Kommentar zu Schoftim 19:39

ומלך אין בישראל. כי אם היה מלך לא היה מה שהיה, כי המלך היה מעניש את החוטאים, ולא היו, אם כן, ישראל נלחמים זה בזה כאשר יסופר וכתב בסדר עולם (פרק יב), שגם זה היה בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל:

בירכתי. בסוף, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן:

וספר עוד כי בימים ההם שלא היה מלך בישראל שיוכיח החוטאים היה איש לוי גר בירכתי אפרים ולקח לו לאשה פלגש מבית לחם יהודה וזנתה עליו פלגשו ר''ל שנטתה ממנו ושבה אל בית אביה לברוח ממנו וזה היה הזנות הזה כי הנטייה איך שתהיה תקרא זנות אמר זנות יין ותירוש יקח לב והוכרחנו לפרש הענין בזה האופן שאם זנתה עליו לשכב עם זולת אישה היתה אסורה לבעלה ולא היה ראוי שישוב לבקש עוד אבל ענין זנותה ביאר במה שאמר ותלך מאתו אל בית אביה שעמדה שם זמן ארוך כמו שביאר שעמדה שם שנה וארבעה חדשים וזה ממה שהורה שאין רצונה לשוב אליו עוד והנה רבותינו ז''ל פירשו זה הזנות לענין קרוב למה שפירשנו:

ויקח לו אשה פלגש. בנסחאות כ"י המאריך ביו"ד ובקו"ף והוא סמוך:

ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל. וגם מעשה זו היה סבתה מה שאין מלך לבער החוטאים ולעשות משפט, שאז לא היה העם כמאכולת אש וחרב איש באחיו:

ומלך אין בישראל. פירוש כשם שבענין פסל מיכה כתוב אין מלך בישראל גם בענין זה כתיב כן להורות דהזמנים דפסל מיכה ופלגש שוו בשעוריהן ובמעשה דפלגש קנאו ובפסל מיכה שהיה ע"ז שתק"ו יחדיו ולכך נענשו כמו שאמרו רז"ל. מפרשים:

פרשה אחת עשרה בספור ענין פלגש בגבעה ומה שנלחמו בני ישראל עליו. תחלת הפרשה ויהי בימים ההם וגו', עד ואיש ישראל נשבע במצפה, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

פילגש. אשה בלא כתובה ובלא קדושין:

השאלה הראשונה איך נתקבצו ישראל (כמו שאמר ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ה' המצפה) קודם שידעו אמתת הענין? והיה רצוי שבשמעם הדבר הרע ישלחו ראשונה אנשים לשבט בנימין לאמר מה הרעה הזאת אשר נהייתה בכם ועתה תנו האנשים וגו', וכאשר בני בנימין לא יאבו ולא ישמעו אליהם אז היה ראוי שיתקבצו להענישם, ובני ישראל לא עשו כן, כי נתקבצו ראשונה ואחר כך שלחו האנשים אליהם לחקור הדבר, הלא ראית שבימי יהושע כאשר שמעו ישראל שבנו בני ראובן וגד וחצי שבט המנשה המזבח על שפת הירדן, עם היות שאמרו לעלות עליהם לצבא הנה בפעל לא נתקבצו לעלות עליהם לצבא, אבל שלחו אליהם ראשונה פנחס והנשיאים בעדה לשמוע טענותיהם, ולמה אם כן לא עשו ישראל כן לבני בנימין? השאלה השניה למה התעוררו בני ישראל להקבץ על החטא אשר נעשה בשבט בנימין? ואיך שלחו אליהם לאמר מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם וגו'? וזה לא חטא ע"ז ולא היו הם בגדר עיר הנדחת אבל היה בגלוי עריות. ולא היה זה מוטל כי אם על שבט בנימין שמצוה על השבט לדון את שבטו, ואם בני בנימין לא יעשו בקרבם משפט, האלקים בשמים לתת לאיש כדבריו וכפרי מעלליו ולא היה מוטל על ישראל לבער הרע הזה מקרבם, כ"ש שלא שלחו לאמר לבנימין שיבערו הם את הרע מקרבם אבל שיתנו האנשים החטאים בידי שאר ישראל להענישם, ובאמת לא היה זה מן הדין. ואם נאמר שחטא ישראל בשאלה הזאת כדברי הרמב"ן, (פר' וירא דף י"ח ע"ד ודף י"ט ע"א) הנה יקשה עוד איך הכתוב לא ייחס אליו בזה עון? ואיך כששאלו לפני ה' האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי השיבם עלו? ובפעם השלישית שאלו גם כן האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל והשיבם גם כן עלו כי מחר אתננו בידך, והיה ראוי שיאמר הש"י אליהם אל תעלו כי לא לכם המשפט הזה:

השאלה השלישית אפילו שנודה שבדין נתבקצו ישראל קודם שישלחו מלאכים ושבמשפט היה מוטל הדבר הזה על כל שבטי ישראל, עדין יקשה מאד ולמה ישראל הסכימו להרוג בני בנימין אחיהם על החטא שעשו בגבעה אנשים מועטים בני בליעל? האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצופו? כ"ש שכפי מה שזכר הרמב"ן (שם) אף החוטאים לא היו בני מות כפי הדין, כי עם היות מחשבתם רעה בראשונה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואין ראוי שיענשו עליה, והנה כאשר הוציאו להם הפלגש לבדה שתקו ונתפייסו בה, והיא לא היתה אשת איש כי פלגש היתה וכבר זנתה עליו, והם לא כוונו להמיתה וגם לא מתה בידם. אבל זנו עמה וישלחוה כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות וכאשר ישבה בחוץ כעלות השחר זמן רב נכנס בה הקור המופלג ומתה, סוף דבר שבדין תורה האנשים החטאים לא היו מחוייבים מיתה, כל שכן כל אנשי השבט אשר לא שמעו ולא ראו. ואם נאמר שחטאו ישראל בזה, הנה יקשה מאד איך זקניהם וחכמיהם כהניהם ופנחס הנביא אשר בתוכם הסכימו בדבר? ואיך האל ית' אמר שיעלו לאותה מלחמה בהיותם שואלים אם אוסיף לגשת אם אחדל? השאלה הרביעית אם היה שישראל נתקבצו בדין ולהם היה מוטל לזה, והסכימו להלחם בם כראוי ועשו כל מה שעשו כראוי וכמשפט, כמו שהסכים עליו האל ית' וצוום שיעשו אותה המלחמה, א"כ איך נגפו ישראל לפני בני בנימין ב' פעמים? ואם היתה (פעולתם) רצויה ומעשיה' לשום שמים ועשו מה שצום האל ית' איך היו נגפים והכו בהם בני בנימין הפושעים מכה רבה? והנה בענין סדום שהיה חטאם דומה לזה המטיר ה' עליהם גפרית ומלח והפך כל הערים האל באפו ובחמתו עם היותם מבני העמים, ובני בנימין שקבלו תורה ומצות וחטאו באותו חטא ונכשלו באותו עון ולא רצו לשוב בתשובה והתעצמו נגד אחיהם איך עזרם הקב"ה ונתן הצדיקים בידי הרשעים והרבים בימי המעטים וטהורים בידי טמאים? ואם היה רצון האל ית' להעניש ישראל בסבה אחרת איך התעם בתשובת האורים והתומים וצוה אותם שיעלו למלחמה והיתה בם יד ה'? ובאמת הדבר הזה ראוי לתמוה ממנו:

השאלה החמישית למה בפעם הראשונה ששאלו בני ישראל על המלחמה הזאת ובפעם השנית ששאלו אליה גם כן לא אמ' הכתוב כי אם וישאלו באלקים וישאלו ביי' ובפעם השלישית אמר וישאלו בני ישראל ביי' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם וגומר, ומה היה הצורך שבפעם השלישית יודיע שהיה שם הארון ושהיה שם פנחס עם היותו דבר ידוע בעצמו, ולמה לא זכרו בפעמים הקודמים? השאלה הששית בייתור הפסוקים וההכפל הנמצא בהם, כי שני פעמים נזכר בזה הספור שבני בנימין, במלחמה השלישית הכו בבני ישראל כשלשים איש, ושני פעמים זכר מספר הנגפים מבני בנימין, ושני פעמים זכר ספור האורב אשר בא על הגבעה, ושני פעמים זכר שעלה עשן העיר השמימה, ובכלל הנה באו הפסוקים בספור הזה נכפלים ובלתי מתישבים כפי הנראה, והמפרשים לא פשטו ידיהם בהם לישבם כראוי, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

ויהי בימים ההם וגומ'. הנה הקדים בעל הספר להודיע בהתחלת זה הספור שלא היה מלך בישראל לפי שמזה נמשך כל הרע שנמשך, כי אלו היה מלך או שופט בישראל היה שולח ידו להעניש הרשעים, ולא היו נקבצים השבטים כלם ונלחמים אלה עם אלה, והיו נענשים הרשעים אשר עשו אותה נבלה לבד וכל העם על מקומו יבא בשלום. וזכר שהיה איש לוי גר בירכתי הר אפרים ולקח לו פלגש מבית לחם וגו' וזה ממה שיורה סמך זה הספור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם, וכן יזכור בכאן שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי ופילגשו מבית לחם יהוד', הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו, אחת לחיי הנפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיי' מפלגש בגבע', ונסמכו גם כן שני הספורים להודיע ששתי הרעות האלה נמשכו על ידי נשים אם מיכה והפילגש:

ותזנה עליו פילגשו. זנתה מביתו אל החוץ כל לשון זנות אינו אלא לשון 'יוצאת' (תרגום אונקלוס בראשית לד לא): נפקת ברא, יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים:

ותזנה עליו. סרתה מעליו, והלכה לבית אביה:

ותזנה. עניינו הסרה, כמו (יחזקאל כג מג) עתה וזנו תזנותיה:

ותזנה. תרגום ובסרת ותרגום דבר ה' בזה בסר רוצה לומר בזתה אותו ויצאה מביתו והלכה לבית אביה או יהיה פירושו זנות כמשמעו כי אשתו היתה אבל בלא כתובה וקדושין וזנתה מתחתיו, ופי' עליו על פניו כלומר שלא חששה לו ולא נסתרה ממנו לזנות או פירוש עליו עמו בעוד שהיתה עמו כמו ויבאו האנשים על הנשים שהוא כמו עם ופי' ותלך מאתו שכעס בעלה עמה והלכה לה לבית אביה:

ותזנה עליו פילגשו. היה לומר ותזנה מאחריו, כי מלת עליו שבא אצל זנות מוסב על הנואף עמה, (ותזן על) [ותזני אל בני] מצרים (יחזקאל טז, כו), וזה מורה כדעת חז"ל (גיטין ו ב) שלא זנתה ורק עשתה נגדו דבר שלא לרצונו: ותלך מאתו. לא לחוץ אל הזונים, רק אל בית אביה:

ותזנה עליו פלגשו. פ"ק דגיטין ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא ר' יונתן אמר נימא מצא אשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קעביד קב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה ומאי קאמר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר א"ל ח"ו ומי איכא ספיקא קמיה שמיא א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד. והנה הרב מהר"ם אלשיך ז"ל פירש במאמרם ז"ל בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה אומר אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים דבזה שאומר הקב"ה משמו מדביק ומשפיע החידוש ההוא אל הנשמה. ויומתק במ"ש הרמ"ז ומהר"ם די לונזאנו ז"ל דהשם הוא הנשמה וכשהקב"ה מזכיר שמו היינו נשמתו. וכאשר הצדיקים הם בחיים בעה"ז כהא דידן דהיה אומר הקב"ה אביתר בני אומר וכו' היינו להוסיף שפע רב בנשמתם לידבק בו ובתורתו. ואפשר לרמוז כי תיבת ותזנ"ה הוא ר"ת והעביר תחילה זבוב נימא הקפיד:

וספר שזנתה עליו פלגשו והנראה שיצאה מביתו והלכה לבית אביה שזהו הזנות הנרצה בזה כדברי רש"י ורלב"ג ז"ל.

עליו. מעליו:

ימים ארבעה חדשים. חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ופי' ימים שנה או יהיה ד' חדשים פי' ימים וכן תירגם יונתן יומין ארבעה ירחין:

ימים. שנה, כמו (ויקרא כח כט) ימים תהיה גאולתו:

ארבעה. כמו וארבעה:

לדבר על לבה. דברים טובים המקובלים על הלב, להשיבה אליו:

וצמד. זוג, וכן (איוב א ג) צמד בקר:

וכשראה זה אישה הלך אחריה לדבר על לבה להשיבה כי ידמה שסרה ממנו על דבר הקטטות שהקניטה בביתו ולזה הוצרך לפייסה ובזה האופן הלך להשיבה, ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו וידמה שזה האיש הלוי היה נכבד מאד ולזה השתדל לכבדו מאד אבי הנערה והיה מראה מאד כי כבר קשה עליו פרידתו עד שכבר עכבם שם עד היום החמישי ורצה לעכבם עד היום הששי ולא יכול:

להשיבו. להשיבה קרי:

להשיבו. כן כתיב וקרי להשיבה ופירש הכתוב להשיבו אליה והיא תשוב אליו:

ויקם אישה. גם זה מעיד שלא זנתה, כי קוראהו אישה, שאם זנתה היתה אסורה עליו לדעת האומר דפילגש היא בקדושין: ויראהו אבי הנערה כו' ויחזק בו חותנו. השמות באו לפי הענין, שמח בו מצד שהוא אביה ורוצה שלא תהיה צרורה עגונה, והחזיק בו מצד שהוא חותנו:

ותביאהו בית אביה. יש מי שפירש שהיא לא היתה בבית אביה אלא בבית בפני עצמה והיינו דכתיב ברישא ותלך מאתו אל בית אביה אל בית לחם יהודה כלומר מה שאני אומר אל בית אביה אינו ממש בית אביה אלא בית לחם יהודה אמנם הלכה בבית בפני עצמה. ובעלה הלך אחריה לביתה והיא הביאתו בית אביה להגיד כי שלום ביניהם:

ושהלך האיש לדבר על ליבה להשיבה כי היה חפץ בה והלך עמו נערו וצמד חמורים, אחד מהם ללכת האיש בו והאחר להביא עליו את האשה, ואמר ותביאהו בית אביה וכתב רד"ק שהפילגש מצאה האיש בחוץ ותביאהו בית אביה וזה לא נזכר בכתוב, אבל ידמה שאמר ותביאהו כי היא סבבה שיבא הוא לבית אביה והנה היא הביאתהו שמה, לפי שהיא היתה הסבה בביאתו, (ד) והחזיק בו אבי הנערה להתעכב שם שלשת ימים אוכלים ושותים שמחים וטובי לב, כי היה איש נכבד ורצה לכבדו, (ה) וביום הרביעי השכים האיש בבקר לילך וחותנו אמר לו שלא ילך קודם האכילה אבל יסעד לבו בפת לחם, (ו) ואחרי אכלו (מאשר התמהמה באכילה) אמר אבי האשה שירצה ללין שם אותו היום וכן עשה. וביום החמשי קם האיש ללכת ואמר לו חתנו ג"כ שיסעד לבו קודם שילך ויתמהמהו באכילה עד נטות היום. רוצה לומר עד עבור חצי היום, בענין שהיה כבר השמש נוטה לרדת לצד מערב, (ט) וכאשר רצה ללכת אמר לו חותנו הנה נא רפה היום לערוב לינו נא הנה חנות היום לין פה וייטב לבך והשכמתם מחר לדרככם והלכת לאהליך, והוקשה פי' זה הפסוק על המפרשים, ונראה לי שלפי שהיה נוטה היום ראה חותנו שלא היה אפשר שבאותו היום ילך האיש ויגיע לביתו, וכיון שבהכרח ילין באמצע הדרך אותו הלילה יהיה טוב שילין שם בביתו ג"כ הלילה ההוא ולא יסע משם ללון במלון אחר, ואם ילין שם בביתו ישכים בבקר ויגיע באותו יום אל ביתו, וז"ש הנה נא רפה היום, כי לא היה כבר השמש בגבורתו בהיותו קודם חצי היום, ולכן אמר לינו נא. ונתן הסבה ואמר הנה חנות היום לין פה. רוצה לומר הנה החנייה שתעשה בהכרח בדרך היום הזה, לין אותה פה ויטב לבבך כאן מה שלא ייטב כל כך במקום אחר והשכמתם בבקר והלכת לאהליך, רוצה לומר שבהשכמת היום הנמשך תלך ותנוע לביתך ולא תלין בדרך:

וצמד חמורים. אחד לו, ואחד לפילגשו בשובה לביתו:

ותביאהו בית אביה. מצאה אותו פלגשו בדרך והכניסה אותו לבית אביה:

ותביאהו. פילגשו ראתה אותו בחוץ והביאה אותו לבית אביה:

לקראתו. רצה לומר, בעת לכתו לקראתו:

ויחזק בו. היה אוחז בו ולא עזבו ללכת מאתו:

וילינו שם. בהלילה שאחר שלשת הימים:

סעד לבך. לבל יחלוש הלב, סעד אותו באכילת פת לחם:

סעד. ענין השענה, ועל שם זה יקרא האכילה סעודה, כי סועד ושוען את הלב מחולשתו, וכמו שכתוב (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד:

סעד לבך. בקמץ רחב בלי הפסק סעד נא לבבך שבסמוך בקמץ חטוף מפני המקף:

סעד לבך פת לחם. בפת לחם והוא שלא כמשפט אבל סעד נא לבבך והוא קמוץ הוא חטף כי הוא סמוך במקף:

וישכימו בבקר וכו' וישתו וכו'. ר"ל ביום הראשון היה עדיין בקר, רק ששתו ואמר שילין מצד ששתה והדרך מבלבל שותי יין. וביום שאח"ז נזהר מלשתות רק שהאכילה נמשכה עד נטות היום:

ואקחה פת לחם וסעדו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים לחם סועד. מן התורה. דכתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. מן הנביאים. דכתיב סעד לבך פת לחם (שופטים יט ה). מן הכתובים. דכתיב ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד טו).

פת. ענין פרוסה, כמו (ויקרא ב ו) פתות אותם פתים:

הואל נא ולין. הלילה:

הואל נא. התרצה נא ולין פה:

הואל. התרצה:

ולין וייטב לבך. חזינ' ביני סיפרי פלוגתא בהאי תיבותא אי הויא ביו"ד אחד לחודה או בתרין יודי"ן. ברם כך אמרו במס' ויטב ג' חסרים יו"ד בלישנא וסימן נמסר בשמואל א' סימן כ"ד וסוף מלכים וליכא דין ביניהון:

וייטב לבך. באכילה ושתיה ובשמחת הלב:

נא. עתה:

ויפצר. ענין התחזקות ההסתה, כמו (בראשית יט ג) ויפצר בם מאד:

והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה:

והתמהמהו. ענין עכבה ואיחור, כמו (לעיל ג כו) עד התמהמהם:

נטות היום. נטות השמש לצד מערב כי היום נקרא זמן היות השמש על הארץ:

היום. השמש קרוי ׳יום׳, כמו (בראשית ג ח) לרוח היום, על שם שבעוד השמש על הארץ, הוא יום:

רפה. השמש מגבורתו ונטה לערוב:

רפה היום לערוב. כי קודם חצות השמש הולך ומתגבר, ואחר חצות הולך ורפה, ולזה אמר הנה השמש רפה ועומדת לשקוע:

רפה. מלשון רפיון:

וקם האיש הלוי ללכת עם פילגשו אע''פ שכבר רפה היום לערוב:

רפה היום לערוב. רפיון השמש הוא לעת ערב שרפה חומו ואורו וגבורתו וחזקו הוא בחצי היום וכמו שאומר בגבורתו בחצי היום והוא מה שאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ר"ל כצאת השמש עד זמן שהוא בגבורתו והוא חצי היום כי עד אז האור הולך ומתחזק כן מחצי היום עד הערב הולך ומתרפה:

הנה נא רפה היום. פי' מהרי"א שא"ל, א] הנה רפה היום, ועת ללון. ב] אחר שבלא זה לא תגיע עד ביתך ותצטרך לחנות בדרך, חנות היום לין פה, עשה החניה פה ומחר תשכימו ותגיע ביום אחד עד אהלך ולא תצטרך ללון בדרך:

הנה חנות היום. עת שכל הולכי דרכים נוטים לחנות בבית:

הנה חנות היום. כי שיער בעצמו שלא יבוא היום אל ביתו, ובעל כרחו יחנה ללון במקום לא לו, ולזה אמר ׳הנה חנות היום׳, רצה לומר, החניה אשר בהכרח תעשה היום, הלא טוב יותר לחנות וללון פה וייטב לבבך, ולא כן במקום אחר:

לערוב. מלשון ערב, ורוצה לומר, לשקוע:

הנה חנות היום. הלילה הוא חנות היום כי ביום אדם הולך הנה והנה ובלילה חונה או פירוש חנות השמש כי בערב ידמה לאדם כי השמש חונה אע"פ שהוא הולך וסובב כיון שנעלם מעין האדם ידמה כי הוא חונה ממהלכו וי"ת ביתו כען הכא לחוד יומא דין:

והשכמתם. אבל כשתלכו בהשכמה, תבוא בו ביום לאהלך, ולא תלין בדרך:

יבוס היא ירושלם. מחוז היה בירושלים ונקראת ׳יבוס׳ (יהושע טו סג), ודוד לכדה (דברי הימים א יא ד ו):

אבה. רצה:

והנה באו עד נכח יבוס והיא ירושלם. והיום רד מאד ר''ל שלא נשאר ממנו כי אם מעט כי השמש ירד מהאופק ולפי שהיום מתחדש מן השמש יאמר שהיום ירד מאד כשירד השמש ולא רצה האיש הלוי לסור שם כי היה שם היבוסי יושב בעת ההיא ולזה אמר לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה וזה לאות כי לא כבשו עדין בני יהודה את ירושלם ולא נכבשה ג''כ בימי יהושע ואף ע''פ שכבר הכה יהושע את מלך ירושלם לא מצאנו שכבש העיר עד שבא שכט יהודה אחריו ונלחם בירושלם ולכדו אותה כמו שנזכר בראש זה הספר והנה היה זה הענין מהפילגש קודם שנלחמו שבט יהודה בירושלם ולזה גם כן יתבאר שאחרי מות יהושע היה אלו הספורים כמו שזכרנו ואולם נכתב בזה המקום לסבה שביארנו:

חבושים. אמר חבושים להודיע כי טעונים היו בלחם ויין ומספוא והחמורים החבושים הוא שיטעון האדם או ירכב עליהם:

וזכר שלא אבה האיש להתעכב שם יותר אבל קם מיד וילך עם הפלגש והנער, (יא) ובבואם נוכח יבוס שהוא ירושלם (בהיות היום רד מאד) אמר הנער אל אדוניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה, רוצה לומר לא נלך בלילה, שכל הדרכים בחזקת סכנה הם וכל שכן בלילה. וכבר כתבתי שהעיר ההיא היתה אחת מהערים שהם נכללים במחוז ירושלם שכלם נקראים יבוס וירושל', וידמה שהיה אותו עיר מן הערים אשר בשבט בנימן שישב היבוסי שם, (יב-יג) ולכן אמר האיש שלא יסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה ושטוב ללכת לגלעד או לרמה: (תועלות הספור) ונכתב הספור הזה בפרטים הללו ללמדנו, שאין ראוי למנוע הדרך מהאנשים הצריכים להלוך) ושאינו טוב לעכבם, כי אם לא היה מעכב אבי הנערה את חתנו עד סעד לבו בפת לחם לא היה לן בגבעה ולא היה נמשך ממנו הרעה הגדולה שנמשכה. ולמדנו עוד שאין ראוי ליצא לדרך כי אם בבקר, וכמו שאחז"ל (ספרי פר' ראה מ"ד עמו' קע"ג) כל פני' שאתה פונה (מן המקדש) אתה פונה בבקר שנא' (דברים ט"ז ז') ופנית בבקר והלכת לאלהיך, ולפי שזה האיש יצא לדרך אחרי נטות היום נמשך מה שנמשך. ולמדנו עוד שראוי לאדם שתמיד יתלונן בקרב ישראל ויברח מחברת האומות, כי כן עשה האיש הזה שלא רצה ללון בעיר נכרי, ועם היות שנמשך ממנו הרע שנמשך. הנה עם כל זה הטיב לעשות בזה:

נוכח. נגד:

ועמו. היא הוצעה למה שלא לן בשדה, כי היה עמו צמד חמורים חבושים כל טוב, וירא מלסטים. ב] מפני פילגשו, שהאשה היא רפת המזג ללון בשדה. וכן מפני שני טעמים אלה לא סר אל עיר נכרי, מפני הלסטים, ומפני אונס פילגשו:

חבושים. ענין קשור הבהמה באזור שלה, כמו (שם כב ג) ויחבוש את חמורו:

עם יבוס. סמוך ליבוס:

לכה. ענין לשון זרוז הוא:

והיום רד מאד. בנוסחאות כ"י וברוב ספרי הדפוס הרי"ש בפתח וכן במסורת לַ וחד קמץ ויהודה עד רָד (הושע י״ב:א׳) וכן כתב רד"ק במכלול דף ק"ל. ור' אליה המדקדק בספרי הרכבה:

עם יבוס. סמוך ליבוס כמו שפירשתי עם בית מיכה סמוך לבית מיכה:

והיום רד מאד. השמש ירדה מאוד וקרבה לשקוע:

רד מאד. ירד לצד מערב:

ונסורה. נסור מהדרך לנכח עיר היבוסי:

עד גבעה. גבעת בנימן:

אל עיר נכרי. שרק גוים גרים בה:

הנה. אמר הנה על הערים אע"פ שלא זכר אלא עיר ר"ל לא בזו ולא באחרת אשר לא מבני ישראל הנה:

ועברנו. לזה נעבור עד גבעה שהיא עיר ישראל:

אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה. ר"ל כי היו ערי כנענים שהיו שייכים לישראל ומשועבדים להם למס, והיה יראת ישראל עליהם, לא כן יבוס היא עיר נכרי אשר לא מבני ישראל, ר"ל שאין משועבדים לישראל כי לא הושמו למס (כנז' למעלה א, כא):

ולנו. כמו ולננו, דגשות הנו"ן במקום נו"ן שניה:

לך ונקרבה. רצה לומר, נמהר ללכת להתקרב לאיזה מקום ונלון בגבעה או ברמה, במקום שנוכל לבוא עד לא תשקע החמה:

לך. הוא מלשון הליכה, ועם [ ש ] היא בלא ה״א וכן (במדבר כג יג) לך נא אתי:

לך ונקרבה. חד מן ג' כתיבין לך חסר ה"א בלישנא הליכה וסימן בד"ה ב' כ"ה ובפרשת בלק:

לך ונקרבה. כמו לכה הכתוב בה"א וכמוהו לך נתראה פנים הכתוב בד"ה:

ולנו בגבעה או ברמה. כי לא ידע איזה עיר קרובה יותר (ומלת לך היא א' מג' מקומות שנכתב לשון הליכה בלא ה"א על פי המסורה):

ולנו. חסר למ"ד הפעל והיא נבלעה בדגש ומשפטו ולננו בגבעה בשקל וקמנו:

ותבא. ושקעה:

(יד-טו) ויעברו וילכו ותבוא וגו'. זכר שבא להם השמש אצל הגבעה אשר לבנימן ושבא האיש ופילגשו ונערו ללון שם ושישבו ברחוב העיר אשר יעברו בה כל אנשי העיר ועכ"ז לא היה איש מאסף אותם הבית ללון (טז) ושבא זקן ממעשהו מן השדה שהיה מהר אפרים והיה גר בגבעה עם היות שאנשי המקום היו בני ימיני, (יז) ובראותו האורח שאלהו אנה תלך ומאין תבוא? (יח) והוא השיבו יותר ממה ששאל, כי הנה הודיע שהם עוברים ושבא מבית לחם והיה הולך להר אפרי', ואמר כי הוא באמת מהר אפרים היה, אבל הלך לבית לחם לעשות צרכו ועתה ישוב לבית ה' אשר בשילה, ואמר זה להודיע שהיה גר בשילה אשר שם ארון האלקים שהוא בירכתי הר אפרים כדי שיאספהו אל ביתו בלב טוב. והתרעם לפניו שאין איש מאסף אותו הביתה (יט) עם היות שתבן ומספוא יש לחמוריהם כי הכל הביא עמו וגם לחם ויין היה לו ולאשה ולנער שיאכל עמהם שהם עבדיהם, כמו שאמ' לי ולאמתך, או יאמר שלנער עם עבדי הזקן אשר אתו בבית אין מחסור כל דבר, כי היה די עמהם מה שיאכלו.

ברחוב. בשוק, במקום שרבים מצויים:

והנה ספר שלנו בגבעת בנימן והגיע מרוע תכונתם שלא היה שם איש מבני העיר מאסף אותם הביתה ללון עד שבא איש אחד מהר אפרים היה גר שם והוא הביאו לביתו והנה הגיע מרוע תכונת בני העיר שרצו לקחת האיש הלוי למשכב והחזיק האיש בפילגשו והוציאה להם החוץ וידמה שכבר היתה יפה מאד ולזה נתפייסו בזה בראותם אותה כי כבר התיר להם האיש הזקן להוציא להם בתו הגדולה הבתולה ופילגש האיש הלוי ולא נתפייסו בזה והאנשים החוטאים האלה התעללו בה כל הלילה עד הבקר ומרוב המשגל השיגה אותה החולשה הנפלאה עד שמתה פתח הבית אשר אדניה שם בשובה אליו והנה האיש הלוי התפעל מזה הענין התפעלות רב ושתק עד בואו אל ביתו ומשם שלח נתחיה לי''ב שבטים הנשארים כי לא שלח לשבט בנימן כי מהם יצאה הרעה ולזה נתח פילגשו לי''ב נתחים:

ברחב העיר. איכא פלוגתא לפום מאי דחזינה בספרי אי הוא חסר או מלא וליכא למפשט ממסרה דכתיבא הכא ובפרשת וירא ברחוב ד' ומל' וכו' וליכא דין ביניהין דהתם חשיבי ברחוב בקמץ הבי"ת. גם ליכא למיפשט ממסורת דלעיל סימן י"ח דהתם חשיב רחוב בלא ב' לשון קרתא ושים גברא:

מאסף. ענין הכנסה, כמו (דברים יא יד) ואספת דגנך:

בני ימיני. מבני בנימין:

בני ימיני. להודיע כי הגבעה היתה לבנימן כי גבעה אחרת היתה אשר בה עיר וכן אמר הגבעה אשר לבנימן, וי"א כי אמר בני ימיני כי בחזקת רעים היו ומוכיחים עליהם מעשיהם:

והנה איש זקן. כמו שספר גנות בני הגבעה שסגרו דלתם לאורח הגם שהיו מתושבי העיר ולא צר להם המקום, ספר שבח הזקן הזה, א] עם היותו זקן, ב] שבא עתה ברגע זו, ג] שבא מן מעשהו הקשה בשדה, ד] שהיה גר בגבעה, ולא הוטלה עליו המצוה יותר מתושבי העיר, בכ"ז:

האורח. ההולך באורח ודרך:

וישא כו'. ותיכף שראה אותו שאלו אנה תלך, כי הסתפק אולי רוצה ללכת לדרכו וע"כ ברחוב יעמוד:

אנה. לאיזה מקום:

ומאין. ומאיזה מקום:

ואת בית ה'. לשילה אני הולך:

עד ירכתי. רצה לומר, אני הולך ׳עד ירכתי׳ וכו׳, כי משם אנכי, והלכתי עד בית לחם יהודה:

ואת. כמו ואל:

ואת בית ה' אני הולך. הוא שילה ושילה היתה עירו כי מהר אפרים היה כמו שאמר בירכתי הר אפרים ושילה היתה לאפרים או פי' ואת בית ה' אני הולך אף על פי שלא היה עירו שילה אמר כי היה הולך שם להתפלל או לזבוח וכן ידמה לדעת המתרגם ולבית מקדשא דה' אנא אזיל ואמר זה כדי שיאספהו אל ביתו בלב טוב:

ואת בית ה׳. עתה הולך אני בדרך מהלכי אל בית ה׳ אשר בשילה לזבוח לה׳, ועם כי אני הולך בדרך מצוה, עם כל זה אין איש מכניס אותי אל הבית:

ויאמר אליו עברים אנחנו. ר"ל הנה מעברינו הוא מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים, אשר א"א להגיע לשם בעוד יומם, כי משם אנכי, ושם מחוז חפצי. ולבל ידמה שהוא רוכל המחזר בעיירות, אמר ואלך רק עד בית לחם. ולבל יחשוב שהוא מאנשי מיכה עובדי הפסל (שמיכה היה בהר אפרים), אמר ואת בית ה' אני הולך, ובכ"ז ואין איש מאסף אותי הביתה, ולכן ישבתי בחוץ:

וגם תבן. רצה לומר, ואם בעבור המאכל לנו ולחמורינו אינם מכניסים, הלא ׳גם תבן׳ וכו׳, ואם כן מה מידם אקח:

מספוא. כן נקרא דבר המיוחד למאכל בהמה, וכן (בראשית כד לב) ויתן תבן ומספוא:

ולנער עם עבדך. לי ולאמתך. אמר על פלגשו ולנער יש הרבה לחם ויין וגם לעבדיך אשר בביתך אם ירצו לאכול ולשתות ממה שיש עמנו וי"ת ולעולימא דעם עבדך אמר עבדך על האיש ופלגשו כלומר הנער אשר עמנו ונכון הוא:

ובל תחשוב שתצטרך לתת יבול לחמורים, לז"א גם תבן גם מספוא יש לחמורינו. וכן לא תצטרך ליתן לי לאכול ולא לנער, כי גם לחם ויין יש, וגם יש יותר מן הצורך עד שהנער יאכל עם עבדיך מן הלחם ויין שאתן לחלקו, וכן גם שאר דברים תבלין וכדומה, כי אין מחסור כל דבר:

וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קׇם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

ולאמתך. היא הפילגש:

ולאמתך. מלשון אמה ושפחה:

ולנער עם עבדיך. להנער אשר עם עבדיך, ואת עצמו ופילגשו קרא עבדיו בדרך המוסר, וכמו שאמר ׳ולאמתך׳ על פילגשו ; או אמר שיש בידו להאכיל לנערו עם עבדיו, ועל עבדי האיש הזקן אמר:

כל דבר. שום דבר:

אין מחסור. אין שום דבר חסר ממני:

שלום לך. רצה לומר, לא תפחד כי לא תלין ברחוב:

אל תלן. במקצת ספרים הלמ"ד בקמץ אך בכל המדוייקים בפתח וכן כתב רד"ק כמו שאכתוב בסמוך על ויבול וכן במסורת תלן ב' וסימן רק ברחוב אל תלן דפילגש ובהמרותם תלן עיני (איוב י״ז:ב׳) ושניהם בפתח וכן בנסחא כ"י מסור עליו בַ ר"ל ב' בפתח:

ויאמר. שבהפך מתנה עמו שכל מחסורו עליו כי בזה יקיים המצוה כראוי:

והשיבהו הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן, רוצה לומר שבביתו שלום יהיה לו לא יקראהו אסון, וכל אשר חסר ממנו (כי לא זכר ממזונו כי אם לחם ויין) כל החסר לבד מזה שהוא בשר ופירות ודומה לזה, הנה יהיה עליו להאכילו, ולפחות לא ילין ברחוב וילין בביתו.

רק כל מחסורך עלי. רצה לומר, הואיל ויש עמך לאכול ולשתות, לא אתן לך מאומה ומה שבידך אכול, ורק כל הנחסר לך היא עלי וחוזר ומפרש ׳רק ברחוב אל תלן׳, כי בית מלון לבד היא החסר לך ועלי היא:

ויבל לחמורים. ויתן יבול לחמורים, 'ויבל' אפרוונד"ר בלע"ז:

ויבל לחמורים. תקן המאכל לחמורים:

ויבל. הוא מלשון בלבול וערבוב, כי הדרך לבלול תבואה במספוא, וכן (ישעיהו ל כד) בליל חמיץ:

ויבול לחמורים. ויבל ק' ובלבול גדול יש כאן כי במקצת ספרים הבי"ת בפתח וכן כתב רד"ק בפירוש הפסוק פ"א הפעל בפתח אבל במכלול דף קע"ו כתב בהפך ול"ש וכשנוספה וא"ו על האותיות הנוספות ותהי' המלה מלעיל ישוב החול' לקמץ חטף כמו וַיָחָם בשר הילד וגו'. וַיָבָל לחמורים וגו'. ועל כורחנו צריכים אנו לומר שטעות נפל בפי' רד"ק שבדפוסים ומה שאמר פ"א הפעל בפתח על מלת תלן דפסוק דלעיל נאמר וכן בדפוס ישן מבומבירגי שנת רעת כתוב בפירוש רד"ק אל תלן פ"א הפעל בפתח וגם שם הלשון מבולבל ועירוב פסוקים יש וכך צריך להגיה אל תלן פ"א הפעל בפתח:

ויבול. כתיב וקרי ויבל ואחד הוא פ"א הפעל בפתח והוא מפעלי הכפל שרשו בלל רוצה לומר נתן להם מספוא והמספוא נקרא בליל כמו שכתוב בליל חמיץ יאכלו ואם יגעה שור על בלילו ולפי שבוללים למאכל הבהמה השעורים והשבולת שועל או אחד מהם עם התבן נקרא כן:

וכן עשה שהביאו לביתו ונתנו יבול ומזון לחמורים, והם רחצו רגליהם ויאכלו וישתו: ולמדנו מהספור הזה שראוי לאדם שתמיד יוליך עמו בדרך מאכל ומשתה ולא יסמך על מה שיתנו לו במלונו, כמו שאמר זה האיש וגם לחם ויין יש לי וגו':

ויבול. ויבול כתיב וק' ויבל וא' הוא והוא מפעלי הכפל וכו' וכן הוא בקמץ חטוף בדפוסים ישנים ובספרים כ"י מדוייקים:

ונדענו. משכב זכור:

המה מטיבים וגו׳. באכילה בשתיה ובשמחת לבב:

בליעל. בלי עול שמים, רוצה לומר, רשעים:

מטיבים. שרשו יטב מבנין הפעיל:

המה מטיבים את לבם וגו'. זכר שהמה בהיותם מטיבים לבם אחר המאכל (שהיו שניהם מספרים כדבר איש אל רעהו) והנה אנשי העיר אנשי בליעל, רוצה לומר אנשים ידועים מהעיר שהם בני בליעל, ומלידה ומאביהם למדו תכונו' רעות. סבבו את הבית כדי שלא יוכל האיש לצאת משם בצד אחר, ומהם דפקו על הדלת ואמרו אל הזקן בעל הבית, הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו, והידיעה ההיא היתה למשכב זכור, ויורה עליו שהאיש הזקן אמר אליהם (כג) אל אחי אל תרעו וגו', ורצה לומר שמשתי סבות אין ראוי שיעשה זה. האחת לכבוד הזקן וכבוד ביתו, וז"ש אל אחי אל תרעו נא אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי. והשני שהפעל מצד עצמו היה מגונה, וזהו (כד) אל תעשו את הנבלה הזאת. ואמר הנה בתי הבתולה ופלגשהו וגו', על דרך מה שאמר לוט (בראשי' י"ט ח') הנה נא לי שתי בנות. וכבר גנו חז"ל (תנחומ' פר' וירא י"א ע"ג) המאמר ההוא בלוט, אמרו בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר הקב"ה חייך לעצמך אתה משמרן: והנה אמר שלא אבו האנשים לשמוע לו, לא לפי שלא היו חפצים במשכבי אשה כי אם במשכב זכור, כי אם היה כן היו שואלים בעד הנער אשר בא עמו ולא היו מתפייסים עם הפילגש, אבל האמת הוא שהם לא חפצו בקלון הזקן, להיותו מיושבי העיר ומנכבדי העדה ולא בחרו לענות את בתו, ולכן לא שמעו אליו כשדבר בבתו ונתפייסו עם הפילגש, וזה גם כן ממה שיורה שהם לא שאלו האיש כי אם כדי שיבחר לתת פילגשו. כי ראו אותה יפת תואר ויפת מראה וחשקו בה, ולכן האיש האורח הבין כוונתם ויחזק בפילגשו ויוציאה אליהם החוץ, ואז רפתה רוחם ולא דברו עוד כלל, וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר וישלחוה בעלות השער, (כו) והיא מחולשתה אשר קרה לה עם רוב הביאות ומהקור המופלג שנכנס בה (כי ישבה בחוץ בלי כסות בקרה) מתה, (כז-כח) וכשקם אדוניה ואמר לה קומי ונלכה מצאה מתה, ויקחה על החמור וילך לביתו בהתפעלות גדול מאד, (כט) וינתחיה לשנים עשר נתחים וישלחם בכל גבול ישראל, וכתבו המפרשים כי לשבט בנימין לא שלח, לפי שיצא מהם הרעה. וכוונתי שגם להם שלח מהנתחים שלא אמר הכתוב ששלח אותם בכל שבט ישראל כי אם בכל גבול ישראל. והיו הנתחי' כמספר בני ישראל להעיר שיתעוררו כלם על הדבר הרע ההוא. וידמה שלא הגיד דבר מדברי המאורע כאשר שלח הנתחים (וזה לסבה שאזכור אחר זה בעזרת השם) והעלי' הענין והרואים לא היו יודעים אם היה זה ענין עבודה זרה או מה היה ענינו ותכליתו, וגם לא היו הם יודעים מי עשה זה ולא למה עשאו, (ל) ולזה ספר הכתוב שהיה כל הרואה הנתחים ההם מאותה אשה התבהל מאד, כי לא ידעו איך נעשה זה ומי נתחה לנתחיה, ואומרים לא נראתה כזאת שימו לכם לב עליה עצו ודברו, רוצה לומר אלו לאלו היו אומרים עוצו ודברו על הדבר הזה:

מתדפקים. ענין הכאה בנחת על הדלת, כמו (שיר השירים ה ב) קול דודי דופק:

מתדפקים. זכרנו דקדוקו בספר מכלל בחלק הדקדוק בדבר סבת התפעל והוא מלשון קול דודי דופק והוא הנקישה על הדלת:

המה מיטיבים את לבם והנה אנשי העיר וכו'. כבר דברו בזה חקרי לב מה נשתנה ענין הגבעה מחטאת סדום אשר המטיר עליהם גפרית ואש ויהפך משורש ערים, ואלה עשו כמעשה סדום ולא חלו בם ידי שמים להענישם. ויאמרו כי יש הבדל בין הרשע ובין החוטא, ר"ל כי אנשי סדום היה חטאם מצד השכל, כי חקקו להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדיניות, וקבלו עליהם החוקים האלה למשפטים צדיקים, בל יעבר אורח דרך ארצם, והעובר ענוש יענש כפי נימוסיהם, ולא עשו מה שעשו מפני תאותם רק מפני נימוסיהם הנשחתות, לא כן אנשי הגבעה לא שכלם היה במעל הזה, ולא מפני חק ונימוס עשו זאת, רק מפני תאוותם, שמה שלא האריחו את האיש היה מפני כי היו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד. והבחינה לזה, א] לוט הכניס המלאכים בסתר (כמ"ש בפי' התורה במ"ש (בראשית יט, ב) סורו אל בית עבדכם), והמלאכים רצו ללון ברחוב כי יראו מפני הנימוס, והזקן בגבע הכניס אותו לביתו בפרהסיא. ב] שם כתוב (שם, ד) ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן, שהיה זה כולל לכל אנשי העיר מצד שהיו אנשי סדום והיה הכנסת האורחים נגד חוקיהם, ופה כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל, ר"ל בני בליעל אשר בעיר והאספסוף אשר בקרבה התאוו תאוה, לא כולם, ולא מצד הנימוס רק מצד שהם אנשי בליעל ועושים נגד החק והמשפט. ג] שם כתיב נסבו על הבית, שרצו ללחום על בעל הבית שעבר על חוקיהם, ופה כתיב נסבו את הבית, לשמור בל יברח האורח, לא שנסבו על הבית ללחום, ולכן לא רצו בבתו כי לא רצו לעשות רע להזקן. ולכן כתיב מתדפקים על הדלת בבנין התפעל, שמורה על הפעולה המדומה, כמו מתעשר מתרושש, שהיו נראים כדופקים, לא דופקים ממש כי לא באו דרך מלחמה, משא"כ בסדום כתיב (שם, ט) ויגשו לשבור הדלת. וכן שם סגר לוט את הדלת אחריו כי ירא מפניהם, לא כן פה, אמר ויצא אליהם, כי ידע שלא יעיזו ליכנס בביתו. ד] שא"ל שהיא נבלה, הרי היה שכלם שלם להכיר שהיא נבלה, לא כן לוט לא הזכיר רק הטענה הראשונה בל ירעו על שבאו לביתו, ולא אמר להם שהיא נבלה, כי היה אצלם דבר טוב וראוי לפי משפטיהם:

ונדענו. ענין משכב זכור, כמו (בראשית יט ה) ונדעה אותם:

ונדענו. פירשו בו למשכב לפי שאמר הנה בתי הבתולה ופלגשו ולאיש הזה לא תעשו את דבר הנבלה הזאת דומה כי למשכב שאלו אותו, וי"ל כי היו רוצים להרגו כמו שספר הוא אותי דמו להרוג ודבר נבלה הוא להרוג האכסנאי הבא ללין בעיר ולדעת המפרשים יהיה פי' דמו להרוג שדעתו היה להרוג קודם שיזקק לנבלה ההיא או כנה הדבר הכעור בלשון הריגה:

אל אחי. וחוזר ומפרש ׳אל תרעו נא׳, רצה לומר, אל תעשו עתה הרעה ההיא:

אל. רוצה לומר, לא תעשו:

אל אחי אל תרעו. כלומר יש לי שתי טענות חזקות ולכן אמר אל שתי פעמים והדר מפרש להו בהדיא אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי וז"ש אל אחי כלומר בעבור כבודי שאנחנו כמו אחים. ועוד אל תעשו את הנבלה הזאת והוא מ"ש אל תרעו. ואמר הנבלה הזאת מכלל דאיכא אחרת ומ"מ בערך הזו אותה היא יותר קלה והיא הנה בתי הבתולה ופלגשהו וכו' ולא אבו לשמוע לו ויחזק האיש בפלגשו וכו':

אחרי. הואיל והאיש הזה בא לביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו הנבלה הזאת לשכב אותו:

נא. עתה:

אחרי. ענינו כמו הואיל, וכן (לעיל יא לו) אחרי אשר עשה לך ה׳ נקמות הנבלה. דבר מגונה וכעור:

וענו אותם. במשכב:

וענו. הוא כינוי למאנס על השכיבה:

הנה בתי. ר"ל למלאות תאותכם הנה נא בתי ופילגשהו, והגם שהוא ג"כ נבלה, אין בשתן מרובה כבושת האיש, וז"ש שנית ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת:

אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם וכו'. יש מי שפירש דהול"ל אוציאה נא אותן וענו אותן ועשו להן ונקט במ"ס כמו הזכרים ר"ל שאם גבר יצרם במה ששאלו יעשו להן לבר מארחייהו:

ועשו וגו׳. בשאר עניני ניאוף:

לשמוע לו. לקבל דבריו:

אבו. רצו:

ויצא אליהם החוץ. בספרים מדוייקים הצד"י בצירי לא בחירק וזהו א' מן י"ג ויצא חסר וא"ו וסימנהון בפ' קרח על פסוק ויצא פרח:

ויחזק האיש בפילגשו. הוציאה על כרחה להציל עצמו:

ולא אבו. פי' המפ' שלא רצו בקלון בת הזקן: ויחזק האיש בפילגשו. וגם זה ראיה שהיה זה רק למלאת תאותם, וע"כ כשמצאו את פילגשו נאותה לתאותם, הסתפקו בזה: וידעו אותה. כדרכה: ויתעללו בה. שלא כדרכה:

ויחזק האיש. כי לא רצתה לצאת, ואחז בה בעל כרחה להציל עצמו, בחשבו כאשר יראוה כי יפה היא, יתפייסו בה:

וידעו. ענין משכב:

בעלות השחר. בעלות ק' והוא חד מן י"א דכתיבין ב' וקרי כ' בקריאה:

וידעו אותה. ואף על פי שמתחילה לא אבו האנשים לשמוע לו כיון שראו הפלגש חשקו בה ונתרצו בה לבדה:

ויוצא. הוציא אותה אל החוץ:

ויתעללו. ענין פועל ומעללים, כמו (איכה א יב) אשר עולל לי:

בעלות השחר. כתיב בבי"ת וקרי בכ"ף:

וידעו אותה. במשכב:

ויתעללו בה. בשאר עניני ניאוף:

וישלחוה. שלחוה לנפשה כאשר עלה השחר, והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש:

לפנות הבקר. לעת שהבוקר פונה לבוא:

ותפול. מחמת חולשת רוב הבעילות נפלה בפתח ולא הוסיפה לקום, ושכבה עד אור הבוקר, ומתה:

אדוניה. הוא הבעל, ולפי שהיתה לו לפילגש, יחשב לאדון לה:

נפלת. רצה לומר, שוכבת בשכיבה הבאה על ידי נפילה, וידיה היו מונחות על הסף:

הסף. אף האסקופה יקרא סף, כמו המזוזות הנקראים: ׳ספים׳ (ישעיהו ו ד) וכן (מלכים א י״ד:י״ז וז) היא באה בסף הבית:

ויפתח דלתות. בנביאים עם פ' אברבנאל כתוב ויפתח את דלתות וכן מצאתי בס"א כ"י ובמאיר נתיב אבל בספרים אחרים מדוייקים אין בהם מלת את ואולם בשמואל א' ג' כתיב ויפתח את דלתות בכל הספרים:

וידיה על הסף. ברוב הספרים הסמ"ך בקמץ ובס"א כ"י ובנביאים עם פירוש אברבנאל בפתח וכ"כ במכלול דף רנ"א שהסמ"ך בפתח אע"פ שהוא בסוף פסוק גם בעל רב פעלים הביא בספרו מסרה אחת זה נסחא סף הסף בסף פתחין במ"א קמץ מן הדם אשר בסף ע"כ והתם נמי נמסר לָ:

ואין עונה. כי מתה:

ויאמר אליה. עדיין לא הרגיש בה שמתה:

ואין עונה. ואין משיב:

וינתחה לעצמיה. חתכה לפי האברים, ולא חלק אבר אחד מהם:

המאכלת. הסכין, כמו (בראשית כב י) ויקח את המאכלת:

וישלחה בכל גבול ישראל. כלומר זה דבר הנוגע לכל ישראל כי כל העובר בגבעה מסוכן ומהם ילמדו להרע בכל המקומות. וזו רעה חייל"א בכולל. ועל כל ישראל מוטל לתקן:

לשנים עשר נתחים. ובכל אחד היו הרבה מהאברים:

וינתחה. ענין אבר, כמו (ויקרא א ו) ונתח אותה לנתחיה, ורוצה לומר, חתכה לאברים, ולתוספת ביאור אמר ׳לעצמיה׳, שגם המלה ההיא יורה על האבר, כמו (יחזקאל כד ד) מבחר עצמים מלא, ועל שם שהדרך לנתח האברים לפי העצמות, לזה נקראו האברים ׳עצמים׳:

וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים. הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל. וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה, כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה, שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם, וכששלח הנתחים בודאי שלח ספור המעשה ג"כ להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ:

בכל גבול ישראל. לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח, כי ממנו יצאה הרעה הזאת:

כל הראה. נתח מנתוחי האשה:

הנהיתה. מלשון היה:

שימו לכם. שימו לב לכם על הרעה הזאת:

למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים. הנה זו חטאת סדום כידוע וכתבו ז"ל דבמצרים תקנו ד' דורות אנוש סדום מבול הפלגה והוא ר"ת המוציא אתכם מתחת סבלות אמס"ה אנוש מבול סדום הפלגה והבאתי הקדמה זו באורך בקונטרס אהבת דוד דף פ"ד ע"ג ע"ש. וז"א למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים אשר תקנו עונות סדום לא היתה כזאת לחזור ולפשוע בעון סדום:

שימו. רצה לומר, כל אחד אמר לחבריו שימו עצמכם להתבונן על הרעה ההיא, עשו עצה ודברו מה לעשות:

והיה כל הראה ואמר לא נהיתה. ועכ"פ אם נהיתה לא נראתה, כי היה בסתר. לכן שימו לכם עליה, לחקור ולדרוש אם אמת נכון הדבר, ואח"כ עוצו איך לתקן המעוות, כי המיעץ יחשב על כל חלקי הסותר והאפשריות, ואח"כ ודברו, דבר מוחלט, שהיא ההסכמה שאחרי העצה:

3313 / (שופטים יט,כא) / ויבל
אפודרי"ר / afodrer / להביא מספוא
בשני כתבי-יד קוראים אפרובינדי"ר aprovender או כדומה, באותו מובן.

והי' כשבתו על כסא ממלכתו וגו' וכתב לו ס"ת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו פי' כי כשישראל ברום המעלות אזי מלכם יושב על כסא ה' ומשמש ברוה"ק ואורים ותומי' עפ"י יצאו ויבואו אמנם בסור כל אלה יקרא כסא ממלכתו ומ"מ אחז"ל רב בדק בספרא וכן הי' ג"כ במלכי ישראל הכשרי' שלא זכו לרוה"ק בדקו בספרא וה' ענם וזהו פי' והי' כשבתו על כסא ממלכתו ולא על כסא ה' ומ"מ וכ' לו ס"ת וגו' והיתה עמו פי' זכיות התורה יהי' עמו וכ"כ רמב"ן ז"ל וקרא בו כל ימי חייו פי' בס"ת יקרא כל קורות של ימי חייו: