Kommentar zu Dewarim 23:2

פצוע דכה. שֶׁנִּפְצְעוּ אוֹ שֶׁנִּדְכְּאוּ בֵיצִים שֶׁלּוֹ:

פצוע דכה. ביצים בלא אבר [ס״‎א חסר] ואמרו המדקדקים כי הטעם בשרם שהוא דכא וזה רחוק:

פצוע דכה - מיני סריסים ומפורשים ביבמות.

לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה׳. בא הקבלה דמיירי בישראל פ״ד שלא ישא אשה בת ישראל והיינו דבר הלמד מענינו באזהרות הסמוכות כאשר יבואר. אבל לפי הפשט מיירי בגר פ״ד וכ״ש שלא יקבלו אותו להשיאו אשה בת ישראל. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ קנ״ב אות ה׳. שיש איזה חומר בגר מכל ישראל לדעת השאלתות. והוא משום דפשט הכתוב מיירי בגר:

לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה: פצוע באופן שנשאר כל הגוף דכה, וזה פצוע בביצים, וכרות באופן שנשאר שופך, כאמרם בתלמוד (יבמות ע"ה ב') מי שעל ידי כריתה שופך, שלא על ידי כריתה אינו שופך אלא מקלח. וטעם האיסור נראה משום לא תהו בראה, כי האשה אשר יקח לו הסריס לא תוליד. ועד כי נשי הרומיים היו בוחרות להבעל לסריסים, כדי שלא להתעבר, וכמו שכתב יובינאל VI. 365

פצוע דכה. נפוגותי ונדכתי עד מאד לדעת לעות את יעף דבר אם כתוב דכא באל"ף או בה"א ואשאל אל הסופרים ואין מגיד לי. ובספרי הדפוס וגם בכמה ספרים קדמונים כ"י כתוב דכא באל"ף ובכולם נמסר דכא ג' וסי' פצוע דכא. ואת דכא ושפל רוח. תשב אנוש עד דכא. וזהו ג"כ דעת רד"ק כי בשרשים שרש דכה בה"א אין גם אחד מהם ובשרש דכא באל"ף הובאו שלשתם אבל בהעתק הללי כתוב דכה בה"א ולזה כיוון בעל מאיר נתיב שהביא שנים האחרים בשרש דכא באל"ף וזה כתבו בה"א בשרש דכה וכן ראיתי בספר כ"י מדוייק ישן נושן ומסרה דידיה הכי דכה ג' ב' כתיב ה"א וחד כתיב אל"ף וסי' לא יבא פצוע דכה. ואת דכה ושפל רוח. תשב אנוד עד דכא. חד בתו' חד בנביאים חד בכתובים ובהאי לישנא גופיה איתמסר נמי בספרא הדין בתילים. ובעל אור תורה הביא שתי הסברות ולא הכריע. אלו דבריו: דכה בה"א כתיב בכל ס"ס וכן כתב הרמ"ה ז"ל. ותמהתי על המאירי שלא הזכירו אבל בג' קדמונים מצאתי דכא באל"ף ובשנים מהם מסור בהדיא ג' וכתיבין א' עכ"ל. ואם הייתי כדאי להכריע אמינא דקים לי כהרמ"ה ז"ל דבכל מילי דהאי ספרא עבדי כוותיה דגברא דסמכא הוא וודאי דק ואשכח למיקם עלה דמילתא שפיר וכ"ש דס"ס מסייען ליה. גם אני יגעתי ומצאתי כן בכמה ס"ת אספמיים החשובים והמעולים וכן כתב ר' יוסף הכהן בסימני המסרות דכה באורייתא בה"א וסימן לא יבא פצוע דכה. אחר ימים שכתבתי כל זה בא לידי ספר מסורת סייג לתורה להרמ"ה ז"ל. ולהיות חביבים עלי כל דבריו הנאמרים במשפט ומישרים אעתיקם כאן ואלו הן: לא יבא פצוע דכה ברובא דנוסחי דיקי ה"א כתיב בסוף תיבותא. ומסורתא דמסיר עליה תלתא תרין כתיב אל"ף וחד ה"א כתיב וסימן פצוע. ושפל רוח. תשב אנוש. מציעא ה"א כתיב מכלל דאורייתא כתוב אל"ף טעותא דספרא הוא ומסורתא לאו מציעא כן אמרה אלא פציעא. וספרא הוא דאישתבש ביה והכי נמי מסתברא דהא כולהו נסחי ואת דכא ושפל רוח אל"ף כתיב ואי מציעא ה"א מציעא הי ניהו ואת דכא ושפל רוח הא בכולה נוסחי דיקי אל"ף כתיב אלא ודאי שמע מיניה כדאמרן ואשכחן מסורת דיקא דמסיר עליה תלתא חד כתיב ה"א ותרין אל"ף דאורייתא כתיב ה"א. ובמסורת אחריתי משמע דכולהו כתיבי אל"ף ושיבושא הוא עכ"ל. המושיע דכאי רוח ישים מחשך לאור להחיות רוח שפלים ולב נדכאים אמן:

פצוע דכא שנפצעו או נדכאו בצים שלו וכרות שפכ' שנכר' הגיד ושוב אינו יורה קלוח זרע אלא שופך ושותת ואינו מוליד. דפירוש פצוע דכא או פצוע או דכא שנפצעו בציו או שנדכאו בציו ושואל הגמרא ממאי דהאי פצוע דכא באותו מקום אימא בראשו ומשני דומיא דכרות שפכה מה כרות שפכה באותו מקום אף האי נמי באותו מקום וכרות שפכה ממאי דבאותו מקום הוא אימא משפתיה ששופכין רוק שפכה כתיב במקום ששופך ופיו אינו שופך אלא זורק למרחוק ואימא בחוטמו מי כתיב בשופך כרות שפכה כתיב פירוש מי כתיב כרות בשופך שפירושו במקום הרגיל לשפוך קודם לכן כרות שפכה כתיב שעל ידי כריתה שופך פירוש שותת ושלא על ידי כריתה אינו שופך אלא מקלח לאפוקי האי דאידי ואידי שופך הוא פירוש בין קודם כריתה בין לאחר כריתה במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום ואי קשיא אמאי נקט כריתה בגיד ופציעה ודכיאה בבצים הא אמר רבא פצוע בכלן דך בכלן כרות בכלן פצוע בכלן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הבצים בין שנפצעו חוטי בצי' דך בכלן בין נדך הגיד בין שנדכו בצים בין שנדכו חוטי בצים כרות בכלן בין שנתרת הגיד בין שנכרתו בצים בין שנכרתו חוטי בצים כבר תרץ ר"י משום דגיד ע"י כרית' שופך בלא כריתה מקלח נקט כרות שפכה בגיד ובספרי מה בין פצוע דכא לכרות שפכה אלא שפצוע דכא חוזר וכרות שפכה אינו חוזר:

פצוע דכה. זה שנתבקעו ביציו או אחת מהן. וכרות שפכה. מי שנכרת לו האבר שהוא כלי שממנו ישפוך המים והזרע.

פצוע דכה. ר"ל פצוע ודכה, ואמר אח"ז וכרות שפכה, למדנו שאלו הפצעים והכריתה והדיכות הוא בכלי ההולדה, ולפי ששפיעת הזרע תהיה מהגיד אם בשבילי הזרע אם בהביצים למדנו שבאלו הכלים אם היתה הפציעה או הדיכה או הכריתה באי זה שיהיה מהם, הנה יקרא באלו השמות ר"ל פצוע שפכה או דכה שפכה או כרות שפכה כלקמן (כ"ז י"ח) משפט גר-יתום ואלמנה (רלב"ג ערש"י ורא"ם), והראב"ע פי' דכה ביצים ואין לו דמיון, והמתרגמים אונקלס ויב"ע לא תרגמו אלא תרי עניני סירוס:

לא יבא פצוע דכה. יבמה שנפלה ליבום לפני פצוע דכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא פצוע דכה בקהל ה' ^דוכן הדין בכרות שפכה כפי שיבא להלן, והקנין הוא לענין שצרתה נפטרת מיבום והיא צריכה גט. ומבואר בגמרא דמן הדין הי' שיתייבמו, שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת תבא עשה ותדחה ל"ת, אלא שחכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין משום דעיקר מצות עשה היא בביאה ראשונה בלבד ומשום גזירה ביאה שניה שאז אינה מצוה והוי בה איסור לאו, גזרו שלא יתייבמו כלל ורק אם בדיעבד בעלו קנו ומוציאין בגט. .
(שם כ' ב')

שנפצעו או נדכאו בצים שלו. מדכתיב אחריו לא יבא ממזר מקיש פצוע דכא לממזר, מה ממזר פסול שלו מאותו מקום, אף פצוע דכא פסול שלו מאותו מקום:

לא יבא פצוע וגו'. רוצה לומר פצוע ודכא ואמר אחר זה וכרות שפכה למדנו שאלו הפצעים והכריתה והדיבות הוא בכלי ההולדה ולפי ששפיעת הזרע תהיה מהגיד אם בשבילי הזרע אם בהבצים למדנו שבאלו הכלי' אם היתה הפציעה או הדיבה או הכריתה באי זה שיהיה מהם היה זה הנה יקרא באלו השמות רוצה לומר פצוע שפה או דכה שפכה או כרות שפכה והוא מבואר שאלו התארים לא יהיו אלא למי שנעשה לו זה לא למי שנברא בזה החסרון כי לא יתכן שיקרא כרות שפכה אלא למי שנכר' השפכה לא למי שלא כרתוהו לו דבר אלא שנברא בזה חסרון והנה הזהיר בזה המקום שלא יבוא אחד מהם בקהל השם רוצה לומר לקחת אשה מישראל:

[קיא] לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה הוראת פצע היא חבורה הבאה ע"י מכת חרב או שאר כלי. ודכה הוא שנדכה ונכתת כמו דכו במדוכה ודך נכלם. וכרות הוא שנחתך איזה חתיכה מהדבר, ופשטות הכתוב הוא כי פצוע דכה וכרות ר"ל או פצוע או המדוכה או הכרות. והמה באבר שפכה ר"ל במה ששופך והוא כנוי לגיד התולדה, ורז"ל דרשו ביבמות ובספרי כאן שאיזהו פצוע דכה זהו שנפצעו ביצים שלו ואיזהו כרות שפכה שנכרת הגיד, ולכו יש שפירשו שדכה הוא כנוי לביצים. ולא נמצא שום דוגמא לזה במקרא, ע"כ נראה שחז"ל דקדקו מדלא כללם בחדא פצוע ודכה וכרות. ויהיה גם פצוע ודכה מחוברים לשפכה. וכתב פצוע דכה וכרות שפכה, ש"מ דפצוע דכה הוא דבר בפ"ע. וכיון שכרות שפכה פירושו על הגיד כמו שמבואר שם בגמ'. ובתוס' שע"י שנכרת הוא שופך ואם לאו הוא מקלח. ולא פי' הכתוב במה הוא הפצוע או הדכה. ע"כ נלמוד מענינו שמסתמא בביצים מדבר שהם כלי התולדה, וחז"ל למדו גם כרות בביצים ופצוע ודכה בגיד, כמ"ש שם שאף בחוטי הביצים שהמה כלי התולדה יפסל שלש אלה, ומ"ש בספרי מנין אפי' מקצתה ת"ל דכה פי' שפצוע הוא כנוי לאיש הנפצע ולכן הייתי אומר שאם נפצע בכולה אז הוא נקרא פצוע אבל לא במקצתה ת"ל דכה והוראתו על האבר ולא על האיש שהי"ל לכתוב המדוכה. אלא האבר שנדכה נקרא כן. והאבר אף אם נדכה במקצתו ג"כ יקרא בשם דכה. ומ"ש שאינו אלא סריס חמה מפ' בגמ' שהוא כשר כמו סריס חמה, שכל הפסולים משלש אלה המה רק אם באו ע"י מעשה, ומ"ש לעיל אפי' אחת אפי' מקצתו מפורש שם בתוס' שניטל כולו קל מנפגם במקצת:

שנפצעו וכו'. בפרק הערל (יבמות עה. ). ובגמרא (שם עה ע"ב) מקשה, מנא לן דבאותו מקום. ומתרץ, דומיא דכרות שפכה, שהוא באותו מקום. והתם מקשה על כרות שפכה – ואימא מחוטמו. ומתרץ "כרות שפכה" כתיב, על ידי כריתה שופך, ואם לא נכרת לא היה שופך, ואילו חוטמו שופך בלא כריתה. במתניתא תנא (שם) "לא יבא פצוע דכא" "לא יבא ממזר", מה ממזר באותו מקום, אף פצוע דכא באותו מקום:

פס'. לא יבא פצוע דכא. כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן. וכרת שפכה. כל שנכרת הגיד. [א״ר] ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי בכרם ביבנה מי שאין לו אלא ביצה אחת זה הוא סריס חמה. בקהל ה'. א״ר יהודה ארבע קהלות הן קהל כהנים קהל לוים קהל ישראלים קהל גרים. שחמשה פעמים כתיב כאן בקהל ה' חד לגופיה ואידך לדרשה. וחכמים אומרים שלשה:

לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה׳.
ספרי פיסקא רמז: מה בין פצוע דכה לכרות שפכה אלא שפצוע דכה חוזר וכרות שפכה אינו חוזר זו מהלכות רופאים.
עי׳ בירושלמי יבמות פ״ח גבי כרות שפכה שיש בהם הלכות הרופאים, ובספרי פ׳ תצא פסקא רמ״ז זה מהלכות הרופאים, ור״ל דלדינא אין נ״מ לנו כל זמן שלא נתרפא אסור לבא בקהל, ולאחר שנתרפא מותר, רק נ״מ למ״ד ביבמות דף ע״ט ע״ב דסריס אדם לא חולץ ולא מייבם, וסריס חמה מייבם מחמת שיש לו רפואה ע״ש, אך אנן לא פסקינן כן מחמת דס״ל דרפואה רק מכאן ולהבא, כתובות דף ע״ד ע״ב ויומא דף פ״ו ור״ה דף י״ז, ועיין תוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב גבי מום של קדשים וזה ר״ל ביבמות דף קי״א ע״ב עיין שם החילוק בין קטן משום דקטן כן הוא המציאות והזמן של קטנות מצטרף להגדלות, אבל הרפואה מכאן ולהבא, כי זה סיבה, ולכך אם הסריס חמה נתרפא קודם שמת הבעל ודאי מייבם, אבל לאחר מיתת הבעל פקע הזיקה דבשעת נפילה היתה פטורה, אך לר׳ אלעזר ס״ל דזה רק גדר נסיון ואם נתרפא למפרע, וכמש״כ התוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב הנ״ל גבי פצוע דכא וכרות שפכה לר׳ אלעזר מאי ואמר דזה מהלכות הרופאים, ר״ל דגם ר״א מודה דרק מכאן ולהבא ואינה זקוקה לחליצה אם נתרפא לאחר מיתת הבעל.

לא יבא פצוע דכה אחרי שאין מולידין למה ישאו נשים.

"לא יבא... בקהל ה'. לא יבא... בקהל ה'... לא יבא לו בקהל ה'. לא יבא... בקהל ה'... לא יבא להם בקהל ה'". חמש פעמים בא הביטוי "לא יבא בקהל ה'". בפעם השניה והרביעית מבאר רש"י: לא ישא ישראלית, וצריך לדעת - למה פעמיים ולמה לא כבר בפעם הראשונה? (פ' כי־תצא תשס"ג)

וכרות שפכה. שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד וְשׁוּב אֵינוֹ יוֹרֶה קִלּוּחַ זֶרַע אֶלָּא שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹתֵת וְאֵינוֹ מוֹלִיד (ספרי; יבמות ע'):

שפכה. זה האבר שממנו ישפך מימיו והזרע:

Sunt quas eunuchi imbelles, ac mollia semper,

פצוע דכה. ת"ר, איזהו פצוע דכה, כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו ^העיין מש"כ בסמוך אות י"א לענין נמוקו. .
(שם ע"ה א')

בקהל ה' אחרי שמדבר בבן ישראל איך יאמר שלא יבא הלא כבר בא? מזה נלמד בנין אב שכ"מ שנמצא לא יבא בקהל, אין פי' שלא ישמור המצות. אלא פי' שלא יתחתן בבת ישראל. וטעם הדבר כי אחרי שאברי התולדה שלו נתקלקלו ע"י מעשה שלכך אינו ראוי להוליד ע"כ אסור בבת ישראל. ובספר החינוך כ' טעם אחר ע"ש. וסובר ר"י שגם גרים בכלל קהל ה'. וחכ"א אינן אלא שלשה פי' שקהל גרים לא אקרי קהל וכל הפסולים לבא בקהל מותרים בגיורת:

וכרות שפכה האבר נכרת שממנו ישפכו מימיו והזרע.

וראה "משכיל לדוד". לדבריו, לגבי פצוע דכא לא הוצרך רש"י לבאר שמדובר לענין נישואין (ולא לענין הצטרפות למנין וכדו'), כי פשוט שלא נגרע חלקו בישראל בגלל מומו, אבל לגבי ממזר היינו חושבים שאינו כישראל משום שנוצר בעבירה. ולפי "באר בשדה", כאן ובעמוני הוצרך רש"י לפרש כן, משום שכפל הכתוב פעמיים "לא יבא" וניתן היה לטעות ולחשוב שהכוונה לאסור הצטרפותו גם בשאר דברים ולא רק לענין נישואין. (פ' כי־תצא תשס"ג)

בקהל ה'. הטעם שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל וכן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והעד הנאמן רות והכתוב שאמר לא תבאו בהם על נשי שבעת הגוים. גם הכתוב בעזרא ויבדילו כל ערב הם (הנזכרים) ושם פירשתיו:

Oscula delectent, et desperation barbae,

פצוע דכה. אמר רב יהודה אמר שמואל, פצוע דכה בידי שמים כשר, אמר רבא, היינו דקרינן פצוע ולא פציע ^ופצוע דכה בידי שמים כגון אם נולד כך או שנעשה ע"י רעמים וברד, ולדעת רוב הפוסקים גם ע"י חולי, וטעם הדרשה משום דפצוע משמע הנעשה בידים כמו זיתים פצועים (טבו"י פ"ג מ"ו), אבל פצוע הוא שם התואר ולא בינוני פעול כפצוע, וכמ"ש בב"ר פ' ס"ח דין מוחי' פציע, כך היא גירסת ר"ח, אבל הגירסא שלפנינו וגירסת רש"י היא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע, דהפצוע משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו, וגירסא זו יותר מסתבר, כי על פי ר"ח לפי גירסתו יש להשיב. .
(שם שם ב')

Et quod abortive non est opus.

פצוע דכה. תניא, נאמר בפצוע דכה לא יבא בקהל ה' ונאמר בממזר לא יבא בקהל ה' מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכה שבידי אדם ^זעיין מש"כ באות הקודם. .
(שם שם)

וכן מרציאל VI 67,

פצוע דכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דפצוע דכה מאותו מקום ודילמא מראשו ^חנראה דכונת הקושיא ממאי דטעם פסול זה הוא מחמת חסרון כח המוליד, ודילמא הכונה דכלל בעל מום כזה לא יבא בקהל האומה, וכיון שכן הלא אפשר לומר דפצוע דכה אפילו מראשו, וכן צריך לפרש הקושיא שבסמוך לענין כרות שפכה ודילמא משפתו ודילמא מחוטמו, ועיין באות הסמוך. , אמר ליה, דומיא דכרות שפכה שבאותו מקום הוא ^טוהכרח הפי' בכרות שפכה יתבאר בסמוך במקומו. ומקודם לתירוץ זה תירצה הגמרא מדלא מנה בי' דורות ש"מ באותו מקום הוא, ור"ל מדלא כתיב בי' עד דור שלישי או עשירי כמו שנאמר בממזר ועמוני ומואבי ומצרי ש"מ דלאו בר אולודי הוא, וא"כ אי אפשר לומר דפצוע דכה הוא מראשו, ושוב אפריך בגמרא תירוץ זה, וקשה לי למה לא הקשו בגמרא לתירוץ זה מהא דחולין מ"ה ב' לוי הוי יתיב בי מסותא חזיי' לההוא גברא דטריי' לרישי' [הכה ראשו ונתנדנד מוחי'], אמר נתמזמז מותי' דדין, מאי לאו דלא חיי, אמר אביי, לא, דאינו מוליד, ופירש"י תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגויה כולן מחוברין לחוט השדרה וכו', הרי מפורש דגם בפצע הראש אפשר לאבד כח ההולדה, וא"כ גם להתירוץ דלא מנה בי' דורות עדיין הקושיא במקומה עומדת ודילמא מראשו, וצ"ל דלא פסיקא לי' זה כיון דדעת המקשה הי' דלא חיי, או דעדיפא מיני' פריך, יעו"ש. .
(שם שם)

Cur tantum eunuchos habeat tua Gellia, quaeris,

פצוע דכה. אין לי אלא שנפצע כולו, נפצע מקצתו מניין, ת"ל דכה ^ינסמך על הדרשה דלעיל איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים ואפילו אחת מהן ועל זה מוסיף דאפילו נפצע מקצתו פסול, וצ"ל דאיירי באופן שע"י זה נאבד כח הלידה, וצ"ע בדין זה, כי בגמרא ופוסקים לא נזכר דבר מדרשה זו. [ספרי].

Pannice? Vult futui Gellia, non parere.

פצוע דכה. אמר רבא, פצוע בכולן דך בכולן, בין שנפצע דגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי ביצים, בין שנדך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים ^יאוכן דרשינן כזה בסמוך לענין כרות שפכה, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים, ונראה דנפקא לי' כן, דאחרי דעיקר הקפידא הוא משום שאינו ראוי להוליד, ומכיון דכל אלו הריעותות, כל אחת לעצמה מאבדת כח ההולדה ואפילו אם הן באחת מאלו האברים לבדנה, או בביצים או בגיד או בחוטי ביצים, ממילא פסולים בכל אחד מאלו האופנים שחשיב.
ולפי זה יתפרש שבכתוב מבוארים שלשה מיני מומין, פצוע, דכה, וכרות, וכולם מוסבים לשם שפכה שהוא כנוי לאברי ההולדה שחשיב כאן וכמו שהיה כתוב פצוע שפכה, דכה שפכה, וכרות שפכה, וכמו הלשון משפט אמת וצדק, שפירושו משפט אמת, משפט צדק, וכן וישמור משמרתי חקתי ותורותי, שפירושו וישמור משמרתי וישמור חקותי וישמור תורותי, וכן ותדבר מרים ואהרן, ויאמר בני גד ובני ראובן, ועוד.
והנה מבואר מכלל דרשה זו דפצוע דכה הוא שני ענינים ומומין שונים כלומר פצוע לבדו הוי מום ודכה לבדו הוי מום, ותמיהני לפי"ז למה מפרשת המשנה כאן רק איזהו פצוע ואיזהו כרות שפכה ולא פירשה גם איזהו דכה, וצ"ל דבמה שפירש בפצוע דכה שהוא כל שנפצעו ביצים ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו כמובא לפנינו לעיל, זה כולל גם פירוש דכה, והיינו במ"ש ואפילו נמוקו, דמפרש בזה שרק אז פסול אם נמוקו שנעשו כמו נמוקים, והוי הפירוש איזהו פצוע דכה כמו איזהו פצוע ואיזהו דכה, ונקטם ביחד בשם אחד, יען שכן נזכרים בתורה.
ובזה אפשר ליישב מה שתמהו המפרשי' בדברי הרמב"ם בפ' ט"ז ה"ז מאיסורי ביאה שכתב לענין באור מה הוא פצוע דכה, וז"ל, נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול. עכ"ל. ותמהו עליו כי בגמרא נתוסף עוד פרט אחד בענין זה או שנמוקה ולמה השמיטו הוא, וזה באמת דבר פלא, אבל לפי מש"כ דהיינו דכה דהיינו נמיקה, ומה שאמרו בגמרא כאן או שנמוקה הוא פירוש דכה, וא"כ מכיון שהרמב"ם באותו הפרק [הלכה ג'] כתב אם נדוכה הביצה פסול, לפי"ז א"צ לחשב כאן או שנמוקה, כיון שכבר זכר ענין זה בשם נדוכה, ודו"ק. .
(יבמות ע"ה ב')

ברוך המקום שקדשנו בתורתו ובמצותיו, ועשה שיהיה הזווג לקיום המין ולהצלחת החברה, לא להנאת שעה בלבד. גם רז"ל הלכו בעקבות נותן התורה ית' (כדרכם תמיד), והרבו תקנות ואזהרות להרחיק כל מיני זמה, ולהרבות הזווגים הכשרם, ושלום הבית, והצלחת ההורים והבנים, ואהבתם זה את זה; וכל זה נתקיים בישראל בכל משך הגלות, עד הדור אשר היה לפנינו.

וכרות שפכה. יבמה שנפלה ליבום לפני כרות שפכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא כרות שפכה בקהל ה' ^יבעיין מש"כ לעיל אות ד' וצרף לכאן. .
(שם כ' ב')

וכרות שפכה. איזה הוא כרות שפכה, כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר ^יגר"ל כל שנכרת הגיד למעלה מעטרה לצד הגוף, ואם נכרת מעטרה ואילך לצד החוץ כשר, דשם בשר הוא ולא גיד. ועטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה. .
(שם ע' א')

וכרות שפכה. אמר רבא, כרות בכולן, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי הביצים ^ידנתבאר לעיל אות י"א יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם ע"ה ב')

וכרות שפכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דכרות שפכה באותו מקום, אימא משפתו ואימא מחוטמו, אמר ליה, מי כתיב בשפוך, כרות שפכה כתיב, מי שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח, לאפוקי האי דאידי ואידי שופך הוא ^טועיין מש"כ לעיל אות ח' וצרף לכאן בכונת הקושיא ואימא משפתו וכו' ועיין בפרש"י בפסוק זה. .
(שם שם)

בקהל ה'. בקהל ה' לא יבא, אבל מותרין בגיורת ומשוחררת ^טזדקהל גרים לא אקרי קהל, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך. .
(שם ע"ו א')

לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה': הוא ע"ד זו"הק זכאה הוא מאן דשוי דירה לשכינתא בליביה כלים נאים באברים דליה וזהו אנכי פניתי הבית דא לבא מע"ז שצרי' לפנאה לבא מכל הרהורין בישין בגין למהוי שכינה מדורה גביה וע"ז אמר דה"מ ע"ה ולבי חלל בקרבי גם ישתדל שלא לפגום באברים דליה כי רמ"ח מ"ע הם נגד איברי האדם ושכינה נקראת מצוה דא נשמתא דב"נ וכשיזכה לג' בחינות אלו דירה כלים אישה המרומז בתיבת דכ"א אז השכינה שורה אצלו והנה המחשבה המחטיא את האדם הא גורמת ביטול ופגם בג' בחי' אלו ונקראי' פצוע דכא ל' פצע וחבורה וזהו פי' הפסוק תשב עד דכא ותאמר היינו עוד צרי' בע"ת לומר שובו ב"א ע"ד ורבים השיב מעון פי' הבע"ת צריך לתקן כל הבחי' ולהשיב' בסוד דכא הנ"ל וזהו ע"י שבירה ונמיכת רוח הנקרא דכא ותאמר שובו ב"א כנ"ל: שפכה נקרא סילון וצינור והיא מדת התענוג והתקשרות הכולל כל ומשפיע וזהו פי' לא יבא פצוע דכא שעושה פצועים בדכא הנ"ל או כרות שפכ' היינו אפי' שהמחשב' מניחו לעשו' דכא הנ"ל רק שהיא כרות שפכ' היינו בלי תענוג והתקשרו' אז ג"כ לא יבא בקה' ה' כי מצו' בלא דחו"ד לא פרח' לעיל' והבן