור בפני רבים. והנה נחלקו אמוראים בגיטין (מו.) וז"ל ידעו בו רבים כמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק אמר עשרה, והצצתי בדברי רז"ל שנחלקו בב"ר רבי יהודה ור' נחמיה וז"ל ר"י אומר אחוזת מרעהו שמו ר' נחמיה אומר סיעת מרחמוהי ע"כ. ואולי כי מחלוקתם תלויה במה שנחלקו האמוראים חד אמר שלשה וחד אמר עשרה ר"י שאמר אחוזת שמו סובר כמה רבים שלשה ולזה אמר אחוזת שמו ורבי נחמיה סובר עשרה לזה אמר סיעת וגו' שבזה היו עשרה לתכלית הכוונה כדי שיהיה על דעת רבים שאין לו התרה וכדעת ר"י:

ואפשר שנתחכם גם לדעת רבנן שאמרו שישנו בהתרה ולזה הביא פיכול, וכדברי אמימר שיודו רבנן בנדר על דעת רבים שאין לו התרה לזה הביא פיכול ואמר ר' נחמיה פי שכל צבאות וכו' ע"כ והשביעו אבימלך ליצחק על דעת כל צבאותיו:

וראיתי כי רבי יהודה ור' נחמיה שנחלקו בפירוש אחוזת וגומר נחלקו גם כן (ב"ר פס"ד) בפי' פיכול, ואפשר כי טעם אחד לב' המחלוקות ר"י שסובר אחוזת שמו וסובר כיון שטעם אבימלך הוא שיהיה הברית בפני רבים ורבים הם ג' לזה הניח הכתוב כפשוטו ג' המה רבים אבימלך ופיכול ואחוזת ור"נ שלא הספיק לו לקראות רבים ג' ופי' אחוזת סיעת מרחמוהי אם כן פיכול זה למה הביאו וכי הביאו למה הוצרך הכתוב להזכירו כי העשרה הנה הנם בסיעה שאין סיעה פחות מעשרה לזה פי' פי שכל וכו' ולמדה אחרת נתכוין שתהיה על דעת רבים כמו שכתבתי ולא יקשה בעיניך מה שפירשנו שנחלקו התנאים במה שנחלקו האמוראים, כזה הם רבים כי לא היו האמוראים בקיאים בברייתות ובפרט באגדות:

3026 / (בראשית כו,כא) / שטנה
נוישימינ"ט / nuisement / נזק

ועי"ל שמפני שארך לו הזמן שלא שימש הותר לו אף ביום כמו שמצינו בחלקי' אבי ירמי' שברשעת איזבל וסייעתה לא היו רשאין לשמש מטתן עם נשותיהם ואח"כ שימש ביום, שזהו שאמר ירמי' ארור היום אשר יולדתי בו, משמע שנזרע ביום מדלא הזכיר גם הלילה כאיוב, הר"ר יוסף:

ויאמר אליהם יצחק. צריך לדעת איך יענה יצחק למלך ושריו מדוע באתם אלי כי אין זה מהמוסר. ועוד סוף מעשיו הוכיחו הפך זה כי כרת להם ברית. עוד אחר שאמר ואתם שנאתם אותי מה מקום להאריך לומר ותשלחוני וגו'. ואם הוכחה לשנאה הוא אומר ותשלחוני היה לו לומר כי שלחתם אותי וגו'.

ותשלחוני, כי אבימלך בעצת שריו וגדוליו אמר לו לך מעמנו:

מדוע באתם אלי. מתחלה הראה להם שאינו נבעת מפניהם וכמו שהראה אברהם לעיל כ׳ ט״ו ע״כ אמר אם רק חברת מריעות באתם לעשות עמדי איזה אהבה תקוו ממני אחר שהראיתם לדעת ששנאתם אותי:

מדוע באתם אלי. ר"ל שבהכרח הביאה הוא או לשלום או למלחמה, ואם לשלום הלא אתם שנאתם אותי, ואם למלחמה הלא ותשלחוני מאתכם, ששם הייתי בידכם להרע לי ואתם שלחתם אותי ולא עשיתם לי רעה בהיותי אתכם, ואיך יתכן שתלחמו עמי בהיותי ברשות עצמי:

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי. מלת מדוע לא מצאתי לה דמיון, וי"ל מאיזה דעה לשון תימה:

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי. לא החניפם בדברים. אלא בדברי תוכחות אמר לו. (ל) כמו שנא' באברהם והוכח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה). שמתוך התוכחות באה האהבה.

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. כפל דבריו לומר ששונאים אותו ושלחוהו מאתם כי כתבנו למעלה אשר קנאת הפלשתים ביצחק היה בשני דברים אחד כי ראו שיצחק מקבל ברכת הארץ בהצלחה נפלאה בברכה שלא כטבע וחרה אפם כי ראו גנותם אשר כל ימיהם שהם יושבים על האדמה הזו לא ראו מעולם ברכה כזו ודבר זה תגדיל הקנאה והשנאה בלב האדם, והב' כי דימו בנפשם אשר כל הברכה שמקבל יצחק, מאתם הוא. והוא מחסרם בזה, כי אם לא היה הוא בארץ עם כל זה היתה מוכרחת הארץ שתוציא צמחה ותשפיע ברכתה להם על כל פנים כדוגמת האשה המינקת כאשר יחלה בנה תתן החלב על אותו העת לכלב להניק בכדי שלא תייבש חלבה מכל וכל, כן ברכת הארץ הלזו המוכנת לישראל אם ירצה ה' בסוף הימים. ואך כשהיה שם יצחק קיבל הוא בעת הזאת ברכתה מה שאין כן אם לא היה יושב שם היתה מוכרחת הארץ להניקם באותו העת כמו הנקת הכלב, וזה שאמר להם מדוע באתם אלי עתה ואתם בשנים נגעתם בי. אחת, ואתם שנאתם אותי שנאה עצמיות בלב הבא מן הקנאה. והב', ותשלחוני מאתכם כלומר מחמתכם שלא אקבל ברכותיכם והשפעתכם ועל כן למה באתם והלא גם כאן בעזרת שמו תראו בטובתו ויחזור הקנאה והשנאה כמו שהיה קודם.

אכן כוונת יצחק היא למה שהשכיל כי אין מציאות שיצטרך אבימלך ליצחק בשום אופן זולת בענין פחדו על נחלתו לבל ישלחו יד בה לצד מתנת האדון ודבר זה כבר נשבע אברהם וכמו שהקשינו במקומו למה הלך אליו, ויצחק היה לבו שלם לבל יריע את הברית אשר כרת את אברהם אביו כי פסק הלכה כהרמב"ם שכל שנדר על דעת חברו צריך להתירו בפניו פירוש בידיעתו ואברהם כיון שלא התיר בפני אבימלך השבועה כראי מוצק (איוב ל) שאין הבנים יכולין להתירה עוד, ומעתה אין צורך להם ממנו, ובבחינה זו אמר מדוע באתם, אלא ודאי שאין ביאה זו אלא לצורכי יצחק להטיב לבו ולהשיבו אל המקום, לזה אמר תיבת אלי פי' ואם הביאה היא לצורכי גם עליה אני דן כי זו רחוקה היא מהאמין כי אתם וגו', דקדק לומר ואתם לומר מלבד כל אנשי העיר גם המלך ושריו שנאתם אותי ושנאה זו אינה תלויה בדבר אלא לצד שקנאתם בי ולא יכולתם להניח אותי עמכם בעיר והוא אומרו ותשלחוני וגו' וזו שנאה מחמת קנאה והנה ידוע הוא כי כל שנאה שהיא תלויה בדבר בטל דבר וכו' אבל שנאה מחמת קנאה אינה בטילה עולמית זולת בהבטל הדבר שבאמצעותו היתה הקנאה, ומעתה לא ישתנה הדעת בכם להסיר שנאתכם ממני:

ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הלמ"ד דגושה, כלומר וטרדתם אותי על מנת שלא לחזור, לא החניפם בדברים, אלא נתווכח עמהם, כמו שעשה אביו שהוויכוח מביא לידי אהבה:

ואל תקשה איך שימש יצחק מטתו בשנת בצורת דשובע גדול הי' לו ובשביל רעבון האומות אין לו להבטל:

ראו ראינו. רָאִינוּ בְאָבִיךָ, רָאִינוּ בְךָ:

בינותינו. ריבוי אחר ריבוי:

תהי נא אלה אשר בינותינו - ביני ובין אביך שתתקיים גם עתה.[בינינו ובינך] שכן היה תנאי אם תשקור לי ולניני ולנכדי.

כי היה ה' עמך. ולא מיראתנו ממך נכרות אתך ברית:

ראו ד' במסורה וב' כתיבי בוי''ו וב' בה''א. ראו ראינו. וראו ראו. ראה ראיתי. אם ראה תראה בעני אמתך. וחד שבתי וראה תחת השמש. הנך דאיירי ברבים כמו ראו ראינו וראו ראו כתיבי בוא''ו והנך דאיירי ביחיד כתיבי בה''א דיש אם למקרא קרי ביה ראה שהוא לשון יחיד:

ויאמרו ראו ראינו וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ראו וגו' גם שאר הדקדוקים:

ראו ראינו, בוי"ו במקום ה"א למ"ד הפעל, וכן, וראו ראו (ישעיה ו') בכו לו תבכו (שם ל' י"ט) והדומים להם.

ויאמרו. התנצלו בודוי כי ראו ראינו כי היה ה׳ עמך. אחר החקירה בישוב הדעת המכונה ראיה עמדנו על הדבר כי היה ה׳ עמך להצליחך בהשגחה פרטית וא״כ עברנו על רצון ה׳ במה שחשבנו לך רעה:

בינותינו: עיין נתה"ש ודקדוקי 1804 §.

תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך. כפל מלה י"מ שאבימלך לא רצה לישבע באלקי יצחק אמר תהי נא אלה אשר בינותינו פי' שאני רגיל לישבע בה תהי ביני ובינך:

האלה אש' בינותינו מימי אביך תהי גם עתה בינינו וביניך. דאל"כ מאי בינותינו ומאי בינינו וביניך בחד מינייהו סגי ופירוש נא כמו עתה וזה שאמר תהי גם עתה והוסיף מלת גם מפני שאותה הברית שעשה עם אברהם חזר לעשותה גם עתה עם יצחק גם הוסיף מלת אשר על מלת בינותינו וה"א על מלת אלה מפני שהוא ספור מה שנעשה עם אברהם וצריך לומר האלה בה"א ואשר על מלת בינותינו להורות על האלה הקדומה שנעשתה בינו לבין אברהם:

ויאמרו ראו ראינו. ר"ל תחלה חשבנו שהצלחתך היא מצד הארץ ואתה ממעט את השפע שלנו, אבל עתה ראינו שהצלחתך היא מצד כי היה ה' עמך,וזה אינו מגרע השפע שלנו, נהפוך הוא, שע"י השגחת ה' וברכתו עליך נתברך גם אנחנו, וע"כ ונאמר תהי נא אלה בינותינו, ר"ל שאנחנו יש בינותינו אלה וכריתת ברית, היינו בין אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שהיו כאחים יחדו, ורוצה אני שאלה הזאת תהיה גם ביני ובינך שגם אתה תהיה בכורתי ברית אחים יחדו, או שר"ל שאלה כבר יש בינותינו מן אברהם ואבימלך שהיה האלה גם על זרעם תתחדש ביני ובינך לחדש את האלה והברית שנית, ועז"א אתה עתה ברוך ה', ר"ל שראינו שטעינו מה שחשבנו שאתה נתעשרת מארצנו ומגרע את השפע שלנו, שהלא ראינו שאתה גם עתה שאינך בינינו, אתה ברוך ה' בפ"ע ואינך צריך אל ארצנו:

ראו ראינו. דברי ההתנצלות הזאת הטעים החכם ר"מ קאלאוו בס' מנחה חדשה ואמר, רצו להתנצל בדברי שקר ואמרו חלילה לנו לעשות דבר זה מפני השנאה אבל בהפך, כי ראינו שהיה הש"י עמך ורצוננו לחדש ברית אבותינו ואמרנו תהי נא אלה שהיתה בין אבותינו בינינו וביניך, כלומר אלו אמרנו לך בארצנו שתכרות ברית עמנו לא היתה בינינו וביניך, מאחר שאתה בתוכינו ואינך ברשות עצמך, שתוכל לומר מוכרח הייתי בברית ההיא, והיתה השבועה מצדנו לא מצדך, ולכן בקשנו תחבולה מתחלה שתלך מעמנו, כדי שתהיה השבועה קיימת בינינו ובינך, כלומר שכמו שאנחנו ברשותינו תהיה גם אתה ברשותך, ותהיה השבועה בינינו ובינך ולא יהיה לך שום פתח, וכן עשינו עם אביך שלא כרתנו עמו ברית עד שהלך מארצנו, שלא היה הכתוב צריך לומר ובינך מאחר שאמר בינינו שהוא כולל אלו ואלו; ואמר שעשה להם משתה וקבל מהם התנצלותם אעפ"י שידע אמתות כוונתם, וכן ראוי לכל בן דעת לקבל התנצלות דברי חברו אף שידע שאין התנצלותו באמת:

תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך. פירש"י תהי נא אלה אשר בינותינו מימי אביך תהי גם עתה בינינו ובינך עכ"ל. וי"מ שרצה אבימלך להשביע יצחק בגלולי אביו והיינו דקאמ' אשר בינותינו כלומר המצויה ביני ובין עמי אותה אלה תהי נא ביני ובינך:

האלה אשר בינותינו מימי אביך. דקשה לרש"י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך ועל זה קאמר תהי נא וכו' רצונו לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס וכן צריך להיות תהי אלה בינותינו נא ביני וביניך. וה"פ תהי האלה אשר וכו'. והוסיף ה"א על מלת אלה ומלת אשר מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם וגם הוסיף מלת גם מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק לכן הוסיף מלת גם עתה ומפירושו מוכח דמלת עתה שהוא בא במקום נא:

ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך. הרצון בזה לפי שבאו עמו גדולי העם הם אחוזת מרעהו והוא ופיכל שר צבאו. רצה לכבד גדולי יועציו בענין שלא יראה שבאו לבטלה. ואמר תהי נא אלה בינותינו. כאלו צריך שתי בריתות אחד לגדולים ואחד למלך ושר צבאו וליצחק. וזה שאמר תהי נא אלה בינותינו שזה רמז על כלל הגדולים. בינינו וביניך רמז למלך ומשניהו ויצחק. לפי שאין ראוי שיהיו המלך ויצחק שהם המלכים שוים עם האחרים. ואולי היה זה הברית לפי שבברית אברהם לא נאמר אלא אם תשקור לי ולניני ולנכדי ולא נכנסו בכאן כלל העם. לכן עתה שבאו אחוזת מרעהו לכלול כל העם בברית הוצרך לומר בינותינו בינינו וביניך. אם תעשה עמנו רעה וגומר ונשלחך בשלום. ולפי שאלו לא היו דברים מסודרים ולא ראויים למלך ואפילו להדיוט. שהיו משבחים עצמם שלא עשו רע ושלא גזלוהו ושלחוהו בשלום. לזה אמר עתה אתה ברוך ה' ולפי גודל מעלתך וברכתך שאתה קדוש וברוך ה' אין ראוי לך ליטור איבות ולא לחוש לדברינו. ולכן תמצא כי לפי שראה דבריהם בלתי נכונים לא רצה להשיבם דבר אלא שאכלו עמו וישבעו איש לאחיו. ולא חשש לשבועת אוהבו. כי אולי אבימלך לא אמרו אלא לכבודם וכנגד ונשלחך בשלום אמר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. והרמז שלא נתן להם מתנות כמו שעשה אברהם אלא שעשה להם לויה ואמר להם לכו בשלום. וכמו שבאברהם כתיב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הבאר. כן אמר בכאן שהגידו לו עבדיו שמצאו באר מים חיים. ולכן קרא שמה שבעה שהוא שביעי לבארות להורות שהיה דבק באמונת אביו. ולכן נשאר זה השם לעולם מזה העיר באר שבע. להורות שהשגחת השם לא יסיר משם כאומרו ושם העיר מיום ה' שמה:

תהי נא אלה בֵּינוֹתֵינוּ בינינו ובינך תרגם אונקלוס דִהַוָה בֵּין אַבְהָתָנָא הוספה זו על העברי מבוארת על פי מ״ש הרמב״ן בראש הפרשה וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה בזה הלשון לא נודע אם היה זה אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא אבימלך כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו עכ״ל. כוונה הרמב״ן על מה דאמר התרגום דהוה בין אבהתנא. אבל דעת רש״י בזה ראה ראינו ראה באביך ראינו בך משמע דהיה אותו אבימלך בעצמו שהיה בימי אברהם ועיין שפתי חכמים:

ויאמרו (ראה) [ראו] ראינו. כפל הראייה, כלומר ראינו מעשה אביך ומעשיך, ונדרש למסורת ה' כתיב, כלומר ראה הקב"ה אתך צדיק לפניו והיה עמך ואנו כשראינו כך:

תהי נא אלה וכו'. פירוש מאי "בינותינו בינינו ובינך", בחד מינייהו סגי לכתוב 'תהי נא אלה בינותינו', מאי "בינינו ובינך", אלא אותו אלה שהיא בינותינו מן אביך (כ"ה ברא"ם):

ויאמרו ראה ראינו. ראינו מעשיך. ראינו מעשה אביך. אשרי לבן שממלא מקום אבותיו.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. להבין היתור לשון, הלא בודאי היה זה הרעב בימי יצחק. אך הענין בזה, כי אאע"ה היה זוכר הנשכחות, כי דורות הראשונים שהיו קרובים לבריאת עולם היו עושים רצון השי"ת וגם ידעו שהכל בידי שמים, אך אח"כ נשכח זאת מלבם, ואאע"ה היה הראשון שפרסם אלהותו ית' לעבוד את השי"ת ולפעול רק כפי רצון השי"ת, והגדיל והרחיב כבוד שמים בכל העולם, וכשבא למצרים ששם הוא מלא שכחה, היינו שנדמה להם שפעולתם פועלים לעצמם, אז אמר אברהם אבינו אחותי היא, היינו לזכור הראשונות את התחלת בריאת עולם, להמליך עליו השי"ת על כל פעולותיו, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נח:) קין נשא אחותו משום דכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. כמו שביאר בזה אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב קדושים ד"ה ואיש) כי קודם קבלת התורה היה העולם מתנהג בחסד השי"ת בלי פעולת אדם, ואפילו הפעולות היו גם כן רואין שהם מהשי"ת, והעולם היה מתנהג בחסדו ואהבת השי"ת בתולדה כמו אח ואחותו. אבל אח"כ נאסרו העריות, היינו שצריך האדם לצמצומים ופעולות אדם, כמו אהבת איש ואשתו שהם אינם בתולדה רק יגיע כפיך^קכעיין מי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש כי יקח: שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, (תהלים כה, ו) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות כו, פ' חיי אות ו ד"ה בטח בה, פ' וירא אות לח.. אבל במקום שפעולת אדם לא יספיק, צריך האדם לבטוח על חסד השי"ת, כדכתיב (תהלים כה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ולכן בעת שבא אאע"ה למצרים, ששם נדמה להם שכחם ועוצם ידם הם פועלים, לכן בכאן הוצרך אברהם אבינו לומר אחותי היא, היינו לקבל עליו עול מלכות שמים בכל פעולותיו. וכמו שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בשכבך ובקומך, היינו קודם הפעולות שהאדם פועל, שאז יכול להיות בשכחה ולומר כחי ועוצם ידי. לכן צריך לקבל עול מלכות שמים בשני עתים הללו, ואח"כ אומרים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו שהשי"ת העמיד עבודה גם כן שע"י עבודה יש כבוד שמים^קכאכמבואר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה הביאו לפני [ב]: בהראשית שם נכללו כל הפרטים העוברים אח"כ, וזה מורה שהישראל מקבל עליו תיכף בהתחלה ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. וזה מורה כדי שתמליכוני עליכם. וזה כמו דאיתא בש"ס (ברכות ט"ו.) הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל. והיינו שזה מורה שישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, אף שאח"כ הוא נתחלק לפרטים שונים, מ"מ הוא מלכות שמים שלימה.. וכן בברכת המזון, איתא בש"ס (ברכות מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן מן השמים, היינו שהשי"ת זן אותם בחסדו בלי פעולות אדם, ובברכת הזן לא נזכר ארץ. ויהושע תיקן להם ברכת הארץ, היינו שהשי"ת חפץ בפעולות אדם. וזה היה כונת אברהם שאמר אחותי היא. והאומות קבלו את הלבוש ממדת החסד, והתפשטו עצמם בזה עד שבאו לכעוס על הבורא, כדאיתא ברבה (תולדות סג) באותו זקן פגעה מדת הדין, והיינו שאמרו שאין צריך לעשות דין. וזה שכתוב מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. היינו שקלקלו בשתי המדות, במדת אברהם שהתפשטו בחסד עד שעשו היפך מרצון השי"ת, וגם במדת יצחק, שבאו לכעוס על הש"י. ומדת יצחק היא שהשי"ת חפץ בעבודה, ודיוקנא דאברהם הוה ביה, ולכן אמר אחותי היא. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמ:) על אברהם ויצחק שאמרו אחותי היא דבגין שכינתא קאמרי דכתיב (משלי ז׳:ד׳) אמרו לחכמה אחותי את. היינו שבזה קיבל עליו מלכות שמים והדביק עצמו בהשי"ת. והם הכריזו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, היינו דברי ליצנות ושחוק על יצחק, שנדמה להם שהם נקיים בשתי המדות חסד וגבורה, כיון שיש להם שני הפכיים אם כן אינם יכולים להשתקע במדה אחת, ובאמת חטאו בשתיהן, במדת החסד שהתפשטו עצמם היפך מרצון השי"ת, ובמדת הגבורה, שהיו מלאים כעס על השי"ת. ולזה אצל אברהם נאמר כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (וירא כ) ובכאן נאמר (תולדות כו) והבאת עלינו אשם. כי חטאה, היינו שלא נשתרש כ"כ בחטא, ואשם היינו שנשתרש לגמרי בחטא, כמבואר (בית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות מד)^קכבמבואר בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה דבר אל בני ישראל.. והיינו שבאם עשו בכאן עבירה היו נשתרשים בחטא לגמרי. ובזה שאמר בכאן יצחק אחותי היא הועיל קצת שהכירו חסרונם, בזה שאמרו אח"כ ראו ראינו, שהם ראו שהם מלאים חסרונות הן בתאוה והן בכעס. וזה דאיתא במדרש רבה (תולדות סד) ראינו מעשיך ומעשי אבותיך, היינו משום דדיוקנא דאברהם אתכליל ביה:

ראו ראינו ראינו כשעמדת בגרר שנתברכה הארץ מאה שערים, וראינו עכשיו אחרי שהלכת משם שפסקה ממנה ברכתה ואין הדבר תלוי אלא בך כי היה ה׳‎ עמך.

ויאמרו ראו ראינו וגו' ונאמר תהי נא אלה וגו' ונכרתה ברית וגו'. לדקדק כפל תיבות הראיה לכאורה מיותר וגם ונאמר כי הלא כבר כתיב ויאמרו ולא היה צריך לכתוב רק ולכן תהי נא וגו', גם מה שכפל לשונו באומרו בינותינו בינינו ובינך, גם מה שאמר וכאשר עשינו עמך רק טוב וידוע אשר גם רעה עשו לו שגרשוהו מארצם, ובלא זה תיבת רק לכאורה מיותר. וחוץ לזה אקשה קושיא אחת קטנה, וגדולה היא אלי. איך כרת יצחק ברית עם אבימלך והלא נודע מאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) בשעה שכרת אברהם ברית עם אבימלך אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם אדם יחיד בררת מע' לשון וכרת ברית עם אומות העולם אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו הרי מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים וכו' עד כאן. הרי שחרה אפו של הקב"ה על כריתת הברית עם הגוי וכן אמרו (בראשית רבה נ"ד, ד') אתה נתתה לו שבע כבשות חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות וכו' ועיין שם עוד כמה עונשים שהיה בעד זה, ונמצא לא די שכבר עשאהו אברהם ואיך חידש יצחק הברית מחדש מה שהוא בעצמו נעקד על גבי המזבח עבור זה.

רש"י ד"ה תהי נא אלה וגו', האלה אשר בינותינו מימי אביך וכו'. קצת קשה, כיצד זה שרש"י אינו שואל לשם מה ברית נוספת ושבועה נוספת, הרי בברית עם אברהם אבינו נאמר "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג), אחר שאמנם מזכיר את הברית ההיא. (פ' תולדות תש"ן)

תהי נא אלה בינותינו וגו'. הָאָלָה אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּ מִימֵי אָבִיךָ תְּהִי גַּם עַתָּה בינינו וביניך:

ונאמר הסכים בינינו.

תהי נא אלה בינותינו, כל אנשי ארצנו הסכמנו שנשבע לקיים ברית עמך, ואחר כן תהי נא השבועה ביננו ובינך ועם השבועה נכרתה ברית עמך:

אכן נתכוונו להשיב לכל מה שיסבול דברי יצחק באומרו מדוע וגו', ואמרו לצד שכוונתך כבר נשבע לנו אביך ראו ראינו וגו' ב' ראיות הא' כי שבועת אברהם אין לסמוך עליה מטעמים שכתבנו למעלה, עוד ראינו כי באמצעותך תתקיים השבועה כראי מוצק.

ונאמר תהי נא אלה בינותינו. השבועה שהייתה בינותיך בין אביו ובנינו תהי עכשיו בינותינו ביניני וביניך:

תהי נא אלה בינותינו. כמו שהיתה בין אבותינו. לפי שהוצרך לומר על אברהם. אמר גם הוא על אביו. ואמר אבותינו כי אמר בינינו ובינך.

בינותינו בינינו ובינך. בינותינו השבועה שאנו נשבעים ביראתנו גם עתה, בינינו ובינך שתהיה אתה נשבע בהם.

ואכן נראה כי כריתת הברית לא היה כלל עם יצחק מחדש וכל ענין כריתת הברית הנשאר לאבימלך הכל מה שכרת ברית עם אברהם. ואך בעת שולחו את יצחק מארצו היה מקום ליצחק ובניו לומר כי הוא הפר הברית מקודם וכבר אין חיוב לאחד על השני כלום כי עשה לו שלא כשורה לגמול אתו רעה ועל כן הלך אבימלך והרבה עליו ריעים לפייסו לבד על מה ששלחו מארצו. ונודע אומרם ז"ל (בבא קמא צ"ב.) המוחל לא יהיה אכזרי וזה אפילו מישראל לאומות העולם כי עיקר ראייתם הוא ממה שמחל אברהם לאבימלך. וקדוש עליון הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ב' הלכה י') האריך בזה וכתב האכזרי שאינו מוחל על עלבונו צריך לחוש ליחוסו וחוששין עליו שמגבעונים הוא כי טבע בני ישראל למחול על בושתם וכו', ועל כן היה מוכרח יצחק למחול לאבימלך בלב שלם על זה הרעה אשר עשה עמו וכיון שמחל לו זה הרי כריתת הברית שכרת אברהם עם אבימלך עומד בתוקפו וחזקתו כיון שאין דבר שיבטלנו שכבר מחל יצחק על כל הנעשה.

ור' בענין זה אצל "אור החיים" הק' (כו ד"ה ואבימלך הלך אליו), המאריך בדרך פלפול יפה וחריף גם יחד. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' העמק דבר שבא לחזק הברית שלא ישובו ויעברו עליה. תהי גם אלה, לא רק שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם. ור' עוד שם.

תהי נא אלה. לחזק הדבר שלא נבוא עוד להעברת ברית תהי גם אלה לא שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם שזה אינו מניעה אלא לירא ה׳ אבל עתה תהיה שבועת האלה.

עוד ראינו כי שבועת אביך לא דקדקנו לפסקי דינים המפסידים הברית וכמו שכתבנו למעלה, גם אם כוונתך לומר על אשר לא הלכנו לישמעאל לכרות לנו ברית כי הוא מיורשי אביך והוא הגדול ראינו כי ה' עמך וזה לך האות כי הבטחות אברהם לך הם נתונים ואתה העיקר בהם, גם אם כוונתך לקבול על אשר הראנו לך שנאה במה ששלחנוך ראינו כי ה' עמך ובערך אדם כזה בכל מקום שהולך שמה שמור ומוצלח הוא ולא ישתנה לו המקום בערכו ואין כאן שנאה:

ונכרתה ברית עמך. ברית חדשה:

בינותינו. אלו שמתו. בינינו ובינך. אלו החיים.

ונכרתה ברית עמך אעפ״‎י שכבר נשבעו אברהם ואבימלך עד שלשה דורות מכל מקום ביקש אבימלך לכרות ברית חדשה ביניהם לפי שהוא פשע בברית על דבר הבארות ועל ששלחו מאתו.

ועוד נתחכם אבימלך לטעון עמו כי הן זו הרעה שעשה לו בשלחו מארצו, טובה היתה לו כי אחר כך נאמר ויעל משם באר שבע כלומר שהיתה לו עלייה במעלות הנכבדות בשבעה אלה עיני ה' וה' נתגלה לו ואמר לו אל תירא וברכתיך והרביתי את זרעך והכל בעבור אברהם עבדי שאיני צריך לזה להצטרף זכותך כנאמר למעלה. ועוד כי כאשר היה יושב בגרר נאמר וכל הבארות וגו' סתמום פלשתים וימלאום עפר וכשיצא משם חפר כמה בארות וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ד, ח') כמה בארות חפר יצחק בבאר שבע רבי יהודה אומר ד' כנגד כן נעשו בניו ד' דגלים במדבר, ורבנן אמרי ה', כנגד ה' חומשי תורה וכו'. כי כריית הבארות שחפרו האבות כולם סודות נפלאים עמוקים והכל לתת גדולה ונחת רוח ליוצר בראשית כנודע מזוה"ק ומכתבי האר"י וזה היה עיקר התגלות אלהותו יתברך בעולם, ולך ראה מהשמחה ששמחו בעת שנאמר לו מצאנו מים ואמר כי הרחיב ה' לנו וגו' כי אז כל העבודה היתה בזה להמשיך על ידי כריית הבאר כל מיני שפע וברכה לכל העולמות והמדות העליונים בסוד הכתוב (בראשית ב', י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכאשר כתבנו למעלה. מה שלא היה יכול לעשות כן בגרר שאין הארץ מקדושת שם לזה ועל כן אף שהוא חשבה לרעה מכל מקום אלהים חשבה לטובה, וגם בעיניו צריך להחשב כאילו עשו עמו הטוב הגמור בלי שום תערובת רע כיון שהגיע לו מזה טובה גדולה, והכל בכדי להקים ברית אשר כרת עם אברהם שלא תופר מחמת הרעה הנעשה לו כי הן לא נעשה לו רק טובה שלימה ושבועת אברהם במקומה עומדת על מכונה וחזקתה.

ובאשר ללשון רש"י "מימי אביך", הפנה ר' רפאל בנימין פוזן תשומת־לבי לדברי התרגום " דהוה בין אבהתנא". (פ' תולדות תש"ן)

בינותינו בינינו ובינך. כפל הדבר משום שהיה במשמע בינותינו בין המלך ובין יצחק ע״כ אמר עוד בינינו היינו בין המלך והשרים ובינך. ובאשר עיקר הפרת ברית החלו שרי המלוכה שקנאו בו מש״ה נכנסו גם המה בשבועת האלה. שלא יוסיפו לעשות כן:

גם למה שתהיה ההקפדה על המתגלה מלבבנו כי לא נכון עמך ותאמר איך תבקשו ממני טובה, גם לזה באה תשובה באומרם ראו ראינו ראיה שכליית שזולת זה לא תתקיים השבועה בינינו בכל תוקף המשפט וכמו שדקדקו בדבריהם כאשר אבאר בסמוך:

ולזה אמר הכתוב ויאמר ראו ראינו כי היה ה' עמך. שתי ראיות ראינו על שני הדברים שאמרת בדבר הקנאה והשילוח, לחשש כי משלנו הוא. בעינינו ראינו כי לא כדברינו הוא, כי זה שאתה מצליח והולך וגדול למאוד לא בשביל ברכת הארץ הוא כי אף אם היית דר בארץ אחרת כן היית מצליח מצד מה שה' אתך בכל מקום שאתה הלך שם ה' אתך ונמצא אין לנו קנאה מה שלא קבלנו ברכת הארץ כי לא בארץ תלוי הדבר, ועוד כי כלום מתקנא אלא חכם בחכם שכמותו או יותר מעט מערכו אבל היתקנא איש עני ונבזה במלך הארץ, או עם הארץ במשה רבינו. וכן ביצחק, אחר שראו גדולתו שאין לה שיעור וערך, שבכל מקום ומקום ה' אתו אז חדלה הקנאה בלבבם כי לא שייך להתקנאות במעלות מורחקות ומופלגות כאלה וממילא גם זה שסברנו שברכתך משלנו הוא ואם לא כן היינו אנחנו מקבלי הברכה גם זה לא כן הוא כיון שאין הברכה מברכת הארץ רק ברכת שמים בכל מקום שאתה הוא, לזה הנה בחנם שלחנו אותך מאתנו ולזה באנו לפייסך ולרצותך ברוב עם שתמחול לנו על רעתינו. ואחר הבקשות מטו, הנה נאמר, תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך כפירוש רש"י זה האלה אשר בינותינו מכבר מימי אביך, תהי גם עתה בינינו ובינך ואין לך רשות להתפטר מהפרת הברית שלנו אחרי שאנו מפייסין אותך ונכרתה ברית עמך על זה שאתה מוחל לנו אשר עשינו לך. כי כריתת ברית מחדש ודאי לא היה יצחק חפץ לעבור רצון ה' ואך כריתת ברית על המחילה היה מוכרח לעשות מדרכי התורה כאמור למעלה. ועל כן תוקם הברית אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך כלומר כמו אם לא היינו נוגעים בך כלל ודאי שהיית צריך לקיים שבועת אביך כן עתה אחר המחילה יהיה בעיניך כאילו לא נגענוך כלל, ולא זה בלבד כי אף יהיה חשוב בעיניך גם כאשר עשינו עמך רק טוב כיון שעל ידי עשייתנו נגרם לך טוב גדולה שנתעלית במעלות גדולות נפלאות ונכבדות, הנה לפי רוב צדקתך יהיה חשוב ומקובל בעיניך רעתינו כאילו עשינו עמך רק טוב ולא רע כלל ונשלחך בשלום פירוש כמו אם היינו שולחין אותך לטובתך בשלום ובשמחה בתוף ובכנור, כי אתה עתה ברוך ה' שעתה נעשית ברוך ה' שבירך אותך בבאר שבע. כי קודם כאשר ישב בגרר לא ברכו עדיין רק אמר לו כי אהיה עמך ואברכך וכיוון על מה שאמר לו אחר כך בבאר שבע כי אתך אנכי וברכתיך ועל כן עתה נעשית ברוך ה' שברכך כאשר הבטיח לך ועל כן הגיע לך טובה גדולה מזה ויהיה חשוב לפניך כאילו עשינו לך טובה בשלימות ולא רעה ועל כן הברית לא תופר. והנה יצחק ברוב צדקתו הטה אוזן לדבריהם ומחל להם בלב שלם כראוי לצדיק כמותו אחרי בקשת מטו. ואפשר גם זה נכנס בלבבו מה שהגיע לו מזה טובה גדולה ועל כן בכדי להראות להם שאין בלבו עליהם ומוחל להם בשמחה. הנה,

ונאמר תהי נא וגו'. צריך לדעת אומרו ונאמר לשון עבר. התחילו לתת טעם לאשר שלחוהו, כי קודם והוא עמם בגרר לא תכון השבועה על דרך מה שאמרו ז"ל בנדרים דף כ"ז וז"ל נודרים להרגים וחרמים וב"ה אומרים אף בשבועה. וכתב מהרי"ק בסימן רל"ב וז"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה וכו' (וחוזר) [וחושב] בלבו וכו', ולפי זה כל השבועה שתהיה תחת יד אנס יכול הנשבע לבטל בלבו, ויוסף לפרעה וצדקיהו לנבוכדנצר לא בטלו בלבם. ודין זה אפילו קיבל הנאה ממנו ובכל תוקפי חיזוקי השבועה כל שיד חזקה באמצע מבטל בלבו ואין כאן שבועה, לזה חששו אבימלך וכו' לכרות ברית עם יצחק בגרר תחת ממשלתו כי יכול יצחק לבטלה מלבו מדין נשבעין לאנסין לזה נתחכמו לכרות ברית במקום שהם בו עתה שלא היתה שליטת אבימלך עליו, וכן מוכח מדברי רמב"ן, והוא אומרו תהי נא פי' עתה תהיה האלה ולא במציאות הקודם, ובזה אין לחוש לביטול השבועה בלב. וטעם אומ' כי עצמת ממנו וגו'. הוא טעם מושאל ולא רצה לגלות לו הטעם, או לבל יפציר בהם בצדדי הטעם וכי יספיק בבריתו שם וכדומה, גם היו להם טעמים אחרים כאשר אבאר בדבריהם לזה אמרו לו טעם מוחלט:

בינותינו בינינו וביניך וגו'. טעם שהאריך לומר בינותינו וגו', נתכוון לחזק ברית אברהם ולהוסיף ברית מחדש עם יצחק, והכונה בזה לדעת ברית הראשונה של אברהם האם עומדת לנס, ויש בזה תוקף משבועה של יצחק כי כבר נפטר אברהם ואין מציאות להתרתה לבנים ולקיים כל דבר נשבע יצחק בתנאים אשר ירשום. ואולי כי חש אבימלך גם כן שיתן ה' מתנה מחדש ליצחק וינחילנה לעשו ועשו אינו זרעו של אברהם דכתיב (כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ואם יתן יצחק לעשו ארץ פלשתים לא יזכה אבימלך בדינו עם עשו מצד ברית אברהם כי יאמר זו מתנה חדשה נתן ה' ליצחק אחרי מות אברהם ויצחק נתנה לעשו ואין מידו מציל. לזה נתחכם להשביע יצחק ושבועת יצחק תחול גם על עשו כי זרעו יקרא הגם שאינו נקרא זרעו של אברהם. וטעם שלא הזכיר הדורות, כבר רמזו אותם באומרם בינותינו וגו' ופי' רז"ל (רש"י) שבינותינו וגו' ושם נאמר לי ולניני ולנכדי:

עוד ירמוז באומרו בינותינו וגו' פי' שיהיה הברית בפני רבים לא שיכרות ברית לאבימלך בינו ובינו אלא ביניהם יהיו כולם יחד, והכוונה בזה כדי שיהיה בפני רבים, ואמרו בינינו עוד לרמוז שתהיה הכונה על דעתם כדי שיהיה על דעת רבים:

ויזרע יצחק וגו', לכן אמרו לך מעמנו שאמרו אתה מחזיק בקרקעות היותר טובות ועושות פרי מכל המלכות שהרי שלך עושות מאה שערים, וזה כי עצמת ממנו מאד, כלומר שקרקעותך עצומות וטובות יותר ויותר משלנו מאד:

לא נגענוך. כְּשֶׁאָמַרְנוּ לֵךְ לְךָ מֵעִמָּנוּ:

אתה עתה ברוך ה' - כמו כן: כרות ברית עמנו ושלחתנו בשלום כמו שעשינו לך.

אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך יאמר אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוך אתה עתה ברוך ה' ואין לאל ידינו לעשות עמך רע אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול וטעם לא נגענוך שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם כלשון הנוגע באיש הזה ובאשתו ועשינו עמך רק טוב לשמור את כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם ונשלחך בשלום כי גם בקנאתנו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו ונשלחך עם כל אשר לך בשלום וענין היראה הזאת אשר פחדו ממנו אינו נראה שירא מלך פלשתים שלא יבא עליו יצחק למלחמה אבל הבטיחם אברהם לו ולנינו ולנכדו (בראשית כ״א:כ״ג) ועתה אמרו בלבם בעבור שהפרנו אנחנו את בריתנו עם יצחק ושלחנוהו מעלינו גם הוא יפר את בריתו עמנו ויגרש זרעו את זרעינו מן הארץ ולכן עשו עמו ברית חדשה והתנצלו לאמר לו שלא הפרו הברית הראשונה שלא עשו עמו רק טוב וזה טעם תהי נא אלה בינותינו שנבא עתה עמך באלה להחרים על כל מי שיעבור על הברית כטעם לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו (דברים כט יא) ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם וכאשר ראו הצלחתו כי היא מאת האלהים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו ונקל זאת ממלחמת ארבעת המלכים אולי שמע עוד דבר השם שנתן לו הארץ ולכן בא עמו בברית והשביעו אם תשקור לי ולנכדי כי היה שקר אם ימרוד על המלך וחשב כי אפשר שיחיה אברהם עד מלוך נכדו וכמעשה אבות עשו בנים כי היה יצחק גדול כאביו ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו:

אם תעשה עמנו רעה. שלא תעשה עמנו רעה אתה עתה כמו שלא נגענוך:

אתה עתה ג' במסורה הכא אתה עתה ברוך ה'. ואידך אתה עתה תעשה מלוכה. אתה עתה הקל מן העול. מלמד שהמליכו ליצחק עליהם וזהו אתה עתה תעשה מלוכה והקילו עולם מעליך:

אם תעשה עמנו. דקדקו לומר נוסח וסדר הברית אשר יכרות להם שהוא בשביל הטובה, והוא אומרו אם תעשה עמנו רעה כאשר וגו' פי' תהיה השבועה בעד הטובה שקבלת ממנו, ובזה יש טעם להפסקת הכתובים בסדר זה, שמן הראוי היה לו להפסיק בתיבת כאשר וגו' ותיבת אם תעשה עמנו רעה היו נסמכים בפסוק שלפניו שמסיים ברית עמך שם קנו מקומם להזכיר הברית.

אם תעשה עמנו, כי ידעו כי היכולת בידו לעשות עמהם רעה כי אנשי באר שבע היו עוזרים אותו לכל רצונו, כי היה נשיא אלהים בתוכם כמו שהיה אברהם אבינו ששכן עמהם גם כן והיו מתכבדים בו. כאשר לא נגענוך, בעבור שלא נגענוך, כלומר אם יהיה זה גמול מה שלא נגענוך, אם תעשה עמנו רעה ואנחנו לא עשינו עמך רעה, כי יש אשר שפירושו בעבור, כמו אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים ט"ו) בעבור שעשתה.

אם תעשה עמנו רעה. אמרו עוד הלא מה אנו מבקשים ברית לא על אהבה וחסד אלא שלא תעשה לנו רעה בפועל:

עשינו עמך רק טוב: לדעת מהרש"ד מילת לא (לא נגענוך) עומדת במקום שתיים (וכאשר לא עשינו עמך רק טוב) ולדעתי איננו כן, אבל מילת רק ענינה tantum, ואיננה צריכה למילת לא כמו ואמלטה רק אני לבדי (איוב א' ט"ז), ולפעמים תבוא לפניו מילת לא, כמו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו (מ"ב י"ז י"ח).

אם תעשה עמנו רעה. כתב הרמב"ן מה שפחדו ממנו לא בשביל שהיה ירא שמא יבא יצחק עליו כי גר היה בארצו אלא בשביל שאברהם כרת ברית עמהם לו ולנינו ולנכדו אמרו בעבור שהתרנו הברי' ושלחנו ליצחק מעלינו אולי גם הוא יפר בריתו אתנו ויגרשו זרעו את זרענו מן הארץ ועל כן באו לפייסו.

תעשה. השי"ן בצירי והוא חד מן ד' קמצים עפ"ה:

אתה גם עתה עשה עמנו כן. זהו פי' אתה עתה ברוך ה' והרצון בזה כמו שהשוה עצמו עם יצחק בענין העדר הרעה ואמר אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך שפי' כמו שלא עשינו גם אנחנו לך שום רעה כן השוה עצמו עם יצחק גם בענין הטוב ואמר וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום כן גם אתה עשה עמנו כן עתה שאתה ברוך ה' ויש לך כח לעשות עמנו טוב וכמוהו נאמר לאברהם כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ולכן צריך לגרוס לפי הפי' הזה עתה גם אתה עשה עמנו כן שפירושו ועתה מחוייב גם אתה לעשות לנו כן והסופרים תפשו סדר הכתוב וכתבו עתה אחר מלת אתה דאם לא כן מאי גם עתה עשה עמנו כן דמשמע כמו שעשית עמנו בפעם הראשונה והוא לא עשה להם טובה מעולם אלא הם עשו לו כמו שכתוב וכאשר עשינו עמך רק טוב ועוד שההשואה הזאת צריך שתהי' דומה להשואה הראשונה וכמו שההשואה הראשונה שבענין העדר הרעה היא בינם לבינו כן ההשואה השנית שבענין עשיית הטוב צריך שתהיה בינם לבינו לא בין הפעם הראשונה והשנית גם יתכן לגרוס אתה גם אתה עשה עמנו כן שניהם באל"ף ותהי' הראשונה מלשון התורה והשנית מלשון הרב והוסיף עליה מלת גם כאלו אמר שמלת אתה הכתובה בתורה פירושה גם אתה עשה עמנו כן ובמלת עתה ברוך ה' לא פי' כלום כי אין צורך בה וזהו הפי' היותר נכון לפי מנהג הרב שבכל מקום מביא לשון הכתוב תחלה ואחר כך מביא הפי' עליו ועל שתי הגרסאות מלת גם אתה צריך שתהי' באל"ף לא בעי"ן:

אם תעשה עמנו רעה. ר"ל בל תאמר כי כריתת הברית שהיתה בין אברהם ובין אבימלך נבטל מצדנו על ששלחנו אותך, כי אין אנו מבקשים שתהיה כריתת הברית שאחד ייטיב ויעזור לחברו רק שנכרות ברית שלא ירע א' לחברו, ובאופן זה היתה גם כריתת הברית של אברהם שאמר לו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי, וכן אנו מבקשים ממך רק שלא תעשה עמנו רעה ואם לא עשינו רק טוב הזה שנשלחך בשלום ולא לקחנו את רכושך או חלק ממנו כמנהג המלכים בעת ההיא עם הגרים, היא טובה גדולה, כי מן השלוח לא היה לך שום הפסד אחר שאתה עתה ברוך ה', וגם אמרו אמתלא על ששלחו אותו, באשר אז ראו כי ה' עמו ורצו לכרות עמו ברית, אבל אם היו כורתים עמו ברית אז היתה הברית רק מצדנו לא מצדך, אחר שאתה היית מוכרח אל הברית הזאת בהיותך תחת ממשלתנו, ואנחנו רצינו שתהיה הברית בינינו ובינך, ר"ל שיהיה קיים משני הצדדים, ועוד שרצינו שתהיה הברית בשביל הטוב שעשינו עמך שהנחנו אותך להתעשר בגבולנו, וכ"ז שהיית עמנו לא נודעה הטובה הזאת כי המלך יניח לעבדיו להתעשר כי מה שקנה עבד קנה רבו, אבל אחר שעזבנו אותך ללכת מאתנו ולא נגענוך, א"כ נתברר שעשינו עמך רק טוב שלא ע"מ לעשות לך רע וליקח עשרך אח"כ, דהא שלחנוך בשלום ולא לקחנו מידך מאומה, ועתה נודע לך שאתה ברוך ה', כי אין עליך ממשלת מלך ורשות אחרים רק אתה לבדך מושל על כל אשר לך:

גם אתה כו'. והוסיף מלת גם כאילו אמר שמלת אתה הכתוב בתורה פירושו גם אתה ולפי גירסא זו שהיא ברוב ספרים שצ"ל דעתה ברוך ה' מלתא באפי נפשה היא הכי פירושו שהוא נתינת טעם אשלמעלה למה אנו מבקשים ממך כן לפי שעתה ראינו שברוך ה' אתה:

אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. דכתיב כל הנוגע באיש הזה וגו' (פסוק יא):

כשאמרנו לך מעמנו וכו'. פירוש שהרי אמרו "וכאשר עשינו עמך רק טוב", ומאחר שטוב עשו לו פשיטא שלא נגעו בו לרע, אלא פירושו "לא נגענוך" כשאמרנו "לך מעמנו" (פסוק טז), ואפילו באותה שעה לא עשינו לך רע, ובשעה שהיית אצלינו לא עשינו עמך רק טוב:

אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. דכתיב הנוגע באיש הזה ובאשתו.

רק טוב. מבואר ביבמות דף ק״ג טובתם של רשעים רעה כו׳, והטוב האמיתי של רשע לצדיק במה שאין עושה לו רע כנ״ל.

ויזרע יצחק וגו' וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכו ה'. איתא בזוה"ק (ויצא קסא.) על כל מה דשריא ברכתא דלעילא לא פחות מאלף. והיינו כי קדוש בכל מקום הוא עשרה, כדאיתא בש"ס (סנהדרין לט.) כל בי עשרה שכינתא שריא, והיינו כי מצד האדם הוא עשרה, ולמעלה מתפיסתו מעט הוא מאה, ולמעלה עוד, היינו אצל השי"ת, הוא אלף, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קסא.) וברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף, ולכן כתיב (ישעיה ו) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות והוא אלף. וכן באדם הראשון שאמר לו השי"ת (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו וגו' ויומו של הקב"ה אלף שנים. וזה איתא במדרש רבה (תולדות סד) אומד זה למעשרות, היינו כי מעשר הוא הברכה מצד השי"ת, לכן היה המעשר מאה שערים^קכגעיין בבית יעקב הכולל חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק.:

כאשר לא נגענוך וכאשר וגו'. משל לארי שהיה לו עצם בגרונו אמר כל מי שיבא ויטלנו יעשרנו המלך עושר גדול בא עוף אחד ששמו אגרון שצוארו ארוך אמר אני אטלנו הכניס העוף ראשו בגרון הארי והוציא העצם לאחר שהוציאו שאל שכרו אמר לו הארי לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני אלא שעדיין אתה שואל שכר כך אמר לו אבימלך ליצחק חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום כי דרכנו להזיק כל הבא:

אם תעשה עמנו רעה. כלו' אם תעשה עמנו כאשר עשינו זאת לך שלא נגענוך וגם שלא עשינו רק טוב הרי אתה גומל לנו רעה בלי פשע:

לא נגענוך לפי שאמר להם ואתם שנאתם אותי, השיבוהו אם שלחנוך לא נגענוך ונשלחך בשלום. לא קאי אף למטה כאשר לא נגענוך וכאשר לא עשינו עמך רק טוב. דוגמא כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד.

"...כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". מכאן שהצביעות איננה המצאת המאה הזאת וכי היא בעלת ותק רב. אנקת הרווחה שבמתן השם רחובות מלמדת שהעולם לא היה אידאלי כל כך, והיה ראוי לבדוק, אם צביעות זו היתה רק ביחס לישראל. (פ' תולדות תשנ"א)

אתה. גַּם אַתָּה עֲשֵׂה לָנוּ כְּמוֹ כֵן:

אתה - שאתה

ברוך ה' ב' במסורה הכא אתה עתה ברוך ה'. ואידך בוא ברוך ה'. לומר כמו שכוונתם של לבן ובתואל להרוג לאליעזר כדפרישית ויישם לפניו לאכול כך היה כוונת אבימלך להרוג את יצחק והכי מוכח קרא דכתיב כאשר לא נגענוך כלומר לא עשינו עמך רעה כמו שהיה בדעתנו ועשינו עמך רק טוב:

כאשר לא נגענוך. בעוד הי׳ יושב בגרר אע״ג שצוה המלך כל הנוגע וגו׳ והיה משנאה מ״מ לא היה רעה בפעולה אלא מניעה מלעשות טובה ומלסחור עמו:

וכאשר עשינו עמך רק טוב, לא שזכר, עומד במקום שנים כאלו אמר ובעבור שלא עשינו עמך רק טוב, וכמהו תקות ענוים תאבד לעד (תהלים ט') ולא תקות ענוים תאבד לעד, ורבים כמהו.

כאשר לא נגענוך. שצוינו עליך כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת:

ולפי דברינו ידוייק על נכון כי יכוון לדקדק סדר השבועה שתהיה בשביל הטובה. ואומ' לא נגענוך וגו' להיות שאין הכרת החסד שעשו שהיה לטובת יצחק אלא אחר הכרת פרט זה, כי תמצא שמחוקי המלכים שיתנו יד ועזר לשוכני ארצם לקנות הון לב' סיבות, הא' לאם יצטרכו להם להלוות מהם יהיה להם בית והון לעזור להועיל לפי שעה, הב' כדי שתתרומם מלכותם כי תתנשא ברבות בה אנשים עשירים ובעלי שם כי הוא מטכסיסי המלכות, ולאחד מב' סבות יאמר האומר כי טובת אבימלך ליצחק להנאת עצמו נתכוון, לזה דקדק לומר כאשר לא נגענוך מימינו אפי' בנגיעה שהוא דבר שאינו מחסר ממון אלא כדבר שחוזר בעיניו, ובזה באמת כי לא עשינו עמך רק טוב פי' שלל טעמים הנוגעים להם והצדיק שהכוונה היא להטיב לו דוקא, ולצד שתאמר כי היתה הכוונה למעלת המלכות הנה שלחנוך אתה וממונך והוא אומרו ונשלחך בשלום פי' ובממונך, הראת לדעת כי אין כונתינו בהטיב עמך לטכסיסי המלוכה ומעתה לא היה מציאות להצדיק הטוב ההוא כי נתכוונו לטובתו אלא אחר ששלחוהו הוכרו הדברים כנים. ובזה נתנו תוספת טעם גם כן למה ששלחוהו כי הוא זה דבר המעמיד לטובת הנאה המקיימת השבועה וכל זה נכלל בכלל אומרו ראו ראינו:

וכאשר עשינו עמך רק טוב . רק לשון מיעוט מלמד שלא עשו עמו טובה שלימה:

אתה גם אתה כו'. לא הוציא זה ממלת "אתה", שאין זה במשמעות "אתה", אלא מפני שכתוב אחריו "עתה ברוך ה'", ופירוש "עתה" כך הוא – כלומר כמו שעשינו לך טוב – "עתה" גם תעשה לנו כן, וכדי שתהיה "עתה ברוך ה'" מתקשר אל מלת "אתה" הוסיף על מלת "אתה" 'גם אתה עשה לנו', ומתחבר אל זה גוף הכתוב "עתה ברוך ה'", כאילו כתוב גם אתה עשה לנו כן עתה ברוך ה':

רק טוב. רק מיעוט. מלמד שלא עשה עמו טובה שלמה שאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד.

אתה עתה ברוך ה'. כלו' אפי' גרמה לא עשינו עמך שאם הייתה אומר אתם שלחתם אותי ממקום שהייתי מתברך בו למקום שאינו מתברך היית יכול לומר כי גרמנו לך רעה אבל עתה אתה ברוך ה' כמו לשם נמצא שלא גרמנו לך רק טוב:

אתה עתה ברוך ה' שלא תאמר עד שאתם משביעים אותי השביעו את ישמעאל אתי. לכך נאמר אתה עתה ברוך ה' אין אנו צריכים להשביע רק אתה, לפי שאתה עתה ברוך ה' שהקב״‎ה גזר שתירש הארץ. כדכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו.

רש"י ד"ה אתה, גם אתה עשה לנו כמו כן. ע"כ. וקשה, והרי לפי הדיבור הקודם זוהי אי־עשייה, שלא לגעת לרעה, ומה הוה אמינא שיצחק יתקוף את אבימלך? (פ' תולדות תש"ן)

ברוך ה' - דוגמת בא ברוך ה' שכתוב בלבן. וכן עשה יצחק וילכו מאתו בשלום.

וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום. עוד זאת בשעה ששלחוהו וגרשוהו מגרר היה השגחה מן המלוכה שלא יבוזז בידי הפקידים ועם הארץ אלא יצא בשלום הלא דבר זה רק טוב הוא לפי השעה:

אתה עתה ברוך ה', כי האל מצליחך בכל דרכיך ותוכל לעשות לנו רעה אם תרצה אבל לא תהיה דרך טובה כי אנחנו לא עשינו עמך רק טוב ולא גרשנוך מעמנו דרך קלון אלא דרך כבוד שלחנוך בשלום, ובעבור קנאת פלשתים אמרנו לך מה שאמרנו כדי שלא יגעו בך מרוב קנאתם:

וכאשר עשינו עמך רק טוב. לשמור את שלך בינותינו ואת העם להשמר מכם:

וראיתי לרז"ל שאמרו (ב"ר פס"ד) וז"ל מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה ע"כ, ולכאורה דבריהם רחוקים ביותר כי הם באו לרצותו ולהראותו חיבה יתירה ויאמרו אליו הפחתת הטוב, ולמה שכתבתי כי כונתם היא כדי שתהיה השבועה בשביל טובה יהיו דבריהם ז"ל מאירים כשמש. כי אמרו שהטובה שהטיבו עמו לא היתה מוחלטת להטיב אליו אלא לתכלית המקווה ממנו להם שהוא הברית אשר שואלים ממנו ונכון וכפטיש יפוצץ:

ונשלחך בשלום. שאמרנו לך מעמנו (פסוק טז), ולא שהזקקנו לך:

אתה עתה ברוך ה'. שמוצלח אתה בכ"מ בין עמנו ובין זולתינו.

וכתבו בעלי התוספות: משל לארי שהיה לו עצם בגרונו. אמר, כל מי שיבא ויטלנו, יעשרנו המלך עושר גדול. בא עוף אחד ששמו אגרון, שצוארו ארוך. אמר, אני אטלנו. הכניס העוף ראשו בגרון הארי והוציא העצם. לאחר שהוציאו, שאל שכרו. אמר לו הארי, לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני, אלא שעדיין אתה שואל שכר? כך אמר לו אבימלך ליצחק, חסד גדול עשינו במה ששלחנוך בשלום, כי דרכנו להזיק כל הבא.

אתה עתה ברוך ה׳. עוד פייסו אותו גם על עיקר השילוח אע״ג שהיה עול ומעשה לרעה הלא הרעה הגיעה אלינו יותר ממה שנגע בך שהרי אתה עתה ברוך ה׳. והמה אינם כן והרי ידוע דעשיר בכרך כשם שמגיע לו טובה באמצעית אנשי העיר כך מגיע להם הרבה טובות ע״י עסקיו ובשלחם אותו נגרעה הטובה הלז אך מהם ולא ממנו באשר הוא ברוך ה׳. וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אח״כ שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה׳:

ונשלחך בשלום. כי גם בקנאתינו בך לא לקחנו מכל העושר שעשית עמנו על כן בוא נעשה ברית חדשה. ויתכן כי גם שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח שהרג ארבעה מלכים והיו בביתו שלש מאות ושמנה עשר איש שולף חרב וע"כ בא אבימלך עמו בברית היה יצחק גדול מאביו ופחד אבימלך פן ילחם בו ויגרשו מארצו:

ואומרו אתה עתה ברוך ה' פי' שלא אירע לו רע מאמצעות ששלחוהו שהרי הוא מבורך כמו שהיה קודם, והכוונה בזה שלא נתבטל הטוב ההוא שבעדו אתה נשבע לנו:

אתה עתה ברוך ה'. כי מוצלח אתה בכל מקום בין עמנו ובין זולתינו ואין לך לחוש אם נתפרדת מאתנו:

אתה עתה ברוך ה'. פי' אף כי אין לאל ידינו לעשות עמך רעה אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצי ונשיב לך גמולך:

ודע שהגם שכתב הריב"ש שאינו קרוי בשביל טובה אלא אם היתה הטובה בעת השבועה הוא הדין אם בשעת השבועה ברור שנשבע בעד טובה שכבר עשה לו, הרי זה דומה לזוקף עליו הטובה בחוב ובעד ויתור החוב נשבע:

עוד ירצה לתת טעם שאינם מחזירים אותו לארץ, כי הוא ברוך ה' אדרבה ביותר מעלה מקודם כי עד עתה היתה השפעתו מאמצעות העיר שהיא תחת ממשלת שרי מעלה מה שאין כן עתה שהוא מקום לעצמו השפעתו היה שלא על ידי אמצעי אלא ברוך ה':

עוד ירצה לשלול טענת סתירת ההטבה כי לא מהם היה המושג אליו הטוב אלא מה' והראיה הן היום במקום שהוא בו מבורך בכל מדה טובה, לזה אמרו אתה עתה ברוך ה' פי' עתה אחר שהטבנו לך באמצעות המוכן מצא מקור הברכות לחול עליך ברוב טוב, ובאופן זה השביעו בכל תוקף שאין מציאות להתיר אבל זולת זה היה יכול להתיר, והגם דאמרינן בפרק השולח (גיטין דף מ"ו) לסברת חכמים שחולקים על ר' יהודה שטעם שלא הכו ישראל הגבעונים הוא משום קדושת ה' ופרש"י שלא יאמרו הנכרים עברו בנ"י על שבועתם, הרי דהגם דישנה להתרה לצד דהוי חילול ה' בדבר לא יתיר, אין זה מעיקר התורה אלא גדר. ועוד כבר כתבתי באורך בהלכות נדרים בפרט זה כי דווקא בשבועה שהיא מפורסמת כההוא של גבעונים וכמו שדייקתי שם מדברי רש"י:

ועוד לו יהיה שסוברים חכמים שאין לחלק בכל שבועת נכרים, הרי יש סברת ר' יהודה שאין מחלק בין נכרים לישראל שיודעים הנכרים שיש התרה לשבועה ואין כאן חילול ה', ולזה נתחכם אבימלך להשביעו שבועה שאין לה התרה גם לסברת ר' יהודה:

ואחזת מרעהו, שם איש וכן ואחזת שר העיר ובמסורה כתב לית שום בר נש:

ויעש, לקיום האהבה עשה להם משתה ואכלו ביחד ושתו:

ויעש להם משתה. כדרך הצדיקים להתפייס בנקל ולהמצא למי שמבקש שלום:

ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. זש"ה דוד משיח ה', ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי באמת אל תאמר אשלמה רע:

ויעש להם משתה. זש"ה ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא). שכבר אמר דוד אם גמלתי שולמי רע (שם ז ה). אלא אשלמה להם טובות.

ויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד. במד"ר (תולדות סד) זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. זבל היינו שהאדם זורק אותו לחוץ ואינו בקנין האדם ובדעתו, מפני שאינו חפץ בו, ורומז על פסולת של תפילות והולדות. וכסף וזהב היינו דברים שקונה אותם ע"י יגיעה, ורומז על חשק ותשוקה. וזהו זבל פרדותיו רומז על מ"ש (וישלח לו) הוא ענה אשר מצא את הימים, ואיתא בש"ס (חולין ז:) דפרדות היינו ימים, והיינו אפילו דברים שהיו פסולת של יצחק שלא רצה להולידו כלל, פועלים יותר מדברים עקרים של אבימלך שבאו לו בכוונה ובדעת ע"י יגיעה: