Kommentar zu Dewarim 7:17

כי תאמר בלבבך רבים הגוים וכו' לא תירא מהם וכו'. והנה איך יתכן להזהיר על דבר הנעשה מעצמו בלי רצון האדם לצוות על זה לא תירא והלא הלב מתירא, אך כי מפעולות האדם יוכר את תוך לבו וע"י המצות יתברר עומק לב האדם, כגון אדם שלא ימשול על חברו אף שיכול למשול עליו, מזה ראיה שהוא ירא ה', ובאם יהדר במצות עד שליש כמאמר חז"ל (בבא קמא ט':) אז ראיה שהוא אוהב ה' והוא מעומק לבו ולא על הגוון, וגם כאן הזהיר הש"י להסיר דמיון מלב ישראל, כי באמת נמצא בלב ישראל תקופות, אך צריכים להסיר הדמיון מלבם, כי באמת הש"י לא יחפוץ ביראת הדמיון כמ"ש (ישעיה מ"ה,י"ט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, תוהו היינו יראה של דמיון, וצריך האדם לדעת כי יש מנהיג בעולם, ורוצה שבריותיו יהיו בישוב הדעת ומה שהזהיר כאן לא תירא היינו שלא יראו מגוון, כמו שיתבאר בפסוק וראית סוס ורכב עם רב וכו' [פרשת שופטים].

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור וכו' נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בספר לקוטי תורה בשם אמת ליעקב הטעם שדן הקב"ה את המצרים על הים במכות כפולות חמש ידות על מה שלקו במצרים דממ"נ אם הם חייבים זאת מעיקרא היה לו לעשות להם מכות אלו בארץ מצרים קודם שיצאו ישראל משם ואם הוא על אשר רדפו פרעה ועמו אחריהם לא יתחייבו כ"כ מכות חמש ידות על מה שלקו במצרים ודי במכה אחת ופירש הרב ז"ל דעשר מכות שלקו בארץ מצרים היו על אשר סירב פרעה ומיאן בדבר ה' ולכן בכל סירוב שלח לו מכה אחת אבל מכות שלקו על הים היו דין ומשפט בעבור שזלזלו בישראל בשעבודם דעל עיקר השעבוד לא יתחייבו כי כך היתה הגזרה ועבדום וענו אותם אך נתחייבו על אשר נהגו בהם מנהג בזיון ביותר בזה השעבוד ואם היה עושה להם זה הדין קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היו נידונים במכות קשות ורבות כאלה עד היות להם כליה מן העולם לגמרי יען כי אדם גדול הרבה שזלזל בקטן ופחות ממנו אין זה נחשב לבזיון ולכן אינו נחשב לו לעון כ"כ אבל אם קטן ופחות יבזה לאדם נכבד וגדול נחשב לו לעון גדול משל לאדם הדיוט שהכהו הפרנס על הלחי וזה שתק כי מה יוכל לדבר הדיוט זה כנגד הפרנס לימים העני הפרנס ונעשה מדלת העם ואותו ההדיוט נתגדל ונתעשר ונעשה פרנס מה עשה המוכה אשר הוכה מקדמת דנא מאותו האיש שהיה פרנס באותו זמן ועתה הנה היא הדיוט הביא את זה לדין לפני ז' טובי העיר לדון אותו איך הרים ידו על הפרנס והכהו לחייבו בזה כדין הדיוט שהכה את הפרנס וחייבוהו הזט"ה על זאת והאיש טען אני לא הכיתי פרנס אלא אני הייתי הפרנס וזה היה הדיוט ואם הפרנס יכה הדיוט אין בזיון למוכה כ"כ לחייב הפרנס ויאמרו הזט"ה אנחנו דנים באשר הוא עתה שזה המוכה שקיבל עליך הוא פרנס ואתה הדיוט ופחות והשומע שומע עתה כך הדיוט שכמותך הכה את הפרנס הזה לכן צריך לדון אותך לפי כבודו של פרנס הזה ולפי פחיתות ערכך עתה וכן עשה השי"ת אם היה דן את המצריים קודם צאת ישראל מארץ מצרים על אשר עשו קלנא ובזיון גדול לישראל בשעבודם לא היו מתחייבים כ"כ בזה כי פרעה ועמו היו באותו זמן אנשים חשובים וישראל היו פחותים אך המתין הקב"ה עד שיצאו ישראל ממצרים שאז קנו להם מעלה וחשיבות גדולה שלא ניתן כזאת לכל אדם משנברא העולם כי היה ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ועמוד אש לילה והיו הולכים ביד רמה עד שאוה"ע היו אומרים עליהם אין אלו כבני אדם אלא כמלאכים והמצריים היו מדולדלים מאד מחמת מים הזדונים שעברו עליהם בעשר מכות והיו ללעג וקלס בכל הארצות לכן עתה לפי גודל ועוצם חשיבות ישראל ולפי דלותם של פרעה ועמו נידונו על בזיונות שעשו לישראל בעונש רב שהוא חמש ידות על אשר לקו בארץ מצרים עד שכלו ואבדו מן העולם לגמרי עכ"ד:

וז"ש כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה אשר אני גולה אצלם עד אחרית הימים הם רבים ממני כלומר רבים במעלה בעושר וגדולה ואנחנו גרים ופחותים ועניים על כן איכה אוכל להורישם ר"ל באיזה טענה וכח אחייבם בעונש עצום ורב עד גדר שאורישם לגמרי ואכלם מן העונם כי לפי ערכינו ולפי ערכם לא יתחייבו אלא בעונש קל על בזיון שעשו לנו ולז"א זכר תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים והם המסות הגדולות אשר ראו עיניך על הים שהיו גדולות ביותר שכל מכה היתה של חמש מכות וזהו ה' גדולות מספר חמש גדולות שהמתין הקב"ה ולא עשאם להם אלא עד שיצאתם ממצרים שאז אתם הייתם גדולים מאד והם היו פחותים מאד כן יעשה ה' אלהיך לעת"ל לכל העמים הם העכו"ם אשר אתה ירא מפניהם כי ימתין לדון אותם אחר שיבא מלך המשיח שאז אתם במעלה רבה ועצומה והעכו"ם בתכלית הדנות והפחתות וגבר ישראל: