Kommentar zu Jeschijahu 64:4

פגעת את שש ועושה צדק. כמו ויפגע בו וימת (שם א ב) סילקת ממנו והרגת את הצדיקים שהיו ששים לעשות צדק לדרכי רחמיך היו מזכירים אותך בתפלתם:

פגעת, אומר הלא בדרך הזה שהלכת אז, שקרעת שמים וירדת בימי קדם לעשות נוראות, הלא פגעת בדרך הזה את מי שהוא שש ועשה צדק, כי בלכתך בדרך כזה בדרך הנסיי, היו פוגעים בך צדיקים שעשו צדקה בשמחה, שע"י שראו נסיך ששו לעשות צדק, והם בדרכיך יזכרוך, שהזכירו אותך תמיד בדרכים הללו, שבכל תפלותיהם הזכירו אותך במה שאתה עושה גדולות ונפלאות, וגם בעת אשר אתה קצפת בעת אשר ונחטא (יזכרוך) בהם בדרכים הללו לעולם ועי"כ ונושע, שבדרכים האלה הנסיים היו מזכירים אותך גם בתפלתם להעביר קצף ולכפר עון, ותפלה זו היתה מועלת, כמו שהתפלל משה רבע"ה ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ואמרו וכו' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם וכו' ויאמר ה' סלחתי כדברך וכן בכל תפלותיו, (יזכרוך נמשך לשתים יזכרוך בהם עולם):

פגעת. הנה עתה סלקת ממנו את הצדיקים אשר כל אחד מהם היה שש לעשות צדק כי היה מצפה שתבוא לידו:

פגעת. ענין פגישה לרעה בהכאת נפש כמו וה׳ הפגיע בו (לעיל נג) שש. ענין שמחה:

פגעת את. פי' המפ' שהרג את הצדיקים אינו נכון, כי פגיעה על הריגה נקשר עם ב' פגע בו, אבל הוא מענין פגישה שנקשר עם את אם הוא דרך מקרה בלא כונה, כי תפגע שור אויבך, ויפגעו את משה ונקשר עם ב' אם דרש וחפש אחריו, פן יפגעו בכם הרודפים.

וַנֶחֱטָא. כן נקוד וליכא פלוגת' הכתובה במקרא גדולה:

פגעת את שש ועשה צדק. י"א פגיעת המיתה, כלומר סלקת מן העולם הצדיקים שהיו ששים במצותיך ועושים צדק, יש מפרשים פגעת קבלת תחנת הצדיקים, וכן לא אפגע אדם לא אקבל תחינת אדם עליהם, ולשני הפירושים ענין הפסוק על דרך אבד חסיד מן הארץ, אמר אותם הצדיקים שהיו עושים מצותיך בשמחה אינם בעולם עתה שיעמדו לנו בפרץ כמו שהיו עושים הראשונים:

פגעת. הטעם אם היית כועס, היית פוגע את הצדיקים, כטעם עומד בפרץ (תהלים ק"ו כ"ג), או יהיה פי' פגעת, היית מקבל פיוס הצדיקים, כמו לא אפגע אדם (ישעיהו מ"ז ג', נ"ג י"ב):

פגעת את שש ועושה צדק וכו'. אפשר לומר במה שחקרו המפרשים דהקב"ה נוטל צדיק מן הדור ונפרע מהצדיק מדין ערב והרי קי"ל דלא יפרע מן הערב תחילה. ואפשר לישב במ"ש הרב משנה למלך ז"ל פ' כ"ה דמלוה דין ג' דהא דלא יפרע מן הערב תחילה אינו כשידוע שיכול ליפרע מהלוה בכל זמן ואפ"ה בקש ערב דאז הוי כאלו התנה שאם ירצה יפרע מן הערב תחילה ובהא ניחא נמי חקירה זו דכיון דהחייבים תמיד ברשותו ואין מידו מציל ועם כל זה בקש ערבות הצדיקים נודע דאם ירצה יפרע מהערב תחילה. וז"ש פגעת את שש ועושה צדק כלו' מפני הרעה נאסף הצדיק וה' הפגיע בו את עון הדור בדרכיך יזכירוך לטובה כי הכל אמת. וכי תימא לא יפרע מן הערב תחילה. וה"נ הנה אלה רשעים ימקו בעונם וצדיק כתמר יפרח לז"א הן אתה קצפת ונחטא כלומר כיון דבידך נפשנו ואתה מושל בכל ואם קצפת אתה מחסר הכל ונחטא לשון חסרון מן והיינו אני ובני שלמה חטאים א"כ כשלקחת הצדיקים ערבים ודאי ליפרע מהם תחילה ולקיום העולם להמלט אנחנו וזהו בהם עולם ונושע אנחנו. ועוד נראה דאעיקרא אין כאן חקירה דהכא הוי כמי שאינו יכול ליפרע מן הלוה דהא הרשעים מלאים עונות ומעט מצות שלהם לקחתם הסט"א. והן אמת שיכול הקב"ה להמית הרשעים אבל אין זה פרעון דמה בצע במיתתם וילכו לגהנם. אבל הצדיק בפטירתו הוא מברר ניצוצי הקדושה לרוב ותכנע הסט"א ויבוטל הגזרה רעה שנגזרה על ישראל ונמצא שאינו יכול ליפרע מהלוה כי לא במותו יש ריוח כלל משא"כ בפטירת הצדיק. וזה רמז הן קצפת עלינו ונחטא כלומר מה שאתה יכול לעשות ללוה היינו להמיתו לבד ואין זה פרעון דמה תועלת בזה. אך בפטירת הצדיקים בהם עולם ונושע דמבררים ני' הק' מאד ומבטלים גזרות רעות וישועת ישראל בזה וזהו פרעון:

פגעת את שש וכו' עד נדרשתי ללא שאלו. הנה הכתובים האלה זרים מאד בדבריהם והמובחר ממה שאמרו המפרשים בהם הוא שיהיה פגיעה לשון מיתה כלומר סלקת והרגת הצדיקים שהיו ששים במצותיך ועושים צדק והיו זוכרים אותך בדרכיך שהם שלש עשרה מדות, הן אתה קצפת ונחטא כלומר וכשהיית קוצף עלינו בעבור שחטאנו לפניך בהם עולם ונושע רוצה לומר באותם הצדיקים היינו סומכים כל ימי עולם ועל ידי תפלותיהם היינו נושעים, אמנם עתה בגלות אחרי שאפסו הצדיקי' והחסידים ההם היינו כטמא כולנו וגומר, ופירוש ונחטא אחר שחטאנו כמו וירם תולעים ויבאש (שמות טז, כ) אחר שבאש. והראב"ע פירש פגעת את שש היית מקבל פיוס הצדיקי' מלשון ולא אפגע אדם, והפירושים האלה אין דעתי סובלם מכמה פנים מהם אמרו פגעת את שש ואם היתה הכוונה שש במצות הנה העיקר חסר מן הספר, וגם אם היתה הכוונה כדברי רש"י שהיה שש לעשות צדק שזכר יקשה למה תאר את הצדיקים בשש והוא תואר בלתי ראוי ולא מורגל, ומהם שאמר שש ועושה צדק בלשון יחיד ובדרכיך יזכרוך בלשון רבים ואם כולו על צדיקי הדור נאמר היה ראוי להיות כולו בלשון יחיד או כולו בלשון רבים, גם אומרו בדרכיך יזכרוך קודם לכן קצפת ונחטא הוא בלתי ראוי כי החטא הוא הקודם והקצף הוא הנמשך אחריו והתפלה וזכירת הדרכים הוא אחר כך והתשועה היא הבאה באחרונה, ולכן היה ראוי לסדרם כן בכתובים האלה לא שיזכור התפלה בראשונה באומרו ועושה צדק בדרכיך יזכרוך ואחר כך קצף האל ואחר כך חטא ישראל והתשועה סמוכה לחטא, ועוד יחזור אל החטא באומרו ונהי כטמא כולנו, גם יקשה להם אומרו וכבגד עדים כל צדקותינו כ"א היו מתודי' עונותיהם ואומרים שלא ידו נגעה בם אלא עונותיהם הטו אלה כמו שפירשו ותמוגגנו ביד עווננו איך יאמרו כל צדקותינו.

הן אתה. כשקצפת עלינו על כל אשר היינו חוטאים בהם מעולם נושענו בתפלתם נושענו מעולם:

בדרכיך יזכרוך. בדרכי רחמיך היו מזכירים אותך בתפלתם הן אתה קצפת. באמת כאשר אתה קצפת עלינו והקצף היה בעבור כי נחטא לך ודוגמתו הקיצותי ואראה (ירמיהו ל״א:כ״ו) ור״ל ההקצה היתה על כי ראיתי:

ויזכרוך, נמשך לשתים, יזכרוך בהם עולם :

בדרכיך יזכרוך. היו זוכרים אותך בדרכיך שהם י"ג מדות כשהיית כועס על עמך בעונותם היו הצדיקים עומדים לפניך כמו שעשה משה בדבר העגל ובדבר המרגלים, אמר ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון וגו' סלח נא לעון העם הזה וגו':

וטעם שש, הצדיק שהיה שש בך:

ולכן אחשוב אני בפירושם דבר אחר והוא שפגעת הוא מלשון כי תפגע שור אויבך (שמות כג, ד) ושש ענינו ששון כי עם היותו שם התואר כמו שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב) הנה נוכל לפרשו שם דבר כי הוא על משקל של שהוא משרש שיל והוא שם דבר כאומרו ויכהו שם האלקים על השל (שמואל ב' ו, ז), ויהיה ענין זה המאמר שפושעי ישראל היו מתלוננים ומיחסים לשם יתברך כל הרעה אשר באה עליהם ולא לעונותיהם וכאלו היו אומרים כנגד השם מעיקרא מאי סברת ולבסוף מאי סברת כשהיו ישראל במצרים מאי סברת לשוש עליהם לטוב להוציאם מעבדות לחירות האם אז פגעת ומצאת במקרה כדרך האדם המוצא ממון ששון ושמחה ושמחת בה ולכן היית עושה צדק, והנה מפני כן היו אנשי אותו הדור טובים וישרים בלבותם בדרכיך יזכרוך כי אתה היית סבה להיותם טובים, ועתה בסוף מאי סברת שהן אתה מעצמך קצפת עלינו מבלתי סבה ובעבור קצפך היינו כולנו חוטאים כי כאשר יקצוף האדון בעבדיו לא יישר בעיניו דבר ממה שיעשו והם ג"כ יאבדו דרך ויהיו לפניו חטאים האם אפשר שבהיות העולם בשנויים האלה היינו יכולין להיות נושעים לא באמת אבל (ה) היינו כטמא כולנו וכבגד עדים רוצה לומר מלוכלך ומאוס מוסר מלפני כל הבריות היו כל צדקותינו כי אעפ"י שעשינו צדקות לא נחשבו לפניך והיו לעינך כבגד עדים, ונבל כעלה כולנו כי כמו העלה הנבל כן היה מלכות יהודה וישראל ועונינו אז נזכרו והיו חזקים עד שכרוח ישאונו, ועוננו חסר יו"ד הרבים מהמכתב ואם בזמן שפגעת את שש אנשי הדור ההוא בדרכיך יזכרוך והיו מתפללים לך (ו) הנה עתה אינו כן שאין קורא שמך ואין אד' מתעורר להחזיק לך בתפלתו וכל זה לפי שהסתרת פניך ממנו ותמוגנו ביד עוננו כי בעבור שראינו אותך שרוי בכעס אין שום אדם שיעורר לבו לגשת אליך לבקש מלפניך, הנה א"כ היתה תלונת האנשים האלה שטובתם והצלחתם לא היתה בסבת זכות קודם ורעתם לא בסבת עונות קודמים אבל שהש"י היה התחלת הכל כי הוא בהיותם במצרים כאלו פגש ששון ושמחה וישמחוהו ומתוך שמחתו היה עושה צדק ומתוך כך היו מתישרים בני הדור ומתפללים אליך ובדרכיך יזכרוך, אמנם עתה הן אתה קצפת כלומר מעצמך מבלי סבה ומזה נמשך שבהיותך בקצף עלינו נחטא אנחנו, ומפני זה היתכן רצה לומר בהיות השנוים האלה פעם בששון ופעם בקצף בעולם נושע זה בלתי אפשר כי כאשר יכעס המלך בעבדיו הנה כל אשר יעשו לפניו לא יישר בעיניו ויחשב להם לעון וזהו ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו כי הצדקות אשר עשינו היית מואס בהם כאלו הם בגד עדים, ומפני זה אין קורא בשמך וגומר. הנה התבארו הכתובים האלה ואתה הראית לדעת שכפי מה שפירשתי לא יפלו עליהם הספקות שנתחייבו לדברי המפרשים.

ונושע. לשון הווה:

בהם עולם ונושע. בכל ימי עולם בטחנו בזכותם ובתפלתם והיינו נושעים על ידיהם והלך לו הקצף אם כי בא על החטא ולא שבנו עליו:

הן אתה קצפת ונחטא. כשהיית קוצף עלינו בעבור שחטאנו לפניך:

בדרכיך יזכירוך. בדרכים שהורתנו [צ"ל שהורת] לנאמן בית:

בהם עולם ונושע. בהם היינו סומכים כל ימי עולם, כלומר בכל דור ודור שהיו בהם צדיקים והיינו נושעים בהם שהיו מתפללין לפניך בעדינו אבל עתה בגלות אפסו החסידים והצדיקים וכלנו אנחנו כטמא אין דבר אלא שתעשה אתה למען שמך:

[הן אתה וגו']. והנה עתה קצפת אתה ואנחנו היינו חוטאים, או טעמו כשהיית קוצף ואנחנו כבר חטאנו:

ונחטא. אחר שחטאנו, וכן וירם תולעים ויבאש, אחר שבאש, וכן ויבקע המים אחר שנבקעו המים:

בהם. בעבור הצדיקים לעולם הפרת הקצף:

ונושע. והיינו נושעים, והנה נושע על זמן עומד:

ויטע ה' אלהים גן בעדן. הוא לשון זכר. גינה לשון נקבה. והגן הוא מקום אילנות ועדן הוא מקום מבועי מים. ומקום נחלי דבש וחמאה. ועידון הנשמה. שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואומר (איוב כ יז) אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה. והוא מקום שלא נכנס בו אדם הראשון. ולא שלטה בו עין. אלא גנוז וצפון לצדיקים. שנא' עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה סד ד).