Kommentar zu Schemot 12:40

אשר ישבו במצרים. אַחַר שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ גֵּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש''י. (רש"י על שמות י״ב:מ׳) והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים.
אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה:
ודעתי בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עון האמורי שלא נשלם:
ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם. ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם יצאו מארץ מצרים לחירות עולם:
ודומה לו (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל''ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל''ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח''כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל''ח עברו נחל זרד והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה. וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם:

ומושב בני ישראל. חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים. והנה אזכיר מקצתם. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום. ואבשלום לא היה בן ארבעים שנה גם לא נשלמה מלכות בית דוד. ומפרשים אמרו כי זה חשבון מיום שבת הארון בקרית יערים. וכתוב ויהי בשלשים שנה. יש אומרים בן שלשים שנה נתנבא. ויש אומרים ליובל. ויש אומרים למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן ואני לא ידעתי כי הם סברות בלא יסוד ומשענת. וכתוב ובעוד ששים וחמש שנה. וזו הנבואה היתה בימי אחז ומלכותו היתה שש עשרה שנה. ובשנת שש לחזקיה בנו גלתה שומרון. ע"כ הוצרכו המפרשים לומר כי תחלת ששים וחמש שנה מיום שנבא עמום. וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. ואחרים אמרו משנת הרעש. וכאשר חפשנו שנות שבא ישראל במצרים בימי יוסף ואחיו. הנה לא יגיעו מספר ימי הכתוב כי אין ספק כי קהת מיורדי מצרים היה ונחשוב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו גם עמרם הוליד משה בסוף ימיו והנה מספר חייהם מאתים ושבעים שנה ומשה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים והנה הכל ג' מאות ונו"ן שנה הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים הוסיפו אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. כי ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אינו דבק עם וענו. רק עם יהיה זרעך. וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת מיום הראשון עד יום השביעי. ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמדה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן כאשר כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פי' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב כמעט וגרים בה. ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם:

אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. תשלום ת"ל שנה מיום שהוציא את אברהם אבינו מאור כשדים להכניסו בברית בין הבתרים, כאמרו שם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ולזה אמרו בסדר עולם בן ע' שנה היה אברהם אבינו בברית בין הבתרים:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים - עד סוף שלשים שנה וארבע מאות שנה משנאמר לאברהם בין הבתרים, כי כן שבעים שנה היה אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים, והארבע מאות של גר יהיה זרעך התחילו מיצחק, כמו שפירשתי הכל בפרשת בין הבתרים.

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. יתור לשון יש כאן ומה מקרא חסר אם כתב ומושב ב״י במצרים וגם ידוע הפלא שיש בזה המנין. אבל העיקר דמשמעות מושב. הוא ההכנה שיהיו יכולים ב״י לשבת שם אח״כ. וכבר נתבאר בפ׳ ברית בה״ב שמאז יצא א״א מאור כשדים היה זה הערה מאת ה׳ שמצא לבבו נאמן להוציא ממנו אומה הנבחרת שיהיו נקראים בני ישראל. ועלה אז במחשבה שקודם שיהיו נבחרים במ״ת יבואו בגלות במצרים ואז באו צבאות ה׳ המה מלאכי מעלה להגדיל ולרומם מלוכת מצרים כדי שיהיה בזה מושב יפה לב״י אחר כך. וכמש״כ לעיל ז׳ ד׳. וע״ז בא מקרא זה ומושב ב״י אשר ישבו אח״כ במצרים רד״ו שנה. אבל המושב היה שלשים שנה וגו׳. שא״א היה בן שבעים שנה בצאתו מאור כשדים. והיינו שכתוב עוד.

ומושב בני ישראל: ע' למעלה ו' כ', ודעת רז"ל שלא ישבו במצרים אלא רד"ו שנה, ות' שנה היו משעה שנולד יצחק (יצחק בן ס' הוליד את יעקב, ויעקב היה בן ק"ל בעמדו לפני פרעה, הרי ק"ץ, נשארו ר"י לתשלום ארבע מאות), וחשבון ארבע מאות ושלשים כתוב כאן, הוא מזמן ברית בין הבתרים, שאמרו שהיה שלשים שה קודם לידת יצחק. וי"א (הביאם דון יצחק) כי לא חשש הכתוב לפרש לאברהם גם את השלשים שנה, כי החשבון הגדול בולע את המועט. ודעת רמב"ן ודון יצחק כי ל' שנה נוספו עליהם בעבור חטאתם במצרים. ודע כי בס' השומרונים כתוב: ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, וכן מתרגם בתרגום אלכסנדרי, והוא מן השנויים הנזכרים בש"ס (מגלה ט'), וכבר הסכימו חשובי האחרונים כגון Ravius, Koppe, I. D. Michaëlis, Jahn. Vater, Ricard Simon וראז' וגיז' שאין זה אלא תקון מסברה. ובת"י תלתין שמיטין דשנין דסכומהון מאתן ועשר שנין.

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. פירש"י ת' שנה משנולד יצחק משהיה זרע לאברהם נתקיים גר יהיה זרעך בארץ לא להם ול' שנים משנגזרה גזירה עד שנולד יצחק והוא מדרש רבותינו. וכתב הרמב"ן וזה אינו נראה שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו ופשט הפסוק כי השם אמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך טרם תתי להם הארץ ימים רבים ד' מאות שנה ולא חשש להודיעו הל' כי אמר לו ודור רביעי ישובו הנה להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ת' שנה עד דור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי ורמז לו הל' שנה כי עמדם במדבר לא הי' מפני עון האמורי שלא נשלם אלא מפני חטאם ופי' הפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד מלאת ת"ל שנה בארץ לא להם והודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות והוציאם מעבדות לחרות לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו לא חשש להאריך בו שלא בא הכתוב אלא להודיע הל' שנה שניתוסף להם דרך קצרה שנשלמה במצרים ת' שנה שאמר לאברהם ועוד ל' שנה ודומה לו והימים אשר הלכו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה פי' להשלים החשבון של ל"ח שנה כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה כי ישבו בקדש ימים רבים. והמחוור שבכלן לפרש כי הגזירה היתה ת' שנה מן היום ההוא והל' שנה שניתוספו עליהם בעון הדור כי אם יגזר על האדם בחטאו גלות ויסורין שאין עונש הראשון הבטחה לו שלא יענש עוד בעון אשר יעשה והנה היה על אברהם גזירה שיהי' זרעו גר בארץ לא להם ת' שנה ולא היתה לו הבטחה אלא שאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולא אמר לו הזמן מתי ואפשר שיצאו מיד אחר ת' שנה או זמן רב אחריהם. ועוד שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה וידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים ובטלו המילה וכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש שקוצי עיניו לא השליכו ועל כן ארך גלותם ל' שנה והי' ראוי שיתארך אלא שעסקו והרבו בתפלה כדכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים וישמע אלהים את נאקתם וכתיב ונצעק אל ה' אלהינו וישמע את קולינו מכל זה נראה שלא היו ראוים לגאול מפני הקץ אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו ולמה יקשה אם נתארך קצם ל' שנה בעונם והנה נתארך עליהם מ' שנה בעון המרגלים והיו בעינוי וברעבון כדכתיב ויענך וירעיבך ולא נתקיים בהם ודור רביעי ישובו הנה שבאותם מ' שנה נחלף הדור ואפשר כי הי' זה סיבת בני אפרים שיצאו ל' שנה קודם ביאת משה. ובירושלמי מתרגם ומושב בני ישראל דיתיבו במצרים תלתין שנין ובהון אישלימו ארבע מאה שנין:

אשר ישבו במצרים אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם. וכאילו אמ' וכל מושב בני ישראל אשר באחריתן ישבו במצרים היה ל' שנה ות' שנה שהרי אי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. מצינו בגאולת מצרים ג' קצים והם ת' שנה, ת"ל שנה, רד"ו שנה. ת' שנה הם נמנים מתחלת גרות זרע אברהם עם ענים ודלותם ולחצם של בניו שנאמר (בראשית ט״ו:י״ג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה הם שישבו במצרים מנין רד"ו. וכן תמצא בגאולתנו העתידה ג' קצים בספר דניאל אלף ק"נ אלף ר"צ אלף של"ה הוא שכתוב תחלה (דניאל ח׳:י״ג) ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש, חשוב ימים ולילות ביחד וכיון שנחלקם בימים הרי אלף ק"נ שנה, וכתיב (שם יב) ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים, וכתיב אחריו אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והיתה הסבה מאת הקב"ה שהיתה גאולת מצרים על ג' קצים כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה ושלא נאמר אבדה תקותנו נגזרנו לנו כי מאחר שנתברר לנו כי ג' קצים אלו של גאולת מצרים שלשתן היו אמת, כן עלינו להאמין כי ג' קצים המפורשין בדניאל בגאולתנו העתידה כלם אמת אע"פ שיש שם מדות וחשבונות מתחלפות ועל כן נגזרו כאן וכאן ג' קצים שאם יזכו יהיו נגאלין בראשון ואם לא יזכו בראשון יזכו בשני ואם לא יזכו בשני יזכו בשלישי ואי אפשר שתאחר הגאולה מן הקץ הקצוב האחרון ואילך, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.

ומושב בני ישראל. משנולד יצחק עד עכשו היו ת', ושלשים שנה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק (רש"י) והיא דעת רבותינו. ואע"ג דכתיב (ר"פ לך לך) ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אח"כ ימים רבים, אבל הענין מתיישב למה ששנו בסדר עולם, אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, וחזר אח"כ לחרן ועשה שם חמש שנים, וע"ז נאמר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן. וענין הכתוב כי בצאתו מחרן שלא חזר וראה עוד בית אביו היה בן ע"ה שנה (רמב"ן), וכמו שדרשו בב"ר לך לך תרי זימני אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור שהפריחו בין הבתרים והביאו לחרן (והענין מבואר באר היטב ברא"ם ר"פ לך לך), ולדעתי המקראות עצמן יוכיחו שגזרת ברית בין הבתרים היה מוקדם בזמן, כי בתחלת המראה אמר (לך לך ט"ו ז') אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וע"ז טען אברהם לאמר במה אדע, ואם היה זה מאוחר בזמן ממה שנאמר (שם י"ב ה') ואברם בן ע"ה שנים, יקשה הלא גם שם נאמר וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ושם לא טען אברם מאומה, אבל נתן תודה ובנה מזבח על הבשורה הטובה הזאת, ואיך טען אחר זמן על הבטחה זו עצמה שכבר קיבלה בזמן מוקדם, אבל זה יורה בביאור, שהבטחת הארץ בברית בין הבתרים היתה הבטחה ראשונה אף שמאוחרת במקרא, וע"ז טען. אמנם הבטחת הארץ המוקדמת במקרא היא באמת הבטחה שניה, לכן לא טען כי כבר נכרת עליה הברית. וכללא בידינו אין מוקדם ומאוחר בתורה. ודע דבפרקי דר"א (פ' מ"ח) איתא דאותן ת"ל שנים דקרא דילן הם בעצמם רד"ו שנים, כי ישראל ישבו במצרים רד"ו שנים, וחמש שנים עד שלא בא יעקב למצרים נולדו לו שני שבטים ליוסף מנשה ואפרים, והם מן השבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, הרי רט"ו שנה, ימים ולילות הרי ת"ל שנה. וכאמרם בש"ר שלא הניחום לילך לבתיהם בלילות וישנו בשדות לכן נצטרפו גם הלילות בחשבון. והנה לתנא דפרקי דר"א לשון ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, על מכונו, אבל לאינך תנאים דמחשבי' ת"ל שנים משנגזרה גזרת בין הבתרים, ומצרפינן ר"כ שנים שישבו האבות בשאר ארצות, ועליהן לא שייך לשון מושב בני ישראל, גם ישיבתם לא היה במצרים, א"כ לשון המקרא צריך יישוב. לכן אמר הרא"ם בכוונת הכתוב כאלו אמר וכל מושב בני ישראל אשר באחריתן ישבו במצרים היה ת"ל שנה. והרשב"ם ורלב"ג יאמרו שהמקרא חסר, וראוי להיות אשר ישבו במצרים עד סוף ת"ל שנים. כי אותן רד"ו שנה שישבו במצרים היו סוף ת"ל שנים, ואין הדעת מתיישבת בהוספת תיבות על לשון המקרא. לכן נ"ל בביאור מושב וישבו, כי לשון ישב ישמש גם על עכוב והמתנה כמו ותשבו בקדש; וזה על שני דרכים, הא' שההתעכבות וההמתנה היא בבחינת עצמה לבדה, כמו שבו לכם פה עם החמור, שבו לנו בזה, שאין המכוון בם רק העכוב וההמתנה בלתי כוונה לדבר אחר (ווארטען אויפהאלטען), והב' שההעכוב וההמתנה איננה כ"א הכנה וכדבר טפל אל המקווה בתכליתה שהוא העיקר, כמו ככפיר יושב במסתרים, עכובו במסתרים איננו מכוון לעצמו כ"א אל המקווה ממנו והוא לטרוף טרף. וכן וישבה לפתח ביתה, אין רצונה בישיבה והמתנה זו, רק שהיא הכנה לבוא עי"ז לתוחלתה במלאת תאות נפשה. ומזה (ירמיהו ג׳:ב׳) על דרכים ישבת להם. וכן ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, כאילו כביכול ימתין ויצפה על תהלות קרוצי חומר, וכן (שופטים ו׳:י״ח) אנכי אשב עד שובך, העיקר התכלית המכוון בקבלת המנחה. בכל אלה ההמתנה והעכוב לא נחשבה לכלום כי עיקר היחול והצפוי אל התכלית העיקרי המכוון בהמתנה (ערווארטען). מעתה אם יהיה המכוון בלשון מושב וישבו דקרא דילן מענין הראשון, התעכבות והמתנה בבחינת עצמותה, מושב (אויפענטהאלטסצייט) ישבו (געווארטעט, אויפגעהאלטען), באמת יקשה מה הוא מושב בנ"י אשר ישבו במצרים, דבאמת זמן התעכבותם במצרים לא היה ת"ל שנים כ"א רד"ו, אבל המכוון בלשון מושב וישבו מענין השני, המתנה ועכוב עם המכוון לתכלית המקווה (והוא השגת ירושת הארץ וכדומה ממעלות עליונות הנועדות לאברהם בברית בין הבתרים, שהגירות תהיה הכנה להם), והיא הרגע האחרונה שבסוף ת"ל שנים, אשר רק אליו נשאו את נפשם כל ימי משך ישיבתם, ורק עליו היו מחכים ומצפים, שפיר אמר עליו, אשר ישבו במצרים (ערווארטעט), כי רק אותו הדור האחרון הגיע אל הנקודה הזמנית המקווה. וכן רגע האחרון שבסוף ת"ל שנים שהוא נקודה הזמנית המקווה נקרא מושב (ערווארטונגספאָללער צייטפונקט); האבות אשר לפניהם שישבו בשאר ארצות ר"כ שנים, לא היתה המתנתם ועכובם רק בבחינת עצמותה כי לא הצטרף עמהם התכלית המקווה, ורק אצל בניהם אשר ישבו במצרים רד"ו שנה האחרונים, והגיעו על רגע האחרון המקווה, שפיר שייך מושב וישבו על כוונה שניה. וכמו שנקרא הלילה הזה ליל שמורים (ערווארטונגספאָללע נאכט) שפירש"י שהיה הקב"ה שומר ומצפה לקיים הבטחתו להוציאם בו. ולפי"ז שלשים וארבע מאות שנה דקרא איננו מספר היסודי (פיער הונדערט אונד דרייסיג) שהוא המשך כל הזמן הזה, אבל הוא מספר סדורי (דאס פיערהונדערט אונד דרייסיגסטע יאהר) שאינו מדבר רק מן השנה האחרונה שהוא השנה המקווה. ודע שהרמב"ן לא נחה דעתו בדרך זה של סדר עולם, וימציא לו חשבון אחר של הת"ל שנים, ומי לא יראה גודל דוחק דבריו. ועל דברי ראב"ע בזה כבר התעורר רמב"ן עליו, ודברי רי"א אין להם שחר. וכל מה שנדחקו מבלתי יכולת לתקן ענין החמשה שנים הנוספים על זמן החשבון מברית בין הבתרים. והרא"ש (בעל מעשי ה') המציא לו חמשה שנים, שכלכל יוסף את אחיו, שנאמר עוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, שאותם אינם נמנים בכלל רד"ו שנה, שהכתוב אומר רדו ושברו לנו אוכל, א"כ אין הענין רק מאז שהתחילו לאכול משלהם, אבל אותן חמש שנים היו אוכלים על שולחנו של מלך ואינם ימי צער בחשבון רד"ו שנה. גם דבריו אלה אין להם מקום, כי מעדות הכתוב כלכל יוסף את אחיו גם אחר מיתת אביו, ככתוב (ויחי ו') אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, א"כ היה צריך לנכות כל אותן השנים שהיה יעקב במצרים, וכל הימים שכלכל יוסף את אחיו. ואין לנו אלא דעת רבותינו, וגם לשון המקרא יתיישב על פשוטו לדעתם. ואין צורך להוסיף בו מאומה:

ומושב בני ישראל וגו׳. ת"ר, כשבאו בני מצרים לדון עם ישראל, אמרו להם, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, אמר להם גביהא בן פסיסא, הא כתיב ומושב בני ישראל וגו' במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא בת"ל שנה, ולא מצאו תשובה וברחו ^רכועיין בתהלים ק"ה ל"ז ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, וז"ל התרגום שם, ואפקינון בסימא ובדהבא ולא אתדנו עם מצראי למתקלי, ע"כ. ופשוט דכוון לאגדה זו, ור"ל דאף שיצאו בכסף וזהב בכ"ז לא נכשלו בדינם עם המצרים שיצאו זכאים בדין כמבואר הכא, ועיין מש"כ בפ' נח בפסוק כנען עבד עבדים. .
(סנהדרין צ"א א׳)

ול' שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים כו'. עיין לעיל פ' לך לך ברא"ם ששם מבואר שאברהם היה בן ע' שנים בגזרת בין הבתרים, וכן איתא בסדר עולם:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. תחסר מלת עד וככה ארבעים יכנו ר"ל שהרצון בו עד ארבעים יכנו כמו שנבאר שם בג"ה. והנה הרצון בזה הוא שישראל ישבו במצרים עד ת"ל שנה ולא פורש מאי זה עת התחיל זה החשבון. והנראה בעינינו שה החשבון מתחיל אם מעת שנולד יצחק אם מעת נבואת בין הבתרים כמו שביארנו בפרשת לך לך. והנאות בעיני בזה שהחשבון הזה מתחיל מעת נבואת בין הבתרים והיתה נבואת בין הבתרים כמו ט"ו שנים קודם שנולד יצחק ושיהיה זה החשבון מתחיל מעת הנבואה ההיא והנה ארבע מאות שנה שאמר השם יתע' לאברהם התחילו מעת שנולד יעקב כי הוא היה הראשון שגר בארץ לא לו גרות מתמיד והנה יצאו ישראל קודם הקץ שנ' לאברהם כמו ארבעים וחמש שנה והוא מבוא שאם היו ישראל שלמים היו נוחלים הארץ תכף צאתם קודם הקץ. ולזה שלח משה מרגלים לתור את ארץ כנען זמן מועט אחר צאתם ממצרים אבל הטו עונם ונתאחרו שם במדבר ארבעים שנה ואח"כ ירשו ארץ כנען על ידי יהושע והנה עכ"פ נתקיימה להם ירושת הארץ אם בבא הקץ שיעד השם יתע' לאברהם אם קדם לו זמן מועט כמו שיתבא' מדברינו במה שיבא ר"ל שכבר נחלו את הארץ קודם הקץ:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה ות' שנה יש להקשות אחר שגזרת ה' לא היתה אלא ת' שנה למה ניתוספו עוד שלשים שנה וכתב רש"י משנולד יצחק עד עכשיו היה ת' שנה ומשהיה זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ושלשים שנה משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק ע"כ ויש להקשות משנולד יצחק לא היה לו ולבניו ענוי עד שמת יוסף וכל אחיו והכתוב אמר ועבדום וענו אותם ת' שנה. התשובה אין ת' שנה דבוק עם וענו רק עם כי גר יהיה זרעך. והמחוור מן הכל הוא שהגזירה היתה ת' שנה והל' שנה תוספת בחטאם כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות שנה והוא הוסיף על חטאתו פשע יוסיפו עליו גלות שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה וידוע שישראל היו במצרים רעים וחטאים ובטלו גם המילה דכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ועל כן ארך גלותם שלשים שנה והיה ראוי שיתארך יותר אלא שצעקו והרבו תפלה ולמה יקשה על הראשונים זה והנה נתארך עליהם מ' שנה בחטא המרגלים וכל המ' ההם עינוי להם שנאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם לנחש שרף ועקרב ולא נתקיים ודור רביעי ישובו הנה אבל החטאים גרמו הכל ואיפשר שיהיה זה סבה שיצאו בני אפרים שלשים שנה קודם ביאת מרע"ה כי הם מנו ולא טעו הר"מ:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. מצינו בגאלת מצרים ג' קצים, והם ת' שנה ת"ל שנה רד"ו שנה. ת' שנה הם נמנים מתחילת גרות זרע אברהם עם ענים ודלותם ולחצם של בניו שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה הם שישבו במצרים מנין רד"ו.
וכן תמצא בגאלתנו העתידה ג' קצים בספר דניאל אלף ק"ן ואלף ר"צ אלף של"ה הוא שכתוב תחלה ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר עד מתי החזון התמים והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש חשוב ימים ולילות ביחד וכיון שנחלקם בימים הרי אלף ק"ן שנה וכתיב מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומתאים ותשעים וכתוב אחריו אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה והיתה הסבה מאת הקדוש ברוך הוא שהיתה גאלת מצרים על ג' קצים כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה ושלא נאמר אבדה תקותנו נגזרנו לנו כי מאחר שנתברר לנו כי ג' קצים אלו של גאלת מצרים שלשתן היו אמת כן עלינו להאמין כי ג' קצים המפורשין בדניאל בגאלתנו העתידה כלם אמת אף על פי שיש שם מדות וחשבונות מתחלפות ועל כן נגזרו כאן וכאן ג' קצים שאם יזכו יהיו נגאלים בראשון ואם לא יזכו בראשון יזכו בשני ואם לא יזכו בשני יזכו בשלישי ואי אפשר שתתאחר הגאלה מן הקץ הקצוב האחרון ואילך:

אחר שאר הישיבות וכו'. כאילו כתב 'ומושב בני ישראל אשר באחרית ישבו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה'. ואם תאמר ולמה כתב "במצרים", ולא בסתם 'ומושב בני ישראל בארץ לא להם', אין זה קשיא, דקרא בא לומר דכיון דסופם היה להם להיות משועבדים במצרים, וסופם לרדת שמה, הרי הם כמו אדם שעיקר דירתו היה בארץ אחת, אף על גב שהוא יוצא ממנו לפעמים ודר בארץ אחרת וסופו לחזור – הרי הוא כבן אותו ארץ, וכאילו היה דר שם. ואף על גב דישראל לא דרו מתחלה בארץ מצרים, כיון שהקב"ה נתן אותם להיות משועבדים שמה (בראשית טו, יג) נקרא כמו שהיה עיקר דירתם שמה, כלומר שהוא מאותו הארץ יחשב בעבור כי הוא מתייחס אל אותו הארץ. דאם לא כן שהיו נחשבים כמו שהיו במצרים – אין ראוי להיות נחשבים גרים בארץ כנען שהיא ארץ שנתן השם יתברך להם, אבל בשביל כך הם גרים שהרי נגזר עליהם לרדת מצרים, ולפיכך היה ישיבתם בארץ כנען דרך גירות:
ודע, כי הארץ אשר יושב בה האדם הוא מתייחס אחריה, מפני כי כל דבר מתייחס אל המקום אשר הוא מקומו. ולא מתיחס הדבר אל דבר בענין המקרה, רק כאשר הוא מקומו לפי ענינו וטבעו, ואז אף כאשר הוא חוץ ממקומו ויש לו מקום אחר – הוא מתייחס אל המקום אשר הוא מקומו הטבעי, בעבור שזהו המקום לפי טבעו ועצמותו, ומתייחס אליו בטבע. כי אם תקח חלק ארץ ותשים אותו באויר – לא תאמר כי מקום חלק הארץ הזה הוא האויר, שאין זה מקומו כלל, אבל נקרא מקומו תכלית המטה, שהוא מקום הארץ. וכאשר נתן הקב"ה אברהם וזרעו גרים בארץ לא להם (בראשית טו, יג), ולא היה מקום ראוי להם רק מצרים, ששם נגזר השעבוד, והוא טבעי ומתייחס אליהם אחר שרצה הוא בשעבוד. וטעם הדבר למה ארץ מצרים דווקא נתבאר באריכות בספר גבורות ה'. ולכך נקרא ישיבת מצרים עליהם אף כאשר ישבו בארץ כנען. וכך כתיב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה", כי הכל נמשך אחר מצרים, ותמיד היה כל ענין שלהם לרדת מצרים, שהרי בשביל זה נמכר יוסף למצרים כדי שירדו, וכל מעשיהם ועניניהם לרדת שמה. ודבר זה דומה לגמרי לדבר שהוא במקום שהוא בלתי טבעי לו ומתנועע אל טבעו, שאף אם הוא חוץ למקומו – כיון שהוא מתנועע אל מקומו יאמר שמקומו הוא המקום הטבעי שלו. וישיבת מצרים תמיד עליהם516^א, ואין לך להשגיח על מה שהיו במקרה בארץ כנען, כיון שלא סר גירותם מעליהם, והבן זה היטב:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והא כתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג), אלא שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה בין הבתרים, ומשנולד יצחק עד שירד יעקב אבינו למצרים עברו ק״ץ שנה, ששים עד שנולד יעקב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), ועוד מאתים ועשר שנשתעבדו במצרים הרי ארבע מאות ושלשים שנה. וי״א כי לא עשו ישראל במצרים אלא מאתים ועשר שנים, שהרי יש לנו מאדם עד המבול אתרנ״ו, ומן המבול עד שבא יעקב אבינו למצרים תקפ״ב הרי ברל״ח, ומשיצאו עד בנין ראשון ת״פ ועמד ת״י וחרב ע', ובנין שני ת״ך וזה לנו מחורבן שני אל״ט בשנת ג׳ למחזור רנ״ז שהם בת״ט, ברל״ח ובת״ט הרי דתרנ״ז, הוסיף עליהם גלות מצרים שעמד ר״י, הרי הכל דתתס״ז, והם חשובים למצרים ר״י כל שנה לששה חדשים קיץ וחורף, הרי ת״ך וחמש שנים מקוטעות בין מלך למלך.

ומושב בני ישראל וגו'. כתוב אחד אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה, וכתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו). כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזרה בין הבתרים. רבי אומר, כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה. כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ב"ה, אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים. ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים (ובארץ כנען ובארץ גושן ל' שנה וד' מאות שנה) וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו אליו, אלהים ברא בראשית. אעשה אדם בצלם ובדמות. זכר ונקוביו בראם, ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי. הבה ארדה ואבלה שם שפתם. ותצחק שרה בקרוביה לאמר. כי באפם הרגו (איש) [שור] וברצונם עקרו אבוס. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על (נושא אדם, לא חמור) אחד מהם נשאתי. אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים. אשר לא צויתי (לאומות) לעבדם, וכתבו לו ואת צעירת הרגלים. ומושב בני ישראל וגו'. ויהי מקץ שלשים שנה מגיד, שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין. בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת לאברהם לבשרו. בט"ו בניסן נגזרה גזרה בין הבתרים, שנאמר ויהי מקץ, קץ אחד לכולן. ויהי בעצם היום הזה יצאו [וגו' אלו צבאות מלאכי השרת] וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה עמהם. שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו (שמות כד). וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר. ונאמר בכל צרתם לו צר (ישעיה סב). אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא). ואומר ויקח אדוני יוסף אותו. (ואו') [וגו'] ויהי ה' את יוסף (בראשית לט) ואומר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו (דברי הימים א י״ז:כ״א). רבי אליעזר אומר עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר ועבר בים צרה והכה בים גליו (זכריה י'). ואי זה? זה צלמו של מיכה. רבי עקיבא אומר, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (שמואל א ב'). גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט). גלו לאדום שכינה עמהן, שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג). וכשעתידין לחזור, כביכול שכינה עמהן. שנאמר ושב ה' אלהיך (דברים ל) אינו אומר והשיב אלא ושב. ואומר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד) וכי מלבנון היא באה, והלא מלבנון הוא עולה. כביכול אני ואת (ללבנון) עולים.

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. והלא לא ישבו במצרים כי אם רד"ו. י"ל דעבד עברי עובד בין ביום בין בלילה. ביום עבודתו. בלילה שוכב עם שפחתו ומוליד בנים שיהיו עבדים לאדוניו וזהו ת"ל כפלים רד"ו:

שלשים וארבע מאות שנה. מבין הבתרים היה מונה שהיה ל' שנים קודם שנולד יצחק וגזירת ארבע מאות שנה משנולד יצחק כדכת' כי גר יהיה זרעך משעה שיהיה זרעך ואע"פ שלא עמדו במצרים רק רד"ו מ"מ הכל נקרא על שם מצרים משום דעיקר הגלות היה במצרים ואע"ג דכתי' ואברם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן ואח"כ היה בין הבתרים א"כ יותר מע"ה היה לאברהם בין הבתרים ומפ' בסדר עולם כי קודם שהיה בן ע' יצא מחרן תחלה וכשהיה בן ע' נגלה עליו הק' בין הבתרים וחזר לחרן ועשה שם ה' שנים ואח"כ יצא פעם שנייה וזה שכתוב ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולפי הפשט הוא מונה משיצא מארם תחלה ובא לחרן עם תרח אביו שזה היה תחלה גלותו ואז היה בן ע' שנה ועמד בחרן ה' שנים ויצא, כת' ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ואח"כ נגלה עליו הק' בין הבתרים והיה לו יותר מע' שנה כסדר המקראות אבל זה הפסוק אינו מונה מבין הבתרים אלא מתחלת גלותו שבא לחרן לכן מנו בני אפרים שיצאו ל' שנה קודם הקץ כמו שאומ' התרגום של ויושע ומנו משיצא מארם והיה להם למנות משנולד יצחק ולדברי רבות' היה להם למנות מבין הבתרים. הגה"ה:

רש"י ד"ה אשר ישבו במצרים, אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם. ע"כ. ולא ידעתי, מה בא לומר, ואולי צריך לאחד ד"ה הבא עם זה שלנו. (פ' בא תשמ"ו)

שלשים שנה וארבע מאות שנה. בֵּין הַכֹּל, מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד עַכְשָׁו, הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע לְאַבְרָהָם נִתְקַיֵּם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ מִשֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים עַד שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם כָּל כָּךְ, וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשְּׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם, הֲרֵי שֶׁלֹּא תִמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם, וְהֻזְקַקְתָּה לוֹמַר עַל כָּרְחֲךָ, שֶׁאַף שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת נִקְרְאוּ גֵּרוּת וַאֲפִלּוּ בְחֶבְרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית ל"ה), וְאוֹמֵר "אֶת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו'), לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע, וּכְשֶׁתִּמְנֶה ת' שָׁנָה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, תִּמְצָא מִבִּיאָתָן לְמִצְרַיִם עַד יְצִיאָתָן ר"י, וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (מגילה ט'):

שלשים שנה וארבע מאות שנה. מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו:

ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק כבר ביארתי בפר' לך לך שהגזרה הראשונה לאברהם היתה בהיותו בן ע' שנה כדדרשו רז"ל מלך לך תרי זימני אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור שהפריחו בין הבתרים והביאו לחרן כמו שדרשו בב"ר וכמו ששנו בסדר עולם בהדיא שאברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה כמו שנאמר ויהי בשלשים שנה ות' שנה יצאו כל צבאות יי' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם ה' שנים שנא' ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן:

אשר ישבו במצרים. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשארי ארצות ארבע מאות שנה ^רכאאולי כוון זה המלך למצוא עילה בתורת משה וכמש"כ בפרשת שמות בפסוק וירכיבם על החמור, עיי"ש, ושינו כאן כדי שלא יאמר שאין החשבון מכוון, שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שנותיו של קהת ועמרם ומשה כולן ביחד אין מגיעות לארבע מאות שנה, וכש"כ שהרבה משנות הבנים נבלעות בתוך שני האבות, אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה, צא מהם שלשים של יצחק וק"ל שחי יעקב כשבא למצרים נשארו מאתים ועשר, וכן היתה הגזירה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ולא כתיב בארץ מצרים וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהם זרעו של אברהם גרים ושלשים של קודם לכן לא נמנו בגזירה דהא זרעך כתיב. .
(מגילה ט׳ א׳)

ושלשים משנגזרה גזירת בין הבתרים. ואף על גב שאברהם יצא מארץ מולדתו בן ע"ה שנה (בראשית יב, ד), והוליד את יצחק בן ק' (שם כא, ה), נמצא מן יציאתו מחרן עד צאתם מארץ מצרים תכ"ה שנה, אמרו בסדר עולם (פ"א, פ"ג) כי גזירת בין הבתרים היה ה' שנים קודם זה, והיה אז אברהם בן ע' שנה שהוציאו הקב"ה מאור כשדים והביאו לארץ כנען בברית בין הבתרים, וחזר לחרן ועשה שם ה' שנים, ויצא בן ע"ה מחרן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו ע"ב), כי ברית בין הבתרים קודם היה, זהו דעת רז"ל. הארכתי בענין זה בעבור המתחכמים על דברי חכמים ז"ל, ונדחקו בדחקים גדולים, והוקשה עליהם לומר כי גזירת בין הבתרים היתה ה' שנים קודם יציאתו מחרן, ודברי רז"ל הם הנכונים ואליהם ראוי לשמוע, וכאשר תדקדק בהם תמצאם מיוסדים על אדני האמת, ואין להאריך בזה עוד:
ואני תמה על הרמב"ן כי הוקשה לו אלו שלשים שנה הנוספים כאן, ולא רצה לומר כי גזירת ברית בין הבתרים היתה ה' שנים קודם, דמשמעות הכתוב שהיה גזירת בין הבתרים אחר יציאתו מחרן והוא בן ע"ה שנה, הלא היה יכול לפרש דזה שכתוב "ומושב בני ישראל שלושים שנה וארבע מאות שנה" משיצא אברהם מאור כשדים, דהוא ארץ מולדתו, ואף בחרן היה גירות, דלא היה אברהם רוצה רק ללכת ארץ כנען, כדכתיב (בראשית יא, לא) "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", והשתא אתי שפיר דנאמר לו בגזירת בין הבתרים (ר' בראשית טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ", ואמר לו "גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה" (שם שם יג) נוסף על שהיית גר מן יציאה של אור כשדים עד לידת זרעך ל' שנה, ונאמר כי ישב אברהם בחרן קודם הליכתו לארץ כנען ה' שנים, ואז היה בן ע"ה שנים. אבל כלל וכלל אין לסור מדברי חז"ל, כי ההוגה בהם טועם טעם בשר, והם נכונים ואין בהם ספק למדקדק ולמבין דברי חכמים:

שלשים שנה וארבע מאות שנה. ד' מאות משנולד יצחק. כדכתיב כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ול' שנה קודם שנולד יצחק. דהיינו מברית בין הבתרים. כי בן ע' שנה היה אברהם אבינו כשדיבר עמו הקב"ה בברית בין הבתרים:

ואמנם מעין זה עשה ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. (פ' בא תשמ"ז)

וזהו אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך. שכתבו לו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרי' ובשאר הארצות:

ששנו לתלמי המלך. במגילה בפרק קמא (ט.), שלא רצו לכתוב "ומושב בני ישראל במצרים", וכתבו לו 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלושים שנה וארבע מאות שנה':

ונראה שהכוונה לראשיתן של ת"ל שנה שבה ישבו עדיין בארץ ישראל שאף היא לא היתה עדיין שלהם. (פ' בא תשנ"ו) וכך לשון המכילתא (פסחא יד): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן וכו'.

ומושב ב"י וגו', משעת בין הבתרים עד לידת יצחק הי' ל' שנה, ומלידתו עד ירידת יעקב ק"ץ שנה ורד"ו שנה היו במצרים הרי ת"ל שנה ומה שכלל אותן ל' עמם הלא הגזירה לא היתה רק ת' שנה שהם מלידת יצחק ואילך אלא כדי לכלול גאולת אב ובנים שאז יצא אברהם מאור כשדים, וקשה הלא כתיב ואברהם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן א"כ לא הי' כי אם כ"ה שנה עד שנולד יצחק לאברהם בן ק' שנה, וי"ל דבסדר עולם יש שפעמיים יצא מחרן ובראשונה הי' בן ע' שנה ואז הי' המראה של בין הבתרים, מהר"ר משה:

בפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה וגו'. והנה באמת מביאתן למצרים עד יציאתן היה רק רד"ו שנים והיה חסור ק"צ שנים. ואיתא במדרש דלילות השלימו. ויש לומר דזה הוא כוונת הפסוק באיוב ק"ץ שם לחושך: