Kommentar zu Tehillim 12:10

על השמינית. כנור של שמונה נימין:

לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית: ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני וכו':
(מנחות מג ע"ב)

למנצח על השמינית מזמור לדוד: כבר פרשתי טעם על השמינית (תהלים ד); וזה המזמור נאמר ברוח הקדש על העתיד על דור שהיו מתגברים הרשעים על העניים ואמר:

למנצח, השמינית - נועם או פיוט, או יתר.

למנצח, כנגד בעלי לשון בזמנו אשר דברו עתק נגד ה' ודרשו פלסתר בתורתו, ואשר דברו לה"ר בין איש לרעהו:

גמר. כלה.

הוֹשִׁיעָה יְהֹוָה מתני' משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וגו' משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו':
(סוטה מח ע"א)

הושיעה יהוה כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם: כלומר: החסידים ואנשי האמונה גמרו ופסו, ורוב אנשי הדור הזה הם רשעים, ויערימו סוד על העניים והחלושים; לפיכך צריך תשועת יי' להושיעם מידם.

אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד להגין על הדור לכן צריך תושיענו אתה בשם זה של רחמים וזהו הושיעה ה' למען שמך והוא כי כאשר ברא ה' אדם על הארץ ארז"ל שנעשו מלאכי השרת כתין וחבורות חסד אומר יברא שכולו מלא חסדים אמת אומר אל יברא שכולו מלא שקרים ולתקן הדבר השליך אמת ארצה לקיים העולם כמפורש אצלנו הענין במקומו באופן כי חסד ואמת ימצאו בבני האדם והנה האיש החסיד הוא מבחינת חסד והאיש אמונים מבחינת אמת שע"י שניהם מתקיים העולם והן זאת כונת המשורר ואמר כי שתי מדות שבאדם לקיים עולם שהם חסד ואמת הנה גמר חסיד הוא עושה חסד וגם סף מדת אמת כי פסו אמונים מבני אדם:

פסו. אפסו וכלו:

גמר חסיד, פסו אמונים. החסיד יעשה הכל יותר מן החיוב, בין במצות שבין אדם לחברו יעשה חסד שהוא גדול מן האמת, שהאמת הוא לקיים ההבטחה והחיוב, והחסד הוא בלא שום חיוב והבטחה, ומזה יבא גם על מי שיפליג לעשות חסידות עם קונו יותר ממה שהוזהר, וכיש אמונים ימצאו גם חסידים המפליגים יותר על החיוב, וכשאין אמונים יתמו החסידים בהיותם אז נרדפים ולצחוק בעיני העם, וע''כ בא על אמונים לשון

כי גמר חסיד - גמר פועל עומד. או אם היה יוצא גמר חסיד לעשות חסד, גם פסו נכרתו כמו פס ידא.

הושיעה ה׳‎. להנצל מיד שאול:

הושיעה ה' כי גמר חסיד. ובזכות החסיד העולם עומד כדכתיב וצדיק יסוד עולם וכ"ש אם הוא חסיד ועתה כי גמר חסיד הושיעה ה' כרב רחמיך. כי פסו אמונים מבני אדם. אפשר דהכונה דזו רעה כפולה להיותם בני אדם דאמרו המפרשים כי הן בעון באכילת עץ הדעת נפגמו כל אבריו זולתי הקנה שלא נפגם כי לא דיבר אדה"ר וא"כ היה ראוי לבני אד"ם דייקא שאדם פגם בכל אבריו ולא פגם בקול שהם לפחות יזהרו שלא לפגום בקול. והן בעון פסו אמונים מבני אדם שוא ידברו איש את רעהו וזה חטא כפול לפגום מחדש גם במה שלא פגם אדה"ר. ועוד רעה חולה שמדברים לה"ר ואח"כ לומדים בתורה ולא דעת ולא תבונה בהם דהלשון נעשה חתיכה דאיסורא שקץ הוא ואיך יבא לעבוד ה' וללמוד בתורה ולהתפלל לפניו בכלי מטונף וטמא ודאי ענשו כפול וכמ"ש ז"ל וזה אפשר רמז הפסוק יכרת ה' כל שפתי חלקות. שאחר שסיפר לה"ר לשון מדברת גדולות ר"ל דברי תורה ותפלה וזה פגם גדול וענש יענש ולכן צריך קודם שילמוד או יתפלל להתודות ולשוב ואז התורה והתפלה יתקבלו ברצון לפניו יתברך:

כי גמר חסיד שהיו עושים חסד בדבר שלא הבטיחו כלל, וכן עשו מצות יתירות מצד החסידות, וגם פסו אמונים, אנשי אמת ששמרו מה שהבטיחו, ובמצות היו עושים החיוב המוטל עליהם, ולא זאת לבד, כי שוא ידברו איש את רעהו, ומחפאים השוא ע"י שפתי חלקות, וידברו בלב ולב וגם יל"פ שוא ידברו באמונות ודעות, ושפת חלקות בדברים שבין אדם לחבירו:

פסו. פיילירינ"ט בלעז כמו אפסו וכן פתר מנחם:

פסו. מענין אפס ואין, ועל החסיד

ואמונים - תאר ואין ככה שומר אמונים, כי הוא שם:

כי גמר חסיד. כלה חסיד מן העולם ולא ימצא מי למחות ביד שאול וללמוד עלי זכות בפניו:

כי פסו אמונים מבני אדם. הכל משקרים בי ומרגלים את המקומות אשר אנכי מתחבא שם ומגידים לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (לקמן נד):

גמר. שמורה הכליון והגמר עד אחריתו, וכן במיכה (ז') אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, ושם אמונים יכלול בעלי אמונה בין אדם לחברו, וגם המאמינים בה' ובתורתו, שגם אלה תמו כמו שיבאר :

פסו. כלו אנשי אמונה וידברו עלי כזב בפני שאול:

בלב ולב. בשני לבבות לי מראים שלום ויש שנאה טמונה בלבבם:

שוא ידברו איש את רעהו כי יאמרו בפיהם מה שאין בלבם; וזהו שוא.

עד גדר כי שוא ידברו איש את רעהו לרמותו כלומר כ"כ פסו אמונים ששוא ובחנם ידברו איש את רעהו שפת חלקות לרמות זה את זה כי לא יועילו כי הלא בלב ולב ידברו ויבינו זה את זה ולא יצודנו בחרמו:

בלב ולב. הלב ידבר על ידי הלשון שהוא שליח הלב ועל ידי עצמו, ודברתי אני בלבי, ורצונו לומר שדבור הלב עם עצמו סותר לדבורו על ידי שלוחו שהוא הלשון, ויש לפרש שרצונו לומר שידברו בלב ולב ויאמרו זה לזה יכרת ה' כל שפתי חלקות, שמקללים את שפתי חלקות כאלו הם אנשי אמונה, ובאמת לבם לא נכון עמם :

חלקות - תואר והמתואר חסר והם אמרות. כמו: וידבר אתם קשות.

שוא ידברו וגו׳‎. מה שמדברים רכות המה שוא כי לא כן עם מחשבותם:

שוא ידברו. היו"ד בגעיא בס"ס:

שפת חלקות חלקות שם; ואם יהיה תאר יהיה חסר המתואר: אמרות חלקות.

בלב ולב - כמו שיש לו שתי לבבות והלשון תליץ בעד האחד.

בלב ולב ידברו. כאלו הלשון מדבר בשליחות לב האחד והלב השני בל עמו:

בלב ולב ידברו: שמראים עצמם בדבריהם בלב אחד לטובה, ולבם לרעה.

שבעה גנבים הם, הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם, המסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובות, ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במדות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים, לפי דעתו של אדם רשע למדנו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונבה, למעלה מהם גונב נפש מישראל שהוא מתחייב בנפשו, המתחבר לגנב וחולק עמו, אבל ישראל שגנב דברי תורה זכה לעצמו ועליו אמר שלמה לא יבוזו לגנב כי יגנב (משלי ו ל), ונמצא ישלם שבעתים (שם שם לא), אוגיר דברי תורה ברבים, שנאמר בה מזוקק שבעתיים (תהלים יב ז), את כל הון ביתו יתן (משלי ו לא), שנאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שה״ש ח ז), החמישי גנב שנמכר בגנבתו. הששי הגונב אחר הגנב, (טז) היינו דאמרי אינשי בתר גנב גנוב וטעמא טעים. השביעי הגונב על מנת להחזיר, והגונב [על מנת למיקט, והגונב] את שלו, אלא שבור שיניו בדין וטול את שלך בפרהסיא.

יַכְרֵת יְהֹוָה אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח וכו':
(ערכין טו ע"ב)

יכרת יהוה כל שפתי חלקות דרך נבואה או פתלה.

ומה ידברו זה את זה לאמת שפת חלקותם מדאגה ששכנגדו לא יאמן בו אומר לרעהו יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות עלינו:

גדולות. חשובות ויקרות כמו אשה גדולה (מ״ב ד׳):

שפתי, לשון. התבאר אצלי בכל מקום שהשפה מציין הדבור החצוני והלשון מציין הדבור הפנימי, ובא ביחוד על הדבור בתבונה בהיקשים וחקירות, ובא פה על מופתים המתעים ועיונים הכוזבים שיעשו בעניני האמונה שבם לשונם תגביר במופתי הנצוח :

יכרת - נבואה כדרך רפאני ה' וארפא או תפלה.

יכרת ה׳‎. מתפלל שיכרת ה׳‎ בעל שפתי חלקות והלשון המדברת דברים חשובים ויקרים בכדי לרמות:

יכרת ה' כל שפתי חלקות בדברים שבין אדם לחבירו, לשון מדברת גדולות בעניני האמונה, שהלשון מציין דברים התבוניים, שהם יתפלספו באמונה ויכחישו הדת:

לשון מדברת גדלות: גדלות: דברות גדולות, או גבוהות; וכן כעדר הקצובות (שיר ד ב); מאכלו בראה (חבקוק א טז), והדומים להם.

מדברת גדולות - כמו מאכלו בריאה.

ללשוננו נגביר. בלשוננו נתגבר:

אֲשֶׁר אָמְרוּ: אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו וכו':
(ערכין טו ע"ב)

אשר אמרו לשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו: ללשננו בעבור לשננו, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ יג).

והם אשר אמרו כי אנו ללשוננו נגביר לומר זה את זה שאוהב איש את רעהו ושיפליא לעשות טובה לו שאין תוכנו כברנו כי אם שלשוננו נגביר בלבד והוא שקר כי אם באמת רעים אהובים אנו וכל נדבות פינו זה את זה בלב שלם הוא כי הלא שפתינו אתנו בבחירתנו מי אדון לנו ומכריחנו להחניף זה את זה ולדבר גשת נדבית פינו אם לא שהוא בלב שלם ועכ"ז לא יוכלו לרמות זה את זה כי לא יבצר מכל אחד כי פטומי מילי הם:

ללשונינו - בעבור לשונינו כמו: פן יאמרו לי.

ללשוננו. המדברת גדולות נגביר על כולם כי נוכל לרמותם שפתינו אתנו הלא שפתינו ברשותינו ונוכל לדבר בהם דברי שקר הפוך מה שבלב כי מי אדון לנו לצוות לבל לדבר כ״‎א הדבר שבלב כי מי יודע מה שבלב:

אשר אמרו ללשוננו נגביר בעניני האמונה, שפתינו אתנו בדברים שבין אדם לחברו ידבר לשון הרע ומרמה ויאמרו מי אדון לנו אחר שיגבירו לשונם במופתים מזויפים להכחיש את ההשגחה ואין להם אדון בשמים, ושפתיהם אתם לנצח את רעיהם בשפתי שקר ואין להם אדון בארץ:

משד עניים. מחמת שוד עניים הנשדדים על ידכם כגון אני ואנשי וכהני נוב ומחמת אנקת אביונים יאמר ה' עתה אקום לעזרתם:

משד עניים שאני רואה,

משד עניים כו' משיבה ריוח הקדש ואומרת יתעורר ה' על שפת חלקות הבלתי מצרים את הזולת בפועל כי אם משד עניים הבלתי מבינים שפת חלקותם שישדדום מאנקת אביונים חסרי כל לגמרי ואין להם מרחם עתה אקום יאמר ה' ולא להשמיד ולאבד רק לתקן כי אשית בכלל הישע את אשר יפיח לו בהצרו לעניים והוא שלא אמר יפיח להם עם הזכירו אותם בלשון רבים כאמרו משד עניים וכו' רק לו והוא מה שכתבנו בביאור משלי כי המחליק לרמות את רעהו חושב שפורש רשת על זולתו ופורש על עצמו וז"א גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו שהוא על פעמיו של עצמו וזה יאמר ה' אשית בכלל הישע אין צ"ל העניים והאביונים כי אם גם אשר יפיח לו לעצמו בשדדו העניים והאביונים אשית בכלל הישע:

משוד. ענין עושק:

עניים, אביונים. הבדלם נודע שהאביון אין לו מאומה,

מ"ם משד, כמ"ם מחמס אחיך יעקב.

משוד. מחמת השוד שעושים לעניים ע״‎י ערמתם:

אשית בישע יפיח לו. פירש הרב החסיד כמהר"ר יעקב מולכו ז"ל במ"ש בערכין דף ט"ו דהתקון ללשון הרע היינו ללמוד בתורה דכתיב מרפא לשון עץ חיים. וז"ש אשית בישע דאחר שקלל קללות נמרצות לבעלי לשון הרע. אמר אשית בישע כלומר אחר שאמרתי יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו' יש תקנה לדבר וזהו אשית בישע. ומהו התיקון יפיח לו אמרות ה' אמרות טהורות ר"ל יעסוק בתורה והיא תקנתו כמדובר. ואולם אכתי יש לחקור איך יתכן דהלשון עצמו אשר דיבר לשון הרע ונעשה כלי משוקץ איך הוא עצמו ילמוד בתורה ויועיל לכפרה. והא קי"ל אין קטיגור נעשה סניגור. ויש לתרץ חדא דכתב הרב גור אריה דכשבא לכפר החטא עצמו בזה ל"א אין קטיגור נעשה סניגור. וה"ה הכא בא לתקן מה שפגם בלשון עצמו. ועוד אמרינן פ"ק דקדושין דהאשה מתקדשת ומתגרשת בשטר ופריך אין קטיגור נעשה סניגור ומשני מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד. וא"כ הכא הלשון עצמו יוכל לשחר אל אל ולתקן בעץ חיים מה שפגם בלשון דמילי דלה"ר לחוד ולהבדיל כמה וכמה הבדלות דברי תורה דברי אלהים חיים ומרפא לשון עץ חיים. וז"ש אשית בישע תקנה ללשון הרע שילמוד בתורה. ועל זה יקשה דאין קטיגור נעשה סניגור ולשון זה עצמו הוא קטיגור ואיך הוא עצמו יהיה סניגור לז"א בתחילת דיבר התירוץ לזה דהיינו יפיח לו דהיינו לתקן העון עצמו אז שרי כמ"ש הרב גור אריה וז"ש יפיח לו ועוד תירוץ שני אמרות ה' אמרות טהורות כלומר אמת דהלשון הוא קטיגור אבל לשעבר היו אמרי"ם המאררים מילי דלה"ר ועתה אמרות טהורות וכו' ובכי האי לא נתאמרה אין קטיגור וכו':

משד, נגד המזיקים לרעיהם בין אדם לחברו, יאמר שיקום האדון להענישם, והמאמרים מקבילים, משוד עניים עתה אקום יאמר ה' לענוש את השודדים, ומאנקת אביונים אשית בישע יפיח לו, שהאביון אין לו מאומה שישדדו ממנו ואנקתו הוא על שאין רוצים להושיעם בצדקה וחסד, יפיח ה' וידבר "אנכי אשית בישע" להושיעם:

אשית בישע יפיח לו. אשיתם בישע ידבר עליהם:

מאנקת אביונים שאני שומע,

מאנקת. ענין צעקה כמו אנקת אסיר (לקמן ע״ט):

יאמר, יפיח. פיח הבא על הדבור מורה על דבור בלחש, הפח בחורים (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ויפח לקץ (חבקוק ב׳:ג׳) שזה ידבר אל עצמו, ודבור הנקמה יאמר בגלוי :

עתה אקום יאמר ה' - דרך נבואה.

מאנקת. הצועקים על השוד אקום. להפרע מהם:

יפיח. ל' דבור הרבה יש בספר משלי ובחבקוק ויפיח לקץ ולא יכזב ומנחם פתר אותו לשון מוקש כמו (לקמן קכד) הפח נשבר:

עתה אקום יאמר יהוה להושיעם; ויאמר יי' הוא דרך נבואה

בעליל לארץ. המתכיות היקרים היו צורפים באדמה שהיתה מסוגלת לזה, כמ''ש (מלכים א' ז' מ''ו) בככר הירדן יצקם במעבה האדמה כמש''ש, ומקום הצירוף נקרא עליל

אשית בישע - כמו: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.

אשית בישע יפיח לו. כאלו אמר אשית ישע ביפיח לו ר״‎ל אושיע את הבא לאבד את הרשע בהפחת רוח בעלמא:

אשית בישע יפיח לו: אשית העניים בישע מאשר יפיח להם, כלומר: אושיעם מאשר יציבו להם פחים ללכדם; וכן יפיחו קריה (משלי כט ח) יציבו פח.

צרוף, מזוקק. הזיקוק הוא אחר הצירוף (מלאכי ג' ג') :

והטעם אשית ישע אשר יפיח לו – ידבר, כמו: יפיח כזבים והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו.

אמרות ה' אמרות טהורות. הן שיש יכולת בידו לקיימם אבל אמרות בני אדם אינם אמרות שהם מתים ואין בידם לקיים:

אִמֲרוֹת יְהֹוָה: מאי משמע דהאי עליל לישנא דמיגלי הוא א"ר אבהו אמר קרא אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים וכו':
(ראש השנה כא ע"ב)

אמרות יהוה אמרות טהרות ואם תאמרו כי מה שיאמר יי' לא יקום; לא כן, כי אמרות יי' אמרות טהורות, אין בהן סיג, כי כלן אמת, והן כמו

אמרות ה' כו' אחרי אמור רוח הקדש מאמר ה' משוד כו' עתה אקום יאמר ה' אשית כו' שאתקן גם את המפיח לו אומרת רוח הקדש על דברי ה' האלה הנה כי כן יראו באמת אמרות ה' מתייחסות אליו במה שהם אמרות טהורות ורחמניות שיקום לקול צעקת העשוקים ומושיע גם העושק אך איך יתכן יושת בישע המפיח לו והאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעיו אך הוא כסף צרוף שיעשנו הש"י כסף צרוף בצרות שיביא עליו בחבלי משיח וכל כך יזדכך עד גדר שיהיה גם בעליל לארץ אדון ומושל לארץ אחר הצירוף גמרק עונו במה שיהיה מזוקק שבעתים בשבע שני שבוע שבן דוד בא שכוללים חבלי משיח ואפשר רמז בשנותו את טעמו ואפקיה בלשון בעליל ולא אמר בעל לארץ אל מציאות הצירוף והזיקוק שיהיה ע"י עלילות המשתררים אז בארץ בחבלי משיח:

בעליל. במקום מגולה ובמשנה בין שנראה בעליל (ר״ה כ״א):

אמרות - והטעם: כי השם יושיע מיד אלה המגבירים בלשונם ההוגה בתורתו, על כן אתה תשמרם.

אמרות ה׳‎. הלא אמרות ה׳‎ המה טהורות ככסף הנצרף במקום מגולה במעבה האדמה פעמים רבות שאז היא טהורה מבלי סיג וכן אמרי ה׳‎ לא יפול מה מהם ארצה כי כן יהיה שיתן כח ביד המאבד את הרשע:

אמרות ה'. במקצת ספרי הדפוס המ"ם בשוא לבד אך בכמה ספרים כ"י ודפוסים ישנים בחטף פתח:

אמרת, ונגד הדוברים עתק באמונה והמשתדלים לזייף תורת ה' ולדרוש בה דרשות של דופי, אומר אמרות ה' אמרות טהורות, היינו האמרים והמליצות והספורים שבתורה שהם לבושים וגויות אל החכמה האלהית והסודות הצפונים בה שהם נשמות אליהם, הם טהורות, שגם הספורים והמליצות שבתורה הם נקיות מכל סיג, לא כאמרות הפילוסופים שילבישו את החכמות בספורים בדויים שאין בם מועיל, לא כן התורה שגם הנגלה ממנה שהוא לבוש אל הנעלם היא טהורה ומלאה חכמה ומוסר, והפנימית המתלבש תחת הלבושים הוא כסף הצרוף בעליל לארץ דבר יקר מאד ומזוקק שבעתים, ועל האמרות והכסף אני מבקש אתה ה' תשמרם את האמרות, וכן את הכסף אתה ה' תצרנו מן הדור זו, לבל יזייפו את האמרות והכסף הצרוף הזה ובל ידרשו בו דרשות של הבל סביב, ר"ל שתצרנו מן הדור זו אשר בו יתהלכון הרשעים סביב הקליפה המכסה את הפרי, סביב לבושי וספורי התורה לזייפם ולערב בם מוץ ופסולת, בעת רום זלות לבני אדם, בעת אשר דברים הזלים והפחותים יתרוממו לבני אדם, בעת שיעזבו את הדבר היקר והנכבד שהיא האמונה המקובלת ודברים האלהיים, ודברים הזלים והמבוזים שהם מחקרי השכל ומופתים מתעים הם יקרים ורמים בעיניהם, שאז יתהלכו הרשעים סביב אמרות ה' לשים דברים כוזבים ועיונים מבוזים תחתיהם, בעת הזאת צריך שתשגיח לשמור ולנצור אמרות ה' וכסף הדת האלהי מן המזייפים, בל יערבו בם סיגים ודברי זולות:

טהורות. ברורות ומתקיימות כל מה שמבטיח עושה והרי הבטיחני ישועה ומלכות:

כסף צרוף בעליל לארץ וככסף שהוא

לארץ. כמו בארץ:

ומלת בעליל כפול הלמ"ד כדרך סגריר והוא מגזרת ובעל הארץ שהוא אדניה ויהיה כסף צרוף - כסף אדוני הארץ.

בעליל. העי"ן בחט"ף פתח:

כסף צרוף. הרי הן ככסף צרוף הגלוי לכל הארץ. בעליל. ל' גילוי הוא בלשון המשנה בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל כו' ויש מפרשים בעליל ל' מעלה וכן פירושו כסף צרוף בעליל לארץ, כלומר ככסף הצרוף במשובח שבעפר ובעליון שבו כי כור המצרף יעשה אדם מן העפר המשובח, ל"א בעליל כמו עלי (משלי כ״ז:כ״ב) בתוך הריפות בעלי והוא שם כלי שכותשין בתוכו וכן בעליל הכור שמתיכין לתוכו הזהב והכסף וזה אינו נראה לפי שאינו קורא עלי המכתש שכותשין לתוכו אלא יד המכתש שכותשין בו שקורין פילאו"ן בלעז, ל"א בעליל לשון בעל יד כלומר אדון הארץ ושבח המלה כנגד השם וזה תרגום יונתן הוא לשון אדנות ואמר כי אמרותינו כסף צרוף מאדון הארץ שהוא השם שהוא צרף וזקק אותם (סא"א):

מזקק שבעתים: ופרוש בעליל לארץ כמו בעל הארץ, ופרושו: אדון הארץ, והבי"ת שרש והוא כפול למ"ד הפעל בשקל סגריר וכלומר: האמרות האלה הן ככסף צרוף מאדון כל הארץ. ולמ"ד לארץ כלמ"ד הרגו לאבנר (שמואל ב ג ל); השלשי לאבשלום (דברים הימים א ג ב), או תהיה במקום ה"א הידיעה. ויש מפרשים (תרשום ורש"י) בעליל הבי"ת שמוש, ופרושו: עליון ומשובח, כלומר: ככסף צרוף במשובח שבעפר שעושין ממנו הכור. ורבותינו, זכרם לברכה, פרשו, (משנת ראש השנה א ה) עליל מקום הנראה והנגלה, באמרם: בין שנראה בעליל. ואמרו (שם בבלי כא ב): מאי משמע דהאי עליל לישנא דגלוי הוא? דכתיב בעליל לארץ. ופרוש שבעתים פעמים רבות כפולות; כי מספר שבע ושבעה יבא בענין מספר רב, כמו שבע כחטאתיכם (ויקרא כו כא); שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז) שבעה עינים (זכריה ג ט). וכן שבעתים פעמים רבות כפולות; וכן שבעתים יקם (בראשית ד טו).

שבעתים - פעמים רבות.

תשמרם. לאותם עניים ואביונים הנרדפים מן הדור זו שהם דלטורין מזקק שבעתים. מדרש אגדה יש ומיושב על הסדר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעי' לדרוש את התורה במ"ט פנים לכל צד וזהו שבעתים והיה דוד מתפלל עליהם רבש"ע ראה כמה תורתך ואמרתך ברורה ומזוקקת שבעתים בלבם אתה ה' תשמרם שמור אותם בלבם תצרנו מן הדור הזה שלא ילמדו דרכיהם להיות דלטורין:

אתה יהוה תשמרם תשמור העניים. ואמר

ושמא תאמר הלא יסתכנו באמצע השדודים גם הם וגם השודד עצמו בכל תוקף הצרות לז"א אתה ה' תשמרם את השדודים העניים והאביונים הנזכר וגם את השודד תצרנו מן הדור זו הנזכר והשמירה והנצירה תהיה לעולם וז"א תצרנו כו' לעולם:

תשמרם, תצרנו. הנצירה הוא יותר מן השמירה ובא רבים תשמרם על האמרות, ויחיד תצרנו על הכסף שצריך שמירה יתירה :

אתה - יתכן להיות מ"ם תשמרם על אמרות השם.

תשמרם. את האביונים:

תצרנו לשון יחיד על כל עני ועני, במקום שיהיה שם בין העושקים.

ותצרנו - המפיח בהם וזו כמו אלה ופירושו: כי בני דורו רעים, על כן אחריו סביב. והטעם: שהם משוטטים בכל מקום להרע.

תצרנו. תשמור כל אחד לעולם מידי אנשי הדור ההוא:

מן הדור זו מזה הדור, שהם רשעים, תשמרם

ופירוש זולות – קלון, כמו: יקר מזולל, כי הייתי זוללה, כל מכבדיה הזילוה, והוא חסר הראוי.

לעולם: בכל דור ודור.

כרום - אנשי זולות, כדרך וגבורתך במלחמה, אל תהי מרי, ואני תפלה. ויש אומרים: מן זולל וסובא והראשון נכון.

סביב רשעים יתהלכון. לטמון מוקשים להכשילני:

סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן: אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון וכו':
(ברכות ו ע"ב)

סביב רשעים יתהלכון כי הרשעים יתהלכון סביב לצדיקים להרע להם, לפיכך צריך שתשמרם מהם.

והרשעים המצרפים ומזקקים את ישראל בצרות מה יעשה מהם לז"א סביב רשעים כו' כי כהתימם לצרף יתהלכו סביב לישראל ולא יוכלו יגעו בם ואחרי כן כרום זלות כלומר כפי ערך הרום שירומו בתחלה באומרו על ה' ועל משיחו כרום ההוא יהיה זלות ובזיון לבני אדם מן הקצה אל הקצה דראון לכל בשר או כשיעור הרום שבעת שנים יהיה זלות כנראה בענין בא גוב כו':

כרום. כמו כראם והוא מין החיה:

כרום. מקור בעת רום :

סביב. כי הרשעים הולכים סביבות האביון ללכדו כמו הראם הזולל אשר סובב הולך לטרוף בני אדם ולזה אין שמירה להאביון כ״‎א על ידיך:

סביב רשעים יתהלכון. ויקרא רבה ריש פ' ל"ב ר' יהודה אומר סביב לרשעים הצדיקים מהלכים וכו' ולפי זה היה צריך להיות פסוק הטעם במלת רשעים ולכן אמר לו רבי נחמיה עד מתי אתה עוקף (פי' מעקם ומעוית ובמדרש חילים גריס עוקם) עלינו את המקרא אלא סביב צדיקים הרשעים מהלכים וכו':

כרום זלות לבני אדם. מקנאתם שעינם רעה בגדולתי שנלקחתי מאחרי הצאן למלך וזהו פתרונו כרום זלות לבני אדם כשמתרומ' איש הזולל בעיני ב"א וזהו דוגמא האמור במקום אחר אבן מאסו הבונים (לקמן קיח) ומדרש אגדה פותרו על ישראל לעתיד לבא כשיתרוממו ומנחם פתר כרום זלות לבני אדם כראם הזולל לאכול בני אדם ויהיה כרום כמו רום וראם וזולת כמו זולל וסובא (דברים כא) וכן פתרונו סביב רשעים יתהלכון סביבות העני הולכים רשעים לבלעו חנם כרום זלות לבני אדם:

כרום זלות לבני אדם: כשיתרוממו הרשעים הוא זלות ושפלות לבני אדם; על דרך ובמשל רשע יאנח עם (משלי כט ב). וזלות הפך הכבוד; והזי"ן בקבו"ץ שפתים.

(ח) או יאמר אתה ה' כו' הנה אמרתי הושיעה ה' והשבת לי משוד עניים כו' עתה אקום יאמר כו' ותתקן גם השודד כמדובר. והנה יש תשובה על זה והוא כי הנה אחר שאתה ה' תשמרם אחר האנקה מהשוד בל ישדדום עוד ובכלל השמירה היא גם את השודד והלא טוב טוב הוא תצרנו מעתה את השודד מלחטא בהם שיהיה נצור מן הדור זו לעולם ולא יצטרך שיחלה להרפא לומר משד כו' עתה אקום כו' רק תהיה הנצירה העתידה מן הדור זו לעולם וכשאין שודד אין שדוד ויגאלו ישראל מעתה או שלא יצטרכו אפילו להשתעבד:

זלות. מלשון זולל ורעבתן:

זלות. דברים מבוזים כמו כל מכבדיה הזילוה :

כרם זלות. מלת כרם חסר וא"ו והתם במדרש רבתי ושוחר טוב דרשי ליה לשון רוממות כמו הקרי ולשון כרם כמו הכתיב זיל קרי התם:

(ט) משיב הוא יתברך ואומר סביב כו' לומר הנה סביב למחיצותם רשעים יתהלכון כעת כי לא הורקו מכלי אל כלי בגלגולים ליתקן כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף שהוא להתגלגל וליתקן וזהו סביב רשעים יתהלכון כעת וכרום זלות כי בערך רום הנשמות כן יהיו זלות לבני אדם אם לא יתוקנו ולא יהנו מהטוב הבא הגדול ויהיו לבוז לכל בני אדם שנתקנו עד הנה:

4033 / (תהלים יב,ב) / פסו
פיילירינ"ט / feilirent / חסרו, נעלמו
חסר בכתבי-היד.

4034 / (תבלים יב,ז) / עליל
פילו"ן / pilon / עֱלִי
חסר בכתבי-היד. רש"י בעצמו (או הפרשן המודפס בשם רש"י) דוחה את הפירוש הזה, כי הכסף בתוך המכתשת ולא בתוך העלי.