Kommentar zu Bereschit 1:30

ולכל חית הארץ וגו' - אבל בשר לא הותר לאדם הראשון, עד שבא נח ואמר לו: כירק עשב נתתי לכם את כל.

ולכל. חית הארץ. אבל לכל חית הארץ ולבהמה ולעוף נתתי את כל ירק עשב לאכלה. מיני העשב שאינם זורעים זרע:

ולכל חית הארץ: כולל בהמה בכלל חיה.

ולכל חית הארץ וגו'. סמך הכתוב חית הארץ עם האמורים בסמוך לכם יהיה לאכלה וגו' שנראה שנותן מאכל אדם לבהמה בהשואה וגמר אומר לאכלה פעם שנית סמוך לירק עשב שנראה שאכילת בהמה ועוף אינו אלא מעשב השדה. הכוונה היא כי לא ברא ה' לבהמה חיה ועוף אלא דוקא ירק עשב, ושמא תאמר אם אין ירק עשב נמצאת החיה מתה תלמוד לומר לכם לאכלה ולכל חית הארץ וגו'. נמצינו אומרים כי האדם יחיה מפירות הארץ ומפרי העץ והחיה והעוף מהעשבים והירקות, ואם אין מחיה מאלו הרי מחייתה ממאכל אדם. ויש לרמוז זה באומרו (עקב יא) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ובזה ואכלת ושבעת אבל זולת זה תחסר השביעה כי תאכלנו החיה והעוף כי מזונותם מזונותיך:

ולכל וגו' אשר בו נפש חיה, לפי שמי שיש בו נפש חיה יש לו מעלה על הצומח שאין לו נפש חיה אלא נפש צומחת והפחות נברא לגדול ממנו.

את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. תמי' לי מה שייך כאן לומר ויהי כן שאינו כסדר שאר הימים שכתוב ויהי כן אחר אמירה לומר אחר שאמר ורצה שיצא הדבר לפועל היה כן. אבל כאן לא יצא שום פועל אחר זו האמירה שכבר יצא לפועל ולא אמר אלא לסדר להם אכילתם ופי' לי א"א הרא"ש ז"ל ויהי כן שנתן להם הב"ה בלבם שלא התאוו תאוה לאכול בשר והיה בעיניהם איסור הריגת אחד מבעלי חיים כמו שבזמן הזה בעונינו איסור הריגת אדם שאלמלא זאת לא היו יכולים לעמוד באותה צוואה:

וּלְכָל עוף השמים וּלְכָל רומש. זה הכלל כל שנסמך נקמץ וכל שנטעם נחלם:

וכשבאו בני נח התיר להם הבשר. כלומר והראיה על שהבשר נאסר לאדם הראשון וקרא דורדו הוא למלאכה ולא לאכילה שהרי כשבאו בני נח הוצרך להתיר להם הבשר מכלל דעד השתא באיסור הוה:

ויהי כן. אינו נופל בטוב על הנה נתתי לכם לאכלה שהרי הכרח הרעב יביא להם לאכול בלי גזרה מוקדמת, ועוד איך יכול לומר ויהי כן על דבר התלוי בבחירה, ואפשר לומר לפי שהצמח רחוק מטבע החי ולזה ילאה החי לשנותו על טבע הנזון, לזה אמר שהקב"ה הטביעם על זה הטבע שיזונו כל בע"ח מהצמח וע"ז אמר ויהי כן (רוו"ה):

ויהי כן. לדורות.

ולכל חית הארץ השוה הבהמות והחיות להם למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר וכו'. אין להקשות שהרי מצינו שהיה אוכל בשר כדאי' בגמ' בסנהדרין שהיו מלאכי השרת מנסכין לו יין וצולין לו בשר. דההוא בשר היורד מן השמים היה. ומה שכתב וירדו בדגת הים ובעוף השמים לאו לאכילה שהרי לא הורשה לאכול בשר אלא למלאכה. דגים ברביעי רבא הנהיג בעזה ושבוטא מאי. ועופות כדבעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין לר' יוסי בר' יהודה מאי. וחיה הוא נחש ולשליחות כדתני' בגמ' ר' שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם. שאלמלא נתקלקל נחש כל אחד מישראל היד מזומנין לו שני נחשים אחד משגרו לצ פון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדרלופנ"ן פי' אבן טובה כגון סנדלי אבנים טובות ומרגליות:

אשר בו נפש חיה: נשימה של חיות, עיין למעלה פסוק כ'.

ירק עשב, סמך ירק אל עשב, לפי שהעשב לא יאכל ברוב אלא בעודו בלחותו ירוק.

ירק. בשש נקודות:

את כל ירק עשב: ירק של עשב, כלו' עשב ירוק, כמו למטה (ג' כ"ד) להט החרב חרב שהיא לוהטת, ורצוי לרוב אחיו (אסתר י' ג') לאחיו המרובים, והנה נתן לאדם כל עשב זורע זרע וכל עץ פרי, ולשאר בעל חיים רק ירק עשב, הצומח בלי זריעה, והכוונה בזה כי האדם יש בו דעת לזרוע, ולא כן שאר בעלי חיים, ואין להוציא מזה כדעת Grotius שנאסר פרי העץ לבעלי חיים, ולא כדעת Clericus שלא דיבר משה בדיוק, רק באמת הלשון מדוקדק מאוד, כי לא השליט את שאר החיים על הזרעים ופרי העץ מאחר שלא נתן בהם דעת לזרוע ולנטוע בכל מקום שירצו, כמו שנתן לאדם. והנה יש לשאול למה לא הזכיר אכילת הבשר לא אצל האדם ולא אצל החיות? וכבר האמינו רבים שלא הותרה שחיטת הבהמות קודם המבול, וזה רחוק מאוד, מאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שיניו הוא מוכשר לאכילת הזרעים והבשר בשוה, ואם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר, לא היה יוצר גופו מוכשר לכך. ונ"ל כי היתר אכילת הבשר נכלל בלשון ורדו בדגת הים וגו' כי כן לנח (ט' ב') אחר שאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' בידכם נתנו פירש ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. אלא שלאדם לא הוצרך לפרש יותר, ולנח מפני שהוצרך להזהיר על שפיכות דם האדם, הקדים לומר שאינו אוסר שחיטת הבהמות. ויש להוסיף, כי מאמר ורדו בדגת הים הוא ראיה ברורה שהריגת בעלי חיים מותרת, כי איך ייתכן למשול בדגים בלי שיצאו מן המים וימותו? ואין לומר שהכוונה לעשות מהם אחרי מותם שמן דגים ולהשתמש בשיניהם, כי אין רידוי וממשלה להשתמש בדבר מת אלא למשול בגוף חי אם להעבידו אם להמיתו. ומה שאמרו (סנהדרין נ"ט ע"ב) הנהיג בעיזא ושיבוטא ההוא מלתא דלא שכיחא. ותלמידי שלום שמעון מודינא משיב (היום כ"ג תמוז תרכ"ה) שאין מכאן ראיה גמורה להיתר אכילת הבשר לאדם, כי אמנם ייתכן שיהיה המכוון במאמר ורדו בדגת הים וגו' שיהיה האדם רודה ומושל בבעלי חיים למנוע אותם שלא ישלטו בו להזיקו ושהריגתם מותרת להצלת עצמנו, ולא לאכול אותם, ושגם בלי שיהיו דגים עובדים את האדם ועושים מלאכתו, הנה הוא נקרא רודה בהם מאחר שיש בידו להתגבר עליהם לבלתי יזיקוהו. ואני אומר כי לא מצאנו שורש רדה להוראה זו, אלא להוראת השעבוד והממשלה להכריח אחרים לרצוננו ולהנאתנו, כמו לא תרדה בו בפרך, לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כ"ה), ורדו בכם שונאיכם (ויקרא כ"ו י"ז); וכן כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מלכים א' ה' ד'), וירד מים עד ים (תהלים ע"ב ח'), ענינם שלטון לקבל מהם מס, ועתה נראה לי כי לא רצה הקב"ה לומר לאדם בפירוש כי הרשות בידו להרוג נפש חיה, כדי שלא ללמד ידיו לשפוך דם, ורק אמר לו שיהיה מושל ורודה בכל בעלי חיים, והיתר הריגתם לצורך אכילתם לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר; אבל אחר המבול, אחר שמלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו, ורבו שופכי דמים, אז פירש ה' לנח ולבניו שהרשות בידם להרוג ולאכול בעלי חיים, אך אין להם רשות להרוג איש את אחיו, אבל יש להם להרוג הרוצחים.

ויהי כן, כל אחד דבק ונכסף למאכל הראוי לו: