Kommentar zu Schemot 26:2

אורך. חסרי דעת אמרו כי מדת כ"ח בעבור כ"ח מחנות הלבנ' והנכון כי היו עשר יריעות על דרך נוטה שמים כיריעה על כן היה מקום קדש הקדשים בחשבון מעוקב:

ארך היריעה האחת. האי האחת מיותר. עוד אינו מדויק לשון שמנה ועשרים באמה. אמה מיבעי. וכבר עמד ע״ז הראב״ע להלן ל״ו ט׳ ודבריו סתומים. והנראה שבא ללמדנו שהיו אמות היריעות גדולות מאמות הכלים. וכדאי׳ במנחות דצ״ו באמות בהמ״ק שהיו אמות בנין גדולות משל כלים. וכתיב בדה״ב ג׳ ג׳ במדה הראשונה. פירושו כמו שהיה במשכן ראשית למקדש. זהו לשון באמה. דשמנה ועשרים אמה היה נמדד באמה של היריעות. שהיו עודפת על אמות הכלים ואולי גם הראב״ע כוון לזה. מעתה מבואר גם יתור לשון האחת. דמאחר דגלי קרא שיהא האמות גדולות ולא נתפרש בכמה. א״כ אם היו כמה אנשים אורגים ביחד כמה יריעות יכול להיות שלא יהיו האמות של כל היריעות שוין בצמצום. דזה יוסיף מעט וזה יוסיף יותר. ע״כ היתה המצוה שלא יתחילו לארוג כ״א אחת. וכאשר תהי׳ נגמרת יריעה האחת אז תהי׳ מדה אחת לכל היריעות. ובזה מדויק עוד שנוי הלשון בפ׳ זו שהחל ארך היריעה האחת. ובכל הסדרה החל הכתוב במדה כמה ארכו. היינו משום דבכ״מ עיקר נושא המקרא הוא המדה וכאן נושא המקרא ג״כ שתהיה היריעה האחת כמש״כ:

ורוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות שנאמר ולירכתי המשכן ימה וגו'. ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן הרי עשר ובמקומם אפרשם למקראות הללו כל זה בנוי על שעובי הקרשים אמה כמו שכתב גבי ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן כל שמנה קרשים בסדר אחד הן אלא שאלו השנים אינם בחלל המשכן אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראו בחלל להשלים רחבן לעשר אמות והאמה מזו והאמה מזו באות כנגד אמת עובי קרשי המשכן כו' והכי איתא בפרק הזורק שדי אורכיה דעשר יריעות לפותיא דמשכן כמה הויא עשרים ותמני דל עשר לאגר' פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא לר' יהודה דאמר קרשים מלמטה עוביין אמה ומלמעלה כלין והולכים עד כאצבע מגליא אמה דאדנים לר' נחמי' דאמר כשם שמלמטה עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה מגליא אמה דקרשים ומנ"ל דעובי הקרשים אמה דילמא עוביין אינו אלא חצי אמה דהשתא נימא שהשני קרשים של מקוצעו' יש מהן בחלל השתי אמות וחצי אמה מזה וחצי אמה מזה כנגד חצי אמה של עובי קרשי המשכן מכאן ומכאן כבר תירצו התוספות בזה דמבית עולמים הוא דילפי לה שהיה ארכו ששים ורחבו עשרים ה"נ במשכן רחבו שליש ארכו הוא כדנפקא לן מקרא דוכן תעשו לדורות כשתעשו לי כלי בית עולמים כתבנית אלו תעשו אותם:

ארך היריעה האחת. איזו קשירה היתה במשכן ^זר"ל משום דכל אבות מלאכות האסורות בשבת ילפינן ממלאכות שהיו במשכן, ואחת מאבות מלאכות דשבת היא קשירה, וא"כ צריך למצוא ענינו במשכן, ועל זה פריך היכן מצינו קשירה במשכן. , א"ר יוסי בר חנינא, מאורגי יריעות למדו, מאי טעמא, ארך היריעה האחת – שתהא כולה אחת, נפסק היה קושרו ^חר"ל שתהא היריעה נארגת באחת ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח"כ יתפרן יחד ולא היו החוטין ארוכין כל כך והיו צריכין לקשור. .
(ירושלמי שבת פ"ז ה"ב)

ארך היריעה, הנה היו שם שלשה מכסאות, יריעות התחתונות הפרושות נקרא בשם משכן, כי תחתם היתה שכינת ה' בקדש, ויריעות עזים שעליהם נקראים בשם אהל של המשכן, ועורות תחשים ועורות אילים מאדמים שעליהם נקראים בשם מכסה של אהל, כמ"ש את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וצוה שהמשכן יהיה מעשר ואמר ועשית על שפת היריעה וכן תעשה בשפת וכן דייק בעשיה לקמן (סי' ל"ו י"א), משמע שלולאות של צד האחד קבע על השפה מלמעלה לא על הקצה, ולולאות שבצד השני קבע בשפה היינו בצדי השפה, וזה מפני שהיה צריך שיתראו הקרסים מלמטה ככוכבים ברקיע כמ"ש בשבת (דף צ"ט) ואם היו הלולאות שבשני הצדדים על השפה מלמעלה לא היו הקרסים נראים למטה כי היריעה היתה מכסה אותם, ולכן היו בצד אחד בשפה לא על השפה, וכן דייק (בפסוק ה') חמשים וכו' תעשה ביריעה וחמשים בקצה היריעה, ביריעה היינו למעלה, ובקצה היריעה היינו מן הצד, וצוה שהלולאות שבאחד יהיו מכוונות ללולאות שבשנית, וכתב בחזקוני שעובי כל הלולאות בכללם היו שלש אמות וחצי ואויר שביניהם חצי אמה:

ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה. זה יתפרש בפרשת ויקהל אחר הקמת הקרשים.

ארך היריעה האחת האלף פתוחה ותניינא האחת אלף בסגול ותליתאה האחת האלף בסגול וכן ביריעות העזים. כללו של דבר כלהון אלף שלהן בפתח וכל אתנחתא וזקף וסוף פסוק, אל״‎ף שלהן בסגול.

ארך היריעה הא' וגו'. אמר אל תתמה איך במעשה המצות תעשה בריות קדושות כי הלא ארך היריעה הא' כ"ח באמה כו' לו' כל הי' הדברות יכללו שמו ית' אורך כל א' והתפשטותו הוא עד כ"ח הוא מלוי המלוי של שם ההוי' ובכללם הם הי' של המלוי והכל ברוחב ד' הם ד' אותיות שהן עיקר השם. או ירמוז שבכל דבור יש כ"ח שם הגדול הוא יב"ק שהוא כ"ח באמה ברוחב ד' באמה שהם ד' פעמים כ"ח שהוא יב"ק ומתחברים ה' דברות ראשונות וה' שניות הרי י' ה' שבלוח א' וה' שבב'. ואין כל מה שבלוח א' נפרד חלילה ממה שבלוח הב'. כי הלא איכות נ' שערי בינה יש בכל מה שבא' וכן בכל מה שבשני. וזהו רמז נ' לולאות שבכל ה' יריעות שהם כשערי' לבא בהם הקרסים לחברם שהוא כי אין דבר בכל מה שבא'. שלא יהיה נאחז בכל מה שבשני שהוא ללמוד מזה לזה בג"ש. או בק"ו מזה לזה וההיקש בכל מדות שהתורה נדרשת ובכל המדות ההם נכללו בם נ' כחות חכמה הבאים בשערים אשר בכל א' מהה' ללמוד ולחבר אלו עם אלו שהם כקרסי' הנכנסי' בלולאות וזהו ועשית נ' קרסי זהב כו':

שמנה ועשרים באמה. שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הוי – עשרים ותמני, דל עשר לאיגרא ^טר"ל אחר שתחשב האורך לרוחב המשכן ישאר עשר לרוחב חלל המשכן שהוא עשר אמות. פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא ומנליא אמה דאדנים ^יקאי אליבא דר' יהודה בסמוך פסוק כ"ד דהקרשים היו מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע הרי אינם ממעטין ביריעות וכשפורשן לרוחב המשכן נופלות ט' אמות לצפון ומכסין ט' אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה, שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם, והקרשים חרוצים למטה באמצע חצי אמה רוחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צדיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהם. .
(שבת צ"ח ב׳)