Kommentar zu Dewarim 32:3

כי שם ה' אקרא כו' ברכות מ"ה א' מנין כו' וברכת הזימון מדרבנן רק שלש ברכות מ"ה וברכת התורה שלפניה י"א דהוה ד"ת וברכה מעין שלש ג"כ י"א דהוה ד"ת ובפתיחה לא"ח כתבנו מזה וגם כל הברכות אם ספק אין מברך דספק דרבנן לקולא ואין רשאי דהוה לא תשא עסי' רט"ז ואכתי יהרהר בלב כל הברכה והרהור כדיבור דמי ועכ"פ ביש אונס פסקו הרהור כדיבור דמי ואין לך אונס גדול מזה ויוצא ולא תשא ליכא בהרהור. ובפריי שם כתבנו מה. וראיתי בצידה לדרך והוא דבר חדש אצלי שכתב בשם הרמב"ן ז"ל במנין במצות ט"ו ובקרית ספר (הוא המבי"ט) שמ"ע מ"ה לענות אמן אחר ברכת התורה ואחר ברכת המזון והיינו כי שם ה' אקרא בברכה הבו גודל אמן כך פירש"י ז"ל ברכות כ"א א' יע"ש ולפ"ז כל הברכות ועניית אמן דרבנן לחייב ובהמ"ז וברכת התורה לפניה ומעין שלש למ"ד שחייב מ"ה בברכה מחויב השומע לענות אמן הן אמת שהרמב"ן ז"ל בעשין שלו מצות ט"ו לא כתב רק שמ"ע לברך ולהודת בברכת התורה אלא דממילא משתמע מקרא ולמ"ד ברכת התורה דרבנן וקרא אסמכתא לית אמן מ"ה אף בבהמ"ז דהך דרשא הוה אסמכתא ולהרא"ם ז"ל לכאורה דווקא במקדש הא בגבולין אמן אין זה התגדלות והתרוממת כו' וצ"ע יע"ש. ולפ"ז אם שמע ברכת התורה ומעין שלש ובהמ"ז ולא ענה אמן ביטל מ"ע מ"ה ומחויב לומר פ' עולה וי"ר כאלו הקרבתי עולה עסי' א' ויש לשאול בעומד בתפלה ושמע ג' ברכות אלו י"ל דמפסיק דהוה מ"ע ואע"ג דאין מפסיק לקדושה וקדיש זה מ"ה הוה וי"ל הא רוב ס"ל דב"ה דרבנן וקרא אסמכתא הוה ומש"ה לא מנאה הר"מ ז"ל במנין המצות ועיין במגילת אסתר א"כ עניית אמן מדרבנן הוא כמו הברכה ועיין א"ח סימן רט"ו ס"ב חייב לענות אמן. גם אם יש לפניו לשמוע ולענות אמן אחר בהמ"ז וברכת התורה ומעין שלש ויש לפניו לענות שאר אמנים הא עדיף דהוה מ"ע מ"ה להרמב"ן ז"ל ואי"ה בפריי יבואר עוד.

כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. בזה הזהיר משה רבינו ע"ה שבעת שיעסוק אדם בתורה ותפלה שלא יבטלו אותו מחשבות זרות ממוח ולב שנקראים שמים וארץ, רק כולם יטו אזנם ויסכימו לשמוע דברי תורה ותפילה, ולכן אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערף כמטר לקחי, שיבין האדם אשר ביד השי"ת נפש כל חי כענין שאיתא במדרש (רבה אמור ל"א,ד') אמר הקב"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך, והיינו כאדם המחזיק בערפו של חבירו ואומר לו בעל כרחך צריך אתה לשמוע אלי ותזכור תמיד לפני מי אתה עומד, ולכן כתיב כי שם ה' אקרא כדאמרי אינשי שכל בני הבית צריכים לירא ולכבד את בעל הבית, וזה כי שם ה' אקרא כאשר אני עוסק בקדושת שם הויה המחיה הכל, לכן אתם כולכם הבו גדל לאלהינו אין נקי מלסייע לזה.

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. יובן בס"ד ע"ד דאיתא במדרש רבה ע"פ ודגלו עלי אהבה א"ר נחוניא לשעבד אדם מראה איקונין באצבעו והיה ניזוק ועכשיו אדם מניח ידו על האזכרה כמה פעמים ואינו ניזוק ולא עוד אלא שאמר הקב"ה וגודלו עלי אהבה עכ"ל ופי' הרב מתנות כהונה ז"ל איקונין פי' צורה של מלך וגודלו פ"י גודל אצבעו שמראה בו את האזכרה ע"כ ע"ש. ובזה יובן כי שם ה' אקרא ר"ל כ"כ אנחנו במעלה גדולה ורמה שאני יכול להזכיר שם ה' על פי ולשבחו ולפארו א"כ השתא הבו גודל לאלהינו הוא הגודל שבאצבעות שתניחו אותו על האזכרה ולא תפחדו כי כ"ש הוא ובודאי שימחול הש"ית מאחר שנתן לנו רשות על דבר יותר גדול שיהיה שגור על פינו שמו הקדוש וכ"ש הוא להראות בגודל אצבעו את האזכרה:

כי שם ה' אקרא. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר, כְּמוֹ (ויקרא כ"ג) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כְּשֶׁאֶקְרָא וְאַזְכִּיר שֵׁם ה', אַתֶּם הבו גדל לאלהינו וּבָרְכוּ שְׁמוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁעוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אַחַר בְּרָכָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ (עי' ספרי; מכילתא שמות י"ג; ברכות כ"א; תענית ט"ז):

הבו גודל. שב אל השמים והארץ כמו שאמר השמים מספרים כבוד אל כאשר פירשתיו וכן יהללוהו שמים וארץ:

כי שם ה' אקרא. הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו.

כי שם ה' אקרא מכאן שמתפללין על עצירת גשמים. דבר אחר עלי עשב כי שם ה' אקרא. מכאן שמברכין על כל מין ומין כדאיתא בברכות:

כי שם ה' אקרא. הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג צ''ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב''ה, ועליה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שהיא התורה שהיא שמו יתברך ופירש אקרא מלשון יקר:

כי שם ה' אקרא - כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם הבו גודל לאלהינו - היו מודים על האמת.

כי שם ה׳ אקרא. שהוא מהוה הכל:

כי שם ה' אקרא: פירש הטעם, למה ראוי לשמוע דבריו ולהטות אליהם אזן, והוא מפני שהוא עתה בא להכריז ולפרסם מדותיו יתברך, על כן הבו לה' כבוד, והטו אזן לדברי.

מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. אמר במקדש מפני שבגבולין אינן צריכים לענות אלא אמן שהוא דבריו בעלמא שמאמין דברי המברך אבל הגדלה והתרוממו' ליכא ואין זה בכלל הבו גדל לאלהינו אבל במקדש שאינן עונין אמן כדתני' בפ' סדר תעניו' ואומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחו' והם עונין אחריו אמן וכן בכל ברכה וברכה בד"א בגבולין אבל במקדש אינו כן לפי שאין עונין אמן במקדש שנ' קומו ברכו את יי' אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך וגו' ואלא במקדש מהו אומר ברוך יי' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שזהו הגדלה והתרוממות לאל הרמוז בפסוק הבו גודל לאלהינו לפיכך כתב רש"י מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו ואחר הברכה שבמקדש דוקא אבל בגבולין לא אבל בספרי שנו ומניין לעונין אמן אחר המברך ת"ל הבו גודל לאלהינו וצ"ע:

שם ה'. לדעתי הוא שם תאר אל התורה, כי כמו שהתורה למעלתה הנכבדת לבלי תכלית נקראת תפארת הוד והדר וחמדה (הגדולה והגבורה והתפארת זו מתן תורה, [ברכות נ"ח]. תנה הודך על השמים. [שבת פ"ח ב']. הודך והדרך שם ס"ג. מחמד עיניך, מ"א כ', סנהדרין ק"ב), ככה מתוארת במלת שם, שיורה גם על התהלה והתפארת, כמו אנשי שם, לתהלה ולשם ולתפארת (כי תבא כ"ו י"ט), וטעם. שם ה'. יקר בעיני ה' (רוהמפאָלל). [וכעין מאמרם אוריית' כלה שמותיו של הקב"ה היא] והמכוון בזה, אחרי אומרו לפני זה, יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, שהתפלל בזה שיהיו דבריו כטל ומטר שלא ישובו ריקם כ"א הרוו את הארץ, ככה דבריו יעשו בלבות השומעים להולידם ולהצמיחם אל כשרון המעשים, הוסיף במקרא זה לומר, כי לקחי ואמרתי, אינם דברי עצמי אשר מלבי הוצאתים, אבל הם דברי אלהים חיים, היותר נכבדים ויקרים, עד כי גם בעיני ה' הוא דבר נחמד ויקר. וזהו. כי שם ה' אקרא, מה שאני קורא לאזניכם, הוא יקר גם בעיני ה' (פראכט דעס אללהעררן). ובמכדרשב"י (ויקרא י"ג ב') אם שכחנו שם אלהינו, דא היא אורייתא דאיהי שם אלהינו. ולסבת גודל יקרת ערכה, החיוב עליכם לתת גדולה ותודה לאלהי' אשר נתן לכם דבר נחמד כזה. והנה (בברכות כ"א) אמרי' מנין לברכת התורה לפני' שנא' כי שם ה' אקרא וגו'. והוא כפשטי' לפי האמור, וע"ש בפירש"י. ובזה המקרא מחובר עם מה שלפניו. והנה בברכות (י"א ב') אמרי' דלמקרא לכ"ע צריך לברך בה"ת, ולמדרש ולמשנה ולתלמוד פליגי אי צריך לברך, אלמא דמקרא יותר חשוב מאינך, ובב"מ ספ"ב אמרי' העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עלי' שכר, גמרא אין לך מדה גדולה מזו. דבאמת מסיק תלמודא התם דבימי רבי נשנית משנה זו, והטעם כמ"ש רש"י שם, משום שאז לא היו המשניות והתלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות, וגם לפי שלא היו נכתבים והיו למדין ומשכחין, לכן דרשו להם שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך בי' שכחה כ"כ, משא"כ בדורות אחרונים שכבר הורגלו בגרסת המשניות והתלמוד וגם נתנו לכתוב, באמת כלם שוים הם, וכדאמרי' פ"ק דקדושין לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ועיין בפני יהושע שם. ומ"מ הדבר צריך ביאור יותר:

כי שם ה' אקרא. אמר רב יהודה, מניין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ^כטסמך על הדרשה שבסמוך מיומא ל"ז א' דכשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן, וזה הוא הפי' כי שם ה' אקרא – בברכה, אתם הבו גודל לאלהינו, ויתבאר בסמוך. ונראה דהא דסמיך ברכה זו על דברי תורה, משום דבראש הענין כתיב יערף כמטר לקחי דקאי אתורה כמבואר בדרשות בפסוק הקודם, ובדרשה הבאה יתבאר מקור מכאן לברכה על התורה לאחריה. –
ועיין ברכות י"א ב' מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד. וצ"ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת"ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע"ל בפ' ואתחנן בפ' ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית. –
ועיין בס' המצות להרמב"ם במצות עשי"ן הנוספות לדעת רמב"ן מצוה ט"ו שעפ"י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ"ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו'. ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב"ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב"ן ולא ימצא זכות להרמב"ם, ועיין מש"כ בפ' שופטים (י"ט י"ג).
והנה בבבלי ברכות י"א ב' מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו. ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס"ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג"כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא"כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא"כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש"כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו"ק.
ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש"כ התוס' בנדה נ"א ב' בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס' דאנו לא קיי"ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס"ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא"כ אנו קיי"ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא"כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת"ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו"ק. .
(ברכות כ"א א')

הרי כי משמש בלשון כאשר כו'. דאי אפשר לפרש שהוא נתינת טעם אשלמעלה:

הבו גודל לאלהינו. ר"ל תנו גודל לאלהינו. והנה אמר זה אל השמים והארץ כי הם מפעולות השם יתע' ויוכר בהם מקצת גודל השם יתעלה מצד השלמות הנמצא בהם ובמה שיפעל בהם בכללות:

או יאמר כי שם השם אקרא וגו'. שרצה להורות לישראל שלא יהו כפויי טובה. אבל יתנו לשם רוב רובי הודאות על טוב גמלם. ושילמדו ממנו שהוא עובד את השם בכל לבבו. (וכן) [וכי] בכל כחי עבדתי את אביכן שבמדבר. (ולכן) ואח"כ על דבר קל מאד שחטא בו בשמעו נא המורים נגזרה עליו גזירה. ועכ"ז הוא מצדיק הדין ואומר צדיק וישר הוא. ומה תעשו אתם שחטאתם חטאים גדולים ועצומים והכל מחל לכם. שיש לכם להודות לשם ולתת גודל לאלהינו. ולזה אמר כי שם ה' אקרא. כלומר אחר שאני בכל זה אני קורא בשם ה' ומצדיק עלי את הדין. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל לאלהינו. וזהו הבו גודל לאלהינו. וזהו על דרך שאמרו במדרש. הללו את ה' כל גוים וכל שכן אנחנו שגבר עלינו חסדו. וכן אמרו גם כן על פסוק טוב וישר ה' וגו'. וכל שכן שידרך ענוים במשפט. וכן בכאן כי שם השם אקרא. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל:

תורה אור
כי שם יבאר שלא יקרא אותם להיות תומכי התורה כי התורה קודמת במעלה ובזמן מכללות הבריאה כמ"ש (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וגו' עד לא עשה ארץ וחוצות וגו' בהכינו שמים שם אני וגו' וכל הענין שם באריכות. והתורה היא שמותיו של השי"ת וכמו שהשם הניתן לדבר (אם איננו שם הסכמי) יגדור בו תוכן הדבר כן התורה תתן להבין מציאות ה' ומדותיו ורק שיבקש מהשמים וארץ ומבני ישראל הגדולים והקטנים שיתפרסם על ידם, שהשי"ת הוא מנהיג העולם בפרטיות, ואף שחק נתן אל הטבע ולא יעבור, אבל הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, ומנהיג גם בחקות הטבע לשלם לאיש איש כדרכיו וכמעלליו. וז"ש כי שם ה' אקרא (הקריאה יורה תמיד על הפרסום) כי באמת הוא בא לפרסם את התורה שהיא שם ה' כנ"ל. ובזה אינם יכולים להיות לעזר ולמסעד כי זה נראה רק מעצמות התורה ולא ע"י מקיימי התורה, אבל הבו גדל לאלהינו שם אלהים מורה על השגחתו וממשלתו בכל הכחות הטבעים וזה הענין הוא בידכם לגדל ולפרסם כי אם ישמרו ישראל התורה אז ה' ישכון בתוכם, ועין בעין יראה השגחתו עליהם ויתפרסם בכל הארץ שה' הוא האלהים. כמ"ש (שמות לג טו) ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, וכמ"ש (דברים ד) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולהפך אם לא יקיימו התורה אז לא ישכון ביניהם, ויסתיר פניו מהם ולא תראה השגחתו ויאמרו כי יתנהג הכל עפ"י הטבע, ואל השמים והארץ יאמר בשם ה' כשישמרו ישראל התורה אז ישפיעו להם כל טוב בהפלגה רבה עד שיראו כל עמי הארץ כי הנהגת הטבע היא ביד ה', ואם יעזבו ישראל את התורה וה' יסתיר פניו מהם, ויתראה כאלו לא ישגיח ה' עליהם, וגם ישראל בעצמם יאמרו כן כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות עכ"ז יהיו חקות הטבע להם בענין נפלא שכל שהוא נוגע ליסרם ולהביאם לתשובה יהיה בענין נפלא עד שיבין כל מבין כי ה' פעל כל אלה ולא יד הטבע עשתה זאת, ולהפך ישמרו חקות הטבע אותם בענין נפלא הרחק מאד מטבע הנהוג מכליון ואבדון, כדי שיבינו בני ישראל שה' שוכן בתוכם רק שהסתיר פנים מהם ועי"ז ישובו בתשובה שלמה ואז יתגדל שמו הגדול:

כי שם ה' אקרא. באותן ד' רוחות אספר שבחו ואותן ד' רוחות שבעולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו כן צריכים אתם ליתן שבח והודאה להקב"ה על אמרת התורה שבה אתם מתקיימין שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וכשם שהם מועילים כך לקחי ואמרתי נותנת מרפא וחיים לעולם ומהאזינו עד שם זה דכי שם ה' אקרא יש כ"א תיבות וא"כ אין לומר נקדש את שמך אלא נקדש שמך בלא את שאם אנו או' את יהיו כ"ב אותיות עד השם נקדישך ולא לו' בו ולא שיח ולא את ולא כן אלא כך אנו אומרים נקדישך ונעריצך בסוד שכל שרפי קדש המקדישין שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק"ק ה' צבאות ואז תמצא כ"א תיבות עד השם לא פחות ולא יותר ואי קשייא מכתר יתנו לך שאנו מזכירין ה' לאחר ל' תיבות נ"ל דכיון דאתייהיב רשות אתייהיב כמו שמתרץ תלמודא דפריך והא איכא ברוך ברוך אופנים הוא דקאמרי ליה ואב"א כיון דאתייהיב רשותא אתייהיב:

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. פירש רבינו מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כ"י שם ה' אקרא שאני מזכיר שם אדני אתם הבו גודל לאלהינו שתאמרו ברוך הוא לשם הויה וברוך שמו לשם אדני עכ"ד:

מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו'. אבל שלא במקדש עונין 'אמן' (תענית טז ע"ב). והטעם, כי מפני שכתב "כי שם ה' אקרא", וזהו שם המפורש, ושם המפורש לא נקרא ככתבו רק במקדש (יומא סט ע"ב), ולכן עונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' במקדש דוקא
:והא דקאמר בספרי 'מנין שעונין 'אמן' אחר המברך, תלמוד לומר "הבו גודל לאלקינו"'. לא דכתיב בקרא שעונין 'אמן', דאדרבה, עיקר קרא איירי שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו', דכן משמע "הבו גודל", שזהו גדולה כאשר אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו'. רק דבא ללמוד שעונין אחר המברך, ומייתי דכתיב "כי שם ה' אקרא", שיש לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחר שם המפורש, כך יש לומר 'אמן' אחר כל ברכה:

פס'. כי שם ה' אקרא. מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו של הקב״ה אלא לאחר כ״א דבר שהם (פ״א) אותיות כנגד פרשת ויהי בנסוע הארון שהיא פ״ה אותיות, אמר משה רבינו מלאכי השרת אין מזכירין שמו של הקב״ה לאחר שלשה (תיבות) שנאמר (ישעיה ו) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. דיי להיות פחות משבעה במלאכי השרת מיכן א״ר שמעון בן יוחאי לא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת אלא קרבן לה', מיכן שלא יהא אדם רשאי להזכיר שמו של הקב״ה על חנם:

כי שם ה׳ אקרא.
ספרי שם: נמצינו למדים שלא הזכיר משה שמו של הקב״ה אלא לאחר כ״א דבר וכו׳ אמר משה די שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת.
עיין תוס׳ סנהדרין דף ל״ז ע״ב דישראל אומרים קדושה פעם אחת בשבוע ע״ש.

כי שם וכו׳ מכאן אמרו וכו׳. היינו משום דכתיב כי שם ה׳ אקרא והוה סגי למימר כי ה׳ אקרא אלא ה״ק כשאקרא שם ה׳ ככתבו ואין זה אלא במקדש ומ״מ גם האמן שאנו עונים בגבולין נפקא לן מהך קרא כדאיתא בספרי להדיא וה״נ אי׳ בש״ס דיומא. ובטעם ההפרש מן המקדש לגבולין נלע״ד משום דעיקר קרא קמ״ל דבעי׳ ליחדא קב״ה ושכינתיה והיינו דכתיב כי שם הוי״ה אקרא הבו גודל לאלהינו. הילכך במקדש שהמברך מזכיר את השם ככתבו והוא בת״ת העונים אומרים בשכמל״ו לייחדא שכינתא עמיה דהיינו כבוד מלכותו כנודע אבל בגבולין שאינו אומר המברך השם בפי׳ אלא בכוונה ה״נ העונים אומרים אמן דהיינו היחוד ברמז דאמ״ן גי׳ צ״א כמנין יאהדונ״הי אבל אין בידינו לייחד יחודא שלים בבירור הואיל ואין אנו במקדש ואין מזכירים השם בפי׳:

כי שם ה' אקרא. ואספר שבחו אתם ד' רוחות העולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו. וצריכים אתם ליתן לו גדולה ושבח על קריאת התורה שבה אתם מתקיימים שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכשם שאתם מועילים לעולם כך לקחי ואמרתי נותנת חיים ומרפא לעולם. הצור תמים פעולו. דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף. ועושה פעולתו בתמימות. ולא מראה כוחו למרגיזיו:

כי שם ה' אקרא. ואספר שבחו. ואתם ארב' רוחות עולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו. שאתם בריותיו ובכם ניכר כחו וגדולתו. וצריכים אתם ליתן לו גודל ושבח על קריאת שמו והתורה שבה אתם מקיימים. וכשם שאתם מועילין לעולם כך ליקוחי ואמרתי נותנת חיים לעולם. וכשם שהמטר צריך לעולם ואין העולם מתקיים בלא מטר כך אין העולם מתקיים בלא תורה. דכתי' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמ'. ושמים וארץ וארבע רוחות ממונים ליפרע מעוברי התורה להעציר ממטר ומפירות ולהמטיר עליהם אש וגופרית ולהביא ברכה ועושר למקיימיה. וזהו גידול שאתם נותנים לו. שאתם פורעים ממכעיסיו ונתנין שכר לעובדיו. ורבותינו דרשו מכאן בששומע הזכרת הש' צריך שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו:

כי שם ה׳‎ אקרא לעיל קאי אתם שמים וארץ וד׳‎ רוחות העולם וכל אשר בכם צריכין אתם לידע ליתן גודל ושבח להקב״‎ה כשאזכיר שמו בקריאת התורה וכן הוא אומר הללוהו שמים וארץ, ואומר השמים מספרים כבוד אל וגו', שהרי בה אתם מתקיימים כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובשם זה שאני קורא נבראתם כי יש בו ד׳‎ אותיות יו״‎ד ה״‎א וא״‎ו ה״‎א, והם עושים שש תיבות כנגד ד׳‎ רוחות והשמים וארץ שנבראו בו.

כי שם ה' וגו'. יתבאר על דרך מה שכתבו תלמידי רבינו יונה והרא"ש (ברכות פ"ג.) בפירוש נוסח מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות. שהוא על מה שאתה זכיתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות. שאנו מברכין אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול והקדוש על החן והחסד והטובה הגדולה שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין אותך. ולזה יאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. פירוש שעל זה גופא צריכין אנו לתת גדולה וכבוד ושבח ליוצר בראשית ברוך הוא על אשר זיכה אותנו לקרוא בשמו. כי אם עיני שכל היה לך היית מוסר נפשך ורוחך ונשמתך לאל הכבוד באהבה עצומה בשמחת הזכרת שם ה' יתברך ויתעלה שהוא תענוג שאין כמוהו ושמחה שאין כיוצא בה, והכל במורא ובושה והכנעה כמאמר הכתוב (מלאכי ב', ה') ומפני שמי נחת הוא. ועל כן למדו חז"ל (ברכות כ"א.) מפסוק הזה (כוונתו לפסוקנו) שצריך לברך ברכה על התורה קודם קריאתה ולימודה, כי הן כל התורה שמותיו של הקב"ה הוא כנודע (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.). ואיזה תענוג וחיבה וחמדה ושעשוע עריבה ונעימה וחביבה וחשוקה כהתקרבות והתדבקות בשמו הגדול והקדוש שכל מלאכי מעלה אראלים אישים תרשישים שרפים ואופנים וחיות הקודש נרתתין ומזדעזעין בשמעם הזכרת שמו הנכבד והנורא. ובודאי מהראוי לברך קודם, בקדושה ובטהרה בשירה וזמרה על אשר זיכנו בחיבת תורתו הקדושה הדביקה בשמותיו יתברך.

כי שם ה׳ אקרא. אפשר לרמוז כי שם ה׳ מלכות אקרא אזווג כמ״ש הרמ״ע ז״ל ע״פ ויקרא ה׳ אלהים. הבו גימטריא אחד יחיד עליון גודל לאלהינו בסוד גדלות. א״נ כמ״ש בזהר הקדוש ע״פ גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו אימתי אקרי גדול כשהוא בעיר אלהינו. וז״ש כי שם ה׳ אקרא אזווג הבו גודל לאלהינו דאז אקרי גדול ואקרי מהולל כמ״ש בזהר הקדוש:

כי שם ה' אקרא כששם ה' אקרא וכו' מכאן שעונין בשכמל"ו אחר ברכה שבמקדש קשה מנא לו מכאן דבר זה ושבמקדש הכתוב מדבר. וי"ל משום דכתיב שם ה' ולא כתיב כי לה' אקרא אלא שם ה' דמשמע שמו המיוחד והיינו שם בן ארבע אותיות שאינו נקרא ככתבו אלא במקדש בלבד וממה שאמ' גודל אנו למדין שעונין בשכמל"ו דהיינו גדולה ומעלה יותר מן הברכה שאמר המברך דאילו אמן לאו גודל הוא ולא מעלה מוספת על דברי הברכה אלא קיום ואיסור כד"א יאמן נא דבריך אבל בשכמל"ו גודל הוא שאו' שם כבוד מלכותו לעולם ועד דלא הוזכר כן בנוסח הברכה:

כי שם ה' אקרא וגו' דרשו רז״ל מכאן שעונים ב' ש' כ' מ' ל' ו' ומכאן שעונין אמן. ומכאן שמזמנים בשלשה. כי שם ה' אקרא. בתורה שכולה שמותיו של הקב״ה. הבו גדל לאלהינו. בתפלה שמספרים גדולתו. ובתי מדרשות ובתי כנסיות כל אחד כלול משנים (בבהמ״ד עוסקין בתורה שבכתב ושבע״פ ובבהכ״נ קורין ק״ש ותפלה) וזהו כי שם ה' אקרא תורה שבכתב. הבו גדל לאלהינו. תורה שבע״פ שמגדלין שמו יתברך שדורשין על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. כי שם ה' אקרא. ק״ש שקורין שמע ישראל. הבו גדל לאלהינו. זה תפלה כדלעיל:

רש"י ד"ה כי שם ה' אקרא, ...מכאן אמרו שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחר ברכה שבמקדש. ע"כ. יש מציינים כאן לתענית (טז ע"ב), אלא ששם אמנם ישנה ההלכה, שעל כל ברכה שאומרים במקדש צריכים השומעים ליתן להקב"ה ברכה ותהלה, אך לא דרשה מפסוקנו. והאמור במסכת יומא (לז ע"א): "תניא רבי אומר: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו', אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה - אתם הבו גודל", אף הוא רק דומה לדברי רש"י. ובספרי על אתר דורש רבי יוסי הלכות רבות מפסוקנו, אך לא דבר הקשור לבית המקדש. (פ' האזינו תשמ"ט)

הבו גודל לאלהינו. המשגיח בפרטות עלינו ישראל כמש״כ בביאור פסוק שמע ישראל ה׳ אלהינו. דמשמעו דה׳ שהוא המהוה הכל הוא משגיח עלינו בהנהגת הליכות עולם הטבע שלנו. ע״כ אמר דעליכם השמים והארץ להיות נחתים מפני כבודו ית׳ לבטל רצונם ותשוקתם להשפיע כפי טבע היצירה אשר יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. וכן כל המשפיעים יש להם תשוקה להשפיע. אבל הבו גודל לאלהינו מבלי להשפיע כי אם עפ״י השגחתו ית׳ לפי מעשי בני אדם עפ״י התורה זהו פשוטו של מקרא של שמים וארץ. אבל בגמ׳ תענית ד״ז פירש יערוף כמטר לקחי לענין למוד התורה וע״ש. ובברכות דכ״ב וכן בירו׳ שם פ׳ ז׳ למדו מדכתיב כי שם ה׳ אקרא שחייבין לברך ברה״ת לפניה. וא״כ אינו מתפרש כ״ז הדבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע אלא הבינו עוד משמעות בשמים וארץ. והיינו ת״ח וזקני הדור מכונים בשם שמים המשפיעים כח רוחני בישראל וההמון המקבלים מכונים בשם ארץ. וכבר הראנו לדעת בס׳ ויקרא כ״ו י״ז עה״פ ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳ שגם שם הבינו חז״ל משמעות שמים וארץ ת״ח והמון. וא״כ יהיה ביאור הענין שהזהיר את השמים והמה ת״ח שישמעו. וכמו שביארנו בפ׳ וילך שצוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ות״ח שבדור:

שם ה': הכוונה תאריו, כמו אשגבהו כי ידע שמי, שענינו כענין השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד וגו', אף כאן מה הוא שם ה'? הצור תמים פעלו וגו'. דוד חזק מפרש הבו גודל לאלהינו, שהוא הצור אשר תמים פעלו. הבו גודל חוזר לשמים וארץ (ראב"ע) אחר שאמר להם האזינו ותשמע אמר לא שאני ראוי שתאזינו לי אבל עשו בשביל כבוד האל שאני בא להכריז תאריו.

כי שם ה' אקרא. מניין לברכת התורה לאחריה מן התורה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אתיא שם שם מברכת המזון, כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם (פ' עקב) וברכת את ה', מה להלן ברכה לאחריו אף כאן ברכה לאחריו ^לבברכת המזון כתיב מפורש ברכה לאחריה, ואכלת ושבעת וברכת. והנה הלשון שם שם לא נתבאר יפה, דהא בברכת המזון לא כתיב כלל שם, ואולי הכונה אתיא ה' ה' [השם השם], אך אמנם לא מצינו דוגמת גז"ש כזו, וצ"ע. .
(ירושלמי ברכות פ"ז ה"א)

שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו'. וא"ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי"ל הואיל דכתיב הבו גודל, ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך, וכתיב נמי כי שם ה' אקרא, משמע שם של ד' באותיותיו, ואסור להזכיר השם של ד' בגבולין, כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו:

עוד רמז שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר לא תהיה הכוונה בלימוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה', והוא אומרו כי פירוש יהיה טעם שם ה' אקרא פירוש לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו, ואומרו אקרא הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אומרם ז''ל (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן:

פס'. כי שם ה' אקרא. אמר להן משה לישראל אני אספר תהלות ה' ואגיד בשבחו ואתם הבו גודל לאלהינו על גדולותיו ונוראותיו שלא ירדו אבותינו למצרים אלא בשביל שיעשה להם הקב״ה נסים כדי שיתגדל שמו בעולם. וכן הוא אומר (שמות ט׳:ט״ז) ואולם בעבור זאת העמדתיך. ואומר (יהושע כ) כי שמענו את אשר הוביש ה', ונשמע וימס לבבנו לכך נאמר הבו גודל לאלהינו ואומר (נחמיה ט׳:ה׳) ויברכו שם כבודך:

ספרי שם.
בגדר דברי התוס׳ סנהדרין דף ל״ז ע״ב ד״ה מכנף הארץ, ר״ל דהנה זה מחלוקת התנאים בתוספתא ברכות פ״א הי״א ר״י ורבנן אם קדוש וברוך זה רק סיפור שהמלאכים אומרים, עיין חולין צ״א ע״ב, ואנו אומרים רק ימלוך, או אנו אומרים ג״כ מקדישים כן, ויש בזה אריכות גדול ומחלוקת בדבר שאנו אומרים מה שאמר זה, דהנה גבי מגדף עיין סנהדרין נ״ו ודף ס׳, דירושלמי ס״ל דהעדים אין אומרים לשון של המגדף דא״כ הם מגדפים רק אומרים שזה השם וכו׳, אך הרמב״ם ז״ל בהל׳ ע״ז לא כתב כן וס״ל דאומרים הלשון, דאל״כ לא היו צריכים לקרוע הדיינים, ומאוד יש להאריך בזה, עיין ירושלמי נזיר פ״ב על משנה דאמרה פרה זה אם אחד אומר שזה אמר הריני נזיר אם אמר הראשון אין השני נזיר ואם לא אמר השני נזיר, וטעות סופר שם, חזינן דהוי רק כמספר מה שזה אמר, ועיין במה דפליגי גמרא שלנו קידושין ל״א ע״ב גבי חכם ומתורגמן אם מזכיר אביו, דגמ׳ שלנו ס״ל דזה אומר השם וזה אומר אבא, אך בירושלמי מגילה פ״ד מבואר להיפוך מחמת דכל לשון בלשון כמו שאמר החכם וכו׳, עכ״פ פליגי בזה תנאי בתוספ׳ הנ״ל, ובאמת זהו שינוי הנוסח של אשכנזים והספרדים אם נקדישך או נקדש, ועיין בספרי פ׳ האזינו על פסוק כי שם ה׳ וכו׳ דמשה רבינו דהוא כמו אחד משבעה מן מלאכי השרת ע״ש, וזה ר״ל דישראל רק בשבת כנוסח האשכנזים, דר״ל בכל ימות החול רק מספרים מה שהמלאכים אומרים.

וישר. הוא לעושי רצונו שאינו מקפח שכרם ולפי שרצה לספר איך עשה נקמה מישראל ואח"ך מן האומות ששעבדו בהם תחילה. הצדיק תחילה את הדין שהכל במשפט ובצדק:

הבו גודל לאלהינו. אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא

כי שם ה׳‎ אקרא מתורגם בתרגום ירושלמי אמר משה נביאה וי לכון רשיעיא דמדכרין שמיה דקודשא ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא למדכר שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין, קק״‎ק תלת זימני ומנהון יליף משה דלא הוה מדכר שמא מפרשא עד זמן דהוה מחנך פומיה בעשרים וחד מלין דאינון תמנין וחמש אתין, פי׳‎ מן האזינו עד הזכרת ה׳‎ יש כ״‎א תיבות מן פ״‎ה אותיות והכי איתא בספרי: אמר משה די לי שאהיה אחר שבעה מלאכים פי׳‎ הם מזכירין את השם אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש ודי לי אחר ז׳‎ מהם כלומר להזכיר השם אחר ז׳‎ פעמים שלש תיבות שהם כ״‎א תיבות והם התיבות שמן האזינו עד הזכרת השם. לפיכך תקנו חכמים עשרים ואחת תיבות בקדושה שבכל יום קודם הזכרת השם וזהו סדרן: נקדש שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳‎ וכו'. ובקדושת יוצר שבת שמונים וחמש אותיות וזהו פרטן נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קדש המקדישים שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״‎ק, וכן במוסף אין לנו להזכיר את השם קודם פ״‎ה אותיות וזהו סדר הקריאה ופרט הכתיבה: כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך קבוצי מטה יחד קדושה לך ישלשו ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״‎ק.

או יאמר על דרך אומרם ז"ל (יומא ס"ו.) כשהיו שומעין את השם הנכבד והנורא מפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול וכו', ופירשו המפרשים שם שהיה יוצא מעצמו מפי כהן גדול ועל כן אמר שהוא יוצא מפי כהן וכו' על זה אמר הכתוב (שמות כ', כ"ד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' כלומר שאני בעצמי אזכיר שמי ואז אבוא אליך וברכתיך כי אז היו נפתחין כל מקורי הברכות לברך את ישראל. וזה אמרו כאן כי שם ה' אקרא פירוש בעת שאני בעצמי אקרא שם ה' בפה כהן גדול אז הבו גודל לאלהינו כמאמרם שם היו כורעים ומשתחוים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך וכו'.

ע"ד הרמז
כי שם ה' אקרא וגו' הוא השמש והירח וכוכבים:

וקצת תמוה: מדוע אין רש"י מביא כאן את דברי רב יהודה (ברכות כא ע"א) הלומד מכאן שמברכין על דברי תורה, והרי הלכה זו קרובה הרבה יותר למציאותו של רש"י, או מן ההלכות שרבי יוסי לומד מכאן, שאף בהן יש אקטואליות לימיו ולימינו, ומביא הלכה שתהיה אקטואלית רק כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן. (פ' האזינו תשמ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': יעויין ב"גור אריה". לדבריו, רש"י סובר ש"כי שם ה' אקרא" הוא דווקא שם המפורש, ועל כן הביא דווקא דרשה זו, המתייחסת לשם המפורש הנאמר בבית המקדש.

ואדברה. המה הלכות קבועות:

הבו גדל. שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, מנא הני מילי ^לאדשלשה ראוים לברכה בצירוף. , א"ר אבהו, דאמר קרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ^לבהבו – לשון רבים, ואין רבים פחות משנים, והאחד הקורא הרי שלשה. ועיין בסוגיא כאן [ע"ב] יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרכי ריפתא בהדו הדדי, לא הוי בהו חד דהוי מופלג מחברי' לברוכי להו, אמרי, הא דתנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן הני מילי היכי דאיכא אדם גדול אבל היכי דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף, ולא נתבאר מנא להו בכלל חילוק זה. וצ"ל דכיון דעיקר צירוף ברכות בשלשה ילפינן ממשה והוא הלא היה גדול על כולם לכן דנינן מיניה כותיה. .
(ברכות מ"ה א')

עוד ירצה אומרו כי שם ה' וגו' נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא הבו גודל לאלהינו, והוא על דרך מה שאמרו ז''ל (שוח''ט כט יב) בפסוק (תהלים כב ד) יושב תהלות ישראל שלא ישב ה' על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה' אלהי ישראל ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים, ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גודל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלהינו, והוא אומרו לאלהינו כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה', והוא אומרו כי שם ה' אקרא בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה יש בו גדולה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו, ורבותינו ז''ל דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו':

ספרי שם: ר׳ יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה׳ המבורך שעונים אחריהם ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, ת״ל כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו.
ברכות דף מ״ט ע״ב ע״ש בזה.

כי שם. פני של שם ס״ג. הבו. סוד י״ג תקונים. הבו גדל. סוד נ' שערי בינה שהוא סוד הרצון היינו י״ג ול״ז:

ובלי כל קשר לנ"ל אמרתי שהנה הגמרא (ברכות כא ע"א) לומדת מפסוקנו "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר 'כי שם ה' אקרא' וגו'" ואילו הברכה האחרת מדאורייתא, ברכת המזון, היא דווקא אחרי צריכת המזון. ואכן דומה שאין "אחרי" לימוד תורה, שהרי אין לו סוף, ואילו לצריכת המזון מן הדין שיהא לה סוף. (פ' האזינו תשמ"ט)

ותשמע הארץ אמרי פי. כאשר ישמעו ת״ח עומק הלכות ויהיו יגעים להאזין ולהקשיב אזי ימצאו המה דברים להשמיע להמון העם אמרי פי היינו דברים כבושים ונוחים אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים:

הבו גדל. תניא, רבי אומר, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלהינו ^לגכנראה מפרש פי שם ה' אקרא כמו כאשר, כלומר, אז כאשר אקרא בשם ה' אתם הבו גודל, ומבואר בגמרא שעל יסוד זה נהגו הקהל לענות ברוך שם כבוד מלכותו אחר הכה"ג כשהיה קורא את השם בביהמ"ק. ועיין בפסחים נ"ו א' חקרו בגמרא טעם למנהגנו שאנו אומרים אחר שמע ישראל ברוך שם כבוד מלכותו ולכאורה צ"ע בכלל חקירה זו, והלא מבואר שמדינא צריך להיות כן אחר הזכרת השם כמו בכה"ג ביוהכ"פ. ונראה דענין החקירה הוא משום דהחיוב לומר זה הוא כשאחד מזכיר השם והצבור עונים, אבל אנו שאומרים הא והא, הזכרת השם וגם ברוך שם כבוד מלכותו צריך טעם לדבר וזו היא חקירת הגמרא. –
ודע דמאוד הדבר תמוה בעיני מה שנהגו אצלנו שהמברך אומר גם הוא קריאת הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, בין בתורה בין בתפלה, והלא לפי מקור דין זה מבואר שא"צ כלל לחזרת המברך והמתפלל, וכמו שאמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומזה יסוד לכל העניות אחר המברך והמתפלל כמבואר בדרשות הסמוכות, וא"כ מכיון דהתם סידר משה שהוא יקרא והקהל יענו כך צריכים לנהוג אחריו, ואם תאמר שגם התם היה משה חוזר אחר הקהל, זה אינו, חדא דהלשון לא משמע כן, כמבואר שאמר אני מזכיר ואתם הבו גודל, ותו דמצינו בענין כזה מפורש סדר הקריאה והעניה כמו בסוטה ל' ב' משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה', ולא היה משה חוזר דבריהם, יעו"ש. וא"כ גם כאן לא יתכן כן, ובפרט כי אין ענין הקריאה מורה כן.
ומה שהביאו הפוסקים ראי' מברהמ"ז שאומר המברך נברך שאכלנו משלו ואח"כ חוזר ואומר עם המברכים ברוך שאכלנו משלו [עיין בב"י לטור או"ח סי' נ"ז] לדעתי אין כל ראיה לכאן, דכיון דאינו אומר הלשון ברכו אלא נברך הכונה היא שמזמין את המברכים וגם אותו בעצמו לברך על המזון, ולכן מברכים הם וגם הוא, משא"כ בקריאת התורה שכל הצבור מזומנים לקרוא והוא בברכתו מזכיר שמו של הקב"ה לתכלית שיתנו הם גודל להקב"ה כמו שעשה משה וישראל, א"כ צריך לנהוג כמו שנהג משה וישראל כמבואר שהוא הזכיר את השם והם נתנו גודל.
לכן לדעתי טוב ויפה דעת מהר"ם מרוטנבורג שא"צ המברך והחזן לחזור דברי הצבור ברוך ה' המבורך, והובאו דבריו בב"י שם, ואף כי בשו"ע לא פסקו כמותו ואף לא הביאו דעתו כלל, בכ"ז נראה לי שאין לדחותה כלל, ואדרבה סוגיא דשמעתתא מורה ברווחה כותיה, כמבואר, וכ"כ בפשיטות הרמב"ם בפי"ב ה"ה מתפלה. ומה שהביא בב"י שם מירושלמי ברכות אינו שייך לעניננו, ועיין בזה. .
(יומא ל"ז א')

ספרי שם: ומנין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונים אחריו לעולמי ולעולמי עולמים, ת״ל הבו גודל לאלקינו.
עיין סוכה דף ל״ט.

כל השירה הוא בכל א' סתומה באמצע וב' שיטות חלוקים לפניה ולאחריה והם המשלימים לע״ב וכן בכל ע״ב השני שערים משלימים אותה ויש בהן כ״ו פסוקים גדולים נחלקים לד' חלקים ולב' שיטות. וי״ז פסוקים קטנים הנחלקים רק לב'. והגדולים בכל חלק. באמצען זקף ובסופן אתנחתא וס״פ. והקטנים אתנחתא וס״פ. ויש פסוקים גדולים שבכל אחד חצי פסוק יתר על ד' חלקי' והכל ע' שיטין והגדולים הם א' חמאת בקר. וב' ראו עתה כי אני אני וגו' והם מהפכים הסדר דהיינו עד פסוק חמאת בקר הזקף והאתנחתא כדלעיל ומפסוק חמאת בקר ואילך נתהפך הסדר באמצען אתנחתא. ושני פעמים בסופן זקף. וכן בפסוקים קטנים באמצען אתנחתא והוא בסוף השיטה. ובאמצע השיטה ס״פ. והוא עד ראו עתה וגו' ואז נתהפך כבראשונה וד' יוצאים מן הכלל ב' בפסוק חמאת. תיבת צאן ותיבת כרים. וא' בפסוק ראו תיבת ואחיה וא' בפסוק מזי רעב תיבת רשף וטעם ההפכה אשר הפך ה' על שנתהפכו מעשיהם מן וישמן ישרון. וכשאמר ראו עתה כי אני וגו' שהוא על לעתיד אז יתהפך ויחזור כבראשונה (ועיין במ״ש קצת הטעם) ובשירת הים הוא ל' שיטין ושיטה חלק לפניה ולאחרי' הרי ל״ב וסדרן שיטה אחת נחלק לג' חלקים לב' סתומות ושיטה אחת נחלק לב' חלקים וסתומה אחת וכך סדרן שיטה ראשונה אז ישיר נכתבת ככל שיטות שבתורה בלא סתומה והשני נחלק לג' והג' לשנים והד' לג' וכן חוזר חלילה עד שנמצא שיטה אחרונה בשלשה וכל התיבות שלפני הסתומות ס״פ אתנחתא וזקף חוץ מב' שיוצאין מן הכלל תיבת אשיג ותיבת בתוך וכל שיטה החלוק לשני' נתחלק באמצ' ושיטה החלוק בשלשה תיבה א' בתחילת השיטה ותיבה א' בסופה והשאר באמצע וזה היפוך משירת האזינו שבשירת הים א״א לסיים השיטו' במפסיקין רק קודם ריוח הסתומות וחוץ משיטה אחרונה ויש בה מ״ד סתומו' נגד מ״ג פסוקי' שבהאזינו ועם פסוק ויבא משה שהוא כלל השיר'. לבד ב' חלק שלפניה ולאחרי' שהן פתוחות וכל הפסוקים נחלקים א' לשנים וא' לשלשה לבד ב' פסוקים נחלקי' לד' תפול. וכי בא. וד' פסוקים שאין נחלקים כלל ה' איש מלחמה. תהומות. נטית. ה' ימלך:

הוורט נחמד, אך עתה ראיתי את הירושלמי שבעל "תורה תמימה" מביא: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין לברכת התורה לאחריה מן התורה וכו', וזה מקלקל אותו, אבל לא לגמרי, כי שם (באות כט) כתב בעל "תורה תמימה": והנה בבבלי (ברכות יא ע"ב) מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה, אבל בברכה לאחריה, הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה. וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו. ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בספר תורה יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בוודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים גם כן מסודר לקרות פרשה מענין החג, ואם כן לכל אלו הקריאות יש שעה קבועה ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, מה שאין כן במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה", ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלימוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ. ודו"ק. ע"כ. (פ' האזינו תשס"ב, מתוך דברים שאמרתי בבר־המצוה של דניאל יוסף שי')

יערוף כמטר לקחי. למוד הלכות המכונה בשם לקחי. יערוף כמטר. כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף הרי כופף ראשו כדי שיהי׳ המטר טורד על העורף ולא על הפנים. כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא. ואח״כ תזל כטל אמרתי יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל:

הבו גדל. תניא, מניין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחריהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ^לדועיין מש"כ לעיל באות הקודם וצרף לכאן. [ספרי].

ספרי שם.
(וכבר תיקנו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם) זה אמן יהא שמיה רבא דברכות דף ג׳ ודף כ״א ודף נ״ו ושבת דף קי״ט וסוכה דף ל״ח ע״ב ובספרי פ׳ האזינו וכ״מ.

כי שם והצור הם שלימא דמהימנותא. הצור הוא השם השולט אחר חצות לילה כי שמאל נכלל בימין ולכך נאמר שם אל כי היא כלת משה. הצור הוא חוזר שהוא דבוק עם תמים ואמ' כאן ג' דברים ותמורתן שהם ששה ששואלין טפה זו מה תהא עליה שהן כלל העולם:

כשעירים עלי דשא. חוזר ללימוד לקחי שיהא כמטר היורד בחזקה על דשא הגדולים ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים ומ״מ היא עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם אבל זהו עיקר גידולו ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומש״ה נקראת מלחמתה של תורה דכהולכי מלחמה. ע״מ כן נכנסים שיהיה כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה כך הוגי תורה כמה מהם נחלים ונתשים אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם:

הבו גדל. תניא, מניין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונים אחריו לעלם ולעלמי עלמיא ת"ל הבו גודל לאלהינו ^להעיין מש"כ לעיל אות ל"ג וצרף לכאן. ולכאורה צ"ע במנהגנו שהקהל מתחיל מן יהא שמיה רבא מברך, וכ"מ בברכות ג' א' בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך וכו', והרי כפי המבואר כאן נוסח זה קבוע לש"ץ, ואף גם זאת קשה, כי לפי המבואר כאן הוי מקור אמירה ועניה זו מן הדרשה כי שם ה' אקרא וכו', וכמבואר בסוגיא דיומא שהבאנו בדרשה שלמעלה, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומבואר בדרשה דלעיל לענין זימון דאחד קורא ושנים עונים דים לצירוף קריאה ועניה זו דכי שם ה' אקרא, וא"כ מבואר דרשאי לומר קדיש גם לפני שנים, וזה בודאי אינו, שהרי קיי"ל מפורש במשנה מגילה כ"ג ב' דקדיש הוא מהדברים שבקדושה שאין נאמרים בפחות מעשרה, ועיין לפנינו בפ' אמור בפ' ונקדשתי בתוך בני ישראל.
ולכן נראה דצריך בהכרח לפרש דברי הספרי דאין הכונה על אמירת הש"ץ וענית הקהל, אלא רק על אנשים הנכנסים לביהכנ"ס ושומעים את הצבור אומרים יהא שמיה רבא מברך צריכים הם לענות לעלם ולעלמי עלמיא, אבל בצבור וש"ץ צריכים לענות כל הנוסח יהא שמיה רבא וכו' כנהוג אצלנו ורק בעשרה, ודו"ק בזה, כי הוא דבר מחודש וצריך תלמוד שלא נתעוררו בו הפוסקים. .
(שם)

וכרביבים עלי עשב. הטל מלחלח בנחת את עשב הדק ומרבהו. כך אמרי פי היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון מתקבלים בנחת ומרכך לבבם. והקדים למוד הלכות ללמוד הנוח כטל דכ״ז שלא השתקע האדם בעמל תורה המכונה לקחי אין לו להזיל עניני דרוש הנאמרים כטל באשר שנוח לטעות ולהטעות בהם :

הבו גדל. מכאן שעל כל ברכה ששומעים צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ^לוגם יסוד דרשה זו בנוי על הדרשה דלעיל מיומא ל"ז א' כי שם ה' אקרא וגו', אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומסיים שם, חנניא אומר זכר צדיק לברכה, אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה, עיי"ש, ודין זה הובא באו"ח סי' קכ"ד ס"ה. ובס' חרדים הובא מדרש שצריך לענות על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו, ולא ידעתי על מה סמכו רבים ושלמים למנוע מעניה זו, ואף כי שמעתי טעמים על זה אבל אינם מתקבלים לי. ועיין בס' מעשה רב להגר"א סי' מ"ג. [תשובת הרא"ש כלל ד'].

כי שם ה׳ אקרא. שהרי דברי נאמרים בברכה בשם ה׳ לפניה ע״כ יש בה כח להתברך בפיכם דהברכה היא תועלת להצלחת הלימוד:

הבו גודל לאלהינו. ואתם ענו אמן כפרש״י ברכות דכ״ב. ובזה מתגדל כח הברכה ומוספת בה תועלת שהרי עניית אמן מגוף הברכה היא כפרש״י שם דמ״ז א׳ והכי אי׳ בירו׳:

כי שם ה' אקרא. אמר מרע"ה מפני מה אני משתיק כל הכחות בעולמות העליונים הנקראים שמים וכל הכחות שנמצאו בארץ, היינו מפני שאני קורא וצועק שיכנסו ד"ת בלב כל איש ישראל הנקראים שם ה', הבו גודל לאלקינו, היינו מקום ריוח והתפשטות ותהיו כלם מסיעים לזאת ולא תהיו מונעים, ואפילו כל החיצונים כגון נבוכדנצר וחביריו וכל כחות הארץ הנמצאים בעוה"ז הנקראים חורגי דיומא מפני שהומים מאד בלב האדם, כולם יתבטלו כדי שיוכל לכנוס ד"ת בלב ישראל, ועכשיו התחיל דבר הד"ת לישראל מכיון שהשתיק כולם.

כי שם ה' אקרא הבו וגו' פי' כשאספר שבחו והנהגתו מה שעתיד לנהוג בעולמו בין לטובה בין לרעה תמיד הבו גודל לאלהינו ואל תהרהרו אחריו:

כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו נ"ל בס"ד דידוע בגמר תיקון שם הוי"ה אז יהיה השם נקרא ככתבו וידוע דגמר התיקון יהיה ע"י הצדקה לש"ש שעל ידה יהיה מחיית עמלק ואז יהיה השם שלם וידוע כי הצדקה נרמזה באותיות גימל דלת דאלפא ביתא כמ"ש רז"ל בגמרא גימ"ל דל"ת גמול דלים ואז בזה ישתלם השם באותיות ה"ו וז"ש כי שם ה' אקרא ככתבו צריך שאתם הבו גד"ל גימ"ל ד"ל לאלהינו לש"ש שבזה יהיה השם שלם בו"ה הבאים אחר גימ"ל דל"ת וכיון שנשלם השם אז נקרא ככתבו:

*כי שם ה' אקרא מכאן למדו חז"ל ברכת התורה שברכו כל מ' שנה אך רמזו פה לתוכחה למשאחז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה:

*כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו מכאן למדו חז"ל ברכות התורה וגם למדו מכאן שעונין בשכ"מ אחר ברכה במקדש וכבר הקשתי במקום אחר וכי כל מ' שנה במדבר לא ברכו ברכות התורה עד היום ומה יום מיומים גם להבין מ"ש מג"א בהל' יה"כ דבשכ"מ מרע"ה גנבו ממלאכים משו"ה אומרים אותו בחשאי מה לשון גניבה וחשאי שייך בענין זה אקדים מדרש פ' זו משל לסוחר א' הלך במדבר ופגע לסטים ואמר להם מפני ב' זוזים אתם רוצים להרגיני שבקוהו ונסעו עמו בבואם העירה הוציא אבנים טובות וסחרוהו לבני העיר וקנו ממנו א"ל לסטים הלא אמרת שאין לך אלא ב' זוזים וכו' וה"נ כשעלה מרע"ה למרום רצו מלאכי השרת לדחותו א"ל מפני שני דברים שאני למד פה אתם רוצים לדחות אותי הניחוהו ולמד כל התורה ע"ש ולא אאריך בדקדוקים אבל נ"ל משאחז"ל במס' שבת פר"ע שאמר להם כלום למצרים ירדתם וכו' וצריך להבין הלא גם מעיקרא ידעו מלאכי השרת מה כתיב בתורה א"כ מעיקרא מאי קסברו לדחותו אבל הענין התורה כולה שמותיו של הקב"ה ואעפ"י שהיא כתובה לפניו כמעשה מצרים ומרגלים ודינים ומשפטים גשמיים מ"מ טמון בתוכה מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור מעשה מרכבה ומעשה בראשית וע"ז נתקנאו מלאכי השרת ורצו לדחותו אמנם מרע"ה בתחבולה עשה מלחמה ועשה עצמו כלא יודע ומבין תוכיות התורה אלא חצוניות ואמר להם כלום למצרים ירדתם וכיון שראו מה"ש שלא נמסרו לו אלא החיצוניות שאין להם בו שום תועלת הניחוהו והיינו מש"כ במשל שבמדרש שאמר הסוחר בשביל שני זוזים וכו' היינו דבר מועט שאינו שוה לכם ושוב כשבא לעיר היינו למחנה ישראל פתח אוצרותיו אבנים טובות ומרגליות היינו סתרי תורה ולבוא אל המכוון בעה"י אומר כי אנחנו מברכים ברכות התורה על הפשטיות נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו כי הלביש התורה גשמיות חיי עולם אבל מי שזוכה להפשיט הגשמיות וללמוד צרופי השמות ורגילים העוסקים בסתרי תורה לומר על כל ענין ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכן הוא בזוהר כמה פעמים ולפענ"ד נראה דמברכתן של מה"ש על עסק השמות נזכר ברוך שם כמל"ו שזה יוצדק על גילוי שמות הקדושים ע"כ נ"ל אעפ"י שישראל היו מברכים ברכת התורה כשעסקו בכל יום בהלכות התורה מ"מ היום אחר שאמר להם שירת האזינו בפשטות שעל זה אמר יערוף כמטר לקחי ועל זה כבר ברכו בשחרית ברכות התורה חזר ופירש להם סודות השירה וכל הטמון בתוכה וכ"כ הפלאה ז"ל לקמן סוף הסדרה ע"כ אמר מרע"ה כי שם ה' אקרא פי' כשאגלה לכם שמות הקדושים הנסתר בשירה זו אזי הבו גודל לאלקינו לומר בשכמל"ו וכנ"ל והיינו דגנבו מרע"ה ממה"ש ע"י תחבולה הנ"ל הקצרתי: